ש. אני פוחד לצאת החוצה לשחק עם החברים שלי. אני פוחד שהם יצחקו עלי ויאמרו שאני פחדן. מה לעשות?

ת. פחד הוא רגש טבעי-אנושי המסמן לנו שצריך להתגונן ולשמור על עצמנו מפני סכנות. בתקופה כמו זו שלנו כולם מפחדים - מבוגרים, ילדים וגם החברים שלך, כולל אלה שמשחקים בחוץ - אין בכך שום בושה. חשוב למצוא דרך להתמודד עם הפחד כך שלא ישבש, מעל הצורך, את חיי היומיום. אחת הדרכים היא לשתף אחרים במה שאתה מרגיש, כמו שאתה עושה בשיחה איתי. שתף גם את הוריך או בני משפחה אחרים, ודונו יחד איך להפיג את הפחד. תוכל להיזכר במצבים אחרים בעבר, שהרגשת פחד אך הצלחת להירגע, חשוב על דרך שאז עזרה לך ונסה אותה גם עכשיו. שתף אחד מחבריך, מישהו שאתה בטוח שלא יצחק לך, ובקש ממנו לבוא אליך הביתה וללוות אותך החוצה להשתתף במשחקים עם החברים. צא לזמן קצר, ובהמשך ליותר, עד שתחזור למתכונת שהיית רגיל לה. פעילות, חברה ואוויר צח מסייעים להתמודד.

ש. אני אם לשלושה ילדים בגיל גן ובית-ספר יסודי. אני מאוד במתח, בעלי במילואים, אני לא מצליחה לעזור לילדים שלי להתגבר על הפחד שלהם ואף חוששת שאני מגבירה אותו.

ת. אכן תחושות ורגשות של ההורים משפיעות על ילדיהם. מצד שני לא ניתן להעלימן. היעזרי במבוגרים אחרים – בני משפחה, חברים – שתפי אותם במה שאת מרגישה ואל תתביישי לבקש עזרה. היכולת להיעזר בעת כזאת היא ביטוי לחוסן נפשי. נוכחות של מבוגר נוסף בבית יכולה לסייע. שוחחי עם הילדים, הסבירי להם שבמצב הנוכחי, במיוחד כשאבא לא בבית, את אינך במיטבך ובקשי את התחשבותם. אל תטילי עליהם את האחריות להרגשתך, אין זה מתפקידם להרגיע אותך, אך הם יכולים לסייע. התמקדי במשימות היומיום השגרתיות, ככל הניתן, ו"ותרי לעצמך" בכאלה שאינן חיוניות או מכבידות עליך. שתפי בהן את הילדים על פי גילם, חישבו על פעילויות משותפות בבית, על דברים שמהנים את כולם. תמיכה הדדית תעזור לכולכם.

ש. לבני בחינת מגן במתמטיקה, בחינה קובעת. ליד הבית שלנו נפלה רקטה. הבן לא יכול להתרכז ולהתכונן לבחינה. מה יהיה?

ת. בנך ואת נקלעתם למרבה הצער למצב של חרדה כפולה: מצב החירום והחשש להצלחתו בבחינת המכריעה. נסו להתמקד בחרדה שמעוררת בו רקטה ולדחות את עניין הבחינה. אין לנו ספק שבבית הספר ימצא מענה לכלל התלמידים בזמן זה וגם לבנך. מצד שני התמקדות במשימה שגרתית כמו הכנה לבחינה, יכולה לסייע בהתמודדות עם החרדות. נסי לעודד את בנך, אך לא ללחוץ עליו, להקדיש זמן ללימוד מתמטיקה. נסי לברר עד כמה הוא מסוגל להתרכז בלימודים, הציעי לו לנסות. עיסוקים שבשגרה יכולים לעזור גם לילדים וגם למבוגרים.

ש. אני פוחדת מאוד, כל פעם שיש "צבע אדום" אני מרגישה בחילה ורוצה להקיא, אבל לא רוצה לומר להורים כדי לא להדאיג אותם. עם מי אני יכולה לדבר?

ת. הפחד – תגובה נורמאלית במצב סכנה, תגובה ש"מודיעה" לנו שעלינו להתגונן – יכולה לבוא לביטוי בדרכים שונות, כולל בתגובות הגוף, כמו בחילה במקרה שלך, או הזעה, רעד, כאבי ראש, חוסר תיאבון. כמו שהבחילה בזמן מחלה פיזית היא תגובה בריאה של הגוף להיפטר מחומרים מזיקים, כך הדיבור הוא דרכה של הנפש הבריאה להקל על עצמה מפני רגשות קשים. הצורך שלך לדבר על הפחד מעיד על חוסן נפשי ועל חיפוש דרך יעילה להתמודדות, כמו הפנייה שלך אלינו. הבחילה מרמזת לך על הדרך הנכונה. החשש שלך לדבר עם ההורים גם הוא מובן. לעיתים אנחנו לא יודעים איך יגיבו המבוגרים, שגם הם מפחדים. ילדים רוצים להיות בטוחים שההורים שלהם חזקים וחוששים שיגיבו אחרת. יתכן גם והם נמנעים מלפתוח בשיחה איתך מחשש שאת לא תעמדי בלחץ. למרות זאת אנחנו ממליצים לך לשוחח עם הוריך. הסבירי להם שאת רוצה שיקשיבו למה שאת מרגישה. תגידי שאינך מצפה שיגידו לך "מה יהיה" או ש"אין ממה לפחד", (לפחד שלך יש סיבה) בקשי אוזן קשבת, חיבוק והגנה. התייעצי עם הוריך לגבי רעיונות, מתוך ניסיון החיים שלהם, איך להתמודד. אני בטוחה שפנייה כזו תעזור להוריך לעזור לך, הם רואים את מצוקתך ולא בטוחים מה טוב לך. אני מאמינה שגם תחושת הבחילה תפחת.

ש. אני אם לשלושה ילדים. מאז תחילת ההיריות שמתי לב שבני השני, בן החמש, חוזר להתנהגויות שמזמן נגמל מהן כמו מציצת אצבע, בכי מוגבר והרטבה. מה עושים?

ת. ביטוי שכיח למצב לחץ וחרדה הוא אימוץ התנהגויות שאפיינו תקופה נעימה ובטוחה בחיינו. אצל ילדים הדבר בא לידי ביטוי בחזרה להתנהגויות שאפיינו אותם בגיל מוקדם יותר. רגרסיה זו מעניקה תחושה של ביטחון וכוח, שאפיינה את התקופה המוקדמת. גם מבוגרים "אינם במיטבם" בימים אלה, ותפקודם היומיומי "נמוך" לעיתים מזה המאפיין אותם בימים רגילים (שינה מרובה או פחותה, אכילת יתר או הימנעות מאכילה, הסתגרות, תלות יתר וכיו"ב).  התופעות חולפות בדרך כלל יחד עם מצב החירום.

הילדים הצעירים זקוקים בתקופה זו לתשומת לב, חום, תמיכה, מגע פיזי. אין ללחוץ עליהם "להיות גדולים", לאפשר להם להתנהג ולהרגיש "קטנים". לילדים המבוגרים יותר כדאי להסביר שתגובת האח הקטן מובנת בעת הזאת, לא לבקר אותו ולעודד אותם לתת לו תשומת לב ולנסות להרגיעו.

אנחנו מקווים שילדך יחזור לתפקודו הרגיל במהרה, ונשמח לשוחח איתך שוב בעתיד אם תרגישי צורך.

ש. כמורה ומחנכת אני מרגישה דאגה לתלמידי המפוזרים בעיר ולא לומדים. אני גם מרגישה שיש לי אחריות לגביהם, למרות שלא ברור לי איך. אני מרגישה צורך לעשות משהו, תוכלו לייעץ לי?

ת. הפנייה שלך משקפת הזדהות עם תפקידך כמחנכת ו"ראש גדול". אחד הקשיים של הילדים בתקופה הזאת, בה לא מתקיימים לימודים בעירכם, הוא הניתוק מחבריהם, מדמויות משמעותיות אחרות כמו מחנכים ומחיי השגרה שהופרו. הקשר בין הילדים בינם לבין עצמם ואיתך, הוא מקור תמיכה וכוח משמעותיים בהתמודדות האישית שלהם ולכן כדאי לחדש אותו. אם אין לך אפשרות לפגוש אישית את התלמידים, חשוב ליצור עם כל אחד קשר רצוף אחר.  טכנולוגיית התקשוב מאפשרת להפגיש את הילדים בינם לבין עצמם ואיתך באופן וירטואלי. ניתן לחשוב על קבוצת דיון כיתתית, באמצעותה יוכלו הילדים לשתף אחד את השני בחוויות העוברות עליהם ולתמוך אלו באלו. עודדי אותם לנסות ולהיות פעילים ככל הניתן ולאפשר להם להיות איתך בקשר ככל שיידרש. אם את מתרשמת שיש ילדים הזקוקים לעזרה מקצועית סייעי להם למצוא עזרה כזו. גם אנחנו ב"קו הפתוח" עומדים לרשותם.

ש. אני עולה לכיתה ו', גר במרכז הארץ, באזור שקט, אבל המחשבות על המצב בדרום מטרידות אותי מאוד. אני חושב על הבן-דוד שלי באשדוד, דואג לו ולא יודע מה לעשות. אני מפחד לצאת מהבית.

ת. ילדים ומבוגרים רבים מוטרדים מ"המצב", גם אם אינם גרים ב"קו ה-30". זו תופעה טבעית ומוכרת. למצב יש השפעה על חיי כולנו, אנחנו חרדים שהירי אולי יגיע גם אלינו, ומודאגים לגבי אנשים קרובים או רחוקים באזור היריות. חשוב שתהיה בקשר עם בן-הדוד שלך, העובדה שאתה דואג לו ומתעניין בשלומו תסייע לו בהתמודדות שלו עם המתח. שתף את הוריך בדאגה וחשוב איתם האם יש אפשרות להזמין את בן-הדוד להתארח בביתכם (אך יתכן שהוא יעדיף להישאר קרוב להוריו בתקופה כזאת). חשוב שתדע שהעובדה שאתה ממשיך בחייך הרגילים היא חשובה. כל מי שמקיים את חיי היומיום שלו, גם ילד בגילך, עוזר לכוח העמידה של החברה במצב החרום. זו תרומה של כל אחד. שתף בחששות שלך בני משפחה שאתה קשור אליהם או חבר טוב, אין להתבייש ברגשות אלה, הם טבעיים ומעידים על רגישות ואכפתיות. תמיד תוכל לשוב ולהתקשר אלינו.