education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
דבר תורה וחינוך לחומש בראשית, חגי תשרי וחנוכה
אלכס גליקסברג, מחמ"ד
 


 

 

דבר תורה לפרשת השבוע ''ניצבים''  ולקראת ראש השנה - תשע''ו

 

פתיחת הפרשה היא גם פתיחתה של שנה חדשה: ''אתם ניצבים היום כולכם, לפני יהוה אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעברך בברית ה' אלוקיך - - - '' (פרק כ''ט, ט'-יא'). אכן, בידוע הוא שלעולם פרשת ''ניצבים'' תחול בשבת האחרונה של השנה לפני ראש השנה.

 

הפסוק הראשון דורש הבהרה: מדוע משה נוקט לשון כפולה מיותרת ומפרטת, גם ''כולכם או ''כל איש ישראל'' וגם מפרט את המעמד והתפקיד ''ראשיכם ... זקניכם ... מחוטב עיצך עד שואב מימך'' ?! - ניתן להשיב על הכפילות המיותרת לכאורה בשני היבטים שונים:

 

האחד – הביטוי ''כולכם'' או ''כל איש ישראל'' יוצר מציאות של הכללה. כל העם ניצב מול הקב"ה באופן שוויוני. יש כאן עמדה החלטית הגורמת לכל אחד בעם שלא להתנשא על זולתו. בהמשך, יש פירוט של מעמדות ותפקידים של ה''כולכם''. כלומר, אין התורה מסתפקת לומר לנו שכולם שווים בשעת ההתייצבות לברית עם הקב''ה, אלא יש משמעות גם למעמד ולתפקיד. המשמעות היא שכל אחד ניצב לברית עם האחריות המוטלת עליו מתוקף תפקידו ושליחתו בחיים. ראשי העם לא נתבעים על אחריות תפקידו ושליחותו של שואב המים, ולהפך, אין צפייה שחוטב העצים יתן דין וחשבון על פועלם של מנהיגי העם. השוויון והשוני משלימים זא''ז ואינם עומדים בסתירה. כולם שווים בפני (יום) הדין, אולם כל אחת ואחד נותן דין וחשבון מתוקף אחריותו על מעשיו שלו ( ''העמק דבר'' על פרשתנו ).

 

השני – הביטוי ''כולכם'' מופנה אל היחיד. תתייצב כולך ליום הדין. בכל אחת ואחד מאיתנו יש פעמים שהוא ראש שבט וזקן בחכמה ויש פעמים שהוא חוטב עצים ושואב מים. בראש השנה כולנו מתייצבים בקומה זקופה על כל מעשינו הגדולים והקטנים. עם עולמינו הרוחני-חינוכי ועם מעשינו הגשמים היומיומיים. אין סתירה בין ה''כולכם'' לפירוט. הפירוט הוא חלק מכוליותו של האדם הפרטי ( ''נתיבות שלום'' על הפרשה ).

 

ראש השנה החדשה מזמן את כולנו להתייצב בזקיפות קומה עם כל מה שיש בנו, עם המעשים הגדולים לצד המעשים הקטנים, כדי לתת דין וחשבון ''רק'' על מה שאנחנו מחויבים כלפיו מתוקף שליחותנו החינוכית, וזה הרבה מאד. אין אנו אמורים לתת דין וחשבון על דברים אחרים שאינם בשליטתנו, ימי תחילת השנה תובעים מאיתנו לקחת אחריות על פועלנו מתוך זקיפות קומה של ענווה ומסירות.

 

תפילות לשנה חדשה טובה ומתוקה מתוך חדוות עשייה חינוכית,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ניצבים  ולראש השנה – תשע''ג

פרשת ''ניצבים'' חותמת את ג''ן השבתות של שנת תשע''ב. אכן, אנו ''ניצבים'' כולנו ממש על סיפה של שנה חדשה. פרשה זו לעולם תיקרא לפני ראש השנה כי יש בה התייחסות ל''תשובה'' (ראו על כך באתר המחוז – הקישור צורף במייל שנשלח קודם).

מה המסר המרכזי של הפרשה הניצבת לפנינו ערב ראש השנה ?!

פרשתנו קצרה היא ומקפלת בתוכה את ''כל הסיפור''. יש נקודת עוגן שממנה נובע הכל: יכולת הבחירה של האדם. נקודת עוגן זו היא זו שמחוללת את התמורה בעולם האנושי. משה מציב את אתגר הבחירה לפני כל העם בלי הבדל גיל ותפקיד: ''אתם ניצבים היום כולכם - - - ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך - - - מחוטב עציך ועד שואב מימך''. ליכולת הבחירה אין מגבלת זמן ומקום. משה  מעביר כמעין צוואה מסר נצחי גם לדורות הבאים בכל מקום שהם: ''ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת - - - כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום - - - ואת אשר איננו פה עמנו היום''. נכונים הדברים לכל אחד ואחת כשם שהם נכונים לכלל העם.

אכן, מושכות הבחירה - בידיים שלנו, והקב''ה משגיח שנצליח בבחירתנו, בבחינת: ''בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו''. הפרשה מבקשת שנבחר בחיים, בטוב ובברכה, ומי שבוחר בהם גדלים סיכוייו לממש חיים ראויים מלאי תוכן ורגש, בבחינת: ''הבא להיטהר מסייעין בידו''. אולם, יש לזכור שגם אם בחרנו בנגלות החיים, בטוב ובברכה זו לא ערובה למסע חיים עם ''נהג אוטומאטי''. יש הפתעות נסתרות שאינן נעימות באמצע הדרך, שפשרן לא יובן וישכנע, וגם להן אין מגבלות גיל ודור. כל משמעותן לוודא שאכן אתה עדיין דבק במטרה העילאית: ''הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם''.

באופן טבעי-אנושי גם רעיון ה''תשובה'' נובע מנקודת העוגן של מושכות הבחירה. לרבים מאיתנו מושג התשובה נראה כנשגב, ערטילאי ורחוק שאינו נוגע בנו. פעמים שאנו מבקשים להיפטר מההתמודדות ולהעבירה כלאחר יד לאחר. על מצוות התשובה נאמר בפרשה: '' - - - לא נפלאת  היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו - - - ''. תנועת הנפש של תשובה היא חלק ממתנת האל לשאיפה לחיים, לטוב ולברכה. תנועת נפש זו אמורה להתרחש בכל אדם ובכל עת. אלא, שמימוש מתנת התשובה בערב ראש של שנה חדשה ראויה היא ביותר, משהו מעין ''מתנה לחגים''. נתאר לעצמינו כיצד היו נראים חיינו האישיים והציבוריים מבלי לעשות חשבון נפש ?! כיצד הם היו נראים מבלי האפשרות לתקן  ו''לעדכן מסלול' ?! כיצד יראו הדורות הבאים מבלי החינוך לשאיפה לתקן עולם ?! כיצד תראה החברה היהודית במדינת ישראל אם לא תהיה בכולנו שאיפה לחולל בה תמורות ?!

אנו כמנהיגי חינוך צריכים להניע בעוצמה רבה את ''מנועי החיפוש'' המחזקים את שריר הבחירה בנו ובקרב ילדינו-תלמידינו. יחד עם חיזוק שריר הבחירה תיולד ה''תשובה'' גם לשאלות ולאתגרים החינוכיים והחברתיים שאנו ''ניצבים'' בפניהם בכל עת ובכל שעה.

ושוב אנו שבים אל שבת משיבת רוח חדשה, לקראת שנת התחדשות מתוקה ומבורכת לכולנו,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לראש השנה - תשע''ב

ראש השנה ממשמש ובא. הוא חוזר אלינו מידי שנה במלוא הודו והדרו. איתו מגיעים הרהורי המחשבה של מאפייני זמן התפר של סוף שנה והתחלת שנה. זמן שלא שייך לאף מסגרת זמן או

שמא שייך לכל מסגרות הזמן, מעין בין השמשות. ריצת החיים עומדת להיפסק לזמן ארוך יותר מכל שבת או חג שנמשכים קצת יותר מיממה - - -

איך מתחילים לתקן, והרי יש כל כך הרבה לתקן ?! מה חשוב יותר לתקן ומה חשוב פחות ?! שאלות אלו מטרידות אותנו מי פחות ומי יותר. כל יהודי בעומק ליבו וחינוכו מבין שהטוב הישר

והמוסרי הוא קלף מנצח. לא תמיד הוא מודה בזה, כי שטף החיים ולחצם מביא אותו למחוזות התמודדות שלפעמים נופלים ומועדים ברשתם. כל יהודי רוצה לשנות הרגלים רעים, מחשבות

ותכונות שגורמות לו אי נחת. את חלקן הוא מצליח לשנות לגמרי וחלקן האחר הוא משנה קמעא. אם אנחנו מרגישים את תנועת הנפש המתוארת לעיל, זה הסימן שאנחנו נמצאים בדיוק היכן

שהקב''ה רוצה שנהיה לפחות בתחילת שנה !

חז''ל קראו להרהורים הללו: ''תשובה''. אנו עשויים להירתע מהמילה הגבוהה הזו. אבל לא!  זה לא מושג ערטילאי מן העבר הרחוק ששייך לאנשים שאינם מוסריים לגמרי או לחילופין

לצדיקים גדולים המשתדלים להקפיד על מצוות קלות כחמורות. התשובה שייכת לכל יהודי ויהודי. זה תנועת נפש רלוונטית השווה לכולנו. אם אנחנו חשים ומעצימים אותה היא תרומם אותנו

ותחולל את השינויים שבאמת נרצה בהם מתוך התמודדות ומודעות לזכך את תכונותינו כל העת.

אכן, ראש השנה ממשמש ובא. אנו מקבלים אותו בשמחה, כי הוא נותן לנו את הכח לשנות, לחדש, לשוב - - - להתגעגע לזמן אחר מעל השגרה, לזמן טהור, לזמן בין השמשות.

 

למצטרפים החדשים, מצ''ב כתובת הקישור לשאר הפרשות והחגים של תשע''א בתוך אתר האינטרנט של מחוז ירושלים:

 

/EducationCMS/Units/Jerusalem/Mivne/Mahamad/Pash.htm

 

שנה טובה שמחה ומתוקה לכולנו,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לראש השנה - תשע''א 

שלום לכולם,

מנהג ידוע הוא, לאכול בליל ראש השנה ''סימנים''. על פי המקורות התלמודיים, החלו בקיום מנהג זה במאה ה-6 בבבל. קצת אחרי שהמנהג התפשט בקרב העם, הוא זכה לביקורת: כיצד יתכן שיהודי, השם מבטחו בה', קובע את עתידו במאכלי פיו ביום הדין בראש השנה ?! – וכי יעלה על הדעת שאמנם אם נאכל תמרים יתמו כל חטאינו ?! ואם נאכל גזר ה' יגזור עלינו גזרות טובות ?! וכיוצא בזה עוד דוגמאות.

אכילת ה"סימנים" כשלעצמה, אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת היהדות האומרת, שעתידו של האדם נגזר ממעשיו בלבד. כמובן, שמעשיו של האדם מתממשים בעזרתו של הבורא. קביעת עתידות באמצעות מאכלים יש בה סכנה גדולה. אנשים יכולים לשים מבטחם על קנה רצוץ של ניחושים מוחצנים ללא שום תוכן פנימי המושתת על עבודה עצמית של האדם על מידותיו כל העת. למה הדבר דומה ?! – לאדם שלא עוסק בפרנסה, ועוסק בהימורים ותולה עתידו הכלכלי בכך. לצערנו, תופעה ידועה בחברה הישראלית - - -   

איך ניישב את הסתירה, ומה משמעותה הנכונה של אכילת ''סימנים'', שכמעט כל העדות נוהגות להקפיד לאוכלם בליל ראש השנה, ליל יום הדין ?!

ה''סימנים'' אינם מחוללים את מעשיו העתידיים של האדם. הם בדיוק להפך. הם מבטאים את העולם הפנימי של האדם הבא לידי ביטוי מוחצן ומוחשי באכילתם.

ה''סימנים'' אינם אלו שקובעים את עתידנו. יש להנמיך ציפיות, לא נהיה מנהיגים אם נאכל ראש של דג, גם אם ראש הדג יהיה ראש גדול ! – בחיים האמיתיים שלנו אין ''קיצור דרך לשולחן עבודה'', זה קיים רק בעולם ווירטואלי. חיים יהודיים מלאים מבוססים על ייעודו של האדם: ''אדם לעמל יולד''. מעשים חיוביים מאתגרים (=מצוות), הדורשים מאמץ נפשי וגופני למען רעיון  ו/או למען הזולת ו/או למען החברה, הם אלו שיחרצו את עתידנו לשבט או לחסד.

צריך להדגיש, אם נרצה בהצלחה והשפעה של פעולתנו, המניע הוא זה שקובע ! - אם המניע בא ממקום  טהור רעיונית-רוחנית יש סיכוי גדול  שרצוננו ימומש. אולם, קורה לא פעם, שהמניע לפעולתנו אינו בא ממקום נקי, אלא משיקולים זרים, אנוכיים ועוד, אזי אנו מקטינים את יכולת ההצלחה וההשפעה של הפעולות על עצמנו ועל כל האנשים סביבנו. במקרים אלו, למשל באכילת הרימון, האדם מתעורר מן החוץ פנימה לעשות מצוות רבות כגרגירי הרימון שהוא כרגע אוכל, בבחינת: ''אחר המעשים נמשכים הלבבות''. כמובן, שסיטואציה כזו איננה אידיאלית, והיא נמוכה ממה שתואר בפסקה הקודמת.

שנה טובה שבה יתממשו  בחיינו משמעותם של כל ה'סימנים'', אמן !

אלכס

דבר תורה וחינוך ליום הכיפורים - תשע''ה

 

למרות שצום תשעה באב וצום יום הכיפורים שונים במהותם ובתכליתם זה מזה, צומות אלו זוכים למעמד גבוה מכל הצומות האחרים בהלכה ובסדרי התפילה. אנו זוכים בהם לכפל קריאה בתורה וקריאת הפטרה. הקריאה האחת – בתפילת שחרית, הקריאה השניה – בתפילת מנחה. קריאות התורה וההפטרות מספרי הנביאים ביום הכיפורים טעונות הקשר לייחודו של היום. מה עמד מאחורי הקלעים בשעה שחז''ל תיקנו לנו כפל קריאות זה בסדר התפילה של יום הכיפורים ?!

 

תוכנם של פסוקי התורה ופסוקי הנביאים במערכת כפולה זו, טומנות בחובם את התשובה לשאלה. בתפילת שחרית הקריאה בתורה מספר ''ויקרא'' עוסקת בעבודת הכהן הגדול וקורבנותיו בבית המקדש ביום הכיפורים. עבודת כהן זו מממשת את יחסו של הקב''ה לכנסת ישראל ביום הכיפורים כיום הכפרה של הקב''ה לכנסת ישראל כחלק מיחסי אדם למקום (על נושא זה ראו בהרחבה באתר במחזור הראשון בשנת תש''ע). לעומת זאת, ההפטרה בתפילת שחרית הנקראת מספר הנביא ''ישעיהו'' תוכנה עוסק ביחסים שבין אדם לחברו או לחברה. מן הבולטים בפסוקי הנביא ישעיהו נצטט: ''הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע - - - הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם'' (פרק נ''ח, ו'-ח').

 

בתפילת מנחה תוכנן של הקריאות בתורה ובהפטרה הפוכות הן ביחס לתפילת שחרית: הקריאה בתורה אף היא מספר ''ויקרא'' עוסקת באיסור גילוי עריות המבטא את חומרת האיסורים שביחסים שבין אדם לחברו או לחברה. שמירה על איסור זה בין הפרטים בחברה שומרת על מצבה המוסרי של החברה כולה: ''ולא תקיא הארך אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם'' (פרק ח''י, כ''ח). לעומת זאת, ההפטרה בתפילת מנחה מספר הנביא ''יונה'' עוסקת ביחסים שבין אדם לקב''ה וכוחו של תהליך ה''תשובה'' שבין כנסת ישראל למקום.

 

נמצאנו למדים, שבתפילת שחרית – פסוקי התורה תוכנם ביחסים שבין אדם למקום, ופסוקי הנביא תוכנם ביחסים שבין אדם לחברו. אולם, בתפילת מנחה הסדר מתהפך: פסוקי התורה תוכנם ביחסים שבין אדם לחברו, ופסוקי הנביא תוכנם ביחסים שבין אדם למקום. תקבולת כיאסטית זו של הקריאות הכפולות בתורה ובנביאים בתפילות יום הכיפורים, מבקשת מאיתנו ליצור את האיזון הנכון והראוי להבנת מהותו ומשמעותו של היום הקדוש. תיקון המעשים לדרך חדשה מחייב חשבון נפש אישי רחב ועמוק במישורי חיינו הערכיים, הן ביננו לבין בוראנו והן ביננו לבין זולתנו והכל מתוך תפיסה מאוזנת ושקולה.

 

שנזכה כולנו יחד עם כל בית ישראל לזיכרון טוב ולחתימה טובה, אמן !

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך ליום כיפורים – תשע''ג

התחושה המיוחדת והמוזרה בשעה זו בערב יום כיפורים לפני היום הקדוש, יום כיפורים עצמו – היא תחושה נכונה וייחודית מלכתחילה. היא מבקשת מאיתנו למתוח גשר בין שני זמני קדושה אלו, ולמצוא את היחס אליהם (שלשום, החמ''ד במחוז ירושלים ובמנח''י קיים במשותף ''כנס לימוד תורה שנתי'' לרגל פתיחת השנה לכלל המפקחים והמנהלים. אחד השיעורים שהועברו לאחר שיעורו של הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו שליט''א, היה שיעורו של ראש מינהל החמ''ד הרב ד''ר אברהם ליפשיץ שנגע גם הוא במשמעות ערב יום הכיפורים).

יהודי הבא להיטהר ולהיות יותר טוב, ולבקש את סליחתו מחבירו על כי לא היה מספיק רגיש אליו, עושה את זה היום. כי יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, בין בני זוג, בין הורים לילדים ולהפך, בין מחנכים לתלמידים ולהפך, ועוד ועוד מעגלים של יחסים. אי אפשר להיכנס לטהרתו של יום הכיפורים המכפר על עבירות של בין אדם לבוראו ולהיחתם לחיים, מבלי שעברנו את ערב יום הכיפורים בניקיון ידיים חברתי לאחר בקשת סליחה ודיבור טוב.

באופן אמיתי ומעשי, יש לנו שני ימי כיפורים היום ומחר, בימים תשיעי ועשירי בתשרי !

הראשון, היום, הוא יום הכיפורים החברתי. השני מחר, הוא יום הכיפורים האלוהי. אולי זו המשמעות הנוספת על מה שחז''ל אמרו: ''כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי'' (תלמוד בבלי, ברכות, ח', ע''ב), צם פעמיים – שני ימי כיפורים. העניין החברתי הבא לידי ביטוי ברגישות חברתית אל הזולת המתחילה בסיפוק צרכיו הקיומיים, בעשיית חסד וצדקה, באים לידי ביטוי מיוחד בחז''ל בנושא של אכילה ושתיה, ואין כאן המקום להרחיב. ערב יום הכיפורים הוא יום הכיפורים החברתי, שממנו עוברים דרך השער שניפתח ליום הכיפורים האלוהי. לא בכדי ה''סליחות'' שביקשנו הבוקר מהקב''ה קצרות הנה, כי יום זה מיועד לסליחה החברתית. שאר ה''סליחות'' נידחות לשערו של יום הכיפורים האלוהי הערב.  

יום הכיפורים החל במיוחד בשבת מביא בכנפיו תחושת שמחה ותקווה לשנה שיש בה שאיפה של להיות טובים יותר להלכה ולמעשה. הסיפור החסידי הבא מבטא את משמעות החיבור שבין יום כיפורים ליום השבת. ביום כיפור שחל להיות בשבת רבי יצחק לוי מברדיצ'ב תמיד היה מאד רגוע. שאלהו מדוע ? – השיב להם: אסור לכתוב בשבת, רק לשם פיקוח נפש. על כן, הקב''ה יכול לכתוב אותנו רק לחיים שזה פיקוח נפש, לכתוב אותנו למיתה בוודאי שלא יכתוב כי זה אסור בשבת !

גמר חתימה טובה וכולנו,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך ליום הכיפורים – תשע''ב

יום הכיפורים נוסך אופי של זוך וטהרה. ''אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמיים !'' – כך אומר לנו ר' עקיבא במשנה במסכת יומא (=היום, בהא הידיעה הכוונה ליום כפור). כאשר למדתי ולימדתי את המשנה הזו שאלתי את עצמי מה כאן האושר הגדול שעליו מכריז ר' עקיבא?! וכי אי אפשר שנטהר את עצמנו באופן המוכר לנו רק על ידי חרטה וקבלה לעתיד עם טבילה במים חיים ?!

נתבונן באמירה זו של ר' עקיבא שבאה בעקבות דברי המשנה בראשה. המשנה אומרת שעבירות שבין אדם לחברו, אין יום כיפור מכפר עד שירצה את חברו. מצוות שבין אדם למקום יום כיפור מכפר. לא בכדי ר' עקיבא, שחי בשלהי בית המקדש השני, שהעמיד את כל התורה על ''ואהבת לרעך כמוך'' והעמיד תלמידים הרבה שנספו בסופו של דבר במגפה בגלל שנאת חינם, בא ותומך בדברי המשנה. ר' עקיבא אומר טהרה שבין אדם לחברו תושג אך ורק בדרך אנושית של עבודה על המידות והתגברות על יצר הכבוד העצמי. צריך לאסוף כוחות ולבקש סליחה מחבר או לחילופין למחול לחבר. אין הדבר תלוי אלא בי. אין התערבות אלוקית במהלך הזה, ואין מסלול עוקף.

אבל, במצוות שבין אדם למקום הקב''ה אחראי לכל התהליך. הוא זה שמטהר אותנו מחטאינו אליו. לכאורה, זה מוזר. אם אנו חוטאים לו אנו צריכים להיטהר על ידי עצמנו. כאן טמון האושר והשמחה הגדולה שר' עקיבא חושף בפנינו. בניגוד לתהליך הקשה והמאומץ של בקשת סליחה והסכמה למחילה המלווים בהתחבטויות למה שאני אבקש סליחה או לחילופין למה שאני אמחל, במצוות שבין אדם למקום אבינו שבשמיים מחנך אותנו בדוגמה אישית שהוא סולח בנקל מבלי לעבור את כל חיבוטי הנפש וייסוריה. אליו אנו נושאים את נפשנו כי חטאנו לו, ומצידו הוא מטהר אותנו מיד, כמו אב לבנו שיש ביניהם אהבה תמידית ואמיתית. ה' הוא גם הרשות השופטת אותנו בגלל חטאנו אליו, אבל בד ובבד הוא גם הרשות המבצעת את הטהרה. אכן  ''אשרינו ישראל'' !

גמר חתימה טובה מתוך שמחת טהרה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך ליום הכיפורים – תשע''א

שלום לכולם,

בשעה שאנו עומדים בשערו של יום הכיפורים, יש לחדד את משמעותו החברתית של יום זה. ברובו ככולו של היום אנו עומדים לפני ה' בתפילה בתוך בית הכנסת. אפילו אינטראקציה חברתית פשוטה של אכילה ושתייה סביב שולחן, כמו בכל חג ומועד, אין אנו מקיימים. אנו משולים ביום זה למלאכים בלבן העומדים בשעת חשבון-נפש לפני היושב במרומים.

אבל, זו התרשמות חיצונית ושטחית לחלוטין !

יום הכפורים טומן בבסיסו ערכים חברתיים חשובים המאפשרים את הכפרה על כל חטאינו על ידי ה'. כל עבודתו של הכהן הגדול בתוך בית-המקדש ביום הכיפורים הייתה מושתתת על היסוד של הערבות ההדדית למען כל עם ישראל. עיקרון בקשת הסליחה מהזולת והיכולת של האדם ליזום את בקשתה למרות שהוא מבחינתו צודק, במקביל לכך שהזולת צריך למחול לו למרות שהוא חושב שהוא צודק - - - הוא עיקרון חברתי בסיסי לעבודת ה' בצום ובתפילה. מבלעדי הסליחה והמחילה החברתית הצום  והתפילות לא יועילו ולא תהא ''מחיקת חובות'' כללית. יהודי שאיננו מכיר בחשיבות ערך הזולת כי אינו חשוב לו, אינו מכיר בערך הערבות ההדדית עם הזולת ואינו מחובר אליו – לא יכול לעמוד בדין לפני ה' ולבקש שה' ימחל ויסלח לו על כל עוונותיו. היכן הדוגמה האישית שלך לפני הבורא, בבחינת ''נאה דורש ונאה מקיים'' ?! – נוכל לבקש סליחה וכפרה רק אם גם אנחנו יודעים לסלוח, למחול וגם להתנצל !

כיצד נעמוד לפני ה' בדין ונבקש כפרה שתוביל ל"דף נקי'', אם לא נשכיל להבין שערבות הדדית ואהבת הזולת הם יסודו של יום הכיפורים ?!

יהי רצון שנחתם לחיים טובים ושמחים כולנו יחד עם כל בני משפחותינו, אמן !

אלכס

 


 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''האזינו'' ולחג הסוכות - תשע''ו

 

פרשתנו איננה פרשה רגילה היא נקראת ''שירה''. יש לתמוה: במה מתבטאת השירה בפרשה, הרי הפרשה סוקרת את תולדות הקשר בין עם ישראל עם הקב''ה שפעמים מוביל גם לעתות משבר של ''הסתרת פנים'' ותוכחה ?!

 

מערכת הקשר בין כנסת ישראל לדודה הקב''ה ולהפך, נבחנת דווקא באותן עתות של מבחן. במציאות של מידת הרחמים, מידת האהבה הגלויה, הדברים משתקפים בשמחת חיים של נחת-רוח. אולם, במציאות חיים של ''הסתרת פנים'', שבה מידת הדין מתוחה היא בעולם, בבחינת ''יקוב הדין את ההר'', מציאות החיים אינה מאפשרת את הופעת הקשר שבין כנסת ישראל לקב''ה באופן גלוי, היא נסתרת. בנקודה זו הקב''ה מבקש מאתנו שנראה גם אז את מציאות הריחוק כמציאות טבעית, שהיא חלק משירת החיים שיש בה עליות ומורדות, שבהם מידת הדין ומידת הרחמים יכולים להופיע בעולם לסירוגין. אכן, ''שירת האזינו'' היא עדות לדורות על הברית האיתנה שבין כנסת ישראל לדודה. ''הסתרת פנים'' מובילה לחידוש הקשר המבטא נאמנה הן את הרצון האלוקי והן את שאיפותיו של העם לקשר בר-קיימא.

 

שבת זו שאנו באים בשעריה, נמצאת בתווך שבין יום הכיפורים המבטא את אימת הדין בכניסת כהן גדול לפני ולפנים, לעומק הכיסוי שבקודש הקודשים, לבין חג הסוכות חג השמחה שבא מרחמים ואהבה יחד עם כלל ישראל על כל 4 סוגיו השונים, וביציאה לעולם הגלוי, אל הסוכה שמחוץ לקירות הבית. לשבת יש כח לחבר בין יום הכיפורים לחג הסוכות. לשבת יש גם את הנסתר וגם את הגלוי. מצד אחד, השבת באה כזכר למעשה בראשית, עולם נסתר של סודות הבריאה האלוקית הנמצאים לפני ולפנים מעבר להבנתנו, ובכך השבת היא מעין עולם הבא, מצד שני השבת היא זכר ליציאת מצרים, עולם גלוי של ניסים שעם ישראל חווה ביציאת מצרים, כולל ישיבה בסוכות ממש או תחת ענני כבוד להם זכה. שני  מישורים אלו משמשמים בשבת זו בערבוביה: הנסתר והגלוי. כנגד הנסתר שביום הכיפורים וכנגד הגלוי שבחג הסוכות.

 

שבת של שלום ושלווה חג סוכות שמח ומבורך בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לחג הסוכות - תשע''ה

 

הדברים מוקדשים לעילוי נשמתה של חברתנו לשליחות החינוכית ד''ר ורד דרש ע''ה, המפקחת המתאמת על החינוך המיוחד במחוז ירושלים ומנח''י, שהלכה לבית עולמה ביום הכיפורים תשע''ה, יהי זכרה ברוך !

 

כך כתבה לי ורד היקרה ע''ה, באחת מתגובותיה, על פרשת שבוע שעסקה באתגר האיזון ביחסים שבין היחיד לרבים, בין הכלל לפרט ובין האישי לציבורי:  

 

אלכס היקר שבת שלום,

 

תודה. יישר כח על ההתמדה, למרות מעבר הדירה, התפנית לדבר תורה. אני משתפת בזה את אחי והוא מאד נהנה.

 

ההדגשים שלך לפרשה משקפים בדיוק את עבודת הפיקוח ובשבילי זוהי הסיבה שהיא כל כך מעניינת, מאתגרת ומגוונת. אני מרגישה את זה ביתר עוצמה בחינוך המיוחד ועסוקה מבוקר עד ליל בהסתכלות מערכתית מחד ובירידה לפרטי פרטים בעבודה עם תלמידים והורים (בוועדות השמה או בקבלת קהל).

 

מאחלת לך שבת רגועה ושלווה,

 

ורד דרש

 

תמצית הדברים במייל זה מבטאים באופן אותנטי את אישיותה ושירת חייה החינוכית של ורד ע''ה. מצד אחד, היכולת להתבונן בראיה מתכללת של חזון רחב ומצד שני ההקפדה על הפרטים. מצד אחד פניה אישית של תמיכה וחיזוק על התמדה ושיתוף אישי משפחתי על הנאת אחיה מדברי התורה ומצד שני תובנה כללית לציבור על מהות תפקידו של המפקח איש החינוך. נדמה, שכל מילה נוספת תתייתר ותיפגע בתמצית שירת החיים של ורד ע''ה, כפי שבאו לידי ביטוי בדברי תגובתה לעיל.

 

השנה זיכתה אותנו ורד ע''ה בתחנות פרידתה מן העולם למשמעות נוספת לימי ההוד וההדר שבאו לעולם מתחילת חודש תשרי: אישפוזה בראש השנה, פטירתה ביום הכיפורים, והקימה מימי האבל היום ערב סוכות ממש. דומה, שימים קדושים אלו מבטאים דגשים שונים למערכות היחסים עליהם ורד ע''ה כתבה. ראש השנה – כיום הדין מבטא במיוחד את מערכת היחסים שבין אדם לבוראו, יום הכיפורים – מבטא במיוחד את היחסים שבין אדם לזולתו כפי שבאים לידי ביטוי בסליחה והכפרה בין אנשים כתנאי סף לסליחה וכפרה של הקב''ה לנו. חג הסוכות מה יהיה עליו ?!    

 

חג הסוכות מבטא את היציאה מן הבית הפרטי, האישי של היחיד אל רשות הרבים של הציבור – החוצה. נכנסים לחג שכולו טבע. סוכות הוא ''חג האסיף'' של התבואה, מצויים בו 4 המינים וסכך שכולם מן הצומח. בסופו של החג מתפללים על הגשם המרווה את עולם הטבע שבחוץ. חג הסוכות משלים שלושה ימים של קדושה והדר כנגד שלושה מישורי יחסים: בין אדם לבוראו, בין אדם לחברו ובין אדם לרשות הרבים, לחברה ולמדינה.

 

שלושת מערכות אלו מבטאים נכונה את שלושת המערכות שבהם גם ורד ע''ה חוותה את חייה וזכתה והצליחה למצוא בין כולם את האיזון הראוי והנכון.

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לחג סוכות – תשע''ד

אנשי חינוך באשר הם, שמחים על שנפלה בחלקם הזכות ליצור כל העת את ההקשרים הראויים בין משלוח היד של מלאכתם (= מלשון שליחות או מלאך) לבין מציאות מסדרונות החיים שמחוץ לכיתה המתחדשים וזורמים כל העת.

לכן, ננסה למצוא הקשר הולם שבין עולמינו החינוכי לעולמו של חג הסוכות. ההלכות הקשורות לחג הסוכות ולארבעת המינים משליכות באופן סמלי על עולמו של בית החינוך וערכיו. אסור שהסוכה תהא גבוהה מידי, אלא גובה ש''העין שולטת בו'' (לשון ההלכה). הסוכה חייבת ליצור מוגנות וביטחון. היא צריכה להיות בעלת דפנות העשויות לעמוד ב''רוח מצויה'' (לשון ההלכה), גבוהות דיין כדי שיהיו משמעותיות. הסכך מעל צריך להיות אותנטי, הבא מן הצומח ולא מלאכותי, הנותן צל רב יותר מן החמה. המבחן לכשרותו של הסכך בלילה הוא, שניתן יהיה לראות דרכו כוכבים. ההלכה העדיפה שבתוך הסוכה ממש, נברך ברכה על חיבורם של ארבעת המינים זה לזה. 4 מינים המבטאים סוגים שונים של אנשים. בכל יום אנו מזמינים לסוכה אושפיזין (=אורח) אחר ונוסף המבטא דמות מופת להזדהות. לכל דמות מופת מההיסטוריה היהודית התנ''כית יש מאפיינים של דוגמה אישית משלה המשפיעים לדורות.

הנמשל ברור, כל תלמיד זכאי להרגיש בבית החינוך מוגן ובטוח, עם הרבה הגנה של צל ודפנות חזקות. בית החינוך הוא לא מקום של התנשאות שהעין האנושית לא יכולה לשלוט בו. בית החינוך הוא מקום של חינוך טבעי, פשוט ואמיתי, הוא לא מקום של הוויה מלאכותית. אסור שתהא לו תקרה אטומה, צריך כל העת לראות ממנו את ככוכבי הלילה של השראת החלום החינוכי. הוא מקום שנועד לתת מענה חינוכי לימודי וחברתי לכל ילדי ישראל (השם הקודם לבית הספר היסודי היה בית ספר עממי - - - ). כל מיני התלמידים בחברה ראוי הם שייפגשו בתוך בית החינוך כדי להתברכך ולברך בלמידה משותפת זה על זה וזה מזה. הדמויות הבאות לתוך שערי בית החינוך צריכות להיות דמויות הראויות לחיקוי והשראה לדורות.

מיום הכיפורים שמבטא כניסה לפני ולפנים של בית קדשי הקדשים, אנו צריכים לצאת החוצה עם הקדושה אל הסוכה, אל השטח, אל השדה, אל הפשטות האמיתית.

שנזכה שהקב''ה יפרוס עלינו את סוכת שלומו, חג שמח !

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע האזינו וחג סוכות – תשע''ג

שתי שירות לנו השבת. בפרשת השבוע אנו קוראים-שרים את ''שירת האזינו'' ובהפטרתה של הפרשה אנו קוראים-שרים את ''שירת דוד'' (שמואל ב', כ''ב).

השאלה המתבקשת מאליה היא, מה הקשר והיחס בין שתי שירות אלו ?!

נערוך השוואה עקרונית וקצרה בין שתי שירות אלו:

שירת האזינו – הינה שירת תוכחה ומוסר המופנית לעם ישראל כבקשה לעתיד ונושאת אופי ציבורי, משה מנהיג העם אומרה כמעין צוואה ממש לפני פטירתו מעולם החיים, לעומת שירת דוד – שהיא שירת שבח והודאה על העבר וההווה המופנית כלפי הקב''ה ונושאת אופי אישי. דוד אומרה לאור הצלתו ממוות והישרדותו בעולם חיים. השירות ממש הפוכות באופיין ובמגמותיהן !

נראה בעיני, שהיחס בין שתי שירות אלו הוא היחס שבין יום הכיפורים לחג הסוכות הממשמש ובא. שירת האזינו מקבילה באופיה ליום הכיפורים, ושירת דוד מקבילה באופיה לחג הסוכות. ביום כיפורים הנושא הציבורי של כלל ישראל המיוצג על ידי הכהן הגדול מנהיג העם, והאופי המוסרי-תוכחתי תופסים מקום נרחב, ופניו של היום לעתיד. חג סוכות לעומתו מתאפיין בשמחה של הודאה ושבח אישיים על החתימה הטובה בעבר שיש בה הצלה ממוות וכניסה חוזרת לארץ החיים. כשם שיום הכיפורים הכניסה היא פנימה בתוך בית קודש הקדשים של הנשמה לשם קבלת מחוייבות לעתיד, כך הסוכה מבטאת את היציאה החוצה מתוך הבית למקום של שבח והודאה על ניסי העבר.

למותר לציין, ששתי שירות אלו מקבילות ממש למגמות הזמן של התפילה וחלקיה ושתיהן יוצרות מערכת שלמה. חז''ל כבר קבעו ש''אין שירה אלא תפילה''. שירת האזינו – מאופיינת כבקשה לעתיד, ושירת דוד – מאופיינת כשבח והודאה על הווה והעבר. כשם שבתפילה יש מרכיבי שבח, הודאה ובקשה המבטאים את שלושת הזמנים של חיינו.

שבת של שירות ותפילות כהכנה לקראת שמחת חג הסוכות,

אלכס

דבר תורה וחינוך לחג סוכות – תשע''ב

המעבר שאנו עושים בין יום כיפור לחג סוכות הוא מעבר חד. יום כיפור מבטא את עולם הקדושה והטהרה הנשגב והגבוה שבחיים. היום היחידי שבו נכנסים לפני ולפנים אל קודש הקודשים כדי להיטהר. יום זה נקרא בתורה ''שבת שבתון'' – כפל של קדושה. נראה כי יום כיפור הוא היום האידיאלי מבחינה יהודית.

אולם, לא כך פני הדברים. מציאות החיים האידיאלית ממש לא כזו. דוד המלך מבקש במזמור בתהילים שאנו אומרים אותו בימים אלו: ''אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש . . . ולבקר בהיכלו''. בהיכל ה' (=קודש הקודשים) מבקרים באופן זמני בלבד, כי מציאות החיים לא דורשת מאיתנו להישאר בהיכל ה' באופן קבוע, כי אנו לא יכולים לעמוד במתח רוחני כל כך גבוה. היכל ה' הוא דירת הקבע של ה' בלבד. דירת הקבע בעולם העשייה שלנו היא דירה ארעית, זו זירת החיים האמיתיים שלנו. מה מסמל יותר מכל דירה ארעית ?! – הסוכה. לאמור, צא החוצה מיום כיפור לחג סוכות. צא מדירת קבע מוגנת וקדושה לדירת ארעי. יהודי מאמין ונסוך ביטחון בה' מוכן לחיות בחוץ עם כוחות הטבע, עם דופן דקה בלבד המפרידה בינינו לבין 4 רוחות שמיים, עם גג חדיר לקרני השמש הגורמות לנו לזיעת אפיים ולטיפות גשם מרטיבות ולא נעימות, עם ''אושפזין'' שבאים כל יום כדי שנטביע בנו את מידת החסד, עם יכולת חיבור והכלה אפילו עם ה''ערבה'' השונה והאחרת ועם קישוטי הסוכה המבטאים את צבעוניות החיים וגיוונם. אכן, בהמשך המזמור לעיל דוד המלך אומר: '' כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו''. אוהל החיים המאתגר עם אמונה וביטחון מול היכל ה'. מדירת הקבע לאוהל ארעי.

אם ניקח את זה לעולם החינוך, ואשרינו שזכינו שהוא עולמנו, המעבר בין יום כיפור לחג סוכות מבטא את הדילמה שבין הסתגרות לפתיחות. הווי אומר: לחג סוכות ניתן להגיע רק לאחר יום כיפור. ראשית, יש צורך להבהיר מהן קווי היסוד ומטרות החינוך שהם דירת הקבע – ה''היכל''. אבל, זרימת החיים הטבעית והפתוחה מזמנת לנו את יכולת ההתמודדות, את הניסיון, את הביטחון בצדקת הדרך שהם דירת הארעי – ה''סוכה''. רק שם המבחן האמיתי למימוש קווי היסוד מטרות החינוך הנעלות שמהם יצאנו מיום כיפור.

מועדים לשמחה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לחג סוכות – תשע''א

שלום לכולם,

אני מבקש לשתף את כולם בעיקרי הרעיונות המרכזיים של מה שצוות מפקחי החמ''ד למד השבוע בפורום של יח''ד ( ישיבת חינוך דתי ) במחוז, לקראת חג הסוכות.

המצוות שאנו זוכים לקיים בחג הסוכות הם המשך המתנה שקיבלנו מה' מיום הכיפורים. ביום הכיפורים זכינו לממש את מתנת המחילה. חג הסוכות מאפשר לנו לממש את מתנת השמחה. תארו לעצמכם אם לא היה לנו את חג הסוכות לאחר יוה''כ, לאיזה חלל ריק היינו נופלים. רק בחג הסוכות התורה כותבת: ''ושמחת בחגך והיית אך שמח''. השמחה בקיום המצוות ביהדות היא מאד משמעותית שכן, במידה ואנו מקיימים את המצוות שלא בשמחה אלא מתוך עול, הרי שנפגמת טעמה האמיתית של המצווה כי מימושה בה מתוך לחץ ו/או עומס מכביד, ולא מתוך תחושה של התעלות המלווה כל מעשה רוחני-רעיוני. מצוות 4 המינים משקפת את 4 חלקי הגוף שלנו ( מדרש חז''ל הידוע לכולנו ), ונותנת אפשרות לאדם להתבונן פנימה לתוך עצמו ולשמוח על טהרתו ופתיחת דף חדש לאחר יוה''כ. מצוות בניית הסוכה והישיבה בה מאפשרת לנו להיכנס לתוך המצווה חוצה, שהרי הסוכה אופפת את כל גופנו. יש השלמה בין שתי המגמות של המצוות: 4 המינים – ראיה פנימית, סוכה – ראיה חיצונית. האדם זוכה לשמחה שלמה בחג הסוכות בכך שהוא מוקף במצוות, פנימה והחוצה, המשמחות והמשלימות למהלך שלם את הימים הנשגבים של תחילת השנה. לכן, דווקא בחג הסוכות יש חיוב מיוחד להיות בשמחה.

''מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'' ובמיוחד בסוכות,

אלכס

 


 

דבר תורה וחינוך לפרשת וזאת הברכה ושמחת תורה – תשע''ג

בשמחת תורה אנו מסיימים את המחזור השנתי של קריאת התורה כולה בפרשת ''וזאת הברכה''. שמחת תורה איננו מועד שמופיע בתורה, והוא מועד שנקבע מאוחר בתקופת הגאונים. לפני הברכות שמברך משה כל שבט ושבט נאמר: '' תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב - - - ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ''. מצד אחד - קהילת עם, מצד שני - שבטים מגוונים. כל אחד מהשבטים זוכה לברכה על תכונה משלו ובכך הוא משלים את כל קהילת ישראל (=יעקב). המשך רעיוני לאחדות שמאפיינת את חג הסוכות, שבשעות אלו אנו נפרדים ממנו. כולם יושבים בסוכת ארעי אם עשיר ואם דל, ומתחברים ומחברים זה לזה את ארבעת המינים, המסמלים מגוון של אנשים. לכל אחד יש את האות שלו בתורה, ומכל האותיות אנו זוכים לתורה שלמה, ל''תורת ה' תמימה''.  

על שני עניינים עומד חג שמחת תורה. האחד – סיום הקריאה של כל התורה, השני – התחלת מחזור חדש של קריאת התורה מבראשית (תרתי משמע). במחזורי החיים המעגליים שלנו, כמו שכתבנו השנה בפרשת וילך בין ר''ה ליו''כ, שאלת היחס בין הסיום לבין ההתחלה היא שאלה מאתגרת. כבני אנוש מה חשוב לנו ממה: הצלחת הסיום או אתגר ההתחלה ?! (שאלה מחשבתית זו אינה רלוונטית לגבי הקב''ה שהרי תנועת מציאותו היא קווית ולא מחזורית).

באופן כללי, מקובל לחשוב שאתגר ההתחלה חשוב יותר, שהרי כל ההתחלות קשות ומחייבות התמדה ומסירות. אולם, בשמחת תורה, כהמשך ישיר של רעיון התשובה, רצף הזמנים והיחס שבין העבר לעתיד ובין הסיום להתחלה משמעותי הוא. כשם שהתשובה בנויה על הוידוי על העבר ומייד יש קבלת אחריות ומחויבות לעתיד כך גם שמחת תורה. אנו מודים בשמחה על העבר, על סיום התורה, ומיד שמחים על העתיד, על הזכות להתחיל מבראשית. תנועת רצף זו – יסוד גדול הוא בחיינו היהודיים. היא מחוללת המשכיות והליכה קדימה ללא עצירה ו/או נסיגה. היא מחוללת מחויבות לעתיד רוחני טוב יותר עם תפילה ותקווה גדולה.

בשמחת תורה אנו כורכים את העבר עם העתיד, את היחיד עם הרבים, את אותיות התורה עם כל התורה.

מועדים לשמחה,   

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בראשית'' - תשע''ו

 

דווקא בפרשת ''בראשית'' נבקש להתחיל מהסוף – מחתימת הפרשה. הפסוק האחרון בפרשתנו מאתגר: ''ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה''. הערכה עצמית של ''נכשל' מיוצר בראשית. הציפיה של כל אחת ואחד מאיתנו היא, שהפרשה המתחילה את התורה ומתארת את תולדות האדם, תסתיים במסר אחר של תקווה ואופטימיות לאנושות.

 

אל ניפול ברוחנו. בעומק הערכה העצמית של הקב''ה על בריאת האדם טמון גם זרע התקווה האנושית. הקב''ה מבין שמעמדם של בני אנוש שונה הוא מבריאתו של האדם הראשון עלי אדמות. לאחר החטא והעונש שהוטל על אדם וחווה בגן עדן, מנסה האנושות לאמץ אל חיקה את ביטוי- הבריאה ''צלם אלוקים'' או צל-מ-אלוקים. אולם, ליכולת הבחירה שניתנה לאדם לאחר החטא יש מחיר, והעונש שקבלו הזוג הראשון אינו מרתיע לדורות. יכולת הבחירה עשויה להביא את האדם לתודעת גאווה ועריצות שהוא ממש חלק מאלוקים או לכל הפחות צל שלו. מאותו מקום של בחירה שם צומחת גם התקווה המנחמת. כדי להיות חלק אלו-ה ממעל או בבואה שלו, עליך לבחור בטוב וישר, לא בגלל יראת העונש. מניע הבחירה צריך להיות ממקום של יצירה וצמיחה, ממקום של אחריות לחולל טוב בעולם. הקב''ה מבין שכח בחירת הטוב ממניעים ערכיים הוא המשפיע על התנהלותו של האדם עלי אדמות, ולכן הוא ממשיך את מפעל הבריאה.

 

בעולמנו החינוכי אנו מבקשים להשפיע על עצמנו, בראש ובראשונה, ועל בני הדור הצעיר - דור העתיד. נקודת המוצא של פרשתנו נמצאת דווקא בסוף הפרשה, והיא גם נקודת כובד המשקל. חינוך עצמנו וזולתנו לבחירת טוב שלא מתוך כפייה או פחד, הוא זה שעשוי לחולל תמורות חברתיות ותרבותיות בחברה בנו אנו חיים. אנו מבקשים ומייחלים כל העת, לשאת בגאון ובמסירות את לפיד הבריאה והיצירה, ממש כמו הקב''ה, ממש ''צלם אלוקים''.

 

שבת שלום ומבורכת בברכת חודש מרחשוון,    

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בראשית'' - תשע''ה

 

פעמים רבות שאלנו את עצמנו איך זה שאנו לא מתחילים בקריאת פרשת ''בראשית'' בשבת הראשונה של השנה החלה לאחר ראש השנה ?! היה נכון ומסודר יותר אם הייתה לנו הקבלה בין תחילתה של השנה לתחילתה של הקריאה בתורה ?! – שאלה זו מתחזקת גם לאור אחת הדעות בחז''ל שבראש השנה נברא האדם.

 

מענה לחוסר ההקבלה נוכל למצוא בפרשת ''בראשית'' עצמה. גולת הכותרת של הפרשה הוא בריאת האדם ביום השישי לימי הבריאה. כל מה שנברא לפני היום השישי נועד עבור האדם - ''נזר הבריאה''. כמובן, לא מתוך אכזריות והרס (חלות מגבלות: צער בעלי חיים, שמיטת קרקעות, איכות הסביבה, קיימות ועוד). אחרי שהקב''ה נופח באדם נשמת-חיים ובורא אותו בצלם אלוקים, סביבת חייו היא בגן עדן. בפשט, הפסוקים מתארים את גן עדן בדיוק כמו שאנו מדמיינים בדמיוננו האנושי והמוגבל את המונח גן עדן. מקום טהור, ראוי ונכון לבריאה רוחנית להתחיל בו את מסע חיי האנוש עלי אדמות, כשברקע מהדהד ציווי הבורא לשעה ולדורות: ''ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה'' (פרק ב', ט''ו).

 

ומאימתי אנו רשאים להתחיל את מסע חיינו השנתי מידי שנה ? – אנו מתחילים כל שנה מ''בראשית'' ולא מראש השנה !

 

ליום שישי שבו אנו נבראים מחדש כל ערב שבת, כפי שאנו מאמינים בחידוש הבריאה בכל ימות השבוע, קדמו בחודש תשרי 5 ימי בריאה אחרים שבגללם אנו זוכים להתחיל בשבת ''בראשית'' שהיא היום השישי לאותם ימי בריאה: יומיים ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות וחג שמיני עצרת. עברנו ב-5 ימים אלו את כל בריאת העולם מחדש ועכשיו אנו באים ועומדים ביום השישי שבו אנו נבראים לקראת קריאת פרשת ''בראשית''.

 

אמור מעתה, שבת ''בראשית'' היא היום המתאים ביותר שבו נתחיל בו את מסע חיינו מידי שנה. העולם על כל ברואיו היטהר, התנקה והתקדש ונוצר כביכול מחדש ב-5 ימי חגי הקדושה בתשרי. עכשיו מצופה מאיתנו להיכנס לימי שיגרה של ''לעובדה ולשומרה'', ולמרות האתגרים האישיים והציבוריים העומדים לפיתחנו, אנו צריכים לדעת כאנשי חינוך שאנו זוכים לחלום ולעשות את שליחותנו הערכית באותו גן עדן של ארץ ישראל ומדינתה הריבונית, אותו גן עדן שלו ציפינו למעלה מאלפיים שנה.       

 

שבת עם התחלה חדשה וטובה,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בראשית – תשע''ד

הרבה מינים של מחזורי-זמן מעגליים יש בחיי האדם הפרטי ובחיי האומה בכלל. נפתחים ונסגרים הם וחוזר חלילה. לרוב נבקש שהמחזורים הפרטיים יתקשרו הם למחזורים הכלליים ולהפך. השבת נפתח במחזור קריאה נוסף בבתי הכנסיות של פרשות השבוע מתוך ספר התורה. גם אנו פותחים השבת, בסייעתא דשמיא, את המחזור הרביעי של ''דבר תורה וחינוך לפרשות השבוע ולמועדי ישראל''.

התנועה המעגלית המחזורית שונה היא מהתנועה הקווית בתכלית השינוי. בתנועה קווית אתה יוצא מנקודה אחת ואינך אמור לחזור אליה עוד. בתנועה מעגלית אתה חוזר אל הנקודה, אבל יכולות להיות שתי אפשרויות. האחת – חזרה לאותה נקודה על היקף המעגל בדיוק, השנייה – חזרה לאותה נקודה על היקף המעגל אבל במקום שונה וגבוה יותר – תנועה ספיראלית, המקפיצה אותנו למעלה כקפיץ, בבחינת: ''חדש ימינו כקדם''. איך אפשר לחדש עתיד כקדם מן העבר?! – רק אם תנועתנו תהא ספיראלית, אפשר שנחזור לאותה נקודה מן העבר אבל שתהא גם חדשה ושונה.

מימים ייחודיים, מרוממים וצפופים של החגים אל ימות החול השיגרתיים. האם אנו צפויים לנפילה ?!- תקופת החגים האינטנסיבית אינה אמורה להשאיר אותנו עם פער. יש אומרים נכונה שהחגים משפיעים רוחנית על כל השנה כולה. אבל, נראה בעיני לומר שהאתגר שלנו הוא אחר. ימי החול לא צריכים להיות כמו החגים, והחגים לא צריכים לגעת בהם. הם נועדו לתכליתם הנכונה והראויה, והשאלה היא כיצד מחזור שיגרת החול בימים ובשבועות עולה מעלה, ואיך אנו עושים זאת ?!

הפרשה הראשונה של התורה, פרשת בראשית, הבאה מיד לאחר שמחת תורה והחגים כולם, נותנת לנו את התשובה. הפרשה מחזירה אותנו אל הראשית, אל ההתחלה. חוזרים אל העולם הטבעי שנברא בלעדית ע''י הקב''ה בשישה ימים, אבל כל שבוע הוא מתחדש עלינו בשותפות מלאה וגבוהה שגם אנו בני האדם יוצרים עם הבורא עולם חדש-ישן. חוזרים אל השבת הטבעית שבה הקב''ה שבת ממלאכת הבריאה, אבל מחדשים את השבת ממקום גבוה יותר, שכן גם האדם שובת עם הקב''ה את אותה שבת חדשה-ישנה. חוזרים אל דמויות הענק של בראשית, אל נפילתם של אנשים כאדם וכקין, ומצד שני אנו שבים גם לבני עליה כמו חנוך ונח. כולם היו אנשים מן היישוב עובדי אדמה או רועי צאן שנבראו בצלם אלוקים וביקשו לחיות את חיי שגרת החול בצורה נכונה וראויה. נלמד מכולם את הטוב והמוטב, את החוזקות והחולשות מתוך כך שהדמויות הללו נוגעות בנו כאן ועכשיו.

שותפות תמידית של האדם עם הבורא והברואים בימי החול יכולה להעניק להם מימד של התחדשות. אחריות ומחוייבות של האדם למלאכתו ולכל הסובבים אותו עשויה לעורר אותו כל העת ליצירה ובנין שוברי-שיגרה של חול.

אכן, אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו עלינו לטובה ימי החול והשבת, אמן !

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת בראשית – תשע''ג

שלושה מוטיבים מרכזיים רעיוניים מופיעים לאורך כל תפילות הסידור שלנו ביחס להתגלות ה' בעולם: בריאת העולם, מתן תורה והגאולה.

באופן טבעי וכרונולוגי התגלות הבורא בבריאת העולם הוא המוטיב הבסיסי מבין השלושה. אולם, לא בהכרח הוא החשוב ביותר מבחינה אמונית-יהודית. מוטיב הגאולה, במיוחד ממצרים, הוא המוטיב המשמעותי ביותר. כך אנו מבינים מהדיברה הראשונה מעשרת הדיברות. לא נאמרה שם העובדה שהקב"ה ברא את העולם, אלא שהוא גאל אותנו ממצרים. לאמור, מוטיב בריאת העולם הוא אוניברסאלי, כלל אנושי, ולאו דווקא נוגע רק לעם ישראל. ומוטיב הגאולה הוא משמעותי יותר לנו כעם ישראל.

לטעמי, גם בעיקבות הדברים לעיל, חז"ל ראו לנכון לחזק את המימד היהודי-אמוני והרלוונטי של מוטיב בריאת העולם במערכת משלימה לסידור התפילה בדמותן של ה"ברכות".

מערכת שלמה של "ברכות" תיקנו לנו חז"ל. חלקן הגדול אמור לעורר אותנו לאמונה ביוצר בראשית. באמצעות הברכות, החושים שלנו אמורים ליצור את אותו חיבור יהודי-אמוני לבורא. מעין סוג של חיישנים. לאכילה ולשתיה - חוש הטעם - ישנן ברכות. לשמיעת בשורה טובה/רעה או רעם או רעש אדמה - חוש השמיעה - ישנן ברכות. לראיית מקום שהתרחש בו נס או ברק או קשת ועוד - חוש הראיה - ישנן ברכות. להרחת ריח טוב מן הצומח - חוש הריח - יש מערכת של ברכות.

פרשת בראשית מקבלת את משמעותה האמונית והרלוונטית דרך הברכות. כל מה שנברא בתוך טבע העולם מימי בראשית ונוצר לשרת את האדם לצורך קיומו הגופני, זוכה לאותה ברכה "חיישנית" המחברת ביננו לבין הבורא דרך עולם הטבע הסובב אותנו.

שבת מנוחה עם ברכות לרוב,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לשמחת תורה  ופרשת בראשית – תשע''ב

בתורה נקרא חג  ''שמחת תורה''  ''שמיני עצרת'', מאחר והוא עוצר את חג סוכות ו/או בגלל שביום זה קיימו עצרת-עם במקדש הנקראת ''הקהל''. רק במאה ה-8 הוחלט להנהיג שביום זה יציינו את סיום קריא פרשות התורה בפרשת ''וזאת הברכה'' ופתיחת מחזור קריאת הפרשות בתורה בתחילת פרשת ''בראשית'' בלבד, ובשבת הקרובה נקרא את פרשת ''בראשית'' במלואה.

המתבונן בחג ''שמחת תורה'' ישאל בצדק מה מקומו של חג זה במערכת החגים של חודש תשרי ?!

בעיני מערכת חגי תשרי איננה קווית היא מעגלית. ב''ראש השנה'', החג הפותח את סדרת החגים, הדגש הוא על הקשר בינינו לבין ה'. זה בא לידי ביטוי בתקיעת השופר המבקש לעורר אותנו ולכוף את ליבנו לאבינו שבשמיים. זו נקודת המוצא: ריענון הקשר מחדש עם הקב''ה. אנחנו ממליכים אותו, מבקשים שיזכור את אירועי הקשר בינינו ואף מריעים לו בשופר. מ''יום כיפור'' ואילך הצד של אחדות ישראל והיחסים שבין אדם לחברו מקבלים מקום מרכזי. אין יום כיפור מכפר אלא אם כן ירצה את חברו, בחג הסוכות האושפיזין וכמובן 4 המינים מדגישים באופן בולט את העניין החברתי. חג ''שמחת תורה'' מיד אחרי סוכות בא כדי להבין את המשמעות ההרמונית של כל חגי תשרי. חג ''שמחת תורה'' סוגר את מעגל חגי תשרי ומחזיר אותנו ל''ראש השנה'' לנקודת העוגן,  לקשר הקבוע שלנו עם ה'. לאמור, השופר בא רק לרענן את הקשר שלנו עם ה' בשערה של השנה החדשה, אבל התורה היא הבסיס והברית בינינו לבין ה' לאורך כל ימות השנה ובאופן קבוע. יחסי בין אדם למקום אינם יכולים להיות מושתתים על חוויה חד-פעמית של ''ראש השנה''.

סיוע לרעיון זה של סגירת מעגל החגים ואופיים אנו מוצאים בקריאות התורה ב''שמחת תורה''. אנו מסיימים את התורה בברכות של משה לכל 12 השבטים של עם ישראל בפרשת ''וזאת הברכה'' – זה רומז על אחדות ישראל, מתוך אווירת יום כיפור וסוכות, ומיד אנו ממשיכים לקרוא בפרשת ''בראשית'' המתייחסת לאמונתנו בכך שהקב''ה ברא את העולם – הקשר בינינו לבין ה'. קריאה המחזירה אותנו ל''ראש השנה'' בתנועה מעגלית.

תנועה מחזורית זו מאפיינת את קריאת פרשות השבוע מידי שבת לאורך כל השנה כולה. אכן, ''להתחיל מבראשית - - - ''

מועדים לשמחה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לשמחת תורה  – תשע''א

שלום לכולם,

לאור שאלות חברים על מושגים שקשורים לחג הסוכות ושמחת תורה, הפעם נחרוג ממנהגנו ולא נעסוק במשמעויות רעיוניות. 

אנו נציין את ''שמחת התורה'' כחג המסיים את חגי תשרי. התורה כמובן איננה מציינת אירוע זה. התורה מציינת את החג בשמו המקורי ''שמיני עצרת'', שפירושו: היום השמיני של חג הסוכות שהוא עוצר/מסיים את חג הסוכות. פירוש אחר, בזמן היות בתי המקדש ביום השמיני לחג הסוכות, נערכה עצרת-עם הנקראת: ''הקהל''. שינוי בשמו ומשמעותו של החג הוא יחסית מאוחר, מהמאה השמינית לספירה. בא''י – היו מסיימים את הקריאה בשלוש שנים וחצי, הפרשות שהיו נקראות בכל שבת היו קצרות ביותר ממה שאנו קוראים היום, ובבבל – היו מסיימים את סבב הקריאה בשנה אחת. כלומר, המנהג הבבלי הוא זה שבסופו של דבר הכריע בזמן הזה את אופיו של היום בארץ-ישראל.

ב''שמחת תורה'' אנו מציינים את סיום קריאת התורה לאורך כל שבתות השנה, ותחילת קריאתה בשנה החדשה החלה מיד לאחר החג. הפרשה הראשונה היא כמובן, פרשת ''בראשית''.

המנהג הרווח בחג הוא מנהג שבע ההקפות עם ספרי התורה בריקוד ובשירה סביב התיבה המוצבת במרכז בית-הכנסת. המנהג מבטא שמחה רבה על כך שאנו זכינו לסיים את קריאת כל התורה וזוכים לקרוא אותה שוב. בגלל הולדתו המאוחרת של המנהג, ברור לחלוטין שיש כאן העתקה מההקפות שאנו עושים בתפילת ימי סוכות עם 4 המינים עוד מימי בית- המקדש. מספר ההקפות זהה לחלוטין, במיוחד לאור העובדה שביום האחרון של סוכות הנקרא: ''הושענא רבה'', אנו מקיפים את התיבה (=הדומה למזבח בבית-המקדש) 7 פעמים.

מה מקור המנהג של ''הקפות שניות'' במוצאי החג ?!

יהודי הגולה צריכים לקיים פעמיים את כל ימי החג בשלושת הרגלים ( הסיבה לכך לא כרגע ). לענייננו , ביום השמיני וביום התשיעי. ביום השמיני הם מקיימים את ''שמיני עצרת'' כפי שכתוב בתורה, וביום התשיעי את ''שמחת תורה''. אנחנו בארץ-ישראל, כאות הזדהות עם אחינו בני הגולה, עושים '''הקפות שניות'' במוצאי החג שלנו, ביום השמיני, החופף לליל החג ולהקפות של יהודי הגולה.

ולבסוף בכל אופן כן משהו קטן על משמעות החג:

כולנו שמחים בחג בריקוד ובשירה עם ספר תורת החיים שה' נתן לנו. בעלי-המוסר ציינו נקודה חשובה למחשבה: כידוע שלריקוד צריך שניים. אנו שמחים מאד לרקוד עם ספר התורה השאלה היא, האם ספר התורה שמח גם הוא לרקוד איתנו ?! – שאלה זו מציבה אותנו מול האתגר הפנימי והאמיתי יותר של חג ''שמחת תורה''.

הרבה שמחה אמיתית,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''נח'' - תשע''ו

 

במעבר חד מאד: מבריאת עולם של פרשת בראשית אל חורבנו של עולם בפרשת נח. מפסוקים של שביעות רצון המובעת מספר פעמים ''וירא אלוקים כי טוב'' ואפילו ביום השישי לבריאה עם סיומה - ''וירא אלוקים ... והנה טוב מאד'', אל פסוקים קשים בתחילת פרשתנו ''וירא אלוקים כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ... כי מלאה כל הארץ חמס מפניהם''. שתי ראיות הפכות לגמרי, הקשות להבנה.

 

השחתתו של עולם ''טוב מאד'' באה מחמת גזלה ועושק. עולם מושחת שבו מפירים זכות אנושית טבעית לקניין, אינו יכול להתקיים. כשנברא העולם אדם וחוה היו אחד ''ויקרא את שמם אדם'', ולכן, מידת האנוכיות לא שלטה בהם כלל. אולם, בניהם קין והבל לא יכלו להכיל את המודל של הוריהם. קין – עובד אדמה, הבל – רועה צאן. שני אחים מחפשים בראשית האנושות את הצדק החלוקתי-כלכלי ביניהם ולא מצליחים להשתוות, בסופו של יום מסתיימת התחרות ברצח בתוך המשפחה. כח הנטילה של האנוכיות גבר על כח הנתינה.

 

נח מתחיל בתיקון עולם. בבניית התיבה ובשהייתו בתיבה הוא איש של חסד ונתינה. חז''ל אומרים במדרש, שבחיי היומיום נח האכיל כל העת בתיבה את כל בעלי החיים, ואף ניפגע באצבעו בשעה שהאכיל את הארי. מדרש זה מבטא בעוצמתו את נתינתו המוחלטת של נח. אולם, עם יציאתו מן התיבה, מורשת זו של נח פשטה רק בקרב בני משפחתו, ולא פשטה בעולם. בניית מגדל בבל בדור הפלגה מבטאת בעוצמה את ניסיונו של האדם ל''הגיע לשמיים'', לשלוט בעולם, ולעסוק שוב בהעצמת כח הנטילה האנוכי על חשבון כח הנתינה.

 

המהלך האנושי לתיקון העולם מתקדם להשלמתו רק בפרשה הבאה. כשם שבסוף פרשת בראשית מופיע נח, כך בסוף פרשתנו מופיע אברהם. אברהם ושרה הם אנשי הנתינה והחסד, שמידת האנוכיות לא שלטה בהם כלל. הם ממשיכי דרכו של נח במעלה סולם התיקון.

 

דומה שמידת הנתינה היא הבסיס לחברה השואפת לברוא עולם של ציבור מתוקן, בבחינת: ''עולם חסד יבנה'' (תהילים, פ''ט). היום יותר מתמיד, הערך החינוכי של עצמנו יחד עם תלמידינו להגברת כח הנתינה ולצמצום כח הנטילה, הוא הכרחי בעידן של תחרות וקנאת ממון. חשיפתנו המתמדת לכח הנטילה בעקבות היותנו כפר גלובאלי, זקוקה למשקל נגד משמעותי ומתמיד של הנחלת והגברת כח הנתינה הלכה למעשה.

 

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע נח – תשע''ג

הפרשה הקודמת, בראשית, מסתיימת בפסוק האחרון: ''ונח מצא חן בעיני ה''' (פרק ו', ח'). פרשתנו מתחילה במילות הפסוק: ''אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח'' (פרק ו', ט').

ניתן להבין לפי פשוטם של דברים, שנח מצא חן בעיני ה' בגלל שהוא היה צדיק תמים. יש סיבה למציאת חינו בעיני ה', בגלל היותו איש בעל מידות נעלות בניגוד לבריות האחרות בני דורו. אולם, זה מעורר שתי שאלות: האחת – מדוע שני הפסוקים הללו לא לפותחים ברצף את פרשתנו, וכל פסוק מופיע בפרשה אחרת  למרות שמדובר באותו הפרק ?! השניה – סדר הפסוקים היה צריך להיות הפוך. קודם יש לציין את העובדה שנח איש צדיק תמים ורק לאחר מכן התוצאה בעקבות דמותו שהוא מוצא חן בעיני ה' ?!

 מכח שאלות אלו, אני מבקש להציע פירוש אחר שיש בו משמעות חינוכית לדורות, על דרך כל משמעותו החינוכית של ספר בראשית, בבחינת: ''מעשה אבות סימן לבנים''. נאמר: ''איש צדיק תמים''. ''איש'' לפני היותו צדיק תמים. ''איש'' זו מילת תואר כמו ''צדיק'' כמו ''תמים''. שלושה תארים נקשרים לראשו של נח, בראש ובראשונה כתר ''איש'' (הקרוי בשפת האידיש מענטש). מדוע נח יכול להגיע למדרגת צדיק תמים ?! - בגלל שקודם כל הוא ''איש'' !

בדרך זו נוכל לתרץ את השאלות לעיל. מדוע יש הפרדת-רצף בין הפסוקים, ומדוע בראש ובראשונה נח מוצא חן בעיני ה', ורק לאחר מכן בתחילת פרשתנו התורה מונה לכאורה את הסיבה. נח מוצא חן בעיני ה' ללא סיבות מיוחדות, אלא מתוך אמון בגלל היותו ''איש''. כשגישת ההתבוננות בזולת היא מתוך עין טובה ולכף זכות, אין הזולת יכול להשיב רעה תחת טובה ומתחולל בו רצון, שאיפה וציפיה עצמית להיות טוב וראוי יותר לעצמו ולחברה עד כדי מדרגת ''צדיק תמים''.

כמחנכים וכהורים, כאשר אנו נותנים אמון אמיתי בילדינו ורואים בעין טובה את חלקי הזכות, אנו מגבירים את הסיכוי שהם יאותגרו לעשות את חלקם באופן ראוי כדי להוכיח לעצמם שהם ראויים וזכאים למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.  

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת נח – תשע''ב

במרכזה של פרשתנו, פרשת נח, עומד סיפור המבול ותיבתו של נח. כמובן, שדמותו של נח כפי שעולה מן המקראות והפרשנים היא ייחודית הן ביחס לבני דורו והן ביחס לדורות הבאים: ''איש צדיק תמים היה בדורותיו''. יש דורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. בדור שלו – צדיק, בדור אחר – לא היה נחשב צדיק.

אני מבקש להאיר את דמותו של נח המתבססת על הבנה חדשה של המילה ''לדורותיו''. דורותיו של נח עצמו: חייו של נח נחלקים לשני דורות על פי שתי תקופות: עד המבול  ולאחר המבול.

עד המבול - נח אכן היה צדיק תמים ביחס לשחיתות של העולם הישן שבאה לידי ביטוי בגזל - ''ותמלא כל הארץ חמס''. גזל הוא ביטוי מכונן שלילי למידות מושחתות של האדם. אין לך שום זכות לקניין, לביטחון כלכלי ולעצמאות. נח מקבל את השליחות האלוקית שכדי לתקן את האנושות, יש צורך בפיתרון רדיקאלי של הרס העולם ובניית תיבת-הישרדות לקראת עולם חדש. אמנם זו לא יוזמה שלו, אבל הוא יוצא לשליחות ובונה במו ידיו תיבה/אוניה גדולה בהתמדה במשך 120 שנה ! מידות התיבה/האוניה הן: 150 מ' אורכה, 25 מ' רוחבה, 15 מ' גובהה ב-3 קומות ! – למותר לציין, שכל זה ללא מספנות וטכנולוגיות המוכרות לנו מהעולם המודרני. ההתמדה של נח במשימת השליחות היא תמימותו וצדיקותו. זה הוא הדור הראשון בחייו - לפני המבול.

לאחר המבול – נח משתנה בדור השני לחייו. הדור שלאחר המבול. באחת מפעולותיו הראשונות הוא נוטע כרם שממנו הוא משתכר ויורד בדרגתו עד כדי כך שילדיו עדים למערומיו. בדור זה נח לא יכול להיחשב צדיק תמים. השתכרותו מסמלת את איבוד אישיותו, חוסר שיקול הדעת וחוסר שליטה במעשיו. כל זה נובע מסיומה של השליחות שנח נשא על כתפיו רק עד סופו של המבול.

הבנה זו בשני שלבי החיים של נח, בדור לפני המבול ובדור שלאחריו, תורמים לתובנה חשובה. חיינו אינם יכולים להיות חיים שעשויים מיריעה אחת. בדיוק כמו חייו של נח. נסיבות החיים לוקחים אותנו למחוזות מאתגרים שאין אנו יכולים לצפות מראש כיצד נתמודד איתם. אם נדאג שכל שלב בחיינו יתבסס על ייעוד ושליחות, אנו מגדילים את הסיכוי להיות מפוכחים וערניים ולא שיכורים.

שבת שלום וחודש טוב וגשום ( לא מבול - - - ),

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת  נח – תשע''א

שלום לכולם,

'' וארובות  השמים  נפתחו - - - ''  ( מתוך פרשת השבוע )

לשמחתנו הגדולה, גם ברגע זה ארובות השמים נפתחו בכל רחבי הארץ !

בעידן שלנו אנו מוצאים גופים רבים בארץ ובעולם שממשיכים את פועלו הגדול של נח. הכיצד ?!

כוונתי לגופים כמו: ''החברה להגנת הטבע''  ו''תנו לחיות לחיות''. מה הקשר ?!

אמנם כן. נח הצדיק היה מייסדם של גופים אלו על פי צוויו של הבורא.

כאשר כל הארץ והאנושות נעשים מושחתים והעולם מתחייב בכליה, ה' מצווה את נח לשמר את כל סוגי הברואים – ''מכל החי מכל בשר . . . להחיות אתך זכר ונקבה יהיו''  - ולהכניסם לתוך התיבה. הבשורה של נח לדורות הבאים היא, שיש אחריות לאדם, נזר הבריאה, לשמור ולשמר את כל סוגי בעלי החיים בעולם. אחריות זו מצטרפת לבשורה אחרת שלימד אותנו האדם הראשון בפרשה הקודמת פרשת בראשית, לשמור על יסודות העולם: על המים ועל האדמה, ולא להשחית אותם. בשפה שלנו : ''איכות הסביבה''. כלומר, ישנם 2 צווים של הבורא אל שתי הדמויות הדומיננטיות לאחר בריאת העולם. האדם הראשון – שמירה על יסודות העולם, נח – שמירה על בעלי החיים בעולם. לאחר דורו של האדם הראשון ובדורו של נח, ישנה השחתה של כל בשר עלי אדמות, ויש צורך לבנות עולם חדש כי האנושות לא עמדה ב-2 הצווים לעיל. שני היסודות המופעים לרוב בפסוקי הפרשה בשעת המבול הם: המים והאדמה ה''מתקנים'' את עצמם להיות במקום הראוי להם. גם בעלי החיים ''מתקנים'' את עצמם להיות במקום יותר טוב. הם מגיעים לתיבה באופן עצמאי וללא כפיה – ''שניים שניים באו אל נח אל התיבה . . . '' וכן: ''ויבואו אל נח אל התיבה שניים שניים מכל בשר . . . ''.

לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, הן מבחינת יסודות העולם והן מבחינת בעלי החיים. אלא שיש בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית, לצערנו הרב. לכן, אנו מחויבים להמשיך את הצווים של הבורא אל האדם הראשון ואל נח.

אנו צריכים לראות את פועלם של כל הגופים השומרים על העולם מכל הבחינות, כגופים יהודיים ממש, ולא כתנועות חדשות ומודרניות בלבד.

חורף בריא ושבת של שלום ומנוחה,

אלכס

 


 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''לך לך'' - תשע''ו

 

לטענת התנא במשנת ''אבות'', 10 דורות חלפו בין נח לאברהם, פער של זמן רב. אולם, בשעה שאנו קוראים ברצף שתי פרשות אלה נראה לנו שלא כך פני הדברים, ופערי הזמנים נעלמים. רצף הפרשות, המבנה ותוכן הכתובים הדומה מטעה אותנו, ויוצר אשליה כאילו מדובר בזמנים סמוכים. סדר הופעתן של דמויות כבירות אלו בתורה ממש דומה, הן מופיעות בסופי הפרשות שקדמו להן: נח מופיע בסוף פרשת ''בראשית'', ואברהם מופיע בסוף פרשת ''נח''. נכון, שמות הפרשות מבטאים הפכים. ''נח'' - מלשון מנוחה ועמידה, ''לך לך'' – מלשון הליכה והתקדמות. אולם, שתי הפרשות ''נח''  ו''לך לך'' זוכות לפתיחה בציווי אלוקי של שליחות. נח מצווה לבוא ולהתכנס בתוך תיבה סגורה ומבודדת אל הידוע מראש, ואברהם לצאת אל המרחב הפתוח, אל הלא נודע. שניהם צדיקים תמימים וגומלי חסדים.

 

ולמרות הכל בתודעה שלנו אנו נוטים להשוות ביניהם. מי היה יותר צדיק ויותר תמים ? האם ההשוואה ביניהם היא בלתי נמנעת ?!

 

בשבוע שעבר כתבנו שדמותם של אברהם ושרה מובילים את האנושות למקום מתוקן יותר (שבמרכזו חסד), כשם שנח הוליך את האנושות למקום מתוקן יותר מן האדם הראשון. ''תפיסה התפתחותית'' זו מבטלת את האפשרות להשוות ביניהם, כיוון שלא ניתן למדוד באופן אובייקטיבי שתי דמויות שחיו בנסיבות חיים מסוימות ובתקופות שונות. רש''י רומז בפתיחת הפרשה הקודמת על כך, בשעה שהוא מביא בפנינו את המחלוקת על דמותו של נח. יש דורשים את נח לגנאי ויש דורשים את נח לשבח, כי תלוי באיזה תקופה הוא פעל. עצם היות המחלוקת ואי ההסכמה בדבר דמותו, מהווה ראייה כי ההשוואה בין נח לאברהם אינה רלוונטית כלל, כי היא איננה ניתנת למימוש.

 

מעבר ל''תפיסה ההתפתחותית'' שאברהם ושרה מקדמים את האנושות בעולם למקום מתוקן יותר מאשר נח, ובכך מנענו עצמנו מלקיים השוואה ביניהם, ניתן גם להתייחס לדמויות של נח ואברהם  דרך ה''תפיסה המשלימה'', שאף היא תימנע מאיתנו לקיים השוואה חד-ערכית בין נח לאברהם. לאמור, הדמויות הללו בראשית האנושות יש בהן תכונות המשלימות זא''ז. צדיקים תמימים הם בעלי תכונות אופי של מנהיגות המתאימות לכלל נסיבות החיים גם במציאות של ל''נוח'' וגם במציאות של ''ללכת'', גם לחוות חיים ולהשפיע פנימה במקום שהכל וודאי בו, בתוך ''תיבה'' סגורה המוקפת במים שוצפים, וגם לחוות חיים במציאות של הליכה אל העולם שבחוץ, מציאות שהיא בעלת מאפיינים שאינם ידועים מראש. דמות המנהיג הרוחני השלמה, המורכבת משתי הדמויות נח ואברהם יחדיו, ניחנת ביכולת לשמור על היחס הנכון שבין חדש לישן, בין מסורת לקידמה, במובנים הרחבים של מושגים אלה.

 

למותר לציין, שמנהיגות חינוכית נדרשת כל העת לפנימה והחוצה. אין מקום להיות פעם ''נח'' ופעם ''אברהם'', מנהיג חינוכי באשר הוא, ניחן ב''תפיסה המשלימה'' הוא גם בעל תכונות האופי של נח וגם של אברהם. הוא יכול להנהיג חינוך פנימה בתוך ''תיבה'' והוא יכול להנהיג חינוך גם בעולם שהולך, מתקדם ומשתנה מעת לעת.

 

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע לך לך – תשע''ד

 

אחת הסוגיות המשמעותיות המאתגרות אותנו כהורים וכאנשי חינוך היא: המשכיותו של האדם בעולם. בסוגיה זו כל העת אנו חיים במתח רב בין שני קטבים מנוגדים. האם להמשכיות כערך יש בכלל מקום מלכתחילה שהאדם אמור לשאוף ולכוון את חייו אליה או שמא אפשר להסתפק במציאות האנושית-טבעית של המשכיות הנוצרת מאליה בדיעבד. במילים אחרות: האם חלה חובה על האדם ליצור המשכיות יצירתית בחתימת ידו האישית למען הדורות הבאים או שעליו להסתפק, וזה לא מעט כלל ועיקר, בהיותו חוליה בהמשכיותה של שרשרת ערכים המחברת בין הדורות.

 

בעיון מעמיק בפרשה בדמותם המופלאה של אברהם ושרה הורינו ומורינו אנו מגלים אבני דרך בחייהם שעשויים לשפוך אור על היבטים בסוגיה הנ''ל. נכון, הם היו פורצי דרך ומהפכנים, בכל אופן יש היבטים רלוונטיים גם לכל הורה ואיש חינוך בכל דור ודור.

 

אברהם ושרה היו אנשים עשירים ברכוש. אבל, הם לא ראו בעושר כלכלי אידאולוגיה. למרות שאנו קוראים בתורה שכבר אז מקדמת דנא עושר כלכלי יוצר מעמד בחברה האנושית. בשאלת ההמשכיות אברהם ושרה מבינים שבשאלת הירושה מול המורשה, המורשה היא החשובה יותר. התובנה הזו חשובה מאד לדורנו. סדר שלושת הנושאים הראשונים המתוארים בפרשה, מבקש להבליט לנו תיעדוף זה. ראשיתה של הפרשה היא, שאברהם ושרה הולכים לממש את ייעוד חייהם על פי הצו האלוקי. בשעה זו הם אנשי חינוך חשוכי ילדים. הם לוקחים יחד איתם את הרכוש הרב אבל גם את הנפש שעליו הם השפיעו, תלמידיהם, ועולים מחרן לארץ כנען. שאלת ההמשכיות עולה שוב כאשר אברהם מנהל דיאלוג עם ברע מלך סדום המושחתת, שעם סיום המלחמה מעוניין לתת לאברהם את הרכוש שנלקח במלחמה. הדיאלוג נראה לכאורה שולי ולא חשוב. לאברהם, כאמור, הרכוש אינו משמעותי. מה אברהם בסך הכל מבקש מברע מלך סדום אחרי מלחמת העולם הראשונה (=של האנושות) ?! – מדהים: להעניק ארוחה לחניכיו-לוחמיו ''ילידי ביתו'' (''כל המלמד את תלמידו כאילו ילדו'') שותפיו לניצחון במלחמה. את הרכוש שנבזז במלחמה מבקש אברהם להעניק לשלושת מלוו הנאמנים: ענר, אשכול וממרא. חניכיו ילידי ביתו למדו ממורם אברהם בדוגמה אישית, שדאגה לחניכים גדולה יותר מן הרכוש. מיד עם סיום תיאור המלחמה והדיאלוג, התורה מספרת לנו סיפור שלישי על בקשתו של אברהם להמשכיות-זרע בברית בין הבתרים. מה מקום הבקשה דווקא כעת ?! – הקב''ה אומר לאברהם ''אל תירא אברהם אנכי מגן לך''. כאשר איש חינוך כאברהם נוהג במוגנות כלפי חניכיו יש מקום לכך שהקב''ה ינהג כלפיו גם הוא במוגנות. ברגע זה, אברהם ושרה ראויים לזרע משלהם כהגנה להמשכיותם.

 

אכן, אברהם ושרה עומדים בסוג של ניסיון, עומדים במבחן תיעדוף ההמשכיות שבין מורשה לירושה. חתימת ידיהם בהמשכיותו של עם ישראל ראויה היא ללמידה לדורות של כל אחד ואחד מאיתנו.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע לך לך – תשע''ג

''עשרה דורות מאדם עד נח - - - עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים  לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם'' (מסכת אבות ה', ב'-ג').

משנה זו תמוהה היא ביותר: הדורות שבין נח לאברהם לא היו דורות של אנשים מוסריים וטובים יותר מהדורות שבין אדם לנח, שהרי נאמר במשנה שה' צריך היה להאריך אפו כדי לא להענישם, אז על איזה שכר טוב של כולם מדובר, שאברהם צריך היה לקבל ?! וכן, יש עוד לשאול מה השכר שקיבל אברהם, שהרי נח שכרו היה שניצל ממוות במבול, וכל דורו המושחת נידון למיתה, ואברהם מה שכרו שלו ?!

פעמיים במשנה מוזכר השם ''אברהם''. בפעם הראשונה ללא כינוי יחס, ובפעם השניה עם המילה ''אבינו''. בעל המשנה היה צריך לשמור על לשון אחידה במשנה. פעמיים ''אברהם'' או פעמיים ''אברהם אבינו''. אלא, שלידתו של אברהם אין בה עדיין שום בשורה לעולם האנושות. רק לאחר שאברהם מכיר בעובדה שהעולם מתנהל ע''י הקב''ה בלבד ולא בידי כוחות אליליים נוספים, ומצליח לעמוד גם בעשרת הניסיונות  (כפי שמופעי במשנה הבאה), אברהם זוכה  לכינוי ''אבינו''. אברהם יוצא מתפיסת עולם אלילית שאפיינה את כל הדורות שלפניו ואת בית אביו, ארצו ומולדתו. הכינוי ''אבינו'' הוא השכר הגדול שאברהם מקבל ! שכר זה נובע מכל הדורות שלפניו שהאמינו בריבוי אלילים בעולם. נח לא הצליח להטמיע את האמונה בקב''ה כאל אחד שממנו נובעים כל הכוחות בעולם. שליטתו של הקב''ה בעולם, שבאה לידי ביטוי בתופעת המבול שהחריבה את כל העולם, לא חוללה שום תפנית ומהפכה אמונית בקרב עשרת הדורות הבאים של האנושות. כגודל הפער האמוני של עשרה דורות – כך גודל השכר של אברהם, הוא אביהם המייסד של עם ישראל.

אכן, אברהם אבינו מקבל שכר כולם. ביכולתו של מנהיג חינוכי ליצור תפנית, ליצור שינוי בתפיסת עולם של הסובבים אותו, ובכך הוא מוביל ושותף להטבעת החותמת על הדורות הבאים ונוטל שכר כולם. כולנו מבינים שאין מדובר בשכר חומרי, אלא בשכר תודעתי-ערכי בעולמם של חברי הקהילה החינוכית. גם אנו כמנהיגי חינוך יכולים להיות מכונים ''אבינו'', אותו כינוי לו זכה אברהם. אכן: מעשה אבות סימן לבנים.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת לך לך – תשע''ב

''עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם''  (מסכת אבות, ה', ג').

המשנה במסכת אבות אינה מפרטת מהם עשרת הניסיונות של אברהם, ולכן פרשני המשנה מונים באופן שונה את עשרת הניסיונות. אחד מהניסיונות המשותפים לכולם הוא עזיבת אברהם את בית משפחתו באור כשדים, ארץ המולדת, ועלייתו ארצה כנען. בלשון הפסוק בפרשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

לשון הפסוק מכוון למדרג בעומק הניסיון. עזיבת ארץ שהיא לא סתם ארץ אלא ארץ מולדת, ועזיבת בית ההורים. לשם מה ?! – לארץ בלתי נודעת. אפילו אין ציון שמה של הארץ בציווי ה' !

אברהם מוותר על הווה ועבר בטוחים מכל הבחינות. רוחנית, כלכלית וחברתית - "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (מתוך הפרשה) - ועל זה הוא זוכה להערכה רבה. יש כאן נסיון גדול שיש לעלות על נס (מקור המילה נסיון). יש מהפרשנים שרואים בניסיון הזה את ניסיון היסוד שמיצב את אברהם במקום רוחני כל כך גבוה שאיפשר לו להגיע לניסיון הקשה מכל: עקידת יצחק (עליה הרחבנו בשנים קודמות). לטענתם עזיבת הבית וההליכה לארץ כנען הם משמעותיים לטווח הארוך: לך לך התגייסות ומחויבות לחיי שליחות תמידיים, ולא לעשייה חד-פעמית.

 אברהם אבינו –הוא העולה החדש הראשון !

הרמב''ן בפירושו על ספר בראשית מדגיש כי ספר בראשית מטרתו החינוכית-ערכית היא ללמוד ממעשיהם של האבות והאמהות, בבחינת: ''מעשה אבות - סימן לבנים''. מעין סימני דרך לגיבושו הרוחני-תרבותי של העם היהודי. אבות האומה מהוווים מגדלור של דוגמה אישית לדורות הבאים. מהם אנו שואבים תובנות ודרכי חיים.

ההשלכות לעבודתנו החינוכית הן ברורות לחלוטין. ''פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות - - - פה נחיה ופה ניצור - - - פה תפרח גם שפת התורה'', כתב המשורר מוריס רוזנפלד בשפת האידיש. לחיות וליצור בשפת התורה משמעה בין היתר חיים של ערכים שעולים מן התורה, בבחינת:''דרך ארץ קדמה לתורה'', ולא רק במשמעות של קיום מצוות מעשיות. מניסיונו של אברהם אבינו העולה החדש הראשון אנו למדים את מורכבותה של קליטת תלמידים עולים במערכת החינוך. כמה מאתגר הוא הדבר שהוא בגדר ניסיון גדול עבורם ועבור בני משפחותיהם. אבל, הניסיון הגדול עומד על פתח לבם שלנו אנשי החינוך: היכולת התמידית שלנו להיכנס לנעליו של האחר, להבין את הרקע, להבין את הנסיבות, להכיל אותו, לשפוט בכלים סובייקטיביים ולא רק מתוך סטנדרטים אחידים – הם הם שיוצרים את הרחבת הדעת של איש החינוך כאן במדינת ישראל בארץ חמדת אבות (=אברהם) עם רוח שפת התורה.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת לך לך – תשע''א

 

שלום לכולם,

זהו ! אנחנו מתחילים את המסע הארוך והמאתגר של  עם ישראל, העם העברי - - -

איך מנהיגות פורצת דרך חדשה בעולם ?!

אחת התשובות לשאלה זו נמצאת בפרשת השבוע. אברהם אבינו נקרא ''אברהם העברי'', מדוע ?! - כי כל העולם היה בצד אחד והוא יחידי מהעבר השני.

היגד זה של חז''ל יכול להתפרש לא נכון, שאברהם מתבדל ונמצא בעבר השני של החברה ואומר לעצמו ''אני את נפשי הצלתי''. כשעוקבים אחר פעילותו הציבורית של אברהם אנו מגלים בדיוק להפך: אברהם מעורב בדעת עם כל הבריות, גם עם מי שלא נמצא בצד שלו. בפריצת דרך חדשה בעולם, המחירים האישיים הנם כבדים. אברהם מבטל את עולם האלילות ובעקבות כך עוזב את ביתו ואת ארץ מולדתו כדי לחיות בא''י, מסיבות כלכליות של אזורי מחייה הוא נאלץ להיפרד מבן אחיו לוט, לעבור חוויות משפחתיות של עקרות והוצאת בן מן הבית, לעבור ברית מילה בגיל מבוגר יחסית יחד עם כל ילידי ביתו. גם במישור הציבורי חייו של אברהם אינם קלים. ישנן מלחמות סביבו והוא נאלץ ליטול בהן חלק. יתרה מכך, בפרשות הבאות הוא מכניס לביתו אורחים זרים לגמרי, ומארח אותם מכל הלב. הוא יוזם בקשת רחמים לפני הבורא עבור אנשי סדום ועמורה המתנגדים לגמרי למסר החדש שהוא מביא לעולם, כי הם חיים בעולם מעוות שאינו מוסרי וערכי כלל וכלל.

מה שחז''ל רצו לומר לנו כמסר לדורות הוא, שכאשר מנהיגים אמיתיים מחוללים שינוי ממעלה ראשונה בעולם ופורצים דרך חדשה, אפשר שהם יהיו כיחידים מ''העבר השני'' אבל לא מנותקים ומבודדים. חייבת להתקיים תקשורת מכובדת ועניינית עם כל מי שלא הולך בדרך החדשה שאותה הם רוצים להוביל. כמו כן, מנהיגות פורצת דרך צריכה לקחת בחשבון מחירים אישיים וציבוריים למען הרעיון אותו הם מעלים על נס בעולם ! 

שבת של מנוחה ושלווה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וירא'' - תשע''ו

 

דמותם ופועלם של אברהם ושרה עולים לפנינו בפרשה. בהיבט הפרטי המשפחתי ובהיבט הכלל ציבורי. כל האירועים המוזכרים בפרשה הם אירועים מכוננים בעלי עוצמה לשעתם ולדורות: לידת יצחק, הפיכת סדום ועמורה, גירוש ישמעאל ועקידת יצחק. אירועים אלו מעמידים אותנו, לומדי הפרשה וקוראיה, נפעמים מעוצמתם עד כדי קושי ואתגר גדול כדי להבינם שכלית ולהכילם רגשית.

 

ניבחר השנה להתייחס לדו-שיח שבין אברהם לקב''ה ביחס להפיכת סדום ועמורה. אברהם מבקש מה' להציל את סדום ועמורה בטענה שיש למנוע את הגזרה שמא יש בסדום ועמורה כמה עשרות אנשים נקיי כפיים וישרי דרך. הוא חוזר על בקשתו למניעת הגזרה 5 פעמים, ובכל פעם הוא יורד מספרית בכמות הצדיקים שלמענם אין להפוך את הערים. הבקשה החמישית והאחרונה נראית מוגזמת: יש למנוע את הגזרה בעבור 10 צדיקים בלבד. מאין אברהם שואב את הכח למשא ומתן מתמשך ומתיש, ואיננו מקבל את הדין לאחר 2-3 בקשות ?!

 

פסוק משמעותי פותח את אירועי המשא ומתן: ''וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה'' ? (י''ח, י''ז). אברהם זוכה להיות שותף מלא על פי בחירה של הקב''ה, אחרי בחירתו של אברהם בו. בחירה הדדית זו יוצרת אמון של ''אין סודות'', יש שותפות אמת לתיקון עולם בין הקב''ה לאברהם במציאות החברתית המושחתת של סדום ועמורה. יש פסוק משמעותי נוסף החותם את המשא ומתן: ''וילך ה' כאשר כילה לדבר עם אברהם, ואברהם שב למקומו'' (י''ח, לל''ג). בתווך המסגרת שבין שני פסוקים אלו מתנהל המו''מ המתמשך.

 

אברהם מעז לדון על ביטול הגזירה מול הקב''ה מכוח השותפות. אברהם מבקש לממש את השותפות עד כדי כך, שגם אם יש רק 10 צדיקים בסדום ועמורה יש למנוע את הגזירה. אולם, ברגע שאברהם מבין שהגזירה היא בלתי נמנעת אברהם ''שב למקומו''. ה' רק הולך ממקום הדיון, אבל אברהם שב למקומו. לא מדובר על מקום פיזי, אלא תודעתי. אברהם מקבל את תוצאות המו''מ, ומבין שגם אם יש שותפות אמת, בסופו של דבר יש לקבל את הכרעת הדין. שותפות אמיתית איננה מקלקלת את שורת הסמכות. שותפות אמת מעמידה את מקור הסמכות במקום איתן יותר, שאם לא כך, כנראה שמלכתחילה לא הייתה זו שותפות של אמת וכנות.

 

זהו אירוע מכונן למנהיגות בכל תחום ובכל דור, בשאלת היחס הראוי והנכון שבין ''שותפות'' ל''סמכות''. השיח האסרטיבי והמתמשך שבין אברהם לקב''ה, מלמדנו כמנהיגי חינוך, שאפשר ואף רצוי ליצור שותפות של אמת. שותפות זו איננה עשויה לקלקל את השורה, אלא דווקא בכוחה לחזק את השורות.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וירא – תשע''ג

פרשתנו מאירה באור גדול את דמותו של אברהם אבינו. איש שמבשר לאנושות את בשורת החסד. חסד מבטא עולם שלם שבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים ובאופנים שונים. אמנם, הקב''ה אומר על אברהם: ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט - - - '' (פרק י''ח, י''ט). הבטחת הבחירה באברהם אינה רק משום ה''צדקה'' (=חסד), אלא גם בגלל ה''משפט''. כלומר, העולם לא יכול להתקיים מכח הצדקה שבאה משורש מידת הרחמים, אלא יש לצרף אליה יחדיו את מידת הדין. אלו הם צמד-תכונות מחויבי המציאות האנושית שיש לאזן ביניהם. עולם בלי משפט הוא עולם אנרכיסטי, כשם שעולם בלי צדקה הוא עולם אכזר נטול רגישות.

העימות של אברהם עם הקב''ה לגבי מהפכת סדום ועמורה מבטא היטב את המתח שבין ''צדקה'' ו''משפט''. לא נרחיב כאן את הדיבור על כך (בשנים קודמות התייחסנו לכך, ראו באתר המחוז). אברהם רואה את עצמו מפיץ את תורת החסד בעולם, בבחינת: ''עולם חסד יבנה''. בהבנה פשוטה של הפסוק האות ''ב'' במילה ''יבנה'' דגושה, אבל אפשר שהאות ''ב'' תהא רפה. מה יגרום לכלל ולפרט ליבנות את עצמו ?! - אם בעולמינו הכללי והפרטי החסד והצדקה יהוו תשתית מוסרית ורגשית לחיינו – אזי ניבנה.

כל האבות הקימו מזבחות מעין מצבה לדורות הבאים המבטאת ציון דרך ליחסים שבין האבות לקב''ה. אברהם היחידי מבין האבות שמחליט שציון הדרך שלו בעולם יבוא לידי ביטוי גם ב - - - נטיעת עץ אשל ! כל זה קורה כאשר הוא חופר את הבאר ב''באר שבע'''. בבאר ששם הסדירו אברהם ואבימלך את היחסים שביניהם. האשל – מבטא את ציון הדרך שבין אדם לחברו, המזבח – מבטא, כאמור, את היחסים שבין אדם למקום.

עץ האשל הניטע בבאר שבע, סוגר מעגל עם העץ של תחילת הפרשה. בתחילת הפרשה אברהם מארח את שלושת אורחיו תחת העץ: ''והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו'' (פרק י''ח, ח'). אולי יש לנו משמעות חדשה לפסוק: ''כי האדם עץ השדה''. אם אנחנו רוצים להיות אדם ומשפיעי חינוך, מבניו של אברהם אבינו, עלינו להיות סמל של חסד כמו העץ, כמו האשל.

שבת עם שפע של חסדים,         

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת וירא – תשע''ב

פרשת וירא מציגה בפנינו לראשונה בתורה דילמות מוסריות וחינוכיות בתוך משפחה, בהם באים לידי ביטוי ההורים זוג האבות הראשון, אברהם ושרה עם הגר והבנים יצחק וישמעאל. במשפחה, כמו בכל משפחה, אנו עדים לדילמות של יחסים שבין הורים וילדיהם ולהפך.

אכן, דילמות כבדות משקל, שנקראו בחז''ל ניסיונות, מונחים לפתחם של אברהם ושרה כמנהיגי המשפחה כפי שנדרש מכל זוג הורים בעולם. אני מבקש לקשור בין גירוש ישמעאל לבין עקידת יצחק. גירוש ישמעאל התרחש לפני עקידת יצחק. ראיה לדבר הפסוק שבין שני האירועים: ''ויהי אחר הדברים האלה והא-להים ניסה את אברהם'', וראיה נוספת ממדרש חז''ל המספר שהשטן בישר לה על כי יצחק נעקד על גבי המזבח, ובטרם הספיק לסיים את דבריו ולומר כי בסופו של דבר נשאר יצחק בחיי – פרחה נשמתה !, ואמנם הפרשה הבאה מספרת על מות שרה וקבורתה במערת המכפלה בקרית ארבע.

כפסע היה בין חיים ומוות לילדי משפחת אברהם ושרה. אנו יודעים שחז''ל מונים את שני האירועים בין עשרת ניסיונותיו של אברהם אבינו. אמנם, אברהם עמד בניסיונות הקשים הללו וגם ישמעאל ויצחק זכו לחיים, אולם, בסופו של יום שרה היא זו שמשלמת בחייה את המחיר. ייסוריה כאם כל כך גדולים עד כי היא מוסרת את נשמתה בגללם.

שרה אימנו, היא זו שנעקדה וגורשה מן החיים. דמותה הגדולה מלמדת אותנו את מקומה המסור של אם לבני משפחתה. מסירות נפש זו של שרה מלווה כל אם בעם ישראל לדורותיו. כהורים ואנשי חינוך אנו מאשרים בוודאות את קיומם של הרבה ''שרות'' מסורות ואחראיות.

שבת מבורכת בכל טוב,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת וירא – תשע''א

שלום לכולם,

אין צל של ספק, הנושא המרכזי של פרשת השבוע הוא: ''עקידת יצחק''.

סיפור העקידה מעורר תהיות רבות. מדוע ה' מעמיד את אברהם בניסיון כל כך קשה (לפי מסכת אבות אברהם התנסה ב-10 ניסיונות) ?! מעבר היות הניסיון קושי רגשי, יש בו חוסר הגיון משווע שעשוי לפגוע באמונתו של אברהם. מצד אחד ה' מעניק לאברהם בתחילת הפרשה, לאחר שנים רבות של עקרות, את המשך השושלת שתפיץ אחריו את האור הגדול של הרעיון האלוקי כפי שהובטח לו בברית בין הבתרים, ומצד שני עליו ללכת ולעלות את בנו יחידו האהוב כקרבן עולה ?! היכן שרה בכל סיפור העקידה, אין היא שותפה להחלטה ?! ועוד שאלות עמוקות המביאות אותנו לתמיהה: מהו המסר לדורות מהניסיון הנשגב של עקידת יצחק ?!

קושי רגשי ואמוני זה, חייב לבוא לידי ביטוי בדיון על העקידה בינינו לבין עצמנו ובוודאי בינינו לבין תלמידינו.

רוב הפרשנים נוטים לפרש שזהו בדיוק מהות הניסיון. אברהם נדרש לקיים את ציוויו של ה' בכל מחיר. ויתור טוטאלי על רגש האבהי, ביטול מוחלט של ההיגיון מול השכל העמוק של הבורא. פרשנים אחדים טענו, שהציווי מלכתחילה היה רק לעקוד ולא לשחוט. תפיסות פרשניות מרכזיות אלו, סוברות שהמסר לדורות של העקידה הוא: ''מסירות נפש''. אדם המאמין בדרך צריך לגלות דביקות במטרה שמתגברת על כל רגש או שכל אישיים עד כדי מסירת הנפש עבורה. אכן, זהו המסר הרווח והשלט שאנו מכירים מתוך סיפור העקידה.

אני מבקש להציע תובנה אחרת שעולה מן העקידה, ויש בה כדי להשיב גם על השאלות שהצגנו לעיל.

סוף סיפור העקידה הוא המסר לדורות. מה בסופו של דבר קרה ?! - יצחק חי !

''מסירות נפש'' היא דרגה ענקית, והלוואי ואנחנו היינו מגיעים כולנו אליה. אבל, בת בבת עלינו לזכור שבסופו של סיפור העקידה החיים מנצחים. אברהם עמד בניסיון הגדול והוכיח מסירות נפש עצומה ועקד את בנו עד כדי הנפת המאכלת, אבל ה' אומר לאברהם ולדורות שכוח החיים יותר חשוב, הוא הערך המנצח. ערך ''קדושת החיים'' ועמידה בדרישות הנובעות מהיותנו ''צלם אלוקים'' – הם רצונו של הבורא, ולא נטילת החיים המבטלת את משימת השליחות האישית והערכית שלנו בעולם. בתוך המסר הענק הזה של עקידה טמון מסר נוסף לא פחות חשוב: החיים שניתנו מאת הבורא נלקחים רק על ידי הבורא, בבחינת: ''ה' נתן וה' לקח'' – הוא ואין בלתו !

שבת שלום ומבורך,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''חיי שרה'' – תשע''ו

 

''ותמות שרה - - - ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה''

 

ידועה היא השאלה המופיעה ב''מדרש רבה'' (נ''ח, ה'): מהיכן בא אברהם ? - המדרש משיב על שאלה זו ב‏מחלוקת: ''רבי לוי אומר מקבורת תרח אביו - בא, ורבי ‏יוסי אומר שמהר המוריה - בא''.‏

 

בשבת שעברה, לאחר הדיון הנוקב של אברהם עם ה' על הפיכת סדום ועמורה, ביארנו את המילה ''למקומו'' מתוך הפסוק ''ואברהם שב למקומו'', שלא כפשוטו של מקרא, אלא שב למקומו הנפשי-רוחני, ללא שינוי שלכאורה היה אמור להתרחש לאחר הדיון הנוקב בינו לבין ה'. גם שאלת המדרש והמחלוקת בעקבותיה בתחילת פרשתנו על מילות הפסוק ''ויבא אברהם'', יכולים להתבאר בדרך דומה, בוודאי כשאנו עוסקים בביאור דברי מדרש. מאיזה ''מקום'' נפשי-רוחני מגיע אברהם ללוויית שרה רעייתו ?! – לפיכך, עלינו לבאר בהתאמה את צדדי המחלוקת בין רבי לוי ורבי יוסי בתשובתם על שאלת המדרש.

 

רבי לוי טוען, שאברהם ''בא'' מלוויית תרח אביו: פירוש הדבר שאברהם ''בא'' ללוויית שרה ממקום של עבר. מות תרח אביו מבטא היטב סיומה של תקופת-עבר בחיי אברהם, הציווי ''לך לך'' מתממש לחלוטין. רבי יוסי טוען, שאברהם הגיע מעקידת יצחק בהר המוריה ומההבטחה לעתיד על ריבוי-זרע שניתנה לו מה' שם. הר המוריה מבטא הסתכלות קדימה – ''ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה . . . בהר ה' יראה'' (כ''ב, י''ד). הר המוריה מבטא נשיאת ראייה לתקופת העתיד. רבי לוי ורבי יוסי שאלו את עצמם עם מה אברהם ''בא'' ללוויה. עם תודעת עבר של בני זוג שעשו מהפכה רוחנית או עם תודעת עתיד של בני זוג המנחילים לעם ישראל דרך לדורות. ביאור המחלוקת בדרך זו מסביר גם את האיזכור הכפול בפסוק של הספד לצד בכי. הספד – מתייחס לעברו של הנפטר, ומציין את מעלותיו לאורך שנות חייו, בכי – מתייחס למצבם הרגשי-רוחני של האבלים מחמת חסרונו של הנפטר לצידם בעתיד. תשובת ר' לוי – מתייחסת להספד המופיע בפסוק, אל העבר, ותשובת רבי יוסי – מתייחסת אל הבכי המוזכר בפסוק, אל העתיד.

 

באמת, אין מחלוקת בין ר' לוי לרבי יוסי ! אברהם ''בא'' ללוויית שרה בו-זמנית משני המקומות. מן העבר אל העתיד. בא מן ההספד אל הבכי: ''ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה''. העבר והעתיד כרוכים זה בזה. שנות חייה העצומים של שרה לצד אברהם עד מותה, הם אלו שמחוללים את ההשראה לבשורת העתיד למרות חסרונה.

 

בעולמנו החינוכי מסורת העבר וחלום העתיד שזורים זה בזה. חינוך מיטבי מבטא נאמנה חיבור והזדהות עם חזונה של מערכת וחזונו של כל בית חינוך, על מנהיגיו, מחנכיו וחניכיו. כל חלום חינוכי-ערכי מתבסס הוא על העבר וצופה הוא פני עתיד. אם רוצים מאד חלומות מתגשמים, לא רק לפעמים !

 

שבת מבורכת גם בברכת חודש כסליו,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''חיי שרה'' - תשע''ה

 

מוקדש לע''נ חותני ר' זאב בן ר' פינחס הכהן ליבר ז''ל ליום האזכרה החל היום, כ''א חשוון

 

שני צירים מרכזיים לה לפרשתנו: האחד – קיצם של חיים, מותה וקבורתה של שרה, השני – בנייתם של חיים, נישואי יצחק ורבקה. שני צירים אלו צמודים ביניהם ברצף פסוקי הפרשה, אין הבדלה, אין פער ואין מחיצה.

''מעשה אבות - סימן לבנים'' – עיקרון זה המלווה את כל ספר בראשית, לדעתו של הרמב''ן בפירושו בפרשה הבאה, ראוי להיאמר גם על שני צירי פרשתנו. שרשרת חיי אבות האומה המייסדים, שמתוכה נגזרת שרשרת חיי האומה לדורות, מבקשים ללמדנו על משמעותו הערכית-חינוכית של הרצף הבין-דורי. ניסיון לראות בדורות הקודמים ובדמויותיהם חלק בלתי ניפרד ורציף של הדורות הבאים ולהפך. אמנם, זה לא אותו דור, ואת פער הדורות לא נוכל לבטל לעולם, אבל הראיה הבריאה והטבעית שפרשתנו מבקשת לחנך אותנו אליה היא, שכל חתימתם של חיי דור אחד הם שער לכניסת חייו של הדור החדש תוך כדי שאיפה לשמירת הרצף הערכי-חינוכי. מידת דאגתו של אברהם לקבורתה של שרה היא בדיוק אותה דאגה לנישואי יצחק בנו. בשני הצירים אברהם מתמודד עם ניסיון לשמור על הדרך הייחודית אותה הוא מבקש להנחיל לדורות הבאים מתוך דרכם של הדורות הקודמים. הוא מבקש מבני חת אחוזת קבר לשרה, והוא מבקש לחתן את בנו יצחק עם כלה מבית מולדתו ולא מבנות כנען.

 

שמירה על רציפות ערכית בין החוליות של שרשרת הדורות היא ערך חינוכי חשוב. פעמים שאנו משלימים מלכתחילה עם מציאות מתרצת של פער דורות. לא פעם, השלמה זו מרחיבה את הפער עד כדי נתק בין דורי. נדמה, שפרשתנו מבקשת ללמדנו שעלינו לעשות כל מאמץ והשתדלות על מנת לצמצמם עד כמה שניתן את פער הדורות.        

 

שבת מנוחה של חיבור משפחתי,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת חיי שרה – תשע''ד 

שמה של הפרשה מעורר תהייה. הפרשה מדברת על מותה וקבורתה של שרה, ולא על קורות חייה. לפיכך, מתאים היה לקרא לפרשתנו סתם ''שרה''. למותר לציין, שהפרשה רובה ככולה עוסקת בדמות אימנו השנייה רבקה. מה ראו אם כן חכמינו אנשי המסורה, להעניק לפרשתנו את השם ''חיי שרה'' ?!

 

נדמה, שהתבוננות בפסוק הראשון של הפרשה עשויה לשפוך אור על תמיהתנו: ''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה'' – לכאורה, יכלה התורה לכתוב מאה עשרים ושבע שנים. המדרש טוען, שהחזרה המשולשת בפסוק על המילה ''שנה'' / ''שנים'' באה ללמדנו, ששרה אימנו הצליחה לחיות בדרגה רוחנית גבוהה בכל אורך שנות חייה, בת מאה שנה כבת עשרים שנה בלא חטא. חייה של שרה אימנו לא קלים היו הם. אפיינו אותם עקירה ועקרות: עקירה מבית מולדתה, עקירתה פעמיים מאברהם ''אחיה'' לפרעה מלך מצרים ולאבימלך מלך גרר, עקרה שנים רבות מפרי בטן, עקירת ישמעאל מביתה לצד עקירת יצחק בנה לצורך עקידתו. מסע חיים מפותל רווי ניסיונות ואתגרים קשים. למרות חיי עקירה ועקרות אלו, מצליחה שרה אימנו לשמור על דרגה רוחנית גבוהה, בת מאה כבת עשרים ללא חטא.

 

''צדיקים במותם קרויים חיים'' – מה מובנה של אימרת חז''ל זו בהקשר לדיוננו !? – מות שרה בפרשתנו מבטא את שיא תפארתן של כל שנות חייה, מנערות עד שיבה. צדיק במותו מגלה על חייו. חיי-רוח של אדם נעלה מגמדים ומבטלים את חידלון הגוף עם המוות. רוח החיים המופשטת מנצחת את גשמיותו של חומר הגוף. ראויה הפרשה להיקרא ''חיי שרה'' למרות שהפרשה מדברת על מותה. אכן, שרה אימנו במותה קרואה חיה.

 

השבוע הלך לבית עולמו בשיבה טובה הרב אברהם צוקרמן זצ''ל שהקים עולה של תורת חינוך ציונית-דתית במדינת ישראל ברוח ''בני עקיבא''. עשרות רבות של שנים עסק בהתמדה ובמסירות למען חינוך ילדי ישראל לתורה ולתעודה במסגרת חינוכית חדשה שנחשבה פורצת דרך: ''ישיבה תיכונית''. ישיבות ואולפנות רבות הוקמו על ידיו ברחבי מדינת ישראל. ידיו רב לו גם בעיצוב תנועת הנוער ''בני עקיבא'' לאורך עשרות רבות של שנים. אבינו החינוכי הרב אברהם צוקרמן זצ''ל דומה לשרה אימנו, עם מותם הבריות אמרו ואומרים עליהם כל העת: ''צדיקים במותם קרויים חיים'' !

 

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

 

אלכס   


 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת חיי שרה – תשע''ב 

במרכזה של פרשת חיי שרה עומדת פטירתם של שרה ואברהם זוג ההורים הראשון של עם ישראל, ותיאור העברת השושלת אל הזוג השני יצחק ורבקה.

בעידן שלנו אנו מודעים לתהליכי מעבר בין-דוריים. אנו אף מכנים אותם בספרות המחקר בכינויי של אתגר: ''המשבר הבין-דורי''.

התורה מציינת בפרשתנו שיצחק מביא את רבקה לאוהל שרה אימו. חז''ל במדרש רואים בפסוק זה לא רק תיאור של מציאות עובדתית, אלא תובנה ערכית ליסודות של הרצף הבין-דורי.

המדרש אומר שבשעה ששרה הייתה בחיים באוהלה התרחשו שלוש תופעות: ענן היה קשור מעל האוהל, נר היה דולק מערב שבת לערב שבת והייתה מצויה ברכה בעיסה. וכאשר יצחק מביא את רבקה כלתו לאוהלה של שרה, חזרו שלוש התופעות למקומם.

מה מבטאים שלושת התופעות של רצף בין-דורי זה ?! - אני מבקש לומר, שכולם מבטאים תכונות של מנהיגות חינוכית !

ענן קשור מעל האוהל - זה החזון, החלום שאליו שואף כל מנהיג. הוא שואף לנהל את סדר יומו, עד כמה שזה תלוי בו, לאותו חזון אידיאלי שמבטא את אמונתו ותפיסת עולמו המבוססת על ערכים. האוהל מתרומם מעלה כי הוא קשור לענן, קשור לעולמות גבוהים.

נר דולק מערב שבת לערב שבת - זו ההתמדה, המחויבות והאחריותיות שקשורים לשליחות שלקח על עצמו המנהיג. הוא מפיץ את אורו באופן קבוע וללא הפסקה. דואג שהנר ידלוק למרות הרוחות החזקות המנשבות כל העת.

ברכה מצויה בעיסה – היכולת של המנהיג לטפח תנאים קיומיים הולמים למימוש של אותו חזון, ואותו חלום. בבחינת: ''אם אין קמח אין תורה''. אולם, באותה נשימה טמון גם היחס בין החומר לרוח. יש ברכה בעיסה, פירושו: שמסתפקים בכמות מועטה של חומר. ברכה בערך של הסתפקות במועט. להבנתי, לא מדובר ששרה הכינה מעט בצק והתרחשה תופעה שכמות הבצק גדלה לאין ערוך. אלא הברכה הייתה שהיחס אל עולם החומר היה נכון וראוי.

 שבת של עננים, נרות וברכה בעיסה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת חיי שרה – תשע''א 

שלום לכולם,

הפרשה שלנו חושפת בפנינו תובנות לערך הגדול של חסד ונתינה ( מתקשר לכנס מנהל המחוז השבוע, שיעסוק גם בערכים אלו ). תובנות אלו הן בניגוד מוחלט לתרבותם של בני סדום ובני חת. בתרבות החברתית של אנשי סדום אין מושג כזה של נתינה. יש רצון כל העת לקבל ואף לקחת בכח מן הזולת גם אם הוא אורח לרגע. אצל בני חת ועפרון מנהיגם, אנו מוצאים תרבות אחרת של ''כביכול'' חסד ונתינה. בבסיסה של תרבות זו מונח המושג של: ''אמור הרבה ועשה מעט''. לאמור, אפשר וראוי לדבר גדולות ונצורות על כך שצריך לעשות חסד, אבל במבחן התוצאה זה רחוק מכך - - - אין בעיה, אברהם, יש לך אחוזת קבר אבל תשלם סכום עתק של 400  שקל כסף עובר לסוחר !

אנו מוצאים שאצל אברהם ושרה, הזוג העברי הראשון, אין הדברים כך כלל וכלל. אברהם מלמד אותנו בפרשה מהו ''חסד של אמת'', חסד אמיתי. הוא מתאמץ רבות להביא את שרה לקבורה מכובדת. מאמציו כוללים משא ומתן נחוש עם עפרון החיתי כדי לרכוש אחוזת קבר ראויה במערת המכפלה ( ב''ה זכינו שהיא נמצאת ברחבי המחוז - - - ). הוא מוכן להפליג במחיר הרכישה ובלבד ששרה תובא לקבורה. חסד זה הוא אמיתי לחלוטין שכן, שרה אינה בחיים ואינה יכולה לגמול לאברהם באותה מידה. בדומה לכך הוא נהג בפרשה הקודמת בכך שהתפלל על בני סדום שלא יתחייבו כליה, למרות שהם ההפך הגמור מצדיקי-חסד.

גם בהמשך הפרשה, הקוד האתי ליצירת המשך משפחתם של אברהם ושרה הוא החסד והנתינה. במבחנים הרבים שעורך אליעזר עבד אברהם לרבקה כלתם לעתיד ( תעודת בגרות חברתית ?! ), כולם מושתתים רק על עולם החסד והנתינה, כי זה המבחן הגדול של רגישות, נדיבות, ותרנות, התחשבות, אחריות ומחויבות לחברה וכל המידות הבאות ממקום פנימי וטוב. יסודות אלו של משפחת אברהם ושרה, הם הם היסודות של עם-ישראל לדורותיו, ואין לך מעלה גדולה מזו של חסד ונתינה !

יהי רצון שנאמר מעט ונעשה הרבה כאברהם,

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תולדות'' - תשע''ה

 

כפל הדברים בפסוק הראשון - ''אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק'' - הביא את חז''ל לדרוש ב''מדרש תנחומא'' שכפל הדברים נועד לסתום פיותיהם של ליצני הדור שהיו אומרים ששרה התעברה מאבימלך ולא מאברהם. מה עשה הקב''ה צר קלסתר פניו של יצחק שיהיה דומה לאברהם אביו.

 

דרשה סתומה זו מעוררת תמיהות: האמנם התורה מכפילה לשונה מחמת רכילות זולה של ליצני הדור, ונניח שקלסתר פניו של יצחק לא היה דומה לאברהם אביו, הרי קווי הדמיון הפנימיים כל כך ברורים שקשה יהיה לומר שיצחק איננו הבן של אברהם ?!

 

אפשר להבין את כפל הדברים בפסוק הראשון בפרשתנו, כפי שכפלי לשון רבים מוסברים בהסבר רווח בתנ''ך. התורה באה להדגיש נקודה משמעותית וחשובה. מחד גיסא, קווי הדמיון של יצחק הבן לאברהם האב די בולטים, ולא באופן חיצוני כדי לתת מענה לרכילותם הנלוזה של ליצני הדור. יצחק ממשיך את דרך אביו האמונית המבוססת על ההשגחה האלוקית בעולם, הוא חופר שוב את הבארות שחפר אביו אברהם, הוא זוכה לברכת ה' על ריבוי הזרע וירושת הארץ, גם הוא ורבקה עוברים שנות עקרות רבות, וגם להם נולדים זוג ילדים שמבינהם נבחר אחד כממשיך דרך ועוד. מאידך גיסא, קווי השוני ביניהם גם בולטים: יצחק איננו פורץ דרך, הוא איננו עוזב את הארץ ונודד כאברהם אביו, הוא איננו מורד באביו כפי שאביו מרד והלך בדרך חדשה, הוא הרבה יותר פאסיבי מאשר אקטיבי כאביו, יחסיו עם העמים שמסביב מתוחים לעומת יחסיו של אברהם עמהם שהיו יותר מתונים ועוד.

 

דווקא משום סתירה זו שבין הדמיון לשוני בין הבן לאב, כפלה התורה לומר לנו שיצחק הוא בן אברהם שהוליד את יצחק. משום שהחזון הוא אותו חזון ולכן הדמיון עולה על הכל, למרות שהדרך שהלכו בה האב והבן הייתה שונה לחלוטין. רק פעם אחת אברהם ויצחק הולכים יחדיו באותה הדרך, תרתי משמע, זה קרה בעקידתו של יצחק. עקידתו של יצחק מבטאת את הניסיון הגדול ביותר למימוש החזון האלוקי אותו מבקשים לממש אבות האומה. פני האדם וקלסתרו מבטאים את אישיותו וחזונו הפנימיים, שהרי נקראים הם ''פנים'' ולא 'חיצונים''. הדרך מחוייבת המציאות היא להיות שונה ואחרת בעקבות שינוי הדור (על חובתנו לצימצום הפער הבין דורי הרחבנו בפרשה הקודמת, ראו באתר), שאם לא כן, הבן מיותר הוא בעולם ביחס לאביו, וכידוע רק בעולם המשחקים יש שחקני ספסל. בחיים האמיתיים לכל אחד יש את הדרך משלו לממש את החזון, ולהשלים בכך את הפסיפס האנושי בשרשרת הדורות לתמונה אחת שלמה וגדולה שלא תיגמר לעולם.

 

שבת שמברכים בה את חודש כסליו לשלום ושלווה והשקט ובטח,   

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תולדות'' – תשע''ד

 

בשלושת השנים האחרונות הרחבנו בפרשתנו על משמעותו המכוננת של הקמת ביתם של יצחק ורבקה על שלל האירועים הפוקדים אותו המאתגרים אותנו מידי שנה להבנה עמוקה (לעיון ראו באתר משרד החינוך מחוז ירושלים). הפעם נבקש להתעכב על משמעותם של שני ''אירועי אכילה'' המופיעים בפרשתנו ועל היחס ביניהם. האחד – אכילת עשו את נזיד העדשים שהכין יעקב ומכירת הבכורה, השני – אכילת יצחק את המאכלים שהכינו לו לחוד כל אחד מילדיו התאומים ובירכתם בברכות.

 

לפני ''אירוע האכילה'' הראשון דואגת התורה להזכיר לנו שרבקה אוהבת את יעקב איש יושב האהלים, ויצחק אוהב את עשו איש מאכלי הציד מן השדה. לא ברור לנו לשם מה איזכור זה. יכלה התורה לתאר את עשו מגיע מהשדה והוא עייף ומבקש מיעקב אחיו שיאכיל אותו בנזיד העדשים ללא האיזכור הנ''ל. יתרה מכך, התורה אומרת שעשו נקרא ''אדום'' (א' סגולה), בפאת בקשתו מיעקב: ''הלעיטני נא מן האדום האדום הזה''. תחשבו על כך שאנו מכנים אדם בשם נוסף לכל חייו, מפאת עניין זניח של צבע המזון אותו הוא אכל פעם אחת - - -

 

אכילת עשו את נזיד העדשים שהכין יעקב, לאחר איזכור אהבת יצחק לעשו איש הציד איש השדה והכינוי החדש של עשו מפאת צבעו של הנזיד, הוא הרקע ל''אירוע האכילה'' השני בפרשה. יצחק מבקש לקרב אליו את עשו בנו בהכירו ביכולות מופלאות של בישול מטעמים מבשר ציד השדה. יצחק ורבקה אוהבים את עשו ויעקב גם יחד, אלא שהתורה מתארת לנו לאיזה חוזקות של כל אחד מן התאומים כל אחד מן ההורים מתחבר. לחוזקה זו של עשו גם יעקב מבקש להתחבר בעת שהוא מאכיל אותו בנזיד העדשים האדום. רק כך יכול יצחק להתחבר לעשו אחיו כדי לקנות ממנו את הבכורה. בדיוק באותה הדרך מבקש יעקב להתחבר לאביו יצחק כדי לזכות באופן לגיטימי לברכות משלו באמצעות ''אירוע אכילה'' נוסף. יעקב מנצל באופן חיובי את אותה חוזקה של עשו כדי לזכות בברכה מאביו, ומיד לאחר מכן גם עשו זוכה לברכה משלו בשעה שהוא מאכיל את אביו במאכלי הציד. בסופו של יום, יצחק מברך את שני ילדיו התאומים, כי שניהם מתחברים אל אביהם בחוזקה שהיא ראויה בעיניו.

 

ראיה למשמעות הקשר לעיל שבין שני ''אירועי האכילה'' אנו מוצאים בדברי עשו ליצחק אביו, בשעה שגילה שגם יעקב אחיו קיבל ברכה: ''ויעקבני זה פעמים, את בכרתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי''. האם אכן יעקב לקח את הבכורה, הרי הייתה מכירה כדת וכדין המוסכמת על דעת שני הצדדים, עשו ביקש למכור ויעקב ביקש לקנות ?! – אלא, עשו מבין שהכל התחיל ב''אירוע האכילה'' הראשון. קניית הבכורה וקבלת הברכה שורש אחד להם. לאורך הפרשה המילה בכורה ונטיותיה מופיעה בכתיב חסר. אכן, אותיות ''בכרה'' ו''ברכה'' הן אותן אותיות, ודבריו של עשו ליעקב: ''הנה אנכי הולך למות ולמה לי זה בכרה'', כאילו גם בא הקדים ואמר לעתיד לבוא: ולמה לי זה הברכה ?!

 

שנזכה לשבת שבה נברך את חודש כסלו שיהיה בו הרבה מטל שמים ומשמני ארץ,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תולדות - תשע"ג

בפסוק הראשון של פרשתנו מתגלה קושי מפורסם: "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". מדוע כפל הפסוק את היחוס של יצחק לאברהם אביו, די היה לכתוב את החלק הראשון של הפסוק !?

 

הפרשן רש"י משיב שתי תשובות על כך, ראו בתוך פירושו.

 

אני מבקש להציג כאן היבט אקטואלי המתייחס לאחת המשימות החינוכיות שלנו בעת הזו.

אנו מאותגרים לצערינו הרב, בשאלת המתח הבין דורי שבאה לידי ביטוי בפגיעה בסמכות ההורית ובכך שדמות המבוגר אינה משמעותית לדור הצעיר כפי שהיתה בעבר. מכאן נובעים המון אתגרים שמצריכים אותנו כהורים וכמחנכים להיות זהירים ומשמעותיים לילדנו-תלמידנו.

כשבפסוק כתובות שתי הצלעות, זה אומר שלא רק הבן יצחק התגאה באביו אברהם שזה פשוט, אלא גם האב אברהם יכל להתגאות ביצחק בנו. דבר זה אינו פשוט בדורנו. אנו מכירים את המציאות שבה ההורים מתכחשים לבנם או לדרך חייו ולא גאים לומר שהם הוריו. כתוצאה מכך, הקשר הבין דורי מתרופף עד מתנתק.

 

אכן, הכפילות בפסוק מלמדת אותנו את היחס המיטבי הבין דורי של בן לאב ואב לבן. יחסי גומלין הגורמים להמשך שושלת חמה ואוהבת של התא המשפחתי היהודי.

 

שבת שלום ומבורך,

 

אלכס

 


 דבר תורה וחינוך לפרשת תולדות – תשע''ב

 פרשת תולדות טומנת בחובה את אחת הסוגיות המורכבות בתורה הקרויה בפינו: גניבת הברכות של יעקב. עצם קביעת המונח גניבה מעמידה אותנו בעמדה שיפוטית שלילית כלפי מעשהו של יעקב.

כיצד אנו, ובעקבות כך גם תלמידנו, אמורים להבין סוגיה מאתגרת זו ?!

אני מבקש להציע זווית ראיה שעשויה לתת מענה לשאלה זו. ליצחק ורבקה יש בנים תאומים, הם ורק הם אמורים להוות המשך השושלת של עם ישראל. יעקב ועשיו הם התאומים הראשונים

והיחידים שגדלו בבית האבות והאימהות. אין ניסיון של אחרים בחינוך תאומים. איך מתמודדים יצחק ורבקה עם חינוך תאומים לראשונה ?! האם שייך פה המושג ''בכורה'' ?! איך מממשים

ההורים שוויוניות בתאומים ?! ועוד. מעל הכל מרחפת תכלית גידולם של תאומים אלו כבוני האומה הישראלית, יצחק ורבקה צריכים להבטיח שני דברים: ראשית את עתידם הגשמי, ושנית

את עתידם הרוחני. ההבטחה נעשית באמצעות  ה''ברכות''. השאלה העומדת על הפרק, האם כל אחד מהם צריך לקבל כפל ברכות, או כל אחד מהם רק את אחת מהברכות ?!

דילמות אלו ואחרות עוברים יצחק ורבקה. תפיסת עולמם אומרת שבאופן עקרוני יעקב ועשיו יחדיו בהשלמה ובאיזון ימשיכו לבנות את בית ישראל. כל אחד מהם צריך לקבל את אחת הברכות,  

יעקב את הברכה הרוחנית ועשיו את הברכה הגשמית.

מה שמונע מהם ליישם את התפיסה החינוכית הזו, היא הטענה של עשיו שהוא הבכור בגלל הדקות הספורות שהוא נולד לפני יעקב, ולכן גם לשיטתו בתאומים קיימת המשמעות המלאה של

מושג הבכורה. הכתוב מציין שיעקב אחז בעקבו של עשיו בשעת הלידה, אולי כדי לציין להוריו ולנו שיש כאן לידה אחת אחרי הריון אחד והמושג בכורה אינו קיים בתאומים. ליתר ביטחון, קונה

יעקב את בכורתו מעשיו כדי להתגבר על מכשלת טיעון הבכורה. לאור זאת, מבקש יעקב לעמוד על זכותו ולקבל את כל הברכות מאביו. מאחר ויצחק ורבקה טוענים לחלוקת הברכות בין האחים

 טוען בצדק עשיו שגם לו מגיעה ברכה, ואכן יצחק מברך אותו בברכה הגשמית כפי שייעד לו יצחק אביו מלכתחילה. בסופה של הפרשה לקראת בריחתו של יעקב מהבית מברך יצחק את יעקב

גם בברכה המקורית שהגיעה לו, והיא הברכה הרוחנית על המשך ריבוי הזרע וירושת ארץ ישראל, הברכה שקיבל סבו אברהם.

לסיכום, יעקב מקבל את שתי הברכות על פי דין ועומד על זכותו. אין כאן גניבה של ברכות. רק מזווית עיניו של עשיו מדובר בגניבה. שכן, עשיו טוען שיש משמעות לבכורתו בלידה לעניין קבלת

כל הברכות, דבר העומד בניגוד גמור לתפיסת הוריו שאין לבכורה בלידת תאומים שום משמעות, כי יצחק ועשיו אמורים ליצור השלמה ואיזון ביניהם ומלכתחילה כל אחד מהם היה

אמור לקבל את הברכה המתאימה לו. 

שבת של שלום ושלווה, 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת תולדות – תשע''א

שלום לכולם,

 

ראשית, אני מודה לכל המברכים שברכוני בשמחה על הולדת נכדתי. אחד החברים אמר לי, שזכיתי שלאחר כחודשיים מאז מות אימי ע''ה נשמתה חזרה אלינו - - - אכן, זו הרגשתי.

 

ובסימן של ברכות: פרשת ''תולדות'' מספרת לנו סיפור משפחתי עמוק ומורכב המתרחש בבית משפחתם של יצחק ורבקה. מי צריך לקבל את הברכות יעקב או עשיו, ואיך לראות את מעשהו של יעקב ?!

 

אתמול במסגרת אחת הסדנאות של מועצת המנהלים של כלל המנהלים והמפקחים חמ''ד יסודי, דנו חינוכית בסיטואציה מורכבת זו. חלק מן המנהלים והמפקחים הביעו דעה האומרת שיש לראות את פרשת הברכות בעין על טבעית ועל אנושית.

 

כלומר, סיפורי התורה ניתנים לפרשנות שהשכל בלבד מנתח אותם. מן הצד השני טענו מנהלים ומפקחים אחרים, שיש לראות פרשות במקרא הקשורות ליחסים בין אישיים או חברתיים מנקודת מבט רגשית סובייקטיבית שגורמת ללומד המקרא

 

מעורבות, הזדהות ועמדה שיפוטית. הביקורת המופנית כלפי דעה זו היתה, יש סכנה שאנו מנמיכים את ערך התורה ו/או האבות בכך שאנו מתיחסים סובייקטיבית ובעין שיפוטית לסיפורי התורה. למותר לציין, שהדיון מוכר וזכה בשנים האחרונות

 

להתעוררות מחודשת, לאור הפרשנות המודרנית הנותנת לגיטימציה להיבטים רגשיים בתוך המקרא.

 

אולם, ישנה גישה שלישית נוספת היוצרת סינטזה בין שתי הגישות הראשונות. אפשר ללמוד וללמד את ספורי התורה בשילוב של הלב והראש, הרגש והשכל. הבסיס לשילוב של שתי הגישות הללו, בא מתוך תובנה שאנו כבני-אדם לא יכולים

 

להתעלם מהשילוב, שכן התורה האלוקית הקדושה מן השמיים ניתנה לנו ולא למלאכי השרת. התורה היא תורת-חיים ועוסקת בחיים שיש בהם מורכבות ומתח שבין הרגש לשכל. את שאלת הברכות בפרשה צריך לראות בשני מימדים אלו, שהם

 

הם חלק מהמסר לדורות, בבחינת: ''מעשה אבות - סימן לבנים''. רבקה ויצחק מתחבטים בשאלה קשה מאד וכל אחד ראה את האתגר העומד לפניו בצורה שונה. כל אחד מהם הכריע מתוך המתח שבין עולם הרגש לעולם השכל שלו. במבחן

 

התוצאה ההחלטה היתה לגיטימית, שכן גם יעקב וגם עשיו בסופו של דבר שניהם מקבלים ברכות. כל אחד מן הבנים מקבל את ברכת הוריו הראויה לו !

 

שבת שלום ומבורכת בכל הברכות,

 

אלכס

 

  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ויצא'' - תשע''ה

 

יעקב אבינו גולה מבית הוריו ומאחיו עשיו המחפש להורגו מחמת קבלת הברכות. אכן, מציאות חיים קשה ליעקב ולכל אחד מבני המשפחה. גלות זו מבית הוריו נכפתה על יעקב אולם יש בה גם מן החיוב מלכתחילה: מציאת אשה להקמת משפחה חדשה. סוג של תרופה למשבר המשפחתי שאף עשיו רואה בה חיוב והוא לוקח לו לאשה נוספת את מחלת בת ישמעאל בן אברהם שאיננה מבנות כנען.

 

מסע זה של יעקב מבאר שבע לחרן מצריך תפילה להצלחה. חז''ל טוענים שיעקב התפלל לראשונה תפילת ערבית בערבו של יום. את תפילת ערבית אנו מתפללים בלילה, זמן המבטא חוסר ביטחון וחוסר מוגנות שיש בו חשש ומורא הנובע מחולשתו של חוש הראיה. חלום הסולם אותו חולם יעקב בשנתו במקום בו התפלל, מביא את יעקב למסקנה שהמקום בו הוא ישן הוא ''בית אלוקים'' ומעליו הוא ''שער השמים''. קביעה זו של יעקב אבינו טעונה בירור: מהיכן שאב יעקב את הנחרצות לקביעה חד-משמעית שמקום זה הוא בית ה' ומעליו נמצא שער השמים ?! – יהיו שיאמרו שקביעתו באה בעקבות חלום התגלות האלוקית. אולם, חלומות נוספים חלמו האבות שגם בהם הייתה התגלות אלוקית ובכל אופן באף אחת מהתגלויות אלו לא נטען שהמקום הוא בית ה' ומעליו שער השמים.

 

תפילה אחת בלילה לפני החלום, ואבן מצבה אחת בבוקר שלאחריו - היא התשובה. הנחרצות של יעקב אבינו לקביעה שמדובר בבית אלוקים ושער השמים מעליו נובעים מן הביטחון שיעקב שאב מן התפילה לפני חלום התגלות ומן אבן המצבה האחת שלאחר חלום התגלות שנוצרה מכל האבנים שמתחת לראשו. יעקב מבין שכדי לרפא ולתקן את הפירוד והנתק המשפחתי עליו ליצור חיבור ואחדות בשני מישורים: במישור האחד – להתפלל אל אביו שבשמים להצלחה מתוך מיגבלות האדם בחוש הראיה, לפנות בתפילה מתוך ענווה. במישור השני – ליצור חיבור בארץ בין ה''אבנים עם לב אדם'' המבקשות חסד ונתינה באמרם בשעת וויכוחם: ''עליו יניח צדיק את ראשו'' (כלשון המדרש). במקום שיש חיבור בין אדם לקב''ה בתפילה מתוך ענווה, וכשיש בדיוק באותו מקום חיבור בין אדם לחבריו, אזי מקום כזה הוא בית אלוקים של מצבת אבן אחת בארץ, ומעליה שער שתפילת יעקב נכנסת דרכו אל כיסא הכבוד בשמים. ההתגלות האלוקית המלווה בסולם, בין התפילה האחת בלילה לאבן המצבה האחת בבוקר, יוצרים ורומזים על השלם של בית ה' ושער השמים: ''סולם מוצב ארצה'' – אבן מצבה אחת בארץ כסמל לאחדות של נתינה וחסד בין אדם לחבריו, ''וראשו מגיע השמימה'' – תפילה אחת של יעקב אל הקב''ה העוברת דרך שער השמים.

 

קביעה נחרצת זו של יעקב אבינו נכונה לשעה ולדורות. מוכרח הוא שלכל בית חינוך יהיה סולם. חשוב שהסולם יעמוד על בסיס חברתי איתן ומאוחד בארץ, ויחד עם זה ראשו של הסולם יהיה נתון בשמים, במקום של רוח ואמונה במקום של תקווה, במקום של תפילה להצלחה מתוך שליחות למען הדור הבא.

 

שבת מבורכת בסולם שלם של מנוחת הגוף ומנוחת הנפש,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ויצא – תשע''ד

תופעה מעניינת ומקבילה אנו מוצאים בפתח פרשתנו ובחתימתה: סיפורן של אבנים ואבן אחת. בפתח הפרשה – יעקב מלקט אבנים כדי להניח אותן תחת ראשו ובונה מצבה מאבן אחת. במקביל, בחתימת הפרשה – יעקב בונה מצבה והאנשים סביבו מלקטים אבנים ובונים גלעד. שני האירועים מקבילים אבל הפוכים בסדר התרחשותם. מה משמעות ההבדל בין התחלת הפרשה לסופה ?!

 

יש אבחנה בין פתיחת הפרשה לחתימתה. בפתיחת הפרשה האבנים מתחת לראשו של יעקב והמצבה שהוא בונה מאבן אחת מבטאים את עולמו הפנימי של יעקב אבינו ביחס לאמונה שלו בקב''ה כאל אחד. סולם יעקב בחלום הלילה והנדר שהוא נודר בבוקר עם הקמת המצבה, כולם מבטאים את האמונה הנאמנה של יעקב בבוראו האחד והיחיד בעניין ההשגחה הפרטית. יעקב ממשיך את מסורת אבותיו מריבוי אלילות (=פוליתאיזם) לאמונה באל אחד (=מונותאיזם). מריבוי אבנים בחושך, למצבת אבן אחת בבוקר. חתימת הפרשה שונה בתכלית השינוי מפתיחתה. המצבה המוקמת בידי יעקב, וליקוט האבנים בידי האנשים לגלעד מבטאים את הוויכוח והמתח שבין לבן ליעקב בשאלת האמונה באל אחד. יעקב בונה בתחילה את המצבה מאבן אחת, המבטאת אמונה באל אחד, לאחר מכן נבנה הגלעד בידי האנשים מבית לבן המבטאים ריבוי אלילות. עילת הוויכוח שבין לבן ליעקב היא, האם יעקב גנב את התרפים (=דמויות אליליות) של לבן. לבן מייחד לגלעד שם בשפתו (=''יגר שהדותא''). לאורך כל הדיון לבן מייחס חשיבות רבה יותר לגלעד יותר ממצבת האבן: ''ויאמר לבן הגל הזה עד ביני לביניך היום''. הוא גם מקפיד בדבריו להקדים את הגלעד למצבה למרות שסדר הבניה היה הפוך: ''ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה'', ובהמשך: ''עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת''. לבן בתנאי כלפי עצמו מזכיר רק את הגלעד ולא את המצבה בניגוד לתנאי כלפי יעקב. הגלעד של לבן מבטא את ריבוי האלילות בדמותם של התרפים, מצבת האבן של יעקב מבטאת אמונה בקב''ה כאל אחד. ראיה לדבר בדברי לבן: ''אלוקי אברהם ואלוקי נחור ישפטו ביננו'' – לבן מתייחס בברית עם יעקב לאלוקים השונים של אבותיהם בני המשפחה. אלוקי אברהם – הוא הקב''ה אל אחד, אלוקי נחור – אלילים רבים בדמות הפסילים.

 

המדרש האומר שהאבנים שהניח יעקב בלילה מראשותיו, הפכו בשעות הבוקר לאבן אחת, מובן עכשיו בדרך נוספת. המהלך האמוני וההיסטורי של אבותינו שהחל בעלטת לילה של ריבוי אלילות, נולד בבוקרו של שחר חדש בדמות האבן האחת כבשורה לאנושות כולה – יש אל אחד יחיד ומיוחד !

 

שבת של שלום ושלווה,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ויצא – תשע''ג

פרשת ויצא חושפת בפנינו את דמותו של יעקב אבינו ברבדים שונים. חלקה הגדול של הפרשה עוסק ברובד של החיים המעשיים. הקמת משפחה, עבודת הפרנסה אצל לבן הארמי חותנו והמסע המפרך חזרה לארץ ישראל. אבל חלקה הראשון של הפרשה עוסק באמונתו וביטחונו של יעקב בקב''ה. חז''ל טוענים שיעקב מיסד את תפילת ערבית, מאחר שהפסוק השני בפרשה רומז על כך: ''ויפגע במקום וילן שם''. לדבריהם, בלשון המקרא אין  המילה ''פגיעה'' אלא לשון תפילה. כלומר, כשדברים/מילים נפגשים – ''פוגעים בול'' – זו אכן תפילה. ''ויפגע במקום'' – מקום הוא אחד הכינויים של הקב''ה, כי מקומו בכל מקום. יעקב פוגע במקום – יעקב פוגש בקב''ה. מתי נפגשים ?! – בתפילה.

אולם, מעמד תפילת יעקב אינו מסתיים במילים אלו. לטעמי, עצם החלום על סולם יעקב (עליו הרחבנו את הכתיבה בשנת תשע''א) שבא לאחר מכן, היא חלק ממשי מן התפילה עצמה. התחושה והידיעה שהפסוקים מעניקים לנו היא של מלאכים, שליחים בדמות מילים שעולים ויורדים מלמטה למעלה ולהפך, והמקום ממש קדוש כבית הכנסת בדמות המצבה שאותה מקים יעקב: ''מה נורא המקום הזה , אין זה כי אם בית אלו-הים וזה שער השמים''  ובהמשך הפסוקים: ''והאבן אשר שמתי מצבה, יהיה בית אלו-הים''.

יעקב תיקן תפילת ערבית. כשיש חושך ומצוקה, התפילה היא סולם של שיח-מילים עולה וחוזר בין כנסת ישראל לצור ישראל וגואלו, ומקום התפילה קדוש הוא, וכל מפגש טוב וחזק עם הקב''ה מותיר אחריו חותמת של מצבת זיכרון לאותה תפילה בבית מצבת-אבן, מצבת בית-הכנסת.   

שבת מנוחה של שלום וביטחון,

אלכס

 

 

 

 דבר תורה וחינוך לפרשת ויצא – תשע''ב 

 

פרשת השבוע מבקשת ללמד אותנו מהן אמות כדי להשיג  ''עבודה''  או  ''משלוח יד'' (=מלשון שליחות)  או  מלאכה (=מלשון מלאך) מיטביים. מי שמלמד אותנו את אמות המידה המיטביות

 

הוא יעקב אבינו.

 

מהן אותן אמות מידה הנלמדות מיעקב המאפשרות לנו לממש ולהגיע לעבודה מיטבית ?!

 

-          ''תפילה להצלחה'' - לפני שיעקב מתחיל את עבודתו הוא מייחל ומתפלל לסיעתא דשמיא: ''אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך . . . והיה ה' לי לאלוקים'' (פרק כ''ח, כ'-כא').

 

-          ''הכרת תודה'' - להכיר תודה גם לפני וגם אחרי, על עצם היכולת לעבוד: ''וכל אשר תתן לי אעשר אעשרנו לך'' (פרק כ''ח, כב'). אכן גם בסוף הפרשה זוקף יעקב את הצלחתו לקב''ה: ''לולי אלקי אבי, אלקי אברהם . . . ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש'' (פרק ל''א, מב').

 

-          ''עמל רב'' - השקעת מאמצי כח כדי להתגבר על מניעות: ''והאבן גדולה על פי הבאר . . . עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר . . . ויגל (יעקב) את האבן מעל פי הבאר'' (פרק כ''ט, ב', ח', י').

 

-          ''השקעת זמן'' - עבודה סביב השעון מבלי משים: ''ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים'' (פרק כ''ט, יט'), וכן בשעה שטוען יעקב כלפי לבן לאחר המרדף: ''ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני'' (פרק ל''א, מ').

 

-          ''דבקות במטרה'' - למרות שיעקב רומה על ידי לבן, הוא דבק להשיג את מטרתו ונושא את רחל: ''ויעש יעקב כן, וימלא שבוע זאת (=שבע השנים הנוספות), ויתן לו את רחל בתו לאשה'' (פרק כ''ט, כח').

 

-          ''חדשנות ויצירתיות'' – כל המהלך החדשני והיצירתי שיעקב עושה עם הצאן, כדי להשיג את מטרת עבודתו בהגדלת בני הצאן שיישארו ברשותו (פרק ל', מלא' ועד סוף הפרק).

 

 

העולה מן הדברים, שכל מי שרוצה לעשות את עבודתו נאמנה צריך לבחון את עצמו, כאחד מבניו של יעקב אבינו, באותן אמות מידה המחוללות עבודה מיטבית.

 

 

שבת של מנוחה מעמל עם הרבה תפילות להצלחה והכרת תודה,

 

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת ויצא – תשע''א 

שלום לכולם,

 

פרשתנו פרשת ''ויצא'' מאופיינת בסיפור המפורסם של חלום יעקב.

 

הרבה קולמוסים נשברו כדי להבין את פשרו של החלום בשני מישורי הזמן: אז ולדורות.

 

מה המשמעות לדורות של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים עולים ויורדים בו ?!

 

אני מבקש להציע לפניכם את המשמעות הבאה:

 

האדם הוא הסולם בעצמו. הוא מוכרח לעמוד יציב על הארץ על פי צרכיו הקיומיים, ומצד שני ראשו של האדם בשמיים, בענייני רוח ונשמה, שכל ורגש. כל העת יש מאבק והשלמה – ''עולים ויורדים'' - בתוך האדם, בין המלאכים היורדים-כוחות הגוף הגשמיים לבין המלאכים העולים-כוחות הנשמה הרוחניים. כדי שהאדם יוכל לממש את ייעודו הוא חייב להיות כמו הסולם במצב של שיפוע, מלשון : השפעה. גם באופן פעיל, משפיע, וגם באופן סביל, מושפע.

 

בנוסף להיות המלאכים כוחות סותרים ו/או משלימים, הם גם מבטאים את שליחותו של האדם בחייו. שכן, ''מלאכה'' (=עיסוק) היא צורת הנקבה של המילה ''מלאך'', ובדומה לכך צמד המילים ''משלוח-יד'' (=עיסוק)  קשור למילה ''שליח'' (=מלאך). כלומר, מלאכתו-משלוח ידו של האדם הוא המלאך-השליח שלו!, יש בכוחו של האדם להשפיע ולהיות מושפע כל העת מלמעלה ומלמטה, בשלבי הסולם השונים של חייו ובהתאם לאיזון בין הגוף והנשמה שבו.

 

לפי ניסיונם של אחרים וגם מניסיוני, אנו זוכים כאנשי-חינוך לחשוב, להרגיש ולחוות כל הזמן את סולמו הגבוה והרחב של יעקב אבינו!

 

שבת שלום ומנוחה,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וישלח'' - תשע''ו

 

קשה שלא לשאול מה מקום המאבק של המלאך עם יעקב בלילה תוך כדי תיאור התורה על פגישת שני האחים. אירוע זה מתרחש יום לפני הפגישה הטעונה של יעקב עם עשיו אחיו, ולכאורה איננו קשור כלל ועיקר להיערכות הרבה והמתוחה לקראת הפגישה הדרמתית.

 

ההתנהלות של יעקב ביחס למסרים שהוא רוצה להעביר לעשיו לפני הפגישה טעונה בירור. יעקב שולח מסרים של פיוס ורצון טוב דרך המלאכים. אולם, המלאכים נכשלים בשליחותם, והם חוזרים עם מסר מאד לא מרגיע: ''באנו אל אחיך אל עשיו וגם הוא הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו: וירא יעקב מאד ויצר לו ... '' (ל''ב, ו'-ז'). לאמור, המלאכים דיברו ישירות ''עם אחיך עם עשיו'', לא עם שליחיו (לכן כפל הלשון), ועשיו הולך ומתקדם לקראת יעקב עם מאות אנשים. בעקבות כישלון המלאכים ותיאור מסע ההתקדמות של עשיו עם מאות מאנשיו, יעקב פחד ונילחץ נורא, איך לא ?!

 

נקודת המפנה מדיבור עקיף דרך שליחים עם עשיו, לדיבור ישיר עם עשיו מתרחש בליל המאבק עם המלאך. זירת ההתגוששות היא במקום הנקרא בדווקא ''מעבר יבוק'', כאן חלה נקודת המעבר. ''ויוותר יעקב לבדו'' – יעקב מבין שהוא בעצמו צריך לדבר ישירות עם עשיו אחיו. הוא נאבק בתופעת השליחות, הוא נאבק במלאך. קיום קשר ישיר עם עשיו הוא נכון וראוי יותר מכל קשר עקיף אחר. בשעת המאבק, יעקב רואה ''פנים אל פנים'' את המלאך, שרו של עשיו, ובכך הוא מנצח את תופעת השליחות. אכן, לאחר מכן אין יותר שליחים מטעמו של יעקב, ורק הוא מבצע את כל ההיערכות לפגישה ואת הפגישה עצמה. ליעקב זורחת השמש בסופו של לילה כזה, כדברי הפסוק: ''ויזרח לו השמש ... '' (ל''ב, ל''א).

 

שליחות חינוכית היא שליחות גדולה ומשמעותית המוטלת בראש ובראשונה על כתפינו. נכון, יש לשליחות שותפים רבים, מלאכים טובים, אבל האחריות תמיד על כתפיו של איש החינוך בעצמו. כלי השיח הישיר של פנים אל פנים משמעותיים הם מכל שיח עקיף אחר, כי בכוחו של שיח ישיר לחבר בין אנשים ללכת ולהסתכל קדימה אל בוקר של יום חדש, אל יום שבו זורחת לנו השמש.

 

 

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וישלח'' – תשע''ה

 

פרשתנו זכתה למלאכים הרבה. בתחילת הפרשה מלאכים נשלחים לעשיו מטעם יעקב לבשר לו על הפגישה הצפויה, באמצעה של הפרשה מלאך אחד בודד הנאבק עם יעקב ומחליף את שמו לישראל לצד פגיעה בכף ירך יעקב. רש''י טוען שהמלאכים הנשלחים בתחילת הפרשה היו מלאכים ממש ולא שליחי בשר ודם, ואין להם שמות ומאפייני זיהוי וזהות. גישה פרשנית טוענת שהמלאכים בתחילת הפרשה הם אותם מלאכים המופיעים בסוף הפרשה הקודמת, ואולי מפאת סמיכות הדברים רש''י דקדק בפירושו שמדובר במלאכים ממש.

 

המלאך הנאבק ביעקב שונה הוא מן המלאכים בתחילת הפרשה. הוא נאבק ביעקב ולכן טוענים שהוא בא כוחו של עשיו. המלאכים מטעם יעקב בתחילת הפרשה מבקשים לעדכן את עשיו על התקדמותו של יעקב לקראת הפגישה עימו, המלאך של עשיו מבקש לעכב ולעצור את יעקב באמצעות מאבק מתמשך ופגיעה ביכולת ההליכה וההתקדמות. כלומר, מטרת שליחותם של מלאכי יעקב ועשיו היא מנוגדת. מלאכי יעקב – מבשרי התקדמות, ומלאכו של עשיו – מבשר התעכבות.

 

נראה לומר, שמלאכים אלו הם המלאכים שהיו על סולמו של יעקב. המלאכים שעלו והתקדמו בסולם הם מלאכיו של יעקב אותם הוא בחר לדרך חייו למימוש החלום, המלאך של עשיו לעומתם הוא אחד מן המלאכים שירדו בסולם בשעת החלום והוא מבטא ירידה והתעכבות. מאבקו של יעקב במלאך היורד מן הסולם, נועד לשנות כיוונו של המלאך ב''סיבוב פרסה'' ולצרפו לקבוצת המלאכים העולים ומתקדמים. אכן, יעקב מצליח לשנות את כיוון הירידה של המלאך בכך שהמלאך נוקב בשם חדש ליעקב (= שעיכב  באחיזת העקב את אחיו עשיו) והוא ישראל (= ''כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל'').

 

לכל אחד מאיתנו יש סולם שעליו יש כוחות יוצרים המבקשים להעלותנו לראש הסולם, לצד כוחות יצריים המבקשים להורידנו לדיוטות התחתונות בסולם. כשליחי חינוך עלינו להתחנך ולחנך למאבק מתמיד בכוחות היצריים על מנת לגייסם לטובת הכוחות היוצרים ובכך להיות במצב של עליה מתמדת בסולם.

 

באה שבת באה מנוחה,

 

 

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וישלח – תשע''ד

בספר בראשית אנו מוצאים קביעת שמות ושינויי שמות למכביר. החל מקביעת שמות עם הלידה ועד שינויי שמות בתוספת אותיות בזוג האבות הראשון. אנו מוצאים גם תוספת כינוי לשם המקורי, כגון: הכינוי צפנת פענח ליוסף בפיו של פרעה. אולם, שינוי שם לחלוטין לא קרה לפני יעקב ולא יקרה הלאה בתורה. אמנם, במדרשי חז''ל בפרשנותם על התורה אנו מוצאים שיש לאדם מספר שמות, כגון: יתרו חותן משה שהיו לו 7 שמות או שחז''ל טוענים שכינוי שהופיע בתורה משויך לאיש ששמו כתוב בתורה. אבל, אלו הם דברי מדרש ופרשנות שאינם כתובים מפורשות בתוך התורה.

 

רבות דובר ונכתב על משמעות חילוף שמו של ''יעקב'' ב''ישראל'', ואף אנו כתבנו על כך בעבר. אולם, יש להבין את משמעות איזכור החלפת שמו של יעקב לישראל פעמיים בפרשתנו. האחת – עם סיום מאבקו של יעקב במלאך ה' (פרק ל''ב), השניה – עם בואו של יעקב מפדן ארם (פרק ל''ה). לכאורה, מספיק שהתורה היתה מציינת את זה רק פעם אחת, כמו בכל מקרי קביעת שמות ושינויי שם בכל התורה ?!

 

יש ליצור אבחנה ברורה בין שני האיזכורים. באיזכור הראשון מלאך ה' מתבקש ע''י יעקב לברך אותו שאם לא כן הוא לא ישחררו, לשון הפסוק היא: ''לא יעקב יאמר עוד שמך''. באיזכור השני יעקב מגיע לבית אל והקב''ה נגלה אליו, ולשון הפסוק כאן היא: ''לא יקרא שמך עוד יעקב - - - ויקרא את שמו ישראל''. האיזכור הראשון אינו החלפת השם אלא ברכת הדרך ליעקב שבעתיד לא יאמרו עוד את השם יעקב. באיזכור השני מתבצע חילוף השם הלכה למעשה ע''י הקב''ה וליעקב קוראים מעתה ואילך ישראל, ומתקיימת ברכתו של מלאך ה'.

 

אז מה היה לנו בין שני האיזכורים, שחילוף השם התבצע רק באיזכור השני ?! יעקב עומד במבחן הזכאות לחילוף שם. הוא עובר מסכת של אירועים מאד מגוונים שבמרכזם הפגישה עם עשיו אחיו וסיפור דינה. אולם, האירוע האחרון המהווה חותם לזכאות חילוף השם בהתגלות ה' ליעקב לפי סדר הקורות בפרשה, הוא לא אירוע בסדר גודל ציבורי-המוני כמו הפגישה עם עשיו וסיפורה של דינה, הוא בסך הכל אירוע קטנטן אבל אנושי וחינוכי בעל מסר של הכרת תודה לדורות: קבורתה של דבורה מינקת רבקה ! – אירוע זה מהווה את שיאו של מבחן הזכאות לחילוף שם.

 

דבורה נקברת ''מתחת לבית אל'' כלשון הפסוק. אין הכוונה רק במובן הגיאוגרפי, אלא במובן העמוק יותר. כאשר יעקב מבין שדבורה צריכה להיקבר מתחת לבית אל, מקום התגלות השכינה, הוא אכן ראוי לשינוי שמו מיעקב לישראל. הנתינה, ה(ע)נקה – היא המסד לכל הרוח החינוכית אצל בני ישראל, אצל עם ישראל !

 

באה שבת באה מנוחה,

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וישלח – תשע''ג

פרשת וישלח מבטאת בתוכה את התגלמותו הגרעינית של עם ישראל, מעין ד.נ.א. של תכונות האופי שלנו לאורך כל הדורות. בשנים קודמות הרחבנו את ההבדל המהותי שבין השם יעקב לשם ישראל. אני מבקש להתייחס לתכונות המנהיגות של יעקב כפי שהן עולות מתוך הפרשה. הדבר בולט לאור הקושי שבתחילת הפרשה, המאתגר אותנו למצוא לו הסבר: מדוע התורה מרחיבה מאד את הדיבור על תכנון המפגש בין יעקב לעשיו לפרטי פרטים, ואף חוזרת ומתארת את המפגש עצמו בדיוק באותם פרטי הפרטים ?!

ניתן לנתח את כל המפגש בהיבטי-מנהיגות שהתורה מבקשת להנחיל לנו לדורות:

טקטיקה ואסטרטגיה – תכנון פעולותיו של יעקב מחושבות וזהירות מראש להפליא. יעקב שולח שליחים לעשיו אחיו בכנען במטרה להתפייס. הוא חוצה את העם והצאן לשני מחנות על מנת שחו''ח לא כל משפחתו תאבד בעימות האפשרי. הוא מכין מתנות-צאן לעשיו אחיו, ושם רווח בין האנשים עם כל מתנה ומתנה ליצור ריבוי מתנות נפרדות. הוא כמובן גם מתפלל.

בינתיים, עד המפגש הטעון, בחשכת הלילה הוא עובר עם כל משפחתו במעבר נחל היבוק, ואף נאבק קשות עם המלאך עד עלות השחר וזוכה לניצחון. עוד נחזור לניצחון - - -

עמידה בתכנון -  להלכה למעשה נוקט יעקב בדיוק אחת לאחת באותן הפעולות הטקטיות והאסטרטגיות שהיו מתוכננות לפני המפגש.

שיח נכון ומקרב – יעקב מרשים אותנו ביותר בשיח לפני המפגש ובזמן המפגש. לפני המפגש – הוא שולח שליחים שיסבירו לעשיו מה מטרת המפגש ומועדו המאוחר. הביטויים: ''לאדני לעשיו'' מול ''עבדך יעקב'' בתחילת הפרשה הנגדתם בולטת. יעקב לא מונע מעצמו להסביר את פשר איחורו מחמת עבודתו הקשה אצל לבן. בזמן המפגש – הביטויים ''עבדך'', ''אדני'' ו''מצאתי חן בעיניך'' אף הם חוזרים על עצמם מספר פעמים. ללמדך, מנהיגות דורשת יכולת לשיח מיטבי ומקרב המחולל שינוי לטובה גם אם מדובר ב''אח רחוק''. שיח מסוג זה מונע עימות ופגיעה בנפש, תרתי משמע.

אז מה ההבדל בין מנהיגות רגילה בכל העולם האנושי למנהיגות יהודית-ישראלית, כל הרכיבים העיקריים שכתבנו עליהם הם אוניברסאליים ?!

מעבר לתפילתו של יעקב להצלחה לפני המפגש, שגם היא אחת מהמאפיינים של מנהיגות יהודית-ישראלית, המאבק הפיזי הקשה של יעקב עם המלאך בלילה שבין תכנון המפגש לביצועו, הוא מבחן הניסיון הגדול שעובר יעקב. האמנם יעקב יממש את התכנית ?!. הפסד במאבק עם המלאך בשעת חושך, בשעת מצוקה ולחץ, הוא לוותר על חלום ההצלה ועל המשכו של עם ישראל. משמעות תוצאות הניצחון  והעמידה בניסיון ליעקב ולדורות היא: אמונה וביטחון בצדקת הדרך ודבקות במטרה המעניקים חוסן. מאבק בחושך - ''עד עלות השחר'' - שבעקבותיו מנצחים ופתאום יש הרבה אור - ''ויזרח לו השמש'' – פירושו, גם כשקשה וצולעים על הירך לא מוותרים על חלומות. אכן, מנהיגות יהודית-ישראלית הצליחה, מצליחה ותצליח כשיש בה את הערך המוסף של אמונה בצדקת הדרך והדבקות לממשה.

שבת מנוחה עם הרבה אור,  

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת וישלח – תשע"ב 

פרשת וישלח ממשיכה לבטא את דמותו של יעקב כאב וכמנהיג הנלחם את מלחמת החיים מבלי לוותר. יעקב נמצא בשלב שהוא בונה את התא המשפחתי לצד מלחמת קיום במסעו חזרה לארץ

 

כנען.

 

בפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת הוא זוכה להתגלות מחנה של מלאכי אלוקים. הוא מחליט לקרא למקום: 'מחניים'', רמז למה שהוא עומד לעבור בעתיד. בעקבות העובדה שהוא אמור

 

להיפגש עם עשיו, הוא מתפלל למפגש של שלום, מפצל את בני משפחתו וכל רכושו לשני מחנות – ''מחניים'' ומכין הרבה מתנות של מחווה. מנהיג גדול חושב על כל האפשרויות מראש ונערך

 

אליהם. בסופו של יום, יעקב עובר בשלום את המפגש הטעון עם עשיו אחיו. מיד עם סיום המפגש הוא מאותגר מחדש ע"י המלאך שנאבק בו. על המאבק לא נרחיב היום. בשנה שעברה

 

התייחסנו על משמעותו של המאבק לדורות.

 

המאבק הזה בא ללמד על יעקב שהאתגרים לא מסתיימים ומנהיג גדול כל הזמן נמצא במתח של התמודדויות וקבלת החלטות. יתרה מכך, יעקב נשאר לבדו . בהתמודדות הקודמת היו סביבו

 

שני מחנות על נשיו, בניו ורכוש רב, דבר המקנה ביטחון. כשאתה מתמודד לבד כשנהר היבוק מפריד בינך לבינם  הסיפור הוא לגמרי שונה. ההתמודדות וגיוס הכוחות הרבה יותר מאתגרים.

 

חז''ל מסבירים איך נוצר מצב שיעקב נשאר בגדת הנהר לבדו. הם טוענים שיעקב חזר על עקבותיו בגלל פכים קטנים (=כלי אכסון קטנים). תשובתם מוזרה קמעא: וכי בגלל כלי אכסון

 

קטנים יעקב חוזר על עקבותיו ?!

 

יעקב מלמד אותנו כאב האומה מה נדרש ממנהיג, ובטח ממנהיג חינוכי. ראשית, יש תפילה, יש שאיפה יש רעיון, ומימוש האידיאות יכול לבוא בדרך של הכשרת לבבות – במתנה, אבל יחד עם

 

זה לעיתים צריך להילחם מלחמה ציבורית גם כשיש יותר ממחנה אחד. ההתמדה והיסודיות עשויים לגרום למנהיג לחזור קמעא לאחור ולהקפיד על הדברים הקטנים שבונים את החלום הגדול.

 

פעמים, שהמנהיג עשוי למצוא את עצמו בהתמודדות לבד, ללא תמיכה, אבל אם הוא נחוש - הוא יכול יוכל לה !

 

 

שבת של מנוחה ושלווה ממרוץ החיים,

 

אלכס


 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת וישלח – תשע''א

 

 

שלום לכולם,

 

מלאכים - - -  מלאכים - - -

 

פרשת ''וישלח'' פותחת במילים :

 

''וישלח יעקב מלאכים לפניו - - - '' – מדוע מלאכים  ולא שליחים, ומי הם ?!

 

להזכיר מה שכתבנו בפרשה הקודמת, בהקשר לסולם שמבטא במהותו את יעקב אבינו ועם ישראל, המלאכים הם הכוחות העולים והיורדים באישיותו של יעקב ועמינו, מלשון ומהקשר: מלאכה, משלוח יד ושליחות.

 

אם כך, יעקב שולח שליחים שהם המלאכים שנראו לו בסולם. הם מבטאים את רצונו ושליחותו בעימות עם עשיו אחיו אז ולדורות.

 

אולם, השאלה המאתגרת בהמשך הפרשה היא, מה מוזר ומה מבטא המאבק של יעקב עם המלאך אז ולדורות, ומדוע יעקב מבקש אחרי המאבק והצליעה ברכה ?!

 

המלאך שנאבק עם יעקב, גם הוא מקבוצת המלאכים שעל הסולם. המאבק מבטא את סערת הנפש ותנועתה ביעקב. יש כוחות של עליה ויש כוחות של ירידה של נפילה, והם נלחמים בסערה ובתנועה מתמדת בתוך אישיותו של יעקב אבינו. ומהו מבחן התוצאה ( כמו בחינוך - - - ) ?! המאבק מסתיים בברכת ה', בכך שיעקב נקרא: ''ישראל'', וירכו של יעקב פגועה. מה משמעות הדברים ?!

 

הכוחות (=המלאכים) שמושכים למטה – הם ''יעקב'' מלשון: עקב, בא מן הפסוק בהולדת יעקב: ''וידו אוחזת בעקב . . .'', לעומת הכוחות (=המלאכים) שמושכים למעלה – הם ''ישראל'' מלשון: שר אל, בא מן הפסוק: ''כי שרית עם אנשים ואלוקים ותוכל . . .''. מבחן התוצאה הוא, ששמו של יעקב מתבטל ומשתנה לישראל ובצליעתו על הירך. הווי אומר: אתה למעלה ולא למטה! מכת הירך בחלק האמצעי של הגוף מבטאת את הנתק בין החלק העליון של הגוף – ''ישראל'', לחלק הנמוך של הגוף – ''יעקב''. צליעה במובן של אין יעקב אין עקב, יש ישראל !

 

ולכן, אנחנו נקראים ''בני ישראל'' ולא נקרא שמנו ''בני יעקב''. כעם סגולה אנו מחויבים להיות עם הראש בשמיים ושרי אל, ולא עם העקב למטה ועם הראש באדמה !

 

שבת שלום עלינו ועליכם מלאכי השרת מלאכי עליון,

 

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וישב'' ולחג החנוכה - תשע''ו

 

סיפור משפחת בני יעקב כפי שמופיע בפרשתנו, אינו מניח את דעתנו. הסיפור המורכב של מכירת יוסף והרקע שלה. למרות שיש בסיפור משמעות ומסר לדורות, הוא קשה. הן שכלית והן רגשית. ממה הכל התחיל ?!

 

בשער הסיפור נאמר: ''וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום'' (ל''ז, ד'). יעקב איננו מגיב למציאות המרה שבין בניו, והוא רק שומר את הדבר בלבבו, כי תגובה מילולית לא תמיד מביאה מזור בכנפיה. יעקב בוחר בעשייה מקרבת בין האחים, והוא שולח את יוסף ל''חפש'' את אחיו הנמצאים מחוץ לבית: ''ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ... והשיבני דבר ... '' (ל''ז, י''ד).

 

הכל מתחיל שלא מסוגלים לדבר גם על ''שלום'' הזולת, על צדדי השלמות של האחר. בדרך כלל רווח החיפוש אחר חסרונותיו של הזולת לעומת שלמותי שלי, שבהם העין הרעה שלטת ועשויה היא לחולל שנאת-אחים. העשייה אותה יעקב מבקש מיוסף היא, ללכת ''לחפש'' את ''שלום'' אחיו. אהבת-אחים יכולה להתרחש כאשר אני מחפש את התכונות השלמות של הזולת ולא את חסרונותיו. בסופו של יום, בכל אחת ואחד מתוכנו יש מכלול של דברים, ועל העין הטובה לתור כל העת ולחפש את המקומות השלמים של הזולת. יעקב הבין שיש לחנך לראיית הטוב, לדיבור של שלום בין האחים, לדיבור המחפש את צדדי השלמות של האחר.

 

השבוע מצאנו את עצמנו אומרים: ''חנוכה בפתח'' - מבחינת הזמן והמקום. זמן, ברור. והמקום ? - הוא מקום הנחת החנוכיה שנקבע לפי חז''ל ב''פתח'' הבית מצד שמאל. מצד ימין המזוזה, ומצד שמאל החנוכיה. בעומק המיקום מונחת המשמעות הסמלית של ימי החנוכה. יש מעבר בין חג הסוכות, שבו אנו נכנסים עם כל גופנו וכל הווייתנו לתוך המצווה לימים ולילות שלמים, אל ימי החנוכה שבהם אנו אסורים בעשיית מלאכה בזמן מועט וקצוב בלבד בזמן שהנרות דולקים. במעבר חד זה טמון המסר הערכי של חנוכה. המזוזה – קבועה תמידית היא על פתח הבית מימין ומבטאת אמונה בעיקרון אחדותו ונצחיותו של הקב''ה: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'', ערך קבוע ונצחי המלווה אותנו כל העת. החנוכיה בשמאל מבטאת את העצירה מהמרוץ היומיומי של עשיית מלאכה, לזמן איכות רוחני קצר של שבירת החומר. זהו קנה מידה ראוי ונכון יותר ממהות שלמה של שיא בחג הסוכות. בחנוכה אנו מצליחים להפסיק את מרוץ החיים הקיומיים לטובת זמן איכות רוחני קצר בזמן שאור הנרות שורר בבית. נשמתנו זקוקה לכוליות של הסוכה והמזוזה, אולם יותר מכך היא זקוקה לעצירה יומית קצרה של אור חדש מרענן.

 

הפרשה וימי החנוכה מלמדים אותנו שהן בית המשפחה והן בית הספר, זקוקים לראיית אור יומיומית של עין טובה מכל הבאים בשעריהם.

 

שבת שלווה וימי חנוכה מאירי פנים לכולנו,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וישב'' ולחג החנוכה – תשע''ה

 

פסוקים טעונים אנו פוגשים בשער פרשתנו: מצד אחד - יוסף בן 17 שנה מתנהג רגיל ורועה את הצאן עם אחיו בני רחל ולאה, וגם מתנער (=מתבגר) יחד עם אחיו בני השפחות בלהה וזלפה. מצד שני – הוא מדבר עם אביו רעה עליהם. יעקב אוהב אותו יותר מכולם, ''כי בן זקונים הוא לו'' בלשון הכתוב, למרות שבנימין הוא בן הזקונים. יש כאן תיעדוף כפול. יעקב אוהב את יוסף מכל האחים וגם מבנימין, ומייחד לו לבוש שונה בדמות כותונת הפסים. יתכן לומר, שהאחים מבינים שהסיבה לתיעדוף הכפול נובעת מהיות יוסף מעביר הדיבה אל אביהם, ולא מפאת היות יוסף בן זקונים, שהרי בנימין הוא בעל התואר. כך או כך, תחילת הסיפור בשער הפרשה זקוק להבנה.

 

לשון הפסוק השני אומר לנו הכל: ''יוסף . . . היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו''. לא נכתב ''עם'' אלא ''את''. לאמור, יוסף לא נמצא באמת עם כל האחים. אמנם, כל האחים  עושים את אותן הפעולות של רעיית הצאן ומעשי נערות והתבגרות. אולם, מבחינה נפשית אמיתית יוסף לא נמצא עם אחיו. שיגרת חיים כזו גורמת לאחים להרגיש רגשות שליליים כלפי יוסף הצעיר. בסופו של דבר הם רועים את הצאן באזורי מרעה נפרדים.

 

כחלק מתהליך התבגרותו הרוחנית, יוסף מבין  שהוא טעה כאשר רעה ''את'' אחיו בצאן, ולא ''עם'' אחיו בצאן, ושהוא טעה גם כאשר התנער ''את'' בני בלהה וזלפה ולא ''עם''. בהמשך הפרשה פונה האיש בשכם ליוסף ושואלו ''מה תבקש'', ויוסף עונה: ''את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים'' ? – יוסף נקרא צדיק כי הוא הכיר שחטא במידת הגאווה ומבקש לתקן את אורחותיו עם כל האחים. הוא ביקש לרעות ולהתבגר ''עם'' אחיו ולא ''את'' אחיו. לשון ''מבקש'' מבטאת משאת-נפש, תפילה, בקשה. אולם, בכל אופן האחים אינם מתרצים לבקשתו להיום ''עמהם''.

 

מה למדנו מפרשתנו לדורות מכל תיאור התורה את יחסי האחים בני יעקב ?! – למדנו, שכאשר תודעת האדם למגבלותיו דבקה בו ומביאה אותו למקום של ענווה וצניעות, יחסיו עם הזולת ראויים ונכונים הם. אם חס וחלילה אין תודעה כזו, גם בין אחים זה קשה מנשוא והמעוות לא יוכל ליתקון. לשמחתנו, סיפור יוסף ואחיו מסתיים בתיקון מידות אמיתי של יוסף בשעה שהוא מציל מרעב את כל נפשות בית אביו, כמשנה למלך מצרים, ואינו מנצל את מעמדו הגבוה להמיתם ברעב בחוסר כל.

 

ימי החנוכה הקרבים ובאים מושתתים גם הם על ערך האיכות של ענווה וצניעות. אותו פך קטן וצנוע של שמן שהיה מוצנע וחבוי באחת הלשכות בבית המקדש מסוגל לחולל אור גדול ל-8 ימים. אור המתגבר על מגבלות הכמות. אותה קבוצת מכבים צנועה, קטנה ואיכותית יכולה לנצח עם גדול וחזק שביקש לרמוס אותנו ברגל גאווה. חברה בריאה מושתתת על הערך של מבט חם ב''גובה העיניים'' ולא על מבט קר של ''גבהות לב''.

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וישב  – תשע''ד

הדמות המיוחדת של יוסף מתגלה בפרשתנו. הורים ומחנכים מזדהים איתה בנקל. לכולנו ידועות תחנות חייו של יוסף החל מימי נערותו בתחילת הפרשה דרך היותו משנה לפרעה מלך מצרים וכלה בסיפור איחוד בני המשפחה. כמות האירועים הנדירים והמעברים החדים השזורים בקורות חייו של יוסף האחד והיחיד, כאילו נקבצו ובאו מקורות חיים של דמויות רבות. מה הוא לא עבר וחווה בחייו.

 

מה סוד החוסן הפנימי המלווה את יוסף בכל תחנות חייו הנדירות, שממנו אנו נוכל ללמוד לדורות ?!

 

במרכזה של הפרשה מופיעים מספר פסוקים המתארים את עולמו הפנימי ותכונותיו של יוסף, וכך כותבת לנו התורה: ''ויהי ה' את יוסף, ויט אליו חסד ויתן את חנו בעיני שר בית הסוהר'' (פרק ל''ט, כ''א) ובפסוק האחרון בסוף הפיסקה: ''אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו, ואשר הוא עושה ה' מצליח''.

 

בפסוקים לעיל טמונה כל תפיסת המושג ''קידוש ה'''. מושג זה הוא לא רק מושג יהודי גרידא הוא בראש ובראשונה מושג חינוכי-ערכי. בתנ''ך אנו מוצאים שני פסוקים המבטאים נאמנה מושג זה. האחד מן התורה – ''והייתם נקיים מה' ומישראל'' (במדבר, ל''ב, כ''ב), השני מן הכתובים – ''ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'' (משלי ג', ד'). תובנת-יסוד העולה מפסוקים אלו היא, שחיי הרוח הפנימיים של היהודי בינו לבין בוראו, חייבים לעלות בקנה אחד עם ערכי מידות ומוסר בחייו החברתיים, ולהפך. יהודי שמגיע לשלמות ושואף כל העת לחיבור ראוי ונכון שבין שני עולמות אלו, אזי הוא זוכה לקדש את שמו של ה' בעולם. הרמב''ם, בהלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה י''א, כותב: ''ויש דברים שהם בכלל חילול ה' - - -  דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם (=בגללם), ואע''פ שאינם עבירות. הרי זה חילל את ה'''. חילול ה' הוא המושג ההפוך מקידוש ה'. אדם שנחשד במידה קלוקלת ובהנהגה רעה, עד כדי שכל שהבריות מרכלות עליו, כבר אז הוא נחשב מחלל שם שמיים.

 

זה סוד חוסנו הפנימי של יוסף. יוסף איש האמונה השם ביטחונו בקב''ה, והקב''ה גומל לו חסד ונותן את חנו בעיני שר בית הסוהר. אולם, יוסף זוכה למדרג גבוהה וייחודית של קידוש ה': ''ואשר הוא (=יוסף) עושה ה' מצליח''. אין לנו מדרגה גבוהה כל כך בכל המקרא כולו שכותב לנו שמפאת עשייתו של אדם, ה' הוא המצליח ! עולמו הפנימי-רוחני ועולמו החיצוני-חברתי של יוסף – חד הם, ואין שום הבדל או אבחנה ביניהם. לכן, מה שעשה יוסף כאילו עשה הקב''ה. זהו שיאו של המושג היהודי-חינוכי של קידוש שם שמיים.

 

כאנשי חינוך שומה עלינו לראות כל העת ביוסף דמות להזדהות. שאיפה חינוכית-ערכית זו מוכרחת היא להיות בתוך כל באי שער בתי החינוך. נייחל בתפילה שנאמר לעצמינו מידי פעם ובפעם ולעיתים תכופות בצניעות ובענווה, שיצירתנו החינוכית המצליחה היא בעצם יצירתו המצליחה של הבורא.

 

באה שבת באה מנוחה,

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וישב ולחג החנוכה – תשע''ג

פרשת השבוע וישב מתארת מציאות משפחתית מאתגרת אצל משפחתו של יעקב. שורת אירועים מורכבים פוקדים את בית יעקב. רחל אימנו נפטרה בפרשה הקודמת, ויוסף נותר יתום. למרות יחסו המיוחד של אביו יעקב אליו, הוא נגער על ידו בעקבות חלומותיו. האחים השונאים כמעט ונוטלים את חייו, ומעין פשרה הוא מושלך לבור. בסופו של דבר יוסף נמכר לישמעאלים ומורד מצרימה, ויעקב מתבשר על טריפתו של יוסף, כביכול, ומתאבל עליו מרות. אירוע רודף אירוע: תמר כלתו של יהודה הרתה לו ויולדת לו בנים תאומים. אכן, מציאות משפחתית מאתגרת ומורכבת בפרשה אחת - - - המשכה של הפרשה עוסק בתיאור קורות יוסף במצרים.

מה המסר שהתורה רוצה להעביר לנו לדורות מאירועי משפחתו של יעקב ?!

בפסוק השני בפרשה נכתב: ''אלה תולדות יעקב, יוסף בן 17 שנה . . .'' - הרבה פסוקים בתורה פותחים במילים ''אלה תולדות'' וממשיכים לתאר את תולדותיו של האיש, למשל: ''אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים''  או  ''אלה תולדות יצחק ... ויהי יצחק בן ארבעים שנה''. אולם, בפסוק לעיל בפרשתנו מתוארים חייו של יעקב באמצעות בני משפחתו. לאמור, בבואת חייו של אדם משתקפת מתוך מציאות החיים של בני משפחתו. מציאות של משפחה היא זו שיוצרת את תולדות החיים. עד עכשיו יעקב מנצח בעימותים כדי להגן על משפחתו. הוא מתעמת בהצלחה רבה עם עשיו, עם לבן, ואפילו עם מלאך ה'. אבל עכשיו בפרשתנו, כל האירועים הנ''ל פוקדים אותו והוא ממאן להתנחם על יוסף בנו ושוקע באבל שאולה, מדוע ?!

בתולדות החיים של הפרט והכלל יש שני סוגים של התמודדויות. האחת – החוצה, השניה – פנימה. יעקב מתמודד ויכול לחזית החיצונית, ומתקשה מול החזית הפנימית בתוך הבית. בהתמודדות החוצה הדברים יותר קלים, בדרך כלל ההתמודדות נבחנית באופן שכלי. בהתמודדות פנימה הדברים מורכבים כי הם נבחנים גם באופן רגשי. הצד הרגשי עם הצד השכלי יחדיו מתקשים להוביל לפיתרון מוחלט וחד-מימדי. יעקב בהתמודדות פנימה בתוך המשפחה נקרע בין שני עולמות אלו ואינו יכול להתמודד עם רגש האהבה לבנו העלם יוסף מול ניתוח חלום יוסף שבא מעולם השכל כפי שמבטא אותו יעקב בעצמו: '' מה החלום אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ?! ... ויקנאו בו אחיו . . .''.

קשה שלא לקשור היבט זה של פרשתנו לחג החנוכה שיחול במוצאי שבת קודש. נרות חנוכה מפרסמים באורם את נס הניצחון הברור בהתמודדות החוצה מול היוונים. השכל מבין שאי אפשר להסכים לתרבות חומרית ובהמית של גוף, וצריך אור לגרש חושך. הנרות מונחים בצד שמאל של פתח הבית, ומי שיוצא מן הבית מודע שכלית לעימות הצפוי לו עם הרוחות החזקות. המזוזה לעומת זאת, קבועה בצד ימין של פתח הבית ומתייחסת להתמודדות פנימה של בני הבית, בני המשפחה. מי שנכנס לתוך הבית רואה מזוזה שהפסוקים שלה מתוך התורה מסמלים עולם גדול של חיבור בין רגש לשכל. אהבת ה', תפילין של יד שמאל (מול הלב=רגש) ותפילין של ראש (=שכל), חינוך, לימוד התורה ושינונה לבני המשפחה, שכר ועונש ועוד. כמחנכים וכהורים אנו יודעים, שהמציאות של הבית היהודי מאתגרת אותנו מאד, ופעמים שההכרעה החינוכית וההורית קשה היא עד מאד.

שבת שלום עם נרות שבת בכניסתה ונרות חנוכה ביציאתה,

אלכס


דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וישב ולחג החנוכה – תשע''ב

פרשת השבוע מתארת בפנינו מציאות קשה של שנאת אחים. כיצד קורה שבבית משפחת יעקב מתרחשת תופעה כל כך קשה של שנאת אחים ?! והאם עולים סימני אזהרה טרום  התפרצותה של השנאה, כדי שנלמד מהפרשה תובנות לדורות (=כולל אירועי השבוע) איך לא נגיע למקום של שנאת אחים ?!

אני מבקש שנדייק במקראות שלפני התפרצות השנאה (כאן גם המקום להזכיר מה שזאביק אלון מציין תמיד: השנאה מתחילה כשכתוב ''ויראו אותו מרחוק'' אזי ''ויתנכלו אותו''. רק כשמתקרבים ניתן למנוע את השנאה).

התורה מספרת לנו באריכות בפרשה הקודמת על המתחים הקיימים בין האחים ובינם לבין אב המשפחה ביחס לסיפור דינה. לפני כן נאמר: ''ויבוא יעקב שלם . . .''. חז''ל אומרים שמצבו  מכל הבחינות היה מושלם. כשמשפחת יעקב מתחילה להתמודד עם קונפליקטים מבית ומחוץ ולא מגיעה להסכמה מראש בנקודות המחלוקת. שני האחים שמעון ולוי, גם כשיש הסכמה, פועלים בניגוד למה שסוכם מראש ואביהם מוכיח אותם. בהמשך לסיפור דינה, ראובן שוכב את בלהה פילגש אביו, ואביו יעקב רק שומע ולא מוכיח אותו. בתחילת פרשתנו יעקב מתעדף את  יוסף מעל שאר בני המשפחה. שלושה אירועים אלו מבטאים סימני אזהרה חמורים להתרחשות עתידית של משבר שיבוא לידי ביטוי בשנאת אחים. כל זה מבלי להתייחס לחלומות יוסף  המתפרשים על ידי האחים, בצדק או שלא בצדק, כגאוותנות ויהירות של יוסף, שעל כך כבר דברנו בשנים קודמות. בהעדר מנהיגות עקבית ומנהיגות החותרת לשוויוניות מצד אב משפחה - מנהיג בכלל ומנהיג חינוכי בפרט – עשויים הקהל או הקהילה להגיע למקומות שאין בהם אהבה ובטח לא אהבת חינם. שהמנהיגות לא ברורה כי אין שיתופיות דיאלוגית מספקת ויש מקום לפרשנויות רבות יכולה להתעורר סכנה של התפוררות הלכידות.

ולחנוכה החל השבוע - - -

חנוכה בא לומר לנו מה יכול מנהיג לחולל ללכידות החברתית. משפחת המכבים המלוכדת מצליחה להפוך עולמות גם את העולמות העליונים עד כדי נס גלוי. בזכותם זכה עם ישראל לעצמאות למשך כ-200 שנה. אור הנרות שאנו נדליק השבוע למשך 8 ימים, אמורים להוות עבורנו אורות דרך גבוהים לשאלת הלכידות החברתית שלנו, בבחינת: ''כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן - - - '' !

שבת שלום וחג חנוכה מאיר פנים לכולנו,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת וישב – תשע''א

 

 

שלום לכולם,

 

פרשת ''וישב'' מכניסה אותנו לאחד הנושאים המרתקים בספר בראשית: חלומות - - -

 

האבות חולמים חלומות משמעותיים. החלומות מהווים את התשתית הרוחנית לעתידה של האומה, שמתבצעת בהנהגתם של האבות והאמהות פורצי הדרך.

 

כותב הרב קוק בספרו ''אורות הקודש''  על  "החלומות הגדולים":

 

''החלומות הגדולים יסוד העולם הם.  המדרגות שונות הן.

חולמים הם הנביאים,  בחלום אדבר בו.

חולמים הם המשוררים בהקיץ.

חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם.

חולמים אנו כולנו בשוב ה' את שיבת ציון.

 

הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החומרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זוהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זוהר החלום.

כמה גדולה הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החופשי, המורד במציאות וגבולותיה, הוא הוא באמת האמת היותר הווייתית של המציאות, ואז שב החלום והיה למחזה ברור- - - ''

 

למרות כל זאת, אין החלומות של יוסף מתקבלים כך בעיני אחיו ואביו, ויתרה מכך, הם גורמים לקנאה ולשנאת אחים. פעמים שגם אנו מרימים גבה לנוכח שני החלומות שיוסף מציגם בתחילת פרשתנו: יוסף מספר על עצמו שבהם כל בני משפחתו כולל אביו באים אליו, לבן ולאח הקטן, ומשתחווים לו ארצה ?! – נו באמת, זה ''חלומות גדולים'' ?!