education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
דבר תורה וחינוך לחומש שמות
אלכס גליקסברג, מחמ"ד
 

 


 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שמות'' - תשע''ו

מספר בראשית – ספרם של יחידים אבות האומה, אל ספר שמות – ספרו של הציבור, ספרם של בני ישראל. מעבר זה מאופיין בשמו של הספר. בניגוד לאירועי הלידה בספר בראשית ששם ניתן ''שם'' ליחידים, ''ויקרא את שמו'', כאן מדובר על ''שמות'' רבים.

אפיון משמעותי זה של המעבר בין הספרים הוא חלק מהתפתחותו של כל עם בכלל, ועם ישראל בפרט. אולם, בהתבוננות יותר עמוקה, כפי שקיים בנושאים נוספים, מתבקש היקש בין התפתחותו הרוחנית-ערכית של עם להתפתחותו הרוחנית-ערכית של היחיד שבו. בעלי מחשבת ישראל, כדוגמת הראי''ה קוק זצ''ל, ערכו אנלוגיה בין העם ליחיד במבחר נושאים, כגון: האנלוגיה שבין עם ישראל ליחיד שבו, בשאלת ההתפתחות האמונית בעבודת ה'. מיראת ה' של שכר ועונש לאהבת ה' נישגבת ומרוממת. אותו תהליך שהיחיד עובר, העם עובר ולהפך.

ניתן להסביר את המעבר בין שני הספרים הראשונים של התורה, לא רק בהיבט של התפתחותו של עם ישראל, אלא גם כחלק מהתפתחותו של היחיד. מהיכולת של היחיד לדאוג רק לעצמו ולצרכיו האישיים, הן ברוח והן בחומר, להכרה שיש עוד בני אנוש בסביבת חייו הקרובה והרחוקה שגם להם יש צרכי רוח וחומר. דבר זה בא לידי ביטוי, בין היתר, במנהיגותו של משה רבנו העולה לראשונה בפרשתנו. מנהיג שגדל עם ציבור של עבדים שכל אחד מהם עסוק אך ורק בהישרדותו הפרטית, והצורך המנהיגותי להובלתם להיות עם בן חורין. משה כיחיד מבקש אף הוא באותה מידה לשרוד באופן אישי, אבל התפתחותו הרוחנית לוקחת אותו אל מקום אחר גבוה יותר שבו עולה הצורך להסתכל אל כלל הציבור, אל הרבים.

שליחי חינוך נולדו עם קוד גנטי שאמור לפעם בהם כל העת שבו יש לעבור מחשיבה עיקרית על עצמם אל חשיבה עיקרית על הציבור, על הכלל. דומה שפרשתנו נותנת לנו את הכח להבין שאי אפשר להישאר בספרם של יחידים בספר בראשית, אלא יש לעבור לספר של הציבור של ''שמות'' רבים. משה רבנו מייצג עבורנו את התפתחות זו, בדיוק כמו התפתחותו של עם.    

שבת שלום של שלווה ונחת,   

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שמות'' - תשע''ה

שמו של החומש השני הוא כשמה של הפרשה הראשונה: ''שמות''. למותר לציין, שכל חמשת החומשים נקראים על שמה של הפרשה הראשונה. יש בפרשה הראשונה מעין פתח דבר או מבוא למכנה משותף שעל גביו בנויות כל פרשות החומש. שמה של הפרשה מסגיר את מהותו של כל החומש: ''שמות'' של רבים היוצרים אומה, לאחר חומש של יחידים מחוללי האומה מימי ''בראשית''.

מהלך היסטורי-רוחני זה, אל יהיה קל ופשוט בעינינו. מורכב מאד לשמר דרך רוחנית-ערכית שסללו אותה יחידי סגולה ולהעביר אותה הלאה כדרך סלולה לרבים בעלי ''שמות'' שונים. יחיד סגולה סולל דרך לעצמו ולבני משפחתו. מה שאין כן בסלילת דרך לרבים, שם נצרכת מנהיגות ציבורית המנהיגה את כל ה''שמות''. זאת ליבת פרשתנו: הקב''ה מצמיח מנהיג לעם צומח, ולא רק מנהיג של עצמו.

בפרשתנו אנו עדים לצמיחתו של מנהיג ציבורי כלל ישראלי - משה. נבקש לעמוד על 5 מאפיינים העולים בפרשה הנדרשים לסוג כזה של מנהיגות לרבים:

  • ''ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם ... '' (ב', י''א) – מנהיגות נרכשת כבר בגיל צעיר, ומושתתת על מעורבות חברתית.

  • ''ומשה היה רועה את צאן יתרו ... וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים ... '' (ג', א') – מנהיגות צומחת מעשיה שיש בה מסירות ומחויבות עם אמונה ושאר רוח.

  • ''ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה ... '' (ג', י''א) – מנהיגות  מתבקשת מפי אחרים ולא מבוקשת מפיך כי היא מבוססת על ענווה גדולה.

  •  ''לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ... '' (ג', ט''ו) -  מנהיגות מחייבת שיתופיות ושותפות מתוך שיח ודיבור, ולא בהחלטות פה אחד.

  • ''ויאמר משה אל ה' ... כי כבד פה וכבד לשון אנכי'' (ד', י') – מנהיגות מכירה בחסרונותיה ובאי- שלמותה.

בימים אלו בהם מדינת ישראל חושבת ומתחבטת במי לבחור למנהיגותה, מעירה אותנו ומאירה לנו הפרשה מהם 5 המאפיינים הנדרשים למנהיגות של רבים. בל ניטעה. מאפיינים אלו ואחרים דרושים מאד למנהיגות ציבורית כלל ישראלית, אבל עוד יותר למנהיגות חינוכית. מנהיגות חינוכית נדרשת כל העת לעמוד במאפיינים אלו בהתמדה ובשקיפות. באופן מקצועי ולצד המחויבות הטבעית של חינוך ההורים את ילדיהם, מחנכי ישראל על שלל תפקידיהם מלמטה למעלה, עוסקים כל העת יותר מכל בחינוך ערכי של הדור הבא, המתבטא בראש ובראשונה בדוגמה אישית שאותה מקרין כל איש חינוך באשר הוא לכל הסובבים אותו, בבחינת הפסוק של הנביא ישעיהו: ''והיו עיניך רואות את מוריך'' (ל', כ').

שבת מבורכת בכל,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שמות'' - תשע''ד

בשבת שעברה עסקנו ביחסים ההפכיים שבין שני הספרים בראשית ושמות - בין גלות לגאולה. הראשון נחתם בגלות, השני שאנו פותחים בו השבת, שערו מוביל לגאולה. אולם, בעיון מעמיק בשני הספרים נמצא מוטיב לאורכו של כל ספר הבא מעולם הרוח המופשט: בספר בראשית – המוטיב הוא חזיונות וחלומות, בספר שמות – המוטיב הוא מופתים וניסים. למותר לציין, שבוודאי ישנם עוד מכנים משותפים בין שני חומשים אלו.

גם פרעה חולם, וגם חכמי פרעה (= החרטומים) עושים להטים ומופתים. אלא, ששני הבדלים גדולים נעוצים בין החלומות והמופתים של הנהגת בית פרעה, לחלומות ולמופתים של הנהגת האבות ושל משה ואהרון. ההבדל הראשון הוא מקור כוחם של החלומות והמופתים, וההבדל השני הוא המשמעות הניתנת להם. בשתי נקודות אלו בא לידי ביטוי המסר שהתורה רוצה להעביר לנו ביחס למנהיגות ראויה ורצויה. חלום ומופת מקורם אלוקי והם מעין מצפן רוחני-מופשט בעיני התורה, והם בעלי משמעות לעניין שליחותם של מנהיגי ישראל המאופיינת בענווה של התבטלות אישית ופרטית למען הכלל. במנהיגות שאינה אידיאלית, חלומות ומופתים בדרך כלל משרתים את המנהיגים לשמם ולטובתם בעיקר, כמקור של כח וגאווה להאדרתם. מנהיגותם של משה ואהרון מאופיינת בענווה. האותות, המופתים וניסי מצרים שבפרשות הבאות, מתבצעים בידיהם כשליחים. בדבריהם אל העם או אל פרעה הם תמיד זוקפים מעשים מופשטים ומופלאים אלו לקב''ה ולא לעצמם. מנהיגות כזו, היודעת להכיר בסמכות גבוהה יותר – היא מנהיגות משכנעת וכנה, והיא ורק היא, יכולה לחולל מעבר חד ועמוק שבין גלות לגאולה.

השבוע, המחבר בין חומש של חלומות לחומש של מופתים, זכינו ש''חלום'' המשקעים של ישראל התגשם (תרתי משמע), לצד התרחשות ''אותות ומופתים'' להם זכינו ביד רחבה. דוד המלך בספר תהילים, פרק קמ''ז, אותו אנו מזמרים מידי בוקר, אומר: ''שבחי ירושלים את ה' הללי אלוקיך ציון - - - הנותן שלג כצמר''. כיצד יתכן שיש שלג שהוא כמו צמר ?! – נראה לנו לחדש שסופת השלג בירושלים ובנותיה חיממה את ליבותיהם של כל אנשי החינוך ממש כצמר. כל איש על דגלו וכל איש על מחנהו, דאג דאגת חסד וחיבה לכל קהילת בית החינוך. אלו הם ה''אותות והמופתים''. אות ומופת למנהיגות חינוכית ראויה הנרקמת מתוך שליחות ודאגה לזולת ולחברה, והרואה בטובת הכלל את עיקר יעודה ותכליתה.

שבת של הרבה חום הגוף והנפש,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שמות'' - תשע''ג

 

פרשת שמות פותחת לנו את השער לסיפורי גלות מצרים וגאולת מצרים. מוטיב הגלות והגאולה חוזר על עצמו לאורך הדורות בתולדות עם ישראל. בכל אחד משני תהליכים הפכיים אלה שהתרחשו לאורך שנות קיומו של עמנו, ניתן לציין את מנהיג/י אותו הדור שהוביל/ו את העם בתהליך הגלות או לחילופין בתהליך הגאולה.

ברם, משה שנולד בפרשתנו, זכה להנהיג את העם גם בגלות מצרים וגם בגאולת מצרים. מנין שאב משה את העוצמות הללו כדי להיות מנהיג רוחני לשני תהליכים הפכיים גדולים אלו ?! הרי בית גידולו היה זר, והערכים שמילאו את ארמון פרעה היו לגמרי הפוכים מהערכים אותם הוא מממש בחיי הנהגתו ?!

בשלושה מעגלים שונים ואפשריים נבחן משה הלכה למעשה האם הוא ראוי להנהיג-עם, ועומד בהם בכבוד מעורר השראה. רק לאחר מכן, במעמד בעירתו כביכול של הסנה, ה' ממנה אותו להיות מנהיג: הראשון – התערבותו הפעילה בשעה שאיש נכרי רב עם איש עברי. השני – כשאיש עברי רב עם איש עברי. השלישי – כשאיש נכרי רב עם איש נכרי (הרועים שמגרשים את שבע בנות יתרו מעל הבאר). אין עוד אפשרויות להתערבות במעגלי החברה המרכיבים את כלל האוכלוסיה. שלושת המעגלים הנ''ל מבטאים נאמנה שלמות של עמידה איתנה לצד הצדק והמוסר הנדרשים ממנהיג ציבור. עושק ועוולה הם תמיד יהיו עושק ועוולה ולא משנה באיזה מעגל חברתי מדובר. לאמור, אדם שמגלה רגישות ובעל תודעה מוסרית עמוקה של צדק חברתי, ראוי ויכול הוא להנהיג.

אולם, לצד תכונת הצדק והמוסר שלה זכה משה בנערותו, משה ינק (תרתי משמע) בבית פרעה גם את מידת החסד. חז''ל מעמיקים בתכונת החסד וטוענים, שמרים אחות משה ציפתה את התיבה בזפת מבחוץ, ולא מבפנים, כדי שמשה לא יריח את ריחה החריף של הזפת בתוך התיבה. גם בת פרעה, בתיה, שימשה דוגמא אישית חיה למידת החסד בשעה שהיא משתה את משה מן המים להצלתו. אולי בת פרעה זו, היא ''חסידת אומות העולם'' הראשונה.

שתי תכונות אלו של חסד וצדק, הראשונה נובעת ממידת הרחמים והשניה נובעת ממידת הדין, והיכולת להיות ניחן בשניהם מתוך הרמוניה מאפשרת ולא משתקת, מאפשרים למשה רבנו להיות מנהיגם של ישראל גם בשעת הגלות וגם בשעת הגאולה.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת שמות – תשע''ב

יוסף ואחיו אינם כבר בין החיים, גם למצרים קם מלך חדש משושלת הפרעונים שלא הכיר את דמותו המופלאה של יוסף שהציל מרעב את אנשי מצרים. דמויות חדשות מופיעות במרכזה של פרשת שמות הפותחת את החומש השני: דמותן הבולטת של נשים שנוטלות על עצמן את השליחות להמשך קיומם של בני ישראל. אכן, חז''ל זקפו את גאולת מצרים בזכות אותן נשים צדקניות. פרעה חשב שאם הוא גוזר מיתה על הבנים הנולדים, הוא יביא את בני ישראל לכליון, הוא לא צפה שהנשים הן אלה שיובילו מהלכים של מנהיגות ואחריות. המשותף לכל הדמויות הנשיות הוא, לקיחת אחריות מתוך אומץ לב גדול במיוחד.

פורצות הדרך הראשונות היו שפרה ופועה – מיילדות עבריות שמחיות את התינוקות שנולדים למרות גזרת המלכות, ומנגד מסכנות את חייהן. על פי המדרש שתי מיילדות אלו היו שני דורות באותה משפחה – יוכבד ומרים. יוכבד אימם של מרים, משה ואהרן. מעשה האם היווה סימן לבת. הדוגמה האישית של אומץ האם גרר בעקבותיו את הבת להיות מיילדת אמיצה כאמה.

גם לבת פרעה, הנקראת בתיה (על פי דברי הימים א', ד') היה חלק בלקיחת האחריות, גם היא כיוכבד ומרים מצילה ילד מילדי העבריים ואף לוקחת אותו לבית המלוכה של פרעה אביה. במהלך אמיץ זה, בתיה הצמיחה במו ידיה בבית המלוכה ממש את מנהיג ישראל – משה. אכן, לא לחינם בת פרעה זכתה לשם הנשגב: בת-יה.

ואחרונה הבולטת בפרשתנו היא ציפורה, אשת משה. לפי הכתובים אחות משה דיברה סרה בגיסתה אשת משה, כפי שמופיע בספר במדבר, יב'. ה' לא אהב את דיבורה הרע של מרים בציפורה ומעניש אותה בנגע הצרעת. ציפורה זוכה להערכה מאת ה' בין היתר בגלל לקיחת האחריות מתוך אומץ לב בפרשתנו. היא מחליטה למול את אליעזר בנה, ובכך היא מטביעה בגוף בנה את המשך הברית בין ה' לבניו, עוד מימי אברהם אב האומה. משה על פי הפסוקים והמדרש לא פעל פעולה זו עקב שובו למצרים לצורך הנהגתו את בני ישראל שם, ואף מלאך ה' מבקש להמיתו על כך, אבל ציפורה היא זו שיוזמת ולוקחת אחריות למול את בנה בעצמה.

אכן, 4 הנשים בפרשתנו מהוות דמויות המשך ל-4 האימהות של ספר בראשית,

שבת של מנוחה ושמחה עם גשמי ברכה,

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת שמות – תשע''א

 

שלום לכולם,

''פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת - - - '' ( אמיר גלבוע )

פרשת ''שמות'' היא הפרשה הראשונה שאנו פוגשים בספר ''שמות''. בניגוד לספר ''בראשית'' שנושאיו הם אבות האומה ואמהותיה, ספר ''שמות'' מלמד אותנו איך אנשים מעטים קמים והופכים להיות עם ומתחילים ללכת.

מהן התכונות הערכיות, העולות מפרשתנו, הנדרשות מאותם אנשים מעטים כדי להרגיש שהם יוצרים עם ומתחילים ללכת ?

מסירות נפש – שפרה ופועה המיילדות העבריות מסכנות את חייהן ומחיות את התינוקות הנולדים בניגוד לגזרת מלך מצרים (פרק א', ט''ו-כ').

אחריות – משה הצעיר צומח כמנהיג ומגן על אחיו מהאיש המצרי, ומונע ריב בין אחיו העבריים (פרק ב', י''א-ט''ו).

רדיפת צדק – משה מונע עוולה, בכך שהוא מונע את גירושן של  7 בנותיו של כהן מדיין מבאר המים ע''י הרועים (פרק ב', י''ז).

עשיית חסד – משה אחרי הגנתו על בנותיו של כהן מדיין, מתאמץ ודולה מים מן הבאר ומשקה את הצאן (פרק ב', י''ט).

ענווה – משה מסרב בתוקף לקבל את השליחות מאת ה' בטענה: מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ישראל ממצרים?! (פרק ג', י''א).

שיתופיות – משה ואהרן מעבירים מסר מנהיגותי אחיד ומשותף לכל העם לאורך פרשתנו.

חזון – משה הוא איש חזון המועבר אליו ע''י ה' בסנה (פרק ג').

סובלנות – משה ואהרן סובלניים כלפי העם שמתלונן עליהם (פרק ה').

חושבני שיש כאן מקבץ של תכונות ערכיות הנדרשות ממנהיג וממנהיגות של עם שנוצר ומתחיל ללכת קדימה.

בשעת ההתגלות של ה' בסנה, נאמר בפסוק: ''וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו - - - '', בדרש המילים הכוונה היא שה' ראה שמשה יוצא ממגדל השן – מבית פרעה – ורואה בסבלות אחיו ולכן הוא ראוי למנהיגות.

הפרשה מוסרת לנו את האירועים הנ''ל, כדי ללמד אותנו מי ראוי להיות מנהיג בעם ישראל. מיותר לציין, שכל התכונות הללו מתאימות ומחייבות כנר לרגליו של כל מנהיג במערכת החינוך.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס 

  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וארא'' - תשע''ו

בפרשה הקודמת אנו עדים להולדתו של המנהיג משה. האתגרים בפניהם הוא ניצב מבית ומחוץ הינם עצומים. ננסה להיכנס לנעליו של משה (אותם הוא השיל בפרשה הקודמת אל מול הסנה ...), כדי להבין  שפעמים רבות יכול היה משה להרים ידיים עד שחרורו של העם מארץ העבדות, ארץ מצרים. יתרה מכך, משה מכיר בחסרונותיו השפתיות, ולא משנה איך נסביר מה המשמעות של המושגים ''ערל שפתיים ו''כבד פה''. מהיכן הכוחות של משה כדי להמשיך את מילוי השליחות והמשימה האדירה ?!

התורה והפרשנים נותנים תשובה לשאלה זו. הכוחות האדירים מגיעים למשה מכח האמונה בקב''ה ולהתגלות לה הוא זוכה מעת לעת. אולם, יש להבליט היבט נוסף שבתודעתנו הוא נחקק פחות. היבט זה מוזכר בפסוקים אך הוא נראה בעינינו פחות משמעותי מאשר כח האמונה. להיבט זה אנו קוראים: שיתופיות בהנהגה.

משה, האיש עם המעשים הגדולים (רואה בסיבלות עמו ופועל נחרצות מול המצרי והעברי) לצד המעשים הקטנים (נושא את הגדי על כתפיו), מכיר בכך שהוא איננו שלם. הקב''ה אומר למשה מספר פעמים, גם בפרשה הקודמת וגם בפרשתנו, שהוא ילווה אותו, אבל לתדהמתנו הרבה עדיין משה מתעקש בעמדתו שאיננו מתאים ואינו משתכנע. מתי משה מתעשת ופועל נחרצות למימוש השליחות והמשימה ?! – רק כאשר הקב''ה מבשר למשה שאהרון מצטרף אליו !

ללמדנו, שלעולם מנהיגות אמיתית מחויבת לשותפות ולשיתופיות. משה הצליח לא רק בגלל שהקב''ה נלווה אליו, אלא גם בזכות המנהיגות המשותפת עם אהרון. גם מנהיג חינוכי גדול מעשה ומעוטר הצלחות ככל שיהיה (ממחנך ומטה), הזוכה כל העת לכוחות עצומים בעזרת שמים, חייב לצידו שותפים לדרך שיש בהם חוזקות בהם הוא חסר.

שבת שלום ומבורכת בברכת חודש שבט,

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וארא'' - תשע''ה

בפרשת השבוע הקודמת נדרשנו לסוגיית המנהיגות הציבורית העולה מתכונותיו של משה במיוחד לאור הרלוונטיות של ימינו אלה. בפרשתנו עולות נקודות נוספות של אותה מנהיגות ציבורית הצומחת ועולה מתוך דמותו הרוחנית-חינוכית של משה.

מבקש לבחור מכל הפרשה את ערך ההתמדה לדבקות במשימה כתכונה בסיסית הכרחית למנהיגות ציבורית. אמנם, כל 4 החומשים מחומש שמות ואילך מתארים ערך זה אצל משה מנהיגו הראשון של העם. אולם, בפרשתנו ערך זה מתגלה לראשונה אצל משה ביתר שאת. המעניין הוא שבבואת תמונת הראי של בני ישראל כעם קשה עורף מתבטאת במשה רבנו בעצמו כאיש דבק משימה המתעקש בהתמדה לממש את השליחות, לא פחות מבני עמו. כבר אמרו חכמים בעלי עין טובה שיש לראות את תכונת עם קשה עורף כתכונה חיובית (למשל, במבצע ''צוק איתן'' הוכיח העם בעורף את עמידתו האיתנה, בבחינת ''עם קשה עורף'' - - - ).

משה בפרשה, ובעקבות כך לאורך כל שנות מנהיגותו, מתמודד עם שתי חזיתות כדי לממש את שליחותו: האחת – כלפי פנים, בני ישראל בעלי העורף הקשה, השנייה – כלפי חוץ, פרעה בעל הלב הכבד. הקב''ה מבין שעל מנת שמשה יצליח בשליחותו עליו להעמיד את משה במציאות מאתגרת שיש בה התנגדויות ומניעות רבות הן מבפנים והן מבחוץ. הן מבני עמו והן מפרעה. סוג של התנסות מחשלת ובונה אישיות מנהיגותית המסוגלת להתמיד ולדבוק במשימה. עם של עבדים אין לו פניות להאמין בחלומות שנראים רחוקים מאד, וגם פרעה מאמין רק בעצמו ואינו מאמין שאפשר שדברים או עם שלם יצאו תחת שליטתו. מול שני כוחות התנגדות אלו עומד משה. שוש ושוב, התנגדות פנים של עם קשה עורף והתנגדות חוץ של פרעה כבד הלב רודפות זו את זו – ומשה לא מוותר על חלום השליחות !       

מנהיגות חינוכית המאמינה בדרכה, מוכרחת היא לסגל לעצמה את תכונת ההתמדה לדבקות במשימה. השפעת איש החינוך מכח מידותיו והנהגותיו גדולה היא לאין ערוך מכח לשונו ומוצא פיו. נדרוש מעצמינו ומחניכינו את ערך עמל הלימוד והתלמידאות לצד ערך המחוייבות לעשיה ערכית טובה וראויה בחברה, כשדמותו של משה עולה מן הפרשה ועומדת לנגד עינינו. כשמתמידים ודבקים בחלום ובחזון, הרבה יותר מלפעמים החלומות של כולנו אכן מתגשמים !

שבת מבורכת בכל,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וארא – תשע''ד

שני הפסוקים הראשונים של הפרשה מעוררים אותנו למחשבה ועיון: ''וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' '', ''וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' (= אותיות הוי''ה) לא נודעתי להם''.

מה משמעותם של שלושת השמות המופעים בשני פסוקי השער של פרשתנו ?! כמו כן, הייתה כבר התגלות לאבות בשם ה' ?!

הפרשנים מתייחסים לעניין זה, ואין כאן המקום להאריך בלימוד פירוש כל או''א מהם. ניפרוס את עיקרי הדברים: אלוקים – מבטא את מידת הדין הקשה. הקב''ה (כינוי נוסף) תובע ממשה בלשון ציווי ופקודה את מימוש השליחות הלכה למעשה. עד עכשיו דיברנו מעתה ואילך הגיע הזמן לעשות. אל שדי – אל אשר די. האל אשר נתן די צורכם של האבות כדי להתקיים וגם בעל היכולת להפסיק את החיים ולומר: די (די באנגלית זה נשמע יותר טוב). מכאן אולי הכיתוב על גבי מזוזת הבית שד''י = שומר דלתות ישראל, שמירה על קיום החיים. ה' (=אותיות הוי''ה) – זה מציאות של שליטה בהוויית העולם בכללותו גם מעל הטבע, כגון: ניסים. הגיעה העת לעלות מדרגה ולא רק לספק את צרכי הקיום הטבעיים של אבות האומה, אלא גם לחולל תמורות מעל הטבע. ''ושמי ה' לא נודעתי להם'' – התגלתי להם כבר בשם זה, אבל לא נודעתי להם. הם לא חוו את התערבותי מעל עולם הטבע, בעולם הניסי.

המנהיגות הנדרשת ממשה ואהרון היא מנהיגות שונה לחלוטין ממנהיגותם של האבות. על ה''אבות המייסדים'' הוטלה משימה של הקמה ובניית דרך בתוך מציאות הטבעית. על משה ואהרון מוטלת משימת שליחות של שינוי תווי הצמיחה מתוך מציאות שלילית שבני ישראל, ולא רק יחידים, שרויים בה. מבחינה זו שליחותם מורכבת יותר משליחותם של האבות, והיא מצריכה השתתפות ניסית מעל הטבע. משה, ואחר כך אהרון, לא יודעים כיצד להתמודד עם מנהיגות מן הסוג הזה. כבר במפגש הראשון משה נירתע, באופן סימלי הוא מתבקש להשיל את נעליו וחווה חוסר יציבות וביטחון ביכולתו להנהיג: איך יתכן שהסנה בוער אבל הוא איננו אוכל ?! – עולם המורכב מהתגלות ה' מעבר לטבע, היא דרגה גבוהה יותר מדרגת ההשגחה בעולם בזמן מנהיגותם של האבות.

במנהיגות חינוכית אנו מוצאים שני סוגים של מנהיגים איכותיים המתקשרים למנהיגות בזמן האבות ולמנהיגות בזמן משה ואהרון. יש מנהיגים שיכולתם להקים ולבנות מן המסד ועד הטפחות, והם מנהיגים שזוכים בעיקר להתגלות של ''אל שדי''. ויש מנהיגים כמשה ואהרון ששליחותם מורכבת ומאתגרת יותר ומצריכה מהם חשיבה יצירתית וחדשנית הפורצת גבולות ומיגבלות של דרך הטבע, כדי לחולל שינוי מהשיגרה. סוג מנהיגות על-טבעית זו זוכה להתגלות של שם ה' (=הויה).

שבת של מנוחה עם ברכת חודש שבט החל השבוע,

אלכס

 

  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וארא – תשע''ג

פרשתנו מכניסה אותנו לשיח קשה אותו מנהלים משה ואהרן עם פרעה, על מנת לשחרר את עם ישראל מעבדות לחירות. שיח קשה זה הוא משקל הנגד לשיח הקשה שהתנהל בין משה לקב''ה בפרשת השבוע הקודמת, במעמד הסנה ולאחריו. יתרה מכך, השיח הפתלתל מול פרעה נולד ומתרחש כלמידה מתוך השיח הקשה שהתרחש לפני כן בין משה לקב''ה. משה חושש מלקבל את תפקיד השליחות שה' מבקש ממנו, באמתלות שונות: ''מי אנכי כי אלך אל פרעה'', ''ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם'', ''לא איש דברים אנכי . . . כי כבד פה וכבד לשון אנכי''. גם כאשר משה מתחיל בכל אופן את שליחותו הגדולה, הוא מבקש לא להמשיך בעקבות תחושת-כישלון: ''למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה''. בשפת ימינו משה מבקש להתפטר. בכל אופן ה' מתעקש ולא מוותר למשה ובסופו של יום משה משתכנע.

תשובותיו של פרעה והכבדת ליבו משקפים למשה מן הצד השני מהי משמעותו של שכנוע מתמשך. משה אומר לעצמו: רק לפני זמן לא רב ה' ניהל עימי שיח קשה על מנת לשכנע אותי לוותר על מקומי האישי לטובת משהו אחר. עכשיו יש החלפת תפקידים ופרעה נמצא בדיוק באותו מצב שאני הייתי. פרעה צריך לוותר על מקומו האישי לטובת משהו אחר.

מנהיגים מעבירים מסר גלוי וסמוי במעשיהם, בדרך הילוכם ודיבורם: ''ממני תיראו וכך תעשו''. הקב''ה מוכיח למשה שאם מאמינים בדרך ודבקים במטרה אפשר לשכנע את האחר. משה מחקה את דרכיו של הקב''ה כמנהיג ופועל ודבק באותה שיטה של שכנוע עקבי ובלתי מתפשר כדי לשנות את דעתו של פרעה. יתכן שכך ניתן להסביר מדוע ה' מכביד את לב פרעה כנגד הכבדת פיו ולשונו של משה, כדי שמשה ירגיל את עצמו כמנהיג לדבוק בתורת השכנוע לשינוי המציאות. משה כבד פה ולשון, ופרעה כבד לב. גם מי ששורך רגליים ומתנהל בכבדות לב ופה ניתן לשכנע שאפשר לוותר למען ערכים נעלים יותר, שאינם קשורים למימד האישי-הפרטי.  

שבת שלום וחודש טוב ומבורך,  

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת וארא– תשע''ב

פרשת השבוע וארא מתארת בפנינו את העימות הקשה והמפותל שבין ה' לפרעה על הוצאתם של בני ישראל ממצרים. העימות בפרשה בא לידי ביטוי בתיאורן של 7 מכות על המצרים. סיום הפרשה דווקא לאחר 7 מכות בלבד מעורר תמיהה על חכמי המסורה שלא חילקו את הפרשות בצורה כזו שכל 10 המכות יהיו בפרשתנו בלבד. בעיון מעמיק קמעא על המכות נגלה, שמכת דם, הראשונה בפרשתנו, פגעה ביאור (=בנילוס) שהוא מקור המים  החשוב ביותר לקיום חיי המצרים והנחשב לאלילם, והמכה השביעית בפרשתנו היא מכת הברד. כל 5 המכות בתווך אינן קשורות למצבי צבירה של המים. נמצא, שיש בפרשתנו מסגרת ל-7 המכות: המכה הראשונה בפרשה קשורה למים, והמכה האחרונה בפרשה קשורה למים.

מה משמעותה של מסגרת זו של מכות הקשורות למים, ומה היחס בינה לבין שלושת המכות הנותרות בפרשה הבאה ?!

למעשה, לפנינו שני מעגלים של מכות מצרים הקשורים למים: המעגל הראשון הגדול והכוללני – שבו כל 10 המכות המתחילות במי היאור במכת דם והמסתיימות בשיאה של מכת המוות בבכורי מצרים  תחילה ובטביעת חיל מצרים ופרעה במי  ים סוף. המעגל השני הקטן של פרשתנו – ממכת מי היאור בדם ועד מכת הברד. ציר מכונן זה של המים מבטא את שליחותו של משה מאז ימי הולדתו. שמו של משה ניתן לו מבתיה בת-פרעה: ''כי מן המים משיתהו''. השם הפרטי של מנהיג הופך להיות שם ציבורי המבטא את שליחותו. אמור מעתה: מן המים משיתהו, לא רק את משה, אלא את כל עם ישראל. משה מוציא את עם ישראל מתוך מכות המים. אמנם, משה אינו מטה את ידו על היאור במכות דם וצפרדע, כהכרת תודה ליאור על שהציל אותו ממוות אבל, במכת הברד ובקריעת ים סוף הוא זה שמטה את ידו.

משה הנמשה מן המים והמכיר תודה להם, דואג שהמים יהיו קשורים לחיי בני ישראל ולגאולתם ממצרים דרך הבקעת המים ולמות חיל פרעה בם. שליחותו של משה מסתיימת בהר נבו, הוא הגואל והמוציא ממצרים אבל יהושע הוא המכניס. הכאת הסלע להוצאת המים היא המונעת ממשה להיכנס לארץ ישראל, כי שליחותו של משה כשמו היא: למשות את עם ישראל מתוך המים בגאולת מצרים באמצעות הטיית כח היד. מה שאינו מתאים להמשך הדרך לקראת הכניסה לארץ ישראל. אז המים באים לעולם באמצעות דיבור ולא בהטיית כח היד.

שבת של  דיבור בנחת,

אלכס


 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וארא'' - תשע''א

שלום לכולם,

 רובה של פרשת השבוע ''וארא'' עוסקת ב-7 המכות הראשונות שה' מכה את מצרים. לפני כן, בפתיחת הפרשה, יש תיאור של חזון הגאולה של בני ישראל ממצרים. ה' מתאר את השלבים השונים של הגאולה למשה (ב-4 לשונות של גאולה), ומשה מעביר ומתאר את השלבים הללו לבני ישראל. אולם: '' - - - ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה''. העם לא מקבל את דברי החזון !

 מה משמעות הביטוי: ''קוצר רוח'' שמונע מהעם את קבלת חזון הגאולה, לעומת משה שכן מקבל בלב שלם את חזון הגאולה ?!

 בשפתנו היום פירושו של הביטוי הזה הוא: חוסר יכולת להקשיב, אין סבלנות אולי אין סובלנות לשמוע ולהאזין לדברים.

 אולם, נראה בעיני שהפירוש המתאים יותר לביטוי בפרשה הוא: קטנות הרוח של העם !

 העם שרוי בקשיי קיום יומיומיים של עבדות שמשקעים אותו עמוק בתוך ה''חומר והלבנים'', כפי שהפסוקים מתארים. מצב נפשי של עבדות עשויה להנמיך את הרוח, לקצר ולגמד את הרוח.

 אבל משה כמנהיג וכחלק בלתי נפרד מאחיו יודע את כוחו של החזון. הדרך היחידה להגדיל רוח על חשבון שקיעה בחומר היא, להציב חלומות ויעדים רעיוניים וליצור משקל סגולי עודף של הרוח על החומר. שהרוח תגביה מעלה מעלה את החומר, את קשיי הקיום, את המגבלות, את המניעות לקיום החלום !

 משה משוכנע באמיתות חזון הגאולה, בנכונות הדברים ובהכרח שזה יחולל מהפך ושינוי במצב הנפשי של עם השרוי בתוך עולם החומר. מנהיג באשר הוא, ובוודאי מנהיגי חינוך, צריכים לדעת איך להגדיל את הרוח, איך מרימים ראש, איך מכוונים ליעד ולחלום. המניעות הן רבות והקשיים הם גדולים. עובדה, יותר מלפעמים - חלומות מתגשמים. אנחנו כבר לא עבדים. כשיש נפש הומייה ועין צופיה אנחנו זוכים להיות עם חופשי בארצנו ובמדינתנו.

 שבת של שלום וחלום,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בא'' - תשע''ו

בפרשתנו מופיע ציווי מוזר הנראה שאינו במקומו. בין שתי מכות מצרים האחרונות (חושך ומכת בכורות), הקב''ה מצווה את בני ישראל על מצוות ''קידוש החודש''. בעבר נדרשנו לעניין זה בהיבטים אחרים (ראו באתר דרך הקישור מטה). אלא, שהפעם נבקש לראות את כל חלקה האחרון של הפרשה בהיקשר מאחד אחד, הסובב על ציר הציווי לעיל.

כל חלקה האחרון של הפרשה עוסק באופן סמוי ברצף הבינדורי הנדרש לקיומו של עם, לקיומם של בני ישראל. ליתר דיוק, לכל אורך מסע העבדות בארץ הניכר במצרים מתחילת ספר ''שמות'', אנו עדים בתורה ובחז''ל למתח המתמיד שהתרחש במצרים, בין הישרדותם של בני ישראל לקיומם העתידי. ביתר שאת, נקודת שיווי משקל זו פוגשת אותנו גם בפרשתנו. פרעה אוסר נחרצות את יציאת הדור הצעיר ממצרים לכל אורך העימות. פרעה מנסה שוב בכל כוחו ליצור נתק בינדורי לאור כישלונו הטוטאלי בגזירת ''כל הבן הנולד היאורה תשליכוהו''. ההקשר המאחד הוא ערך ''התקדשות ההתחדשות'', על משקל ''קידוש החודש'', בהתחדשות רצף הדורות, כמשקל נגד לניסיונותיו הרצופים והתמידיים של פרעה לגדוע את רצף התחדשות זו עד כדי חידלון. מיד עם הציווי להתחדשות, בני ישראל מצווים לקחת שה תמים בן שנה (=דווקא כביטוי סמלי לדור הצעיר ?) לכל משפחה. סימון מזוזות הבית מימין ומשמאל והמשקוף מעל, מבטא מעין תמרור לשימור התא המשפחתי מכל כיוון, התא הבסיסי הפרטי המרכיב את כלל ציבור בני ישראל. מנגד, מעין ''מידה כנגד מידה'', מכת בכורות מבקשת לציין לפרעה ולכל עמו, שאין חשוב יותר לעם שנמצא בניכר ובעבדות מאשר שמירה על הרצף הבינדורי. פרעה מבין זאת רק לאחר מכת הבכורות בתוך משפחות עמו, ומשחרר את כל בני ישראל על הטף שבו.

לכל אורך הפסוקים בחלקה האחרון של הפרשה, יש דיאלוג בין ההורים לדור הבא: ''והיה כי יאמרו אליכם בניכם'', ''והגדת לבנך ביום ההוא לאמור'', ''והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור''. ''התקדשות ההתחדשות'' לעניין הרצף הבינדורי איננה דבר המובן מאליו ויש צורך לקיים עליו שיח מתמיד עם בני הדור הבא, להבנת שורשיו של העם על ערכיו. התורה מלמדת אותנו שעניין זה מוכרח לקיומו של העם, וכל ניסיון ל''התחדשות'' בינדורית אחרת שאיננה מבוססת על שורשים וערכים כנראה שלא יצלח.

בדורות האחרונים, כשמצוות החינוך פרשה כנפיה גם על בתי החינוך, יש לנו שליחי החינוך תפקיד גדול ב''קידוש החודש''. הקריאה ל''התקדשות ההתחדשות'' של הרצף הבינדורי מתוך שיח מתמיד עם בני הדור הבא, מהדהדת בנו ביתר עוצמה עוד מימי העבדות מארץ מצרים ועד ימינו אלה ממש.   

שבת שלווה מקודשת ומחודשת,

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בא – תשע''ד

משה ואהרן מצווים לפני המכה האחרונה, מכת בכורות על מצוות קידוש החודש. מה עניינה של מצווה זו באמצע תהליך מכות מצרים, הרי הקב''ה יכול היה לצוות את משה ואהרן את מצוות קידוש החודש אחרי התהליך של 10 המכות ויציאת מצרים ?!

נבקש לשים לב שלשון הפסוק אינה מתייחסת בדווקא לאותה העת של 10 המכות ויציאת מצרים אלא אל העתיד: ''החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה''. בתוך כל התהליך המורכב של ההיפרדות ממצרים ומן הגלות, הקב''ה מצווה ציווי לעתיד. ראוי להתבונן קמעא על משמעותו של הציווי. משמעותו היא לזמן שבו עם ישראל יגאל לחירות ויזכה לעצמאות. לוח שנה עברי מבטא את אותה חירות ועצמאות. חירותו של עם מתבטאת במרחבי זמן ומקום היחודיים רק לו. חודשי השנה העבריים, לוח הזמנים העברי (= בעצם יומן), הם הבסיס לחיי שיגרת סדר יום והתכנסות סביב אירועים ומועדים המאפיינים אותם.

כעת ברור לנו למה דווקא בשלבי הגלות האחרונים הקב''ה מצווה לעתיד את בני ישראל על קידוש החודש הראשון לחודשי השנה. ציווי זה בא ואומר לעם השרוי בעבדות, שיבוא יום ואתם תישלטו באופן ייחודי ועצמאי בלוח הזמנים שלכם, אתם תנהלו את סדרי היום בלוח עברי המבטא עצמאות וחירות. חיי העבדות במצרים אינם מאפשרים עצמאות וחירות כאלה, כי העבדות היא 24/7 לאורך כל 365 הימים של השנה. אכן, הציווי מבטא סוג של תקווה, סוג של חלום להעצמה.

השבוע צוינו שני תאריכים הסמוכים זה לזה. היום הראשון לשנה בלוח השנה הכללי וראש חודש שבט. דומה שכמחנכים פרשת השבוע הסמוכה לשני התאריכים הנ''ל מלמדת אותנו, כי על כל קהילת בתי החינוך לרומם את הלוח העברי המבטא יציאה מגלות לעצמאות ולחירות פה בארץ חמדת אבות במדינת ישראל.

חודש ושבת טובים ומבורכים בכל,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בא – תשע''ג

המתבונן בפרשה משים ליבו שבין מכת חושך למכת בכורות, המכה העשירית והאחרונה, ה' פונה אל משה ואהרן ומצווה אותם על הקרבת קרבן הפסח. קטיעת הרצף של 10 המכות בציווי הקרבת הקרבן אינו ברור דיו. נכון, הציווי של הקרבת הקרבן הוא הכנה לפסיחת ה' על בתי ישראל במכת בכורות. האמנם הסיבה היא רק שה' יפסח על בתי ישראל המסומנים במשקופיהם כדי לא ליגוף בבכורי ישראל ?!

כשאנו מתבוננים במכת חושך הפסוק מציין שהמצרים לא ראו איש את אחיו שלושת ימים, ולא יצאו מתוך בתיהם. אולם, לבני ישראל היה אור בכל מקום מושבם והם לא הסתגרו בתוך בתיהם. לעומת זאת, במכת בכורות מתרחש בדיוק ההפך ה' מצווה את בני ישראל לא לצאת איש מפתח ביתו עד הבוקר.

מה גרם להבדל שבין פתיחות הבית של בני ישראל במכת חושך לסגירות ביתם במכת בכורות ?!

נראה לומר, שמן הפסוקים עולה משמעות אחרת ומהותית יותר לציווי על הקרבת הקרבן. זה לא רק משהו טכני של סימן-זיהוי בלבד. הציווי להקרבת קרבן בין מכת חושך למכת בכורות מהווה תהליך חשוב להבדלה ולהגדרה ייחודית של בני ישראל בגלות מצרים לקראת יציאתם לחירות. מהותו של הקרבן הוא לחזק את מוסד המשפחה כערך בסיסי של יחידת-עם היוצרת את כל העם. הקרבן נאכל בתוך הבית עם כל בני המשפחה. אין אפשרות להשאיר ממנו עד הבוקר, כשם שאין אפשרות שמישהו מבני המשפחה לא יאכל ממנו. כשיש יחידת-משפחה מבוססת ומלוכדת סביב תוכן ומשמעות במימד הפרטי, אז יש מקום ליצירת עם במימד הציבורי.

כמחנכים יש ביכולותינו לחזק את מוסד המשפחה. המשפחה היא הנדבך החשוב והמשמעותי לנו ולילדינו. קרבן פסח מלמד אותנו שאם יש משפחה איתנה, יש אפשרות להיות גם עם איתן הנכון לכל אתגר הניצב בפניו !

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בא'' - תשע''ב

חלק נכבד מן הפרשה עוסק בתיאורן של  3 המכות האחרונות על מצרים, ומשלימות בכך את כל  10 המכות. 3 המכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות מאופיינות במוטיב של חשיכה והסתרת שמים. מכת ארבה – ''ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ'', מכת חושך – כפשוטה, מכת בכורות – ''ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים''. מכנה זה של חשיכה בכל שלושת המכות האחרונות מבדיל אותן מ-7 המכות האחרות עליהן דיברנו בפרשת השבוע הקודמת.

משמעותו של החושך והסתרת השמים מבטא כסמל את עיוורונם המוחלט של פרעה והחרטומים ממציאותו של הקב''ה ככח מופשט שאינו ניתן להמשגה כאותו אור מן השמים. פרעה עסוק בארציות מומחשת שבאה לידי ביטוי בעבודת אלילו היאור הנמשך למקומות נמוכים על הארץ כדרכם של מים, ולכן היאור מוכה תחילה במכת הדם. גם חלק נכבד מהמכות הבאות פוגעות ברכוש הגשמי של פרעה ועמו: ערוב, דבר וברד. שלושת המכות האחרונות בפרשתנו מסמנים לפרעה את העובדה של היעדר אור ושמים, של היותו בהכחשה כבתוך חושך.

מתוך מכות אלו ניתן להבין מדוע מצוות קידוש החודש נמצאת בפרשתנו מיד לאחר מכת בכורות. מה מקומה פה, המצווה נראית שאינה קשורה לסיפור המכות ויציאת מצרים ?!

אלא, הוא אשר אמרנו. הקב''ה מצווה את משה ובני ישראל לקדש בכל חודש את האור המתגלה מן השמים הנלחם בחושך. המצרים נמצאים בהיעדר האור ובני ישראל בניגוד אליהם מצווים לגלות את האור מן החושך ולקדש את החודש. זו אולי ההבדלה הגדולה בין ישראל לעמים. מציאות של חומריות וארציות מול מציאות ה' של אור ושמים.

''גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים'' – אמר הרב קוק זצ''ל בספרו ''מגד ירחים''. השמים גם כשהם לפעמים מוסתרים ולא נראים מחמת היעדרה של הלבנה מפיקים אור פנימי נעים, בשונה מן הארציות והחומריות המושכים כלפי מטה.

שבת עם הרבה אור מנרותיה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בא'' - תשע''א

שלום לכולם,

באמצע פרשתנו מופיע ציווי די מוזר הנראה כתלוש בהקשר של עבדות מצרים וסיפור היציאה משם. ה' מצווה את בני ישראל לקדש את החודש: ''החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה''. חודש ניסן (=בא מהמילה ניצן של האביב, או נס של יציאת מצרים), הוא החודש הראשון על פי הספירה המקראית. יש כאן ציווי לדורות שבכל חודש מחודשי השנה חלה חובה של ההנהגה הרבנית להכריז על חידושו – ''ראש חודש''. אמנם, כבר מן המאה ה-11 יש לוח שנה קבוע, אבל חובת ההכרזה וציון מועד תחילת החודש לא השתנה.

שתי שאלות עולות מן הדברים לעיל: האחת - מה עניין הציווי לחידוש החודש בתוך סיפור העבדות ויציאת מצרים ?! השנייה – מדוע בזמן הזה, שיש לנו כבר לוח עברי קבוע, אנחנו ממשיכים להכריז מידי חודש על חידושו ?!     

נדמה לי שלשתי השאלות, תשובה אחת להן.

חלק מייחודו של עם הוא, ליצור מסגרת של זמן מעגלי הטומן בחובו עולם רעיוני. עולם זמן זה בנוי מערכים ייחודיים לאותו עם המבטאים את תרבותו ומסורתו מידי שנה. חירות אמיתית של עם נובעת ביכולת השליטה שלו לנהל את הזמן באופן ערכי. לעם של עבדים אין יכולת לשלוט על הזמן. מי ששולט על הזמן הם המצרים, האדונים. גם בזמן הזה שיש לוח עברי קבוע, חלה חובה לקדש לעצמנו את הזמן. העניין הולך ומחריף, שכן עם חידושי הטכנולוגיה, הזמן הפנוי הולך וגדל. זה דורש מאיתנו כפל כפלים של אחריות לעצמנו, לילדנו ולתלמידנו. בקלי קלות אפשר להשתעבד לבטלה לא ראויה המבזבזת אנרגית-זמן, כי לצערנו, לא תמיד תרבות הזמן היא איכותית ומקדמת. ערך הזמן ביהדות הוא ערך חשוב, משמעותי וקדוש, ובכל עת עלינו לחדש עשייה. ''חודש'' מלשון: חדש, התחדשות.

אתמול ציינו וקידשנו את ראש חודש שבט, בניגוד גמור ללוח שנה זר לנו, שראשו נחגג בשבוע שעבר על ידי המוני בית-ישראל - - -

מאחל לכולנו חודש שב''ט: שיהיו בשורות טובות.

שבת של שלום ושלווה !

אלכס  

   

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בשלח'' ולט''ו בשבט - תשע''ו

אין לך סמיכות ראויה יותר מהסמיכות בלוח השנה בין פרשתנו ''בשלח'' לראש השנה לאילנות החל בט''ו בשבט השבוע. מי שלא מבחין בחוט השוזר בין שניהם, חושב שאך מקרית היא סמיכותם.

פרשתנו בשלח וט''ו בשבט - שני קצוות הם ברצף התקומה של עם ישראל וגאולתו. בקצה האחד נמצאת פרשתנו שחושפת בפנינו את היציאה מהגלות הראשונה במצרים, בנס גלוי ורב רושם של קריעת ים סוף ושאר ניסים. העם יוצא מבית עבדים למסע ארוך ומפותל אל ארץ ישראל. בקצה השני של רצף התקומה אנו מגיעים לט''ו בשבט. ציון מועד זה בלוח השנה העברי שלנו, מבטא את הזיקה שלנו לארץ ישראל לאורך הדורות. זיקה זו פנים רבות לה. מימי המשנה ט''ו בשבט מציין את ראש השנה לאילנות, להגדרת גיל האילן לעניין מצוות התלויות בארץ של עורלה, נטע רבעי, תרומות ומעשרות. לצערנו, עם חורבן הבית השני מצוות אלו לא קוימו הלכה למעשה בארצות הגולה.

אולם, בדורות האחרונים לאחר יציאתנו ממצרי עבדות המוות, תחת האידיאה השקרית של ''העבודה משחררת'', ועם חזרתנו בשלישית לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, ט''ו בשבט משנה את פניו ומבטא את חגם של האילנות הניטעים לראשונה בארץ ישראל, כמימוש הציווי של הפסוק: ''וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ ...'' (ויקרא, י''ט). יתרה מכך, יום הולדתה של ''כנסת ישראל'', המבטאת את ריבונותה של מדינת ישראל העצמאית ואת שלטון העם וחירותו, חל בט''ו בשבט תש''ט (1949). הקמת מדינת ישראל ומוסדותיה מבטאים נאמנה את נס תקומתו של העם פה בארץ חמדת אבות.

כמחנכים עלינו לראות את קורותיו של עם ישראל בקו רצף עולה ומתקדם. פעמים שאנו מתבטאים בביטויים הקשורים לאירועי העם ואתגריו כמו ''סגירת מעגל'' או מתבטאים במילות השיר ''רבותי ההיסטוריה חוזרת''. ביטויים אלו מובנים כסוג של דריכה במקום, חוסר שינוי והיעדר התחדשות. יציאת מצרים והמסע הראשון לארץ המופיעים בפרשתנו, יחד עם ט''ו בשבט שחל לאחריה עם ריבוי פניו המתחדשים, מבטאים נאמנה קו רצף מטפס ועולה, וממש לא היסטוריה חוזרת וסוגרת מעגל.

שבת שלום של שירת הודיה,   

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בשלח'' - תשע''ה

זהו. סוף סוף הגיעה עת היציאה ממצרים. עבדים פשוטי-עם זוכים לראות ניסים גדולים ועצומים מה שלא זוכים לראות נביאים לכל אורך ההיסטוריה. בין ארץ העבדות חסרת חירות לבין ארץ המדבר חסרת כל מפריד ים. אכן, כל העם חונה וממתין על הים במקום הנקרא ''פי החירות'', עם שלם חונה על סף חירותו (אמנם מנוקד בחיריק ובחולם, אולם אפשר לנקד ולקרוא בצירה ובשורוק).

מתי יודע בן-אנוש ועם שהוא בן חורין, מהו התבחין האמיתי ?!

גם כאן, כמו כל דבר אחר שאנו רוצים לתהות על קנקנו ולעמוד על אמיתותו יש לו ''תקופת ניסיון''. מילים אלו של ''ניסיון'' ו''נס'' שורש אחד להם. עמדת בניסיון - יש לך גם נס, יש לך דגל מתנוסס. אירוע היסטורי וחד פעמי של כניסה לים סוער ועמידה בניסיון הנס בעל שני פנים, האחד – ניסיון מצד העם לקב''ה (קפיצה לים סוער) והשני – נס מצד הקב''ה לעם (קריעת ים סוף), אינו מהווה עדיין את נקודת המעבר בין עבדות לחירות. הראיה, מיד עם חציית הים בשלום וטביעת כל חיל מצרים העם אינו עומד בניסיון הנס כלל. למרות, שהמים המרים נהיים מתוקים בדרך נס ו-70 התמרים מניבים פירות לצד 12 מעינות מים – עם העבדים ניכשל כישלון חרוץ ומבקש לחזור למצרים לסיר הבשר לאכול לחם לשובע !

עכשיו יכול להגיע שלב ניסיון הנס האמיתיים, שהוא תחילת מימוש התבחין לחירותו של עם הכולל גם הוא שני פנים. נס של הקב''ה, וניסיון של העם. ניסיון נס ירידת המן. נס יום יומי רצוף מצד הקב''ה, עם ניסיון יום יומי רצוף מצד העם. כל יום יורד מן מן השמים, ובכל יום, חוץ משבת, העם מלקט את המן. מלקט לפי צורכו לא פחות ולא יותר, וביום שישי מלקט כמות כפולה גם לשבת. נס וניסיון יומיומיים הוא מבחן החיים. ''תקופת ניסיון'' שגרתית שבה נדרשת מהעם התמדה ואמונה גדולה כי מחר שוב ירד מן, וביום שישי נלקט כמות כפולה שלא תתקלקל ותתעפש – זו עמידה בניסיון הנס ותחילת מימוש התבחין לחירותו של עם.

נדמה שרוב ימי שגרת חיינו החינוכיים אנו עומדים בניסיון הנס האמיתיים, התמדה ועמל חינוכי שאינם נוצצים ומזהירים. התבחין האמיתי שבו אנו יודעים כי קנינו לעצמנו את חירותנו השליחותית, היא כאשר נעמוד בניסיון הנס היומיומי השגרתי והמאתגר מתוך חדוות יצירה והתחדשות מתמדת. פעמים שאנו זקוקים גם להארה עצומה נוצצת ומזהירה של ניסיון הנס של ''קריעת ים סוף'', אבל היא בהחלט לא מספיקה להעניק לנו את התואר האמיתי: מחנך בן חורין.

שבת עם שירה גדולה כים,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע "בשלח"– תשע''ד

המעיין בפרשתנו לכל אורכה אינו יכול שלא להשתומם אל מול רצף 4 מן האירועים המוזכרים בה. בני ישראל מגיעים לים סוף ומאחוריהם המצרים הרודפים, והם מתלוננים, בצדק, מדוע היה עליהם לצאת ממצרים, טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. מיד לאחר מכן ים סוף נבקע בנס והם צולחים את הים בשלום. מיד לאחר שהעם שר את ''שירת הים'' (התיחסנו לשירת הים בשנים קודמות, ראו באתר), הם שבים ומתלוננים במרתה על כך שהמים מרים (=מלוחים) ומתרחש נס נוסף והמים נהיים מתוקים. אלא, ששוב העם מתלונן על יציאתו ממצרים בעלת סיר הבשר, לעומת המדבר ששם הם לטענתם אמורים למצוא בו את מותם, וגם אז מתרחש נס ירידת המן מן השמים. האירוע הרביעי והאחרון לסקירתנו זו הוא תלונת בני ישראל על צימאון למים, כי אין מים במדבר. גם פה הטענה היא שהעליה ממצרים תמית את העם במדבר, ובמטה קסם ממש, משה מכה בסלע ויצאו ממנו מים.

נבקש להתייחס לשני אירועים מתוך מכלול הארבעה. אירוע הפתיחה הראשון ואירוע החתימה הרביעי, שדרכם ננסה לענות על השאלה: מה מכלול רצף 4 האירועים בא ללמדנו ?!

נראה בעיני לומר, שאירוע הפתיחה הראשון של בקיעת ים סוף, ואירוע החתימה הרביעי של בקיעת הסלע, הם מעין סוג של אירועי-מסגרת. בשניהם משה במו ידיו-מטהו מתחיל את הנס. בשני אירועים אלו מתרחשת הבקעה. אלא, שהשינוי שמחוללת ההבקעה היא הפכית ביניהם. בהבקעת הים – ההבקעה משנה את המציאות לחרבה במקום מים, ואילו בהבקעת הסלע – ההבקעה היא הפוכה המשנה את המציאות למים במקום חרבה. יחד עם זה, לשני אירועי-מסגרת הפכיים אלו מטרה עצומה המשותפת לשניהם: יצירת המשכיות של חיים. כלומר, ההפכיות מתבטאת רק בשינוי המציאות הטבעית בדרך להשגת המטרה הנעלה של שמירת-חיים, שהיא העיקר. בשעה שמשה לקח את מטהו, ולא סמך על הנס, והחל את תהליך שינוי המציאות דרך ההבקעה הוא האמין בכל מאודו כי הוא יצליח, בעזרת ה', לענות על תלונותיהם של בני ישראל, ולהביאם לחיים.

מנהיגותו של משה המתבטאת היטב בשני אירועי- המסגרת הנ''ל, באה ללמדנו כאנשי חינוך, שכאשר מונחת לפיתחנו משימה של תיקון ושינוי מציאות, הנראית לנו מעל ומעבר לכוחותינו ובלתי ניתנת להשגה, שומה עלינו לקחת את המטה בידנו שלנו ולהתחיל לפעול ולחתור לתיקון ושינוי באופן יצירתי מתוך דבקות במטרה ואמונה בדרך. יתכן מאד שהדרך להשגת התיקון והשינוי היא ממש הפוכה. פעמים שהיא יוצרת מציאות של מיעוט וצמצום (=חרבה) ופעמים שהיא יוצרת מציאות של ריבוי והרחבה (=מים), אבל שניהם מובילים אותנו בביטחה אל המטרה החינוכית העצומה המחפשת את הטוב והראוי: תיקון ושינוי המאפשרים המשכיות של חיים חינוכיים נעלים יותר.

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

אלכס    

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בשלח וט''ו בשבט – תשע''ג

הפרשה השבת, הנקראת גם שבת שירה, מבקשת ללמדנו מהי מנהיגות עם אמונה אמיצה. (אכן, זה נושא אקטואלי לאור אירועי הבחירות שנערכו השבוע). מצבם הנפשי של בני ישראל הוא מצב ירוד של עבדים. הם בהלם מניסי מצרים המתחוללים סביבם, הם עוברים שינוי מהיר במעמדם מקצה לקצה. סוף כל סוף הם חופשיים והחיים ניתנים להם במתנה, ומה מבקש מהם משה ?! – לקפוץ למים סוערים וקרוב לוודאי לטבוע - - - מי יכול לעמוד בזה !

חז''ל בדרכם הם, מתארים את משה עומד בחזית מאתגרת בין ה' לבין העם. הרבה סיבות היו לו למשה להזדהות עם העם ולא להכניסם לסכנת-חיים ודאית בתוך הים. עדיף לא להסתכן, ושהמצרים ישיגו את כל הבורחים וישיבו אותם להיות שוב עבדים. אבל משה מאמין בשליחותו מאת ה' ולא מוותר על החלום העצום שנראה אליו מתוך הסנה: יציאת עם מגלות לגאולה, מעבדות לחירות.

אכן, העם מפחד ומתלונן על כך שיציאת מצרים תגרום להכחדתו. משה צועק אל ה' (=מתפלל), אבל ה' אומר לו: ''דבר אל העם ויסעו''. במילים שלנו: קדימה הסתער על הים ! נחשון בן עמינדב משבט יהודה הוא זה שקופץ ראשון לים ואולי גם צעק: ''אחרי'' - - -

בסיפור הכניסה לים סוף בתנאי אי-וודאות:  מנהיגותו של משה גדולה משל נחשון או להפך ?! – סוג המנהיגות של שניהם הכרחית. משה הוא מנהיג רוחני שמניע ומתווה דרך בדיבור, בתפילה, ונחשון הוא מנהיג מעשי המתווה דרך לאחרים במעשה האמיץ הראוי לחיקוי, שהוא בעצם מימוש הדיבור, מימוש התפילה.

נס קריעת ים סוף הוא נס על-טבעי ענק שהקב''ה חולל לאבותינו, אבל זה לא העיקר בפרשה. הפרשה מחנכת אותנו, שנס יכול להתרחש רק כאשר מנהיגים מבקשים להידבק במטרה מתוך תפילה ואמונה המביאה אותם להוות דוגמה אישית במעשה אמיץ ואמיתי הדורש תעצומות-נפש והמון מחויבות לחלום שהם חולמים כל העת.

יום הולדתה של הכנסת, שבחרנו במנהיגיה השבוע, חל בט''ו בשבט שהשנה יחול בשבת. ט''ו בשבט מציין את חזרתנו לארץ ישראל והחיבור לאדמתה גם באכילת פירות שבעת המינים ושאר פירות הארץ הטובה. יציאת מצרים וגאולת ישראל וארצו בדורות האחרונים, והקמת מדינת ישראל כמדינה ריבונית עם בית נבחרים, כנסת ישראל, מהווים עבורנו הוכחה ניצחת למימוש חזונם של נביאי ישראל ומנהיגיה.

מצ''ב קישור לסדר ט''ו בשבט:

http://www.e-mago.co.il/news/253.htm

שבת של צמיחה ולבלוב,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע "בשלח" - תשע''ב

 

על שירת הים במרכז פרשתנו הרחבנו בשנה שעברה. פרשתנו מספרת על יציאת מצרים ושירת הים שהן יסוד האמונה ושורש הביטחון בה' לנצח נצחים, יותר מבריאת העולם. בדיבר הראשון בעשרת הדברות אנו מקבלים תוקף לדברים: ''אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'' – ולא נאמר: אשר בראתי לך את השמים והארץ. דווקא לאור גדולתה של הפרשה, אני מבקש להתייחס לשתי נקודות לכאורה שוליות המוזכרות בה. האחת – ''ויקח משה את עצמות יוסף עימו'', השנייה – ''ותיקח מרים הנביאה . . . את התוף בידה''. שני האחים המנהיגים, שעומדים בראש המבצע הגדול הזה של יציאת צבאות ישראל מעבדות לחירות, בשעת השיא של היציאה המורכבת הזו, זוכרים באופן אישי לקחת בעצמם את עצמות יוסף ואת התוף. מי בכלל זוכר בשעת חיפזון מה לקחת מעבר למזון ומים !?לא לחינם התורה מזכירה דווקא שתי ''לקיחות'' אלו ע''י שני המנהיגים. למנהיגי ציבור צריכה להיות ראיה רחבה מן העבר אל העתיד, ומה שקורה כרגע הוא פחות משנה. על ההיבט של העלאת עצמות לארץ ישראל הרחבנו את הדיבור בפרשת ויחי. חוץ מראיית הרצף של מאין באנו ולאן אנו הולכים, יש למנהיגי ציבור את היכולת להבין ולנתח את מרכיבי התהליך. מי שאינו חושב על פרטים קטנים, הנראים לו שוליים, וחושב שניתן יהיה לקפוץ קפיצה מדלגת מעליהם – טועה. עצמות יוסף והתוף ממש לא הכרחיים כרגע לתהליך היציאה ממצרים. אבל, מנהיגים גדולים מבינים וצופים למרחוק שיגיע רגע ברצף תהליך הגאולה שתהא להם משמעות. מרים לקחה עימה את התוף, כי היא ידעה שיהיה לו שימוש משמח בתום היציאה ממצרים, אולי יותר ממזון ומשקה, כשם שמשה ידע שהעלאת העצמות מביעות ערך של חיבור אל הארץ והתנתקות מן הגלות עם הכניסה לארץ ישראל.

שבת של שלום ושירה גדולה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע "בשלח" וט"ו בשבט - תשע''א

שלום לכולם,

פרשת השבוע ''בשלח'' מיוחדת היא. יש בה שירה: ''שירת הים''. יש בשירת הים אפיונים של שירה. כמו: שפה גבוהה, משקל ותקבולות. גם צורת הכתיבה בספר התורה היא שונה. אין מדובר בשורות רגילות, אלא עם רווחים הנותנים מבנה מאד ייחודי ויחידאי בתורה. כל זה נותן ל''שירת הים'' מקום מיוחד בתורה !

יתרה מכך, ''שירת הים'' הפכה להיות חלק חשוב מתפילת שחרית בסידור התפילה, בכל 365 ימי השנה. נשאלת השאלה מדוע ''שירת הים'' כה חשובה עד כדי כך שהיא נכנסה לסידור התפילה ונאמרת מידי יום ביומו ?!

היסודות הטמונים בשירה זו מבטאים את הציר שעליו סובבים כל קורותיו של היהודי היחיד ושל עם ישראל, מאז הולדתו ולעתיד לבוא. הרעיונות המופיעים בשירה קשורים לעבר, להווה ולעתיד לבוא. המילה ''אז'' (''אז ישיר משה ובני ישראל . . .'') – יכולה לסבול פרשנות של עבר ו/או עתיד. אז-פעם בעבר  ו/או  אז-פעם בעתיד. השירה מהווה את תמצית קיומנו הפיזי והרעיוני עלי אדמות הן לפרט והן לכלל. מכור היתוך של בית עבדים לכור היתוך של בני חורין. עבר מצמיח עתיד !

עבדות זו שני פנים לה: לגוף ולנשמה הן האישיים והן לכלל העם, כשם שחירות גם היא לגוף ולנשמה האישית והכללית. לטעמי, זו הסיבה ששירת הים כתובה בערבוביה גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים. השירה הזו היא דואט בשני קולות הרמוניים לאורך כל חייו של האדם לצד חייו של עמו מן העבר אל העתיד. ההשראה לאמירת השירה ''אז'' (=לעבר ולעתיד) נובעת מיציאת מצרים שהייתה ''מודל לחיקוי'' לגאולות הקטנות והגדולות לאורך חיינו האישיים ולאורך חיי עמינו. אמונה בצדקת הדרך הארוכה ובשאיפה להעפיל במעלה ההר להיות יותר טוב ביחסנו אל הזולת ואל החברה, לצד עולמנו הרוחני האישי שבינינו לבין ה', איש איש ודרכו – הן מערכות נושקות גם של היחיד וגם של העם !

שבת של שירה ואהבה, של שלום ושלווה,      

מצ''ב קובץ לעיונכם ולשמיעתכם. שימו לב שהשיר מתייחס לחודש שבט ! 

בברכת שבוע טוב ושמח,

אלכס  

 

 

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''יתרו'' - תשע''ו

ובמעבר חד: ממעמד שירת הים שיש בה קול אנושי מלמטה למעלה בפרשה הקודמת, אל מעמד עשרת הדברות בהר סיני שיש בו קול אלוקי מלמעלה למטה בפרשה שלנו. האם קולות שירת העם וקולות דברות ה' נוגעים אלו באלו, האם הקולות נפגשים ?!

נקודת המעבר לחיבור הקולות מתרחשת בין שני איזכורי קולות אלו. מחוללה של נקודת מעבר זו הוא, יתרו חותן משה. יתרו זוכה לחבר בין הקולות. הצעתו למשה למנות מתווכים בין העם לבינו, בדמות שופטים, אין בה רק משום הצעת ייעול גרידא. היא באה בעצם לומר, שמשה רבנו יחד עם נציגי העם ונבחריו השופטים, הם השליחים אל מול הקב''ה (מלמטה למעלה). שינוי זה הינו דרמטי, מאחר שעד להצעתו של יתרו, משה רואה את עצמו בדיוק להפך, כשליחו של הקב''ה אל מול העם (מלמעלה למטה).

במעמד הר סיני בעת עשרת הדיברות, העם אינו מסוגל לשמוע באופן ישיר את קולו של הקב''ה. העם דורש תיווך בדמות קולו של משה: ''ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים ...'' (שמות, כ', ט''ז). העם ששר בקול גדול את שירת הים לבוראו מלמטה למעלה בלי מתווכים, מצפה לשמוע את קולו של הקב''ה באופן ישיר, אך איננו מסוגל לזה. קולו של הקב''ה חייב לעבור סוג של עיבוד אנושי מפי משה רבנו. יתרו מלמד את משה, שהקב''ה צריך לשמוע לא רק את קולו של משה אלא גם את קולו של העם דרך נציגיו, בדיוק כפי שהתרחש בשעה שכל העם השמיע את קולו בשירת הים. זו אינה שירת יחיד של משה, אלא של כולם יחדיו, כפי שנדייק בפסוק: ''אז ישיר משה ובני ישראל''.

קולות של שליחי חינוך וקולות של תלמידים חייבים להיפגש בדרך. הקולות חייבים לעבור עיבוד. העיבוד מאפשר לכל אחד לנגן את הניגון המיוחד משלו. המפגש בין ניגון קולות המחנכים לניגון קולות החניכים יתרחש, כאשר כל קול לא מזייף, כאשר כל קול הוא אמיתי שמצליח להרטיט את מיתרי הלב והדעת.

שבת של שלווה ומנוחה,

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''יתרו'' - תשע''ה

אחרי שדנו בשנים הקודמות על עשרת הדיברות ועל הצעות הייעול של יתרו למשה בדבר ריבוד מערכת המשפט (ראו באתר), אנו חוזרים לפסוק הראשון בפרשה המעורר בנו אתגר גדול: ''וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים''.

מפורסמים הם דברי הפרשן רש''י, המבסס את דבריו על דברי התלמוד במסכת זבחים, שיתרו שמע על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק והחליט לבוא ולהצטרף לעם ישראל. הסבר זה תמוה מאד והפרשנים מעלים את תמיהתם: מ''כל אשר עשה אלוקים למשה וישראל'' יתרו מתרשם רק מקריעת ים סוף ו...ממלחמת עמלק שלאחריה ?! ואם אלו האירועים שהרשימו אותו, מה מיוחד כל כך במלחמת עמלק לאור הנס העצום של קריעת ים סוף ?!

ניתן להבין ששני האירועים שהשפיעו על יתרו המוזכרים ברש''י הם אירועים על הרצף. מהאירוע המשפיע ביותר של קריעת ים סוף ועד האירוע שהשפיע פחות של מלחמת עמלק. בתווך ניתן למנות אירועים משפיעים נוספים של המתקת המים במרה וירידת המן במדבר. אירועי השפעה אלו שבקצות הרצף הם אלו שהביאו את יתרו מרחוק. כי איך אפשר להבין את התגרותו של עמלק בעם ישראל אחרי שכל העמים יראים מעוצמת נס קריעת ים סוף וטביעת כל חיל מצרים. הרצף המוזר והבלתי פתיר היווה בעיני יתרו חידה על מקומה ומשמעותה של ההשגחה האלוקית על עם ישראל בעולם, ולכן יתרו רצה להתקרב כדי להבין את פשרה של החידה. בקריעת ים סוף יש נס מעל הטבע, ובמלחמת עמלק נס בתוך הטבע. עמלק חשב שהשגחת הקב''ה על ישראל עמו היא רק באירועים מכוננים מעל הטבע, אבל בשגרת החיים היומיומית השגחתו אינה בנמצא והכל תלוי רק באנשים. אכן, עמלק מזנב בנכשלי-האמונה מקרב העם שחשבו שמקומם הוא רפידים, מקום שרפו ידיהם מן הקב''ה.

אירועי-רצף מבטאים תפיסה כולית שלמה, שמחברת בין קצוות ומגבשת תפיסת עולם הרמונית. אין זה אומר שלעיתים נתקשה להבין בעין אמונית אירועים היסטוריים כגון ''השואה'' תפיסה אמונית שלמה אומרת, פעמים כשיש ''חור שחור'' שהבנתנו האנושית איננה משיגה אותו, שם בערפל האמונה נמצא האלוקים, שם מונחת חידה עילאית היוצרת אבחנה בין ההיגיון האנושי למושכלות האלוקיות.

נטייתנו האנושית והטבעית היא למצוא פשר, הסבר וסיבה לכל דבר, אחרת אנו חשים חוסר זרימה והתקדמות. נראה  שכדאי לנו לעיתים להישאר עם סימני שאלה ומבוכה. סימני שאלה ומבוכה אלו מחוללים בנו מידה של ענווה וזהירות לצד שאיפה מתמדת לתור אחר הפשר, בין אם לא נשיג אותו ובין אם נשיג אותו ונתחבט שמא הוא איננו נכון, כי פעמים רק לאלוקים הפתרונים ולא לאדם חוסן..

שבת מבורכת בכל,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''יתרו'' - תשע''ד

מעבר הרצף שבין פרשת השבוע הקודמת בשלח לפרשת יתרו שנקראת השבת ראוי הוא להתבוננות. בכל פרשה יש תוכן מרכזי וייחודי שלה היא זכתה. פרשת בשלח זכתה ל''שירת הים'' ופרשת יתרו זכתה ל''עשרת הדיברות''. המעבר הוא אם כן, מן השירה אל הדיברה. מה משמעותו של מעבר-רצף זה ?!

התבוננות על רצף מאפשרת לנו, כמו בהרבה מתחומי החיים שלנו, לראות התפתחות, לראות תהליך של מאין ולאן. שירה היא ביטוי לעולם פנימי אנושי ויש בה רגש ותודעה. שירת הים פרצה מפיותיהם של כלל ישראל לאחר חוויה רוחנית וחברתית עזה ואין לה מגבלות של תיאורים ושל כפל לשון או של אריכות מילים. יש בה חופש דיבור של הודאה על העבר ותפילה על העתיד. השירה באה מן העם הנרגש אל אלוקיו, בתנועת השראה ספונטאנית של מלמטה למעלה. דיברה היא ביטוי לעולם הרוחני-אלוקי שתנועת זרימתה באה מלמעלה למטה. הדיברה היא ציווי מדויק, היא חתוכת לשון ומוקפדת מילים. הפרשיות הרצופות מבטאות התפתחות ותהליך. החיבור בין עם ישראל לקב''ה מתרחש במרחב שבו מתקיימת תחילה התעוררות מלמטה למעלה המביאה להתעוררות של מלמעלה למטה. מן השירה אל הדיברה. עם ישראל לא יכול היה לקבל את הדיברות אם לא הייתה בו תנועת-נפש של צימאון לשירת רגש גדולה המבטאת תודעה של הכרת הטוב וציפיה לטוב.

מתוך הדברים, נראה בעיני שיש לנו אפשרות נוספת לפרש את ההיגד: ''דרך ארץ קדמה לתורה'', לא רק במובן שקיום התורה מוכרח להיות הוא על גבי היותנו בעלי מידות חברתיות ומוסריות או הבחינה הכרונולוגית להופעת התורה בעולם, אלא במובן הזה שעם ישראל עורר את עצמו באמצעות השירה האנושית-הארצית מלמטה למעלה ורק אז הוא מקבל את התורה מלמעלה למטה.

שליחי חינוך באשר הם מחנכים את עצמם יחד עם זולתם בראש ובראשונה לשיר את שירת הרצון הפנימית שמבקשת להכיר תודה ולהתפלל לתיקון. כשיש תודעה ורגש פנימיים כאלה, אזי אפשר לעלות כיתה לקבל דיברות של תורה תמימה ומשיבת נפש. מכוחה נוכל לקבל ולהעניק, לשמור ולשנות ולחלום את חלומותינו.

שבת-מפגש של מנוחה הגוף מלמטה עם מנוחת הנשמה מלמעלה,

אלכס

בלחיצה על הקישור הבא ניתן להיכנס לאתר מחוז ירושלים כדי לעיין ולהשתמש בשלושת המחזורים של השנים הקודמות (תש''ע - תשע''ג):

/EducationCMS/Units/Jerusalem/Mivne/Mahamad/pash.htm

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע יתרו – תשע''ג

אחרי המפגש המרגש בין משה לחותנו יתרו, מציע יתרו למשה הצעת יעול על מנת להקל על העומס המוטל עליו מבוקר עד ערב. ההצעה היא, להקים מערכת משפטית טקסונומית של בתי משפט. כל בר דעת המתבונן בהצעה שואל את עצמו: וכי משה, או האנשים סביבו, לא יכלו גם הם לחשוב על פיתרון כה פשוט להקטנת העומס ?! ואם כן, למה הפיתרון לא מומש עד עכשיו ?!

נראה להסכים ולקבל, שמשה ואנשיו יכלו גם הם לפתור באותה צורה את נטל העומס, ובכל אופן זה לא התבצע. משה המנהיג הרוחני התחבט קשות: מצד אחד – מנהיג צריך להכיר בכך שעליו להאציל את סמכויותיו על מנהיגות הביניים כגורמים מתווכים. מצד שני – מצופה ממנהיג להיות מחובר לחיי היומיום של בני עמו ולבוא במגע מתמיד גם עם אחרון בעלי הדין. מה אם כן גרם למשה להכריע בסופו של דבר בהתחבטות קשה זו, ולהעדיף את הצד הראשון של האצלת סמכויותיו ?!

בין הפרשנים קיימת מחלוקת מה קדם למה: עצת יתרו למעמד הר סיני או להפך. חלק טוענים שעצת יתרו קדמה למתן תורה כפי שמופיע בפרשה, וחלק אחר טוענים שעצת יתרו התרחשה לאחר מתן תורה, כי אין סדר הפסוקים מחייב מאחר ו'''איו מוקדם ומאוחר בתורה''. אני מבקש לומר, שעצתו של יתרו למשה באה לאחר מתן תורה, ולא כפי סדר הפסוקים. משה הסכים לקבל את עצת היעול של יתרו רק אחרי מעמד קבלת עשרת הדיברות בהר סיני. לפני כן משה לא היה בשל לקבל את ההצעה. במעמד קבלת עשרת הדיברות, מתעורר קושי של העם לשמוע ישירות את דבר ה'. העם מבקש ממשה שיתווך בינם לבין הקב''ה (פרק כ', פסוקים ט''ו - י''ט). משה מבין מתוך העם שיש צורך בגורם מתווך. העם מבקש לעורר בקירבו את רגש היראה. כל עוד הרצון הזה לא התעורר ע''י העם, משה לא היה מוכן נפשית לקבל את העובדה שיש מתווכים בינו לבין כל חלקי העם. משה נאלץ לקבל את הפיתרון של יתרו מתוך חווית מנהיגות שהוא חווה בקבלת עשרת הדיברות בשעה שהעם מבקש גורם מתווך בינם לבין הקב''ה מתוך יראת כבוד. אם העם מבקש, אזי יש לגיטימציה לגורמים מתווכים ולהאצלת סמכויות שיפוטיות.

מנהיג חינוכי צריך לאפשר צמיחה  והעצמה של כל שותפיו לדרך. הם מבקשים לממש את מלוא משמעותם. אין זו שאלה של פיזור סמכויות מול ביזורם, זה הרבה יותר עמוק. זה מאפשר לכולם לפתח רגש של כבוד הדדי לצד צמיחה והעצמה, מתוך הכרה ויראת כבוד של מנהיגות מרובדת שבראשה עומד המנהיג החינוכי.

באה שבת באה מנוחה,  

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע  ''יתרו'' - תשע'

אין ספק שמעמד הר סיני הוא האירוע המרכזי בפרשתנו. על עשרת הדברות כתבנו בשנה שעברה. אני מבקש לציין שתי נקודות שהתורה מספרת לנו לפני קבלת התורה.האחת – עצתו של יתרו למשה חתנו. השנייה – העמידה של עם ישראל מול הר סיני. שתי נקודות אלו הינן נקודות מטרימות לקראת קבלת התורה על הר סיני, ואף קשורות ביניהן.

כדי להגיע למתן תורה ולקבל אותה על עצמנו כיחידים וכעם יש לעבור תהליך שמתחיל כבר בעבדות מצרים. העבדות יוצרת החפצה של אנשים: האדם = מכונת עבודה וזכויותיו הן ממנו והלאה. אין שום מימד אישי יחידאי, נמחקת הזהות האישית וכולם במעמד נמוך של עבדות. אין ריבוד חברתי. יש הנהגה של משה ואהרן ויש את כל העם כחטיבה אחת של עבדים. איך אפשר לקבל תורה במצב כה ירוד ?!

חז''ל ב''מסכת אבות'' טוענים ש: ''דרך ארץ קדמה לתורה''. אחד ההסברים להיגד זה הוא, שכרונולוגית דרך ארץ בעולם קדמה לתורה. שתי הנקודות לעיל, מהוות סימני דרך לקראת קבלת התורה והן קשורות ביניהן ל''דרך ארץ'' הקודמת ל''תורה''. הנקודה האחת - יתרו מציע למשה מערך שיוצר ריבוד שבא לידי ביטוי במערכת משפטית של שופטים נוספים החולקים באחריות יחד עם משה. עצה זו נראית כל כך טריוויאלית: וכי משה חשב שהוא יכול בעצמו לשפוט את כל העם לאורך כל היום ?! – משה חושב שכן. משה מכיר ומורגל למבנה יחסים בין עם של עבדים למנהיג. בא יתרו ומשנה למשה את תפיסתו ביחס למבנה. לא עוד משה והעם, אלא אמור מעתה: משה, שופטים בדרגות שונות והמון העם. בניגוד לעם של עבדים ללא ריבוד, עכשיו יש ביטוי לייחוד, לזהות ולמימד האישי בתוך העם.

הנקודה השנייה – עמידתו של העם מול הר סיני נכתבה בלשון יחיד: ''ויחן שם ישראל נגד ההר''. עם ישראל עמד כאיש אחד לפני שהוא מקבל על עצמו את התורה. עצת יתרו – נותנת מענה לייחוד ולפרטים בעם, עמידת ישראל נותנת ביטוי ליחד. שתי נקודות הפכיות אלו לפני מתן תורה הם ה''דרך ארץ'' שקודמת ל''תורה'': הייחוד והיחד, ריבוד מול יחידה אחת. התורה צריכה להתממש בציבור של עם לצד פרטים יחידים ממנו. מציאות חברתית מתוקנת ומאוזנת שביחס בין הכלל לפרט העולה משתי נקודות אלו, זו דרך ארץ שקדמה לקבלת התורה במעמד הר סיני.

שבת של מנוחה מאזנת,

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע  ''יתרו'' - תשע''א

שלום לכולם,

במרכזה של פרשת השבוע ''יתרו'' עומדים עשרת הדיברות. אבל, זו לא הפרשה היחידה שבה מוזכרים עשרת הדיברות. בפרשת ''ואתחנן'' בספר דברים הם שוב מוזכרים. כמובן, שהדבר טעון הסבר. אין כאן מקום להאריך בזה. אבל, עולה אתגר ההשוואה בנוסח הכתוב שבין  שני המקורות. ההבדלים הם מינוריים, וכבר עמדו על כך פרשני המקרא עם הסברים מגוונים.

כן נציין הבדל ומשמעותו לגבי הדיברה או הדיבר העוסק/ת בציווי על השבת שעוד כמה שעות באה עלינו לטובה.

בפרשתנו הציווי מתחיל ב''זכור את יום השבת לקדשו''  ואילו בפרשת ''ואתחנן'' הציווי מתחיל ב''שמור את יום השבת לקדשו''. כבר שאלו הפרשנים מה בדיוק נאמר בהר סיני ? ''זכור'' או ''שמור'' !? - אחת התשובות לכך היא, ששתי המילים נשמעו כאחד, שהרי משקלה של המילה ''זכור'' הוא כמו ''שמור'' ולהפך, וגם נשמעות פונטית כמעט אותו דבר בגלל סיומת המילים. עמד על כך הפייטן הארצישראלי ר' שלמה אלקבץ, בפיוט ''לכה דודי'' המפורסם לכולנו: ''שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו את המיוחד''. אבל, בכל אופן תישאל השאלה האם יש הבדלים בהוראתה של כל מילה ?!

הפרשנים ובעלי ההלכה מסבירים שמדובר בשתי מצוות שונות של השבת. האחת: ''זכור'' - ''מצוות עשה'' (=מצוות שיש לעשותם), למשל: באמירת הקידוש. בעצם אמירתן של המילים בקידוש אני זוכר את השבת. השנייה: ''שמור''''מצוות לא תעשה'' (=מצוות שאין לעשותן), למשל: פעולות חשובות של יצירה שמבטאות את עולם העשייה של ימות החול.

אני מבקש להציע הסבר מחשבתי-רעיוני לשתי המילים השונות:

בפרשתנו הביטוי ''זכור'' מבטא את מימדה של השבת שבין האדם לא-ל. המשך הפסוקים מוכיח על כך. טעם הזכירה כאן: ''כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ''. זיכרון הוא מודעות פנימית של האדם, משהו אמוני-מחשבתי בינו לבין ה'. הביטוי ''שמור'' מבטא את מימדה של השבת מבחינת בין אדם לחברו. המשך הפסוקים מוכיח על כך. טעם השמירה שם: ''ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי . . . לא תעשה כל מלאכה אתה . . . ועבדך ואמתך (=פועלים בלשון התורה) . . . למען ינוח כמוך: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים . . . ''. שמירה היא פעולת הימנעות השייכת ליחסים שבין האדם לחברו. הווי אומר: זכור – פעולה קוגניטיבית בין אדם לאלוקיו, שמור – פעולת הימנעות ממעשה שבין אדם לחברו.

שבת של שלווה ומנוחה,

אלכס  



דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''משפטים'' - תשע''ו


 


''נעשה ונשמע'': ביטוי מפורסם זה מופיע באופן יחידאי בפרשתנו. פרשתנו היא המשך וחלק של מעמד הר סיני והתגלות הקב''ה בשעת עשרת הדברות, אולם אנו טועים לחשוב שאמירת ''נעשה ונשמע'' הייתה בפשטות לפני מעמד הר סיני (באילוץ הפעלת הכלל של ''אין מוקדם ומאוחר בתורה''). אך, לא כך פני הדברים כפי שהם מופיעים בסדר הפשוט בתורה. הביטוי הנשגב מופיע רק פעם אחת בפרשתנו !


 


בפרשה הקודמת העם הביע את הסכמתו לקבלת התורה במילה אחת: ''נעשה''. סוג של ציות מוחלט, מבלי לרצות לשמוע את ההסבר, את הנימוק. בפרשה שלנו העם ''מרכך'' מעט את הצהרתו ומוסיף לעשיה ללא תנאי, גם את פעולת השמיעה לנתינת משמעות להבנת העשיה. יש המפרשים, שהביטוי ''נעשה ונשמע'' מובנו: נקיים את התורה ותוך כדי קיום התורה וההתנסות שלנו במצוותיה נבין את משמעותה הראויה. לאמור, יש דברים שאתה לא יכול להבין את משמעותם העמוקה עד שאתה לא מתנסה בהם הלכה למעשה. עיקרון מחשבתי-חינוכי זה יופיע בדורות מאוחרים יותר בהיגד: ''אחר המעשים נמשכים הלבבות''.


 


פירוש זה של התנסות בפועל כדי להבין את המשמעות של המילה ''נשמע'', מסביר מדוע הביטוי ''נעשה ונשמע'' מופיע דווקא בפרשתנו ולא בפרשה הקודמת לפני מעמד הר סיני. שפע המצוות המרוכזות בפרשתנו, הן מצוות מחיי המעשה היומיומיים, ורובם המוחלט עוסק במערכת היחסים שבין אדם לחברו. ציוויים אלו דורשים התנסות של ''נשמע'', מאחר והם מבטאים מערכת שלמה של חיים הכפופה לחוק ולסדרים חברתיים מתוקנים. אין כאן רק ''נעשה'' של עשיה ללא משמעות והבנה עמוקה, נצרכת כאן גם התנסות המביאה ל''נשמע'', למשמעות והבנה עמוקה של עולם המעשה. בירור עומק העשיה יכול להתבהר למפרע רק אחרי שנתנסה ונחווה את משמעותה.


 


בעולם החינוך שבו אנו מממשים את שליחותנו, אין לנו אפשרות לכוון את כל באי בית החינוך לעולם של עשיה בלבד, לעולם של ה''נעשה''. התנסות ה''נשמע'' בתוך בית החינוך ומחוצה לו כניסיון חיים, במיוחד מעבר לאותם שנים של חינוך ולימוד, היא זו שנותנת תוקף איתן לעשיית ה''נעשה''. בעולם חינוך ראוי ונכון שיש בו ''נשמע'' הוא זה שנותן את התוקף ל''נעשה'' !


 


שבת מבורכת בברכת חודש אדר א',


 אלכס גליקסברג



דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''משפטים'' - תשע''ה

''והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה'' (כ''ג, י''א)

באופן מפתיע בתוככי פרשתנו מופיעה לה מצוות השמיטה. אמנם חז''ל שאלו במקום אחר בתורה: ''מה ענין שמיטה להר סיני ?'', אבל אי אפשר ששאלה זו לא תישאל דווקא כאן בפרשתנו, שכן בפרשה הקודמת זכינו לקבלת 10 הדיברות בהר סיני, ומצוות השמיטה היא לא מן העניינים הקשורים לדיני ממונות, דיני נזיקין, סדרי עדות ומשפט הרווחים בפרשה.

כבר נכתב רבות, והבולט מבין כולם היה הרמב''ן, על כך שמצוות השמיטה כפי שהיא מתוארת בפרשתנו ראוי לה לשכון בתוככי הפרשה מן ההיבט החברתי שבה. מצוות השמיטה מופיעה באמצע מקטע של פסוקים (כ''ג, ו'-י''ט) המתחיל באיסור הטיית משפט אביון, התרחקות מדבר שקר, איסור לקיחת שוחד ופגיעה בגר. לאחר מכן מוזכרת מצוות השמיטה ומצוות המנוחה בשבת של הפועלים ובהמות העבודה, והמקטע כולו מסתיים בציווי לחוג את שלושת הרגלים ובציווי הביכורים שיש בשניהם את ערך הנתינה לזולת.

אכן, מצוות השמיטה הנמצאת במרכז המקטע היא היסוד לחתירה לצדק משפטי, צדק חלוקתי ולערכי וותרנות ונתינה. היא מבקשת להעדיף את פניה הערכיות של החברה מערך ממונו של הפרט בה. הטיית משפטו של אביון, שקר ושוחד, פגיעה בגר ועבודה רציפה של הפועל גם בשבת, נובעים הם מתחושת גאווה פטרונית של העשירים היושבים על אדמתם ושבעים מתוצרתה. חברה שבעה איננה רגישה לתחושת הרעב והעוני של האחר. לכן אנו מצווים לחגוג עם הגר היתום והאלמנה את שלושת הרגלים, ולתת ביכורים לכהנים חסרי אדמות הנחלה.

חז''ל אמרו במדרש ש''כל השביעין חביבין'' – שבת, שנת שמיטה ושנת השבתון של העבד (= פועל) העברי המוזכרים בפרשתנו - חביבים הם, כי שורשם טמון בחביבות הזולת וערכו. חביבות זו מעוררת בנו את מידת הוותרנות, הנתינה, היושר והצדק. זכינו ושנה זו היא שנת השמיטה, ראוי שנעמול על עצמינו להעמיק את שורשי מידותינו הרוחניות לקידום חברה בריאה וערכית, המשמיטה ונוטשת מידות מגונות של כח ועוצם היד של עושר וכבוד.

שבת חביבה עם ברכת החודש,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת ''משפטים'' - תשע''ד

כיצד עוברים מפרשה של הוד והדר של מעמד הר סיני עם קולות וברקים לפרשת משפטים של שיגרת חיים ארציים עם הפרטים הקטנים ללא הילת החוויה ?! - שהרי פרשתנו פרשת משפטים עוסקת בריבוי מצוות שבין אדם לחברו, במיוחד בדיני נזיקין ובדיני ממונות ובדגש על ''מצוות לא תעשה'', ונוצרת מעין תחושת נפילה בין הפרשות, מחוויה מרוממת ונשגבת לאפרוריותם של חיי היום יום.

צריך להכיר את סדר הדברים המופיעים בפרשה (מבלי להיכנס לשאלה אם יש מוקדם או מאוחר בתורה). לאחר פירוט המצוות הנ''ל, מתוארת שוב עלייתו של משה להר סיני. כלומר, המצוות המוזכרות בפרשתנו הם חלק ממעמד הר סיני. פירוש הראשון של רש''י על הפרשה מעורר תהייה. רש''י מציין שכל מקום שכתובה בו וו' החיבור (= ''ואלה המשפטים'') מלמדנו שזה בא להוסיף על הדברים הראשונים. מה עשרת הדיברות ניתנו בהר סיני אף פירוט המצוות של פרשתנו ניתנו בהר סיני. על פירושו זה יש להקשות: מה רש''י מחדש לנו בפירושו, הרי זה עולה בפשטות מסדר הדברים של פרשתנו כפי שציינו לעיל ?!

אם נעמיק ונדייק בפירושו של רש''י ובסדר הדברים המופיעים בפרשה נגלה את התשובה לשאלה בפתיחת דברינו. בעומק פירושו של רש''י מונחים יסודות ההוויה היהודית בכל מה שקשור לקיום מצוות. רש''י מתכוון בפירושו, שהמצוות שאנו מקיימים בחיי השיגרה הארציים יום יום ושעה שעה, שואבים את כוחם מהחוויה הנשגבת של מעמד הר סיני. שהרי אי אפשר ולא נכון שהאדם יחיה כל חייו למעלה על פיסגת ההר. המציאות הטבעית-אנושית היא, שחיי האדם הם במישור, בפשטות החיים החברתיים הזורמים. אז איך בכל אופן לא מרגישים שנופלים לשיגרת חיים אפרורית ?! – רש''י מדייק מסדר הדברים בפרשתנו, שעלייתו של משה מוזכרת שוב לאחר הפירוט של המצוות מתחילת הפרשה. לאמור, חיי הרוח בשיגרה מבקשים מאיתנו כל העת לעלות מידי פעם לפסגת ההר, לנשום אויר פסגות של חוויה רוחנית, ולרדת שוב אל מישור החיים.

דומה, שאנו שליחי החינוך חיים את משמעות המעבר של שתי פרשות אלו. החינוך כעיסוק רוחני ממש, שיש בו חזון וערכים של תלמידאות, אהבת הספר והצימאון להשכלה, דורש מאיתנו כל העת לעסוק במציאות החיים החינוכית שיש בה שיגרה של קווים מנחים ו/או אדומים של מצות עשה ומצוות לא תעשה, הנחיות והוראות. שומה עלינו מידי פעם ולעיתים קרובות לעלות על פסגת ההר, לגעת בחזון ובערכים של הקולות והברקים, ולחזור למישור חיי החינוך המבורכים.

שבת של שלום המבורכת עם ברכת החודש,

אלכס

בלחיצה על הקישור הבא ניתן להיכנס לאתר מחוז ירושלים כדי לעיין ולהשתמש בשלושת המחזורים של השנים הקודמות (תש''ע - תשע''ג):

/EducationCMS/Units/Jerusalem/Mivne/Mahamad/pash.htm

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע משפטים – תשע''ג

פרשתנו מהווה המשך של הפרשה הקודמת. חז''ל ראו בה השלמה למצוות שניתנו במעמד הר סיני. תמוה מאד שהנושא הראשון הפותח את פרשתנו הוא ''עבד עברי'' (=פועל יהודי, שמעד וגנב ומחזיר את ערך גניבתו לנגנב, לא מדובר בקניין גוף - ''עבדות'' – של הדורות האחרונים). הרי בפרשה מוזכרות עשרות מצוות אחרות שלכאורה הרבה יותר מתאים שהתורה תיפתח בהן, כגון: מצוות עליה לרגל, דיני הלוואה, דיני נזיקין, דיני 4 השומרים, הונאת גר ועוד. מדוע אם כן, פרשתנו פותחת דווקא בדיני עבד עברי ?!

נראה בעיני לומר, שדיני עבד עברי מהווים, במידה רבה, תמצית וגולת כותרת של המצוות החברתיות. מדובר ברגישות חברתית המצריכה מאיתנו כוחות נפש גדולים של עבודה על המידות. כמה טבעי לכעוס ו''לסגור חשבון'' עם יהודי שגנב ממני את ממוני. רגש הנקמנות הוא רגש טבעי המתעורר בשעה שאנו מרגישים שנעשה לנו עוול. התורה מבקשת מאיתנו עבודה כפולה ומשולשת על מידותינו: אחת - לסלוח לגנב, שנית – להעסיק אותו כפועל על חשבון ערך הגניבה, שלישית – להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות - - -

כשאדם עומד במשימה המשולשת הנובעת מדיני עבד עברי, הוא בעל חוסן נפשי עצום. הוא מסוגל להתמודד עם רגש הנקמנות ונטירת שנאה, ולמרות העבר הוא מודע למצוקה של הזולת שפגע בו. כל המצוות החברתיות האחרות קלות למימוש. המציאות החברתית של עבד עברי מבוססת על שיקומו של הגנב. מעין סוג של ''עבודות שירות'' לטובת הנגזל. במקרה זה לא מרחיקים אותו מהחברה (בניגוד להרחקת רוצח לעיר מקלט). מבחינה זו, דיני עבד עברי מבטאים נאמנה סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית.

כאנשי חינוך יש מקום להישען על פרשתנו בכל סוגיית ''הרחקת תלמידים'' מהמוסד החינוכי (יעד ההכלה ?!). אולי כאשר תלמיד מועד, כשלא מדובר בעבירה חמורה ו/או פלילית, במקום המושג ''הרחקת תלמידים'' נטמיע מושג חדש של ''קירוב תלמידים''. אנשי חינוך גדולים מוכרחים הם לעבוד על המידות ולהקיש מסוגיית ההתמודדות של התורה עם עבד עברי על ההוויה החינוכית של תלמידיהם במוסד החינוכי ולהכיל ולקרב את אלה שזקוקים לסבלנותנו וסובלנותנו.

שבת שלום וחודש טוב ושמח,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע  ''משפטים'' - תשע''ב

לשפע של מצוות זכתה פרשתנו, ורובן עוסקות במסגרת המחויבות החברתית הנקראת בחז''ל  ''מצוות שבין אדם לחברו''. התורה מונה בזו אחר זו מצוות למכביר החל מפרק ט''ז  ועד לפרק כ''ג (כולל). לקורא נראית רשימה זו כאוסף אקראי ללא מבנה רעיוני או מבנה אחר כלשהוא. בעיון מעמיק יותר ניתן למצוא קשרים והקשרים ברצף של שרשרת המצוות.

מבנה רעיוני אחד בולט בחלוקה בין הפרקים ועליו אני רוצה לכתוב. מפרק ט''ז ועד לפרק כ''ב (כולל) המצוות החברתיות עוסקות רובן ככולן ביחסים הבינאישיים בתוך החברה. מצוות חברתיות אלו מקיפות את כל תחומי החיים הן מן הצד הממוני (למשל: דיני נזיקין)  והן מן הצד הערכי-רגשי (למשל: דיני אלמנה ויתום). ממחצית פרק כ''ג ואילך יש מפנה ביחס לאופיין של המצוות, הן עוסקות יותר במימד הציבורי, כגון: דינים הקשורים לבתי הדין, לשמיטה וללוח השנה.

משמעות המעבר בין מצוות חברתיות פרטיות למצוות חברתיות בעלות אופי ציבורי, מוסגרת למעיין בפרשה עם סיום רשימת המצוות במחצית פרק כ''ג. בפסוק כ' נאמר: ''הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי''. פסוק זה מסגיר את משמעות המעבר שבין שני סוגי המצוות החברתיות לעיל. יתרה מכך, הוא זה שיוצר את המבנה הרעיוני לכל רצף שרשרת המצוות הארוכה בפרשה. אני מבקש לפרש את המילים ''אשר הכינותי'' במשמעות אחרת: אשר הכינותי את עם ישראל להגיע אל המקום. יש מסלול הכנה לעם של סגולה וקדושה לפני שהוא נכנס לארץ ישראל. המסלול בנוי משלבים: ראשית, יחסים בינאישיים תקינים של צדק ומוסר בתחום הממוני ובתחום הערכי-רגשי. לאחר מכן, בא שלב המצוות החברתיות מן הפן הציבורי ורק לאחר מכן אפשר להיכנס למקום של חיי שליחות וקדושה.

סוד קיומינו במדינת ישראל בארץ ישראל נוצר באותה הכנה שעשו אבות אבותינו לפני שהם נכנסו לארץ. חלקם הגדול של הנושאים החברתיים המונפים אל על בתקופה האחרונה, שורשם טמון עמוק בפרשתנו בתורת ישראל.

שבת של אחווה ורעות שלום ובטח,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע  ''משפטים'' - תשע''א

שלום לכולם,

פרשת השבוע מאופיינת בריבוי ציוויים שרובם הגדול עוסק בנושאים משפטיים הנוגעים לבית הדין העברי במצוות שבין אדם לחברו. אפשר לומר שפרשתנו ממשיכה להרחיב ולהדגיש מצוות אלו כהמשך ישיר ל-5 הדיברות האחרונות, מ''עשרת הדברות'' שניתנו לנו בפרשה הקודמת, העוסקות במצוות שבין אדם לחברו. בכך מעבירה לנו התורה מסר לדורות שמבחינה מוסרית האדם ניבחן יותר במצוות אלו, כיוון שהן מעשיות ודורשות מהאדם פעולות של נתינה ממשית שיש בה הקרבה, וותרנות ועוד.

סיוע לרעיון זה אנו מוצאים באות הראשונה במילה הראשונה של הפרשה: ''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם''. כבר עמד רש''י, גדול פרשני התורה, ואמר שוו' החיבור במילה הראשונה אומרת לנו, שגם מצוות אלו נאמרו בהר סיני. ברצוני לומר, שכוונת דבריו של רש''י איננה רק ציון טכני של מקום, אלא שמשמעות המצוות של פרשתנו היא חשובה ומרכזית בדיוק כמו המשמעות של ''עשרת הדברות'' של הפרשה הקודמת.

אולם, מעבר לשאלת חשיבות המצוות שבין אדם לחברו הבאה לידי ביטוי בצדק הנעשה בבית הדין העברי בפרשתנו, יש לשים לב לדרך החינוכית הראויה שמערכת צווים ו/או הוראות מועברת אל הציבור על מנת שיוכלו להתממש. באותו פסוק ראשון של הפרשה נאמר: '' . . . אשר תשים לפניהם''. לא נאמר אשר תיתן להם או אשר יקיימו או יעשו. ניכרת הרכות בלשונה של התורה. עולה מהניסוח שיש חשיבות שהציבור יכיר באמיתות הדברים, בנחיצותם ובתועלתם. זה דורש מהציבור רצון של הבנה והפנמה גדול יותר. מי שחושב שכדי שציבור יקיים מערכת צווים ו/או הוראות מספיק רק להעביר לו אותם טועה טעות גסה. יש צורך אמיתי שבא מעולם ההנהגה החינוכית-רוחנית, להבין מה המשמעות היותר עמוקה של מערכת זו. כבר עמד על כך פרופ' קולברג היהודי, על המדרג שיש להתחנך ולחנך על פיו ב''שיפוט מוסרי''.

כל מגמתה של היהדות באה בראש ובראשונה ממקום בסיסי של שליטה פנימית ולא להפך. נאמר על התורה: ''וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל''. ''אשר שם לפני'' נאמר, ולא נאמר נתן לבני ישראל או אשר קיבלו בני ישראל וכיוצ''ב. ללמדך, שאם רצונך להצליח להנחיל מחויבויות לעצמך ולדורות הבאים פעל בהסברה, בנועם שיח ובסובלנות, כי אז נגדיל מאד את סיכויינו להתחנך ולחנך לקיום ראוי של מערכת צווים ו/או הוראות.  

באה שבת באה מנוחה !

אלכס  



דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תרומה'' - תשע''ו


 


''כרובים קרובים'': פרשתנו פותחת את מחציתו השניה של ספר ''שמות'' שרובה ככולה עוסקת בענייני המשכן. בין יתר מעשי האמנות בהקמת המשכן מופיעים הכרובים. נשברו קולמוסים רבים להבנת שתי דמויות אלו שע''פ חז''ל במדרש פני תינוקות היו להם, זכר ונקבה, ופניהם זל''ז. מקומם במשכן הנודד ובמקדש הראשון היה מעל ארון ברית ה', סוככים בכנפיהם מעליו. הארון הכיל את שני הלוחות, את שברי הלוחות הראשונים ואת התורה. לכן בבית המקדש השני הכרובים לא נכחו, כי הארון ניפקד מקומו מן הבית.


 


מה מקומם של צלמי אנוש המבטאים זוגיות מעל הארון, וכי לא היה מקום אחר להציבם בתוך המשכן ובתוך המקדש ולא בתוך קודש הקדשים ?!


 


הכרובים כדמויות רוחניות מוכרות לנו מבריאת העולם. הקב''ה מציב אותם אחרי חטא אדם וחווה כשומרים בכניסה לדרך עץ החיים בגן עדן: ''ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ... לשמור את דרך עץ החיים'' (בראשית, ג', כ''ד). בפסוק הבא, מיד לאחר הגירוש והצבת שמירת הכרובים על הכניסה לגן עדן עם עץ החיים, נולד התינוק הראשון בעולם: קין.


 


כרובי גן עדן הם כרובי המשכן והמקדש הראשון. לכרובים יש תפקיד של שמירה, הם השומרים. הם מעל ומעבר לגן עדן והם מעל ומעבר ללוחות הברית ולתורה בקודש הקדשים. לגן עדן ולקודש הקדשים, לשניהם צריך להיכנס עמוק פנימה, והכרובים הם שומרי הפתח. כאשר פניהם זל'ז וה''כרובים קרובים'', בבחינת: ''טוב שכן קרוב מאח רחוק'' (אבות), התורה יכולה להתממש בעולם. כשהארון ברית ה' ניפקד מבית המקדש השני, אז הכרובים מיותרים, כי אין על מה לשמור. בתקופת היות הבית השני ניפקדה התורה מן העם, מחמת שנאת חינם שהחריבה את החברה והחריבה את המקדש. במציאות כזו אין מקום לכרובים. כשם שעם הצבת הכרובים בגן עדן, מיד בלידת קין מתחילה להתרחש מחוץ לתחום שנאת חינם בין שני אחים, כך מחוץ לבית המקדש מתרחשת שנאת אחים, והתורה והכרובים מחוץ לתחום לחלוטין.


 


מימושה של כל התורה על כל תחומי החיים יכול להתאפשר רק עם ה''כרובים קרובים'', פניהם איש אל אחיו ובכנפיהם הם סוככים על התורה מתוך אהבת חינם. שהרי במציאות חברתית קלוקלת של שנאת חינם, המתרחשת בניגוד לגן עדן ובניגוד לקודש הקדשים, לא יתקיים תלמוד תורה עם דרך ארץ. כשליחי חינוך עלינו לחנך את עצמינו יחד עם חניכינו, שלפני הכל אנחנו כרובים השומרים ומגבירים אהבת חינם, כי רק תלמוד תורה עם דרך הם אלו שיחדיו משכחים עוון.


 


שבת של אחווה וקירבה,



אלכס גליקסברג



דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תרומה'' - תשע''ה

סמיכות הפרשות בין ''משפטים'' ל''תרומה'' מעורר בנו חשיבה. הסמיכות מאופיינת במעבר חד בין קטבים. פרשת ''משפטים'' עוסקת רובה ככולה בציוויים רבים ומגוונים במישור שבין אדם לחברו, ובחתימתה מוזכרת בקשתו של הקב''ה למשה לעלייה על פסגת הר סיני כדי לקבל את לוחות האבן והתורה. פסגה השרויה בערפל ענן בעל מראה של הילת אש השכינה. משה שוהה במשכן השכינה השמיימית 40 ימים מלאים. בניגוד מוחלט, פרשת ''תרומה'' עוסקת כולה בציווי אחד בלבד במישור של בין אדם לקב''ה – הקמת המשכן. הקמתו אינה מתבצעת באמצעות מערכת ענפה של ציוויים רבים, אלא רק באמצעות בקשה אחת צנועה לתרומה של נידבת הלב והרצון טוב. כמה שונות וקוטביות הן הפרשות: האחת – ציוויים רבים ומגוונים שבין אדם לחברו, ועליית משה אל מקום משכן השכינה בשמיים, השנייה – מצווה אחת בלבד שבין אדם לקב''ה לבניית משכן ה', וירידת הקב''ה אל תוך המשכן הקדוש אשר על הארץ.

מה אנו יכולים ללמוד מן ההפכים שבין שתי הפרשיות ?!

מי שרואה בקטבים אלו מעבר חד שאיננו ברור, עשוי להחמיץ את משמעות סמיכות הפרשות. פרשות אלו מבטאות השלמה ולא הנגדה, והן מציגות נאמנה את השאיפה למציאות חיים רוחנית-אמונית שלמה והרמונית. מושגים רוחניים של משכן של קדושה נמצאים גם בארץ בדיוק כמו שהם נמצאים בשמיים. האדם יכול לעלות לקדושת הרוח שבשמיים בדיוק כמו שהקב''ה יורד אלינו כביכול ומצוי בקדושת המקום על הארץ. מצוות שבין אדם לחברו מאפשרים לאדם לגעת במשכן ענני השכינה שבשמים, בדיוק כמו שמצווה אחת שבין אדם לקב''ה לבניית משכן, מביאה את הקב''ה לארץ, אל תוככי המשכן אשר בו נוכל לחוות אלוקות. תנועה הפוכה זו של האדם מול זו של הקב''ה – היא זו שמבטאת עולם רוחני-אמוני שלם והרמוני של יחסי גומלין שבין אדם לבוראו.

לכל אורך שנות קיומנו כעם, הקב''ה שכן במשכן או במקדש עלי אדמות בתוכנו, רק כאשר המציאות החברתית הייתה במיטבה. יסודות הערבות ההדדית והסולידאריות החברתית טמונים במונח ''תרומה''. התרומה, על כל היבטיה הרחבים, מהווה את נקודת המוצא של נדבת לב ורצון טוב, לא ציווי ולא כפייה, והיא זו המאפשרת לנו לחיות בידיעה ובתחושה של מציאות רוחנית של שכינת-אל בתוככי עמנו.

שבת עם גשם ורוח מן השמיים אל הארץ,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תרומה'' - תשע''ד

כור ההיתוך של עם ישראל הוא במסע הארוך והמפותל במדבר. שם במדבר סיני יכולים להתגבש עם על מנהיגיו. שם ורק שם שבטי בני יעקב יכולים להפוך לבני ישראל, מן העקב בתחתית אל היותם עם בעל יכולת התמודדות עם אלוקות ואנשים. המדבר הוא מעין מעבדת-קצוות, סוג של מעבדת-עם: החום ביום אל מול הקור בלילה, היעדר מים ומזון אל מול שפע ניסי המים והמן בטעמי כל מזון, שגרת יום של הליכת חיים אל מול חוויות מכוננות חיים. הישרדות של עולם החומר והגוף אל מול חוויות רוחניות אדירות של ניסים ומעמד הר סיני.

בשבוע שעבר, הרחבנו על משמעות המעבר בין פרשת ''יתרו'' לפרשת ''משפטים''. שם המעבר התרחש בין שני הקצוות של מעמד החוויה הרוחנית בהר סיני אל מול החיים של פרטי המצוות שבשיגרה. הרצף בין פרשת השבוע הקודמת ''משפטים'' לפרשתנו ''תרומה'' הוא חלק ממעברי-קצה של המדבר לצורך הצלחת כור ההיתוך של עם ישראל ומנהיגותו. מעבר מצווים ומשפטים של חובה אל מול נתינת-זכות של תרומה בנדיבות הלב לצורך יצירה חדשה של המשכן. אכן, שרשרת של 3 פרשות המעבירות את העם ומנהיגיו טלטלה רבתי מקצה לקצה.

מעבדת כור ההיתוך של עם ישראל במדבר היא קוראת הדורות מראש. היא באה ומכרזת לנו על מעברי הקצוות שעם ישראל יחווה בעתיד לבוא. הליכה ממושכת במדבר היא מלכתחילה הכרחית. יש להתנסות במעברי-קצוות באופן אינטנסיבי במעבדת המדבר, ומתוך כך לינוק בחלב המסורת מנת חיסון אל מול אותם טלטלות-קצה שיתרחשו בעתיד. אכן, ההיסטוריה של עם ישראל הרחוקה והקרובה מוכיחה זאת מבחינה אמונית, ואין כאן המקום להרחיב.

לעיתים תכופות אנו אנשי החינוך נדרשים ללכת מקצה לקצה, ולעמוד בשליחות החינוכית המוטלת עלינו. היכולת שלנו לעמוד במעברי-קצה נובעת מהמסע הארוך ומהמפותל שעשו אבות אבותינו על מנהיגיהם בכור ההיתוך במדבר סיני. דומה שאותו החוסן החינוכי הנדרש מאיתנו גלום בתוכינו מאז היותינו לעם ועד סוף כל הדורות, ועלינו להוציאו מן הכרח אל הפועל.

חודש ושבת מבורכים בשמחה ונחת,

אלכס

בלחיצה על הקישור הבא ניתן להיכנס לאתר מחוז ירושלים כדי לעיין ולהשתמש בשלושת המחזורים של השנים הקודמות (תש''ע - תשע''ג):

/EducationCMS/Units/Jerusalem/Mivne/Mahamad/pash.htm

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תרומה – תשע''ג

לא בכדי פרשת תרומה באה לאחר פרשת משפטים. פרשת משפטים כשמה כן היא. מערך של צווים מחייבים בדגש על המישור החברתי הנובעים משורת הדין, משורת המשפט. אלמלא עולמם של הצווים איש את רעהו חיים בלעו. פרשת תרומה לבניית המשכן באה ממקום שונה לחלוטין. היא באה לתקן תובנה שיכולנו לעלות בטעות על דעתנו, שחברה בריאה יכולה להתקיים רק מכוחם של צווים מחייבים. אולם, לא כך הם פני הדברים.

פרשת תרומה מבטאת עולם הפוך מעולם המשפט, מעולם שורת הדין המתוחם בתוך מסגרת מחייבת ומוגדרת בדיוק רב. פרשתנו מושתתת על שבירת ההגדרות המדויקות והגבלי הצווים. התרומה ליצירת המשכן מאופיינת בחוסר גבולות. היא מתחילה בהשתתפות מינימאלית של מחצית השקל, אבל השמים הם הגבול ליכולת השיתופית ליצירה ובניה למען הכלל. עם ישראל נתבע ליצור משכן חדש, והוא מתגייס כולו אנשים ונשים מכל מבלי צווים והגבלים. התרומה למשכן הייתה דיה והותר כפי שהתורה מתארת לנו, כי היא נבעה ממקום פנימי של רצון טוב וחפץ לב. לאמור, חברה בריאה צריכה גם משפטים וגם תרומה. אין ביכולתה של חברה חפצת חיים לוותר על אחד משני מאפיינים אלו.

מערך חיים של חברה בנוי מחובות וזכויות. הפירוש המקובל לחובות – מה שאני חייב על פי חוק, ולזכויות – מה שמגיע לי או שמירה על מה שיש לי. על פי התורה בפרשת משפטים ובפרשת תרומה מתחדשת לנו הגדרה אחרת לחובות וזכויות: חובות – פרשת משפטים - מערך מצוות והגבלות שבין אדם לחברה, זכויות –  פרשת תרומה - נדיבות לב ונתינה למען הזולת. שני מושגים של עשייה ופעולה אולם, כל אחד מהם נובע ממקום שונה.

שמא נעתיק לעולמינו החינוכי את ההגדרה האחרת מן התורה לחובות וזכויות. חובות – מה מוטל על המחנכים והמתחנכים לחולל וליצור מתוקף תפקידם, זכויות – מה תרומתם ונדיבותם של המחנכים והמתחנכים למען זולתם מתוקף חפץ ליבם ורצונם הטוב.       

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תרומה – תשע''ב

בתחילת הפרשה מוזכרת התרומה אותה העביר העם לצורך הקמת המשכן. בהמשך הפרשה מתוארים הכלים ודרך יצירתם, ובסוף הפרשה יש פירוט מעשי של הקרבת הקרבנות על אותו מזבח שזה עתה תוארה צורתו ודרך בנייתו.

מעניין השילוב של שלושת החלקים העיקריים של פרשתנו. יש לראות בהם שלושה שלבים מדורגים הבאים ללמדנו את נקודת המבט הנכונה על המושג תרומה. כולנו מכירים את ההתלהבות הגדולה והמשמחת להתגייסות ציבורית לתרום למימוש אידיאה טהורה הנובעת ממקום של צדק ומוסר. אולם, ככל שנוקף הזמן הנושא ''מתקרר'' וחל ריפיון בלהט מימוש האידיאה ו/או שאנשים נוטשים את תיחזוק האידיאה ואף אינם מנסים לשכלל ולהעצים אותה כמותית ואיכותית.

פרשתנו באה לענות על מצוקת ''ההתקררות'' המתוארת לעיל. ראשית, עם ישראל תורם את משאבי החומר להקמת המשכן. אולם, מיידית הוא עולה שלב בונה ומקים בעבודה קשה את המשכן וכל כליו. בשלב השלישי והאחרון בפרשה הוא עוסק בעבודת המזבח השגרתית הדורשת מאמץ יום יומי מתמיד.

נדמה, שזהו המתווה המיטבי של תרומה לפרט ולכלל בכל נושא, בכל זמן ובכל מקום. לא רק נדרשת תרומה חד-פעמית של משאבים כאלו ואחרים. אלא, בעל תרומה צריך להמשיך לשלב המימוש והבניה של נשוא התרומה, ובסופו של יום גם לעסוק בו במאמץ של התמדה יום יומית למימוש הרעיון הנשגב של יעד התרומה, ורק אז היא גם תחולל בו את התמורה.

שבת של מנוחה מעולם הבניה והעשיה,

אלכס  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תרומה - תשע''א

עיקרה של הפרשה הוא: התרומה למשכן. תרומה מתוך איזון.

שלא נתבלבל, אין הכוונה לאיזון תקציבי בהוצאות הרבות הקיימות בהקמת מבנה ציבור. אלא, איזון מסוג אחר. כדי להקים משכן של קדושה ורוח בתוך עם ישראל, יש צורך לפעול עם מאזן: שורת החובות שווה לשורת הזכות ולהפך.

התורה מפרטת בפנינו את אותו מאזן משווה: ''דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו . . . ''. לא ברור למה נאמר ''ויקחו'' ולא ויתנו ? ואם זו תרומה מנדיבות הלב, אז למה לצוות על כך ? - אלא, אולי כאן לראשונה מופיע בפנינו עיקרון חינוכי חשוב: ''זכות שהיא חובה, וחובה שהיא זכות''. לאמור: יש חובה של תרומה, אבל היא זכות גדולה. מצד אחד יש לקיחה, ומצד שני היא נתינה של תרומה. המילה ''נתן'' רומזת על כך. אפשר לקרוא אותה מימין לשמאל ולהפך. מי שנותן הוא גם מקבל, למרות שזה מתבצע תחת ציווי והוראה.

הגענו למאזן בין המושגים חובה וזכות. אולם, לא הגענו לשוויון חברתי, שהרי אם כל אחד נותן ככל ''אשר ידבנו ליבו'', נוצר מצב שאחד נותן יותר ואחד נותן פחות ?!

באותו מאזן משווה של הקמת המשכן מופיע גם סעיף שנקרא תרומת ''מחצית השקל'' שמבטא שוויוניות, שהרי  למה לא שקל שלם ?! – ידוע ההסבר המפורסם ששניים נותנים ביחד חצי הם משלימים זא''ז לאחד, לשלם. אין ההעדפה של עשיר על פני העני, כשם שאין העדפה הפוכה של העני על פני העשיר.

בעולמנו החינוכי הדברים משמעותיים פי כמה וכמה. החובות של המחנכים והתלמידים, הם קודם כל זכויות, והזכויות של המחנכים והתלמידים הם חובות. יש מאזן משווה. עלינו גם לדאוג לצדק חברתי ולמתן הזדמנות שווה בחינוך ל''עשיר'' ול''עני'', בכל המובנים, כדי ליצור חינוך שווה לכולם ולכתחילה ולא ''חינוך משלים'' ובדיעבד.

שבת של שלמות ואחדות לכולם,

אלכס  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תצוה'' - תשע''ו

 

''תרומה'' ו''תצוה'' שתי פרשות סמוכות זו לזו העוסקות בציווי הקמת המשכן שלכאורה יכלו להיות פרשה אחת ארוכה. מה בכל אופן נוכל לומר שמייחד את פרשתנו שנפרדת היא מאחותה הקודמת !?

 

בפשטות, ניתן להבחין בקלות שפרשתנו עוסקת יותר במשרתי הקודש הכהנים ובבגדיהם, מאשר בציווי על בניית כלי המשכן המוזכרים גם בה. אולם, בתשובה זו אין עדיין הסבר לפתיחתה של הפרשה, הנראית שאינה במקומה ושנושאה הוא הבאת שמן זית מהעם למאור המנורה.  בפתיחת הפרשה אין שום היבט של בנייה וייצור או של חניכה והקדשה של כהנים.

 

יש לראות את שתי הפרשות ''תרומה'' ו''תצוה'' כשתי פרשות שנקודת המעבר שלהם הוא בהבאת שמן מאור למנורה בפתיחת פרשתנו. פרשת ''תרומה'' עוסקת במיוחד בבנייה וייצור המשכן על כליו (''חפצא''), ופרשתנו ''תצוה'' עוסקת במיוחד בהקדשת הכהנים לעבודת השליחות על בגדיהם המדודים (''גברא''). בנקודת המעבר לעיל, יש שני מאפיינים שלא היו בפרשה הקודמת: האחד – בהבאת השמן מן העם יש ציווי - ''ואתה תצוה ... ויקחו אליך שמן זית זך ...'', בניגוד לפרשת ''תרומה'' המבוססת על תרומות ונדיבות לב ולא על ציווי. השני – עיקרון ההתמדה שבאותו פסוק הפותח את פרשתנו - ''... להעלות נר תמיד''.

 

נקודת המעבר של הבאת השמן למאור מלמדת אותנו, ששתי הפרשות בנויות זו על גבי זו. אין בהן רק משום תיאור מתמשך וטכני של הקמת המשכן. הפרשה שלנו מוסיפה עוד שני מאפייני-חובה להוויית המשכן: מחויבות לשיגרה מוסדרת בצו, ויכולת התמדה. אידיאה הרוצה להתקיים בעולם איננה יכולה להיות מבוססת רק על רצון טוב של התנדבות. טבע חולשת האנוש מצרכת היא צווים וחוקים. אפשר לייצר בהתלהבות גדולה ובמופע חד-פעמי מנורה המאירה את העולם, אבל יחד עם זה, צריך לדאוג באופן שוטף לאנרגיה שממנה האור ידלוק ויופץ. כל זה יכול להתממש כאשר ישנה מנהיגות המתמידה בעבודת הקודש. ההתמדה היא זה שתגרום לכך שאידיאה רוחנית תונצח בעולם ללא הפסקה.

 

כל בית חינוך הוא מעין משכן. לא מספיקה התלהבות של פתיחה הרותמת את כולם לתרום לביסוס פיזי בשלב הראשוניות. מפתיחת הפרשה למדנו שיש שני מאפיינים נוספים המעבירים אותנו מעולם של מופע חד-פעמי של הקמת משכן-חינוך אל שגרת החינוך: בית חינוך צריך להיות מושתת על ציווי מחייב של סדר, אחריות ומחויבות יחד עם יכולת התמדה של שליחי החינוך שאינם נרתעים לרוץ כל העת בדרך ארוכה, מפותלת ומאתגרת.

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תצוה'' - תשע''ה

פרשתנו היא המשך ישיר לפרשה הקודמת העוסקות בנושא של הקמת המשכן. הפרשה הקודמת מדברת על בניית המשכן וכליו ואילו פרשתנו על יצירת בגדי הכהונה. אולם, לקראת סופה של הפרשה מופר סדר זה. לקראת סופה, הפרשה מתייחסת לעבודת מזבח הנחושת בשני נושאים לפי הסדר הבא: הקדשת הכוהנים בהקרבת קרבן עם סיום יצירת בגדיהם ולבישתם, וציווי על הקרבת קרבן התמיד פעמיים ביום. לגבי הקדשת הכוהנים בהקרבת הקרבן על המזבח, ניתן לומר שהיא חותמת את תהליך ההקדשה אחרי הכנת בגדי הכהונה ולבישתם. אולם, מה בין בגדי הכהונה והקדשת הכוהנים לציווי על הקרבת קרבן התמיד ?!

התשובה נמצאת בדברי הפסוקים בחתימת הציווי להקרבת קרבן התמיד. חתימת הציווי שופכת אור גדול על כל מהותו של המשכן והעבודה הרבה בהקמתו ועבודת ה' בו לשעה ולדורות: ''עולת תמיד לדורותיכם - - - ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים. וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם, אני ה' אלוקיהם'' (פרק כ''ט, מ''ב-מ''ו). מציאות רוחנית חדשה זו יש בה שני היבטים מהפכנים: האחד כלפי הכוהנים – הם הופכים להיות מורמים מעם בקדושתם, השני כלפי העם – לא כל העדה קדושים רק הכהנים בלבד זוכים למעמד רוחני גבוה. העם לא מורגל לשינוי כה דרמטי. מהפכה חברתית-רוחנית זו דורשת הכוונה אלוקית המופיעה בתוך הפסוקים לעיל בשני היבטים, גם כלפי הכוהנים וגם כלפי כל העם. כלפי הכוהנים - הם צריכים לחיות בתודעה של משרתי ציבור. אסור להם להבין שמדי הכהונה והילת ההקדשה ועצם ההכתרה מספיקים לבסס את ההכרה הציבורית למנהיגותם הרוחנית, רק עבודת שליחות יום יומית, תמידית, בוקר וערב היא זו שמקנה להם את הכח המנהיגותי והרוחני (''עולת תמיד לדורותיכם ...''). כלפי העם - הוא צריך להבין שהמשכן יוצר הזדמנות חדשה לשכן את השכינה בתוכו, ולא רק במקום גבוה ומרוחק כמו פסגת הר סיני (''ושכנתי בתוך בני ישראל ... לשוכני בתוכם ...''). שני היבטים אלו עשויים להסביר מדוע ההיגד ''אני ה' אלוקיהם'' מופיע פעמיים: האחד – הנחייה לכוהנים לענווה ושליחות תמידית, השני – הנחיה לעם ישראל לממש את הזדמנות לשכן את הקב''ה בתוכם.

נדמה שכולנו מבינים וחשים היטב את ההכוונה האלוקית המופנית אלינו כשליחי חינוך מתמידים לצד ההזדמנות הגדולה לה אנו זוכים מידי יום ביומו בקידום משכני חינוך כדי להוות מקור של רוח והשראה לכל הבאים בשעריהם. שילוב נכון ויציב זה, נוטע בנו כח ושמחה להיות ראויים לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם.  

שבת שמחה ומבורכת בכל לכולנו,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תצוה'' - תשע''ד

בשנת תשע''ב עסקנו בשאלה מה המשמעות של אי איזכור שמו של משה רבינו בפרשתנו (ראו דרך הקישור מטה). אכן, הפרשה פותחת במילים: ''ואתה תצוה את בני ישראל''. ה''אתה'' - זהו משה העניו והצנוע המתייצב לקיום צו ה' להקמת המשכן, בלי המימד האישי שבא לידי ביטוי בשם הפרטי. אכן, התאריך היום הוא ז' באדר יום פטירתו של משה רבינו מנהיגם של ישראל, ותמיד הוא יחול בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת ''תצוה''.

אלא, שיש לשאול על כך, מדוע דווקא בפרשתנו שמו של משה נעלם. הרי כבר בפרשה הקודמת חלה הקמת המשכן על פרטיו, ושמו של משה מופיע, מדוע דווקא כאן שמו של משה נעלם ?!

הציווי שבו שמו של משה נעלם בתחילת פרשתנו מתייחס לעבודת המנורה. שתי מסגרות עבודת ה' היו מידי יום ביומו במשכן: האחת – עבודת הקרבנות, השנייה – עבודת המנורה. עבודת הקרבנות היא מלאכה מאתגרת ומורכבת משלבים רבים. בנוסף היא מצריכה מחשבת-כוונה נקייה וטהורה למימוש הצד הסמלי-מחשבתי של הקרבת הקרבן. עבודת המנורה לעומת זאת, היא מלאכה נקייה, קצרה יחסית שאיננה מורכבת משלבים רבים.

אכן, אל מול פני המנורה עם 7 נרות של שמן זית זך הדולקים באופן סימטרי ומפיצים אור נעים – אי אפשר לעמוד ולא ליטול חלק בהדלקה. מי מאתנו לא אוהב להדליק נרות באירוע של קודש או באירוע של חול, במיוחד היום שהנרות גם מפיצים ריח נעים ?! - אולם, בדיוק במקום הזה משה נעלם. הוא מזיז את עצמו ומפרגן לאחרים לקיים את המצווה: ''יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר''. משה יכול היה לבחור לעצמו את הדלקת המנורה במשכן, ובכל אופן הוא מוותר לאחרים ליטול חלק באותה מלאכה נעימה ויפה של הדלקת הנרות מידי יום !

כידוע, איש החינוך צריך להיות ''מדליק'' (תרתי משמע). עליו להעביר את ליבת האש הערכית אל חניכיו. ממשה למדנו לפנות מקום ולחזק את מידת הפירגון והערכה שיש לתת לכל השותפים בבתי החינוך כולם על מנהליהם, מחנכיהם, תלמידיהם והוריהם. במציאות מיטבית כזו, הנר הנדלק, התלמיד, יוכל לעלות תמיד על הדרך העולה כלפי מעלה, וגם כאשר יעזוב את שערי בית החינוך ויזקין, הוא לא יסור ממנה.

שבת של שלום ושלווה עם אור נרות זך וטהור,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תצוה ולחג לפורים – תשע''ג

פרשת תצוה ממשיכה לתאר במפורט את הפרטים הקשורים להקמת המשכן. כשקוראים את כל הפרשה, מיד שמים לב שהיא בעלת ייחוד ביחס לפרשה הקודמת ולפרשות הבאות שעוסקות בהקמת המשכן. רובה הגדול עוסק בדרך הקדשת אנשי הקודש ובגדיהם לעבודת המשכן היומיומית, להוציא את הפתיחה והסיום היוצרים מעין מסגרת לנושא המרכזי. הפתיחה - מתייחסת לציווי הבאת שמן זית זך לצורך הדלקת נרות שמן במנורה, והסיום – מתייחס להקמת המזבח לצורך הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת.

מה המשמעות למסגרת זו בפרשתנו, הרי נושא הקדשת אנשי הקודש ובגדיהם ראוי הוא שיופיע ללא כל מסגרת ?!

יסוד אחד לציווי הבאת השמן ולהקמת המזבח. היסוד הזה מופיע בשניהם בביטוי: ''תמיד'' (''נר תמיד'', ''כבשים בני שנה שנים ליום תמיד'', ''קטורת תמיד לפני ה' ''). כאשר מתמנים אנשי-קודש מייצגי המון העם, שירותם במנהיגות הוא בתוך שרשרת רצופה של מחויבות ואחריות מן העבר אל העתיד, אחורה וקדימה, הגלומה בביטוי ''תמיד'': התמדה ורצף לאורך כל הדרות. משמעות המסגרת של פרשתנו מבטאת ממש את מסגרת ההתמדה למחויבות ולאחריות שבה פועלת ההנהגה להבטחת קיומו הפיזי והרוחני של עם ישראל. משמעות זו עשויה ליישב את הקושי בביטוי ''תצוה'' שיש בתרומת השמן, בניגוד לבקשה – ''תרומה'' - בפרשה הקודמת. כי בתרומת שמן מדובר במעין ''הוראת קבע'' לתרומה תמידית, בניגוד לחפצים הנתרמים בפרשה הקודמת שבהם מדובר בתרומה חד-פעמית.

יסוד ההתמדה במנהיגות היא אחד ההקשרים לחג פורים שיחול השבוע. זה בדיוק גדולתה של אסתר. למרות שנמצאים בחו''ל תחת גזירת שמד, אסתר לוקחת אחריות ומחויבות להתמדת השליחות בכל מקום ובכל זמן. אסתר היתומה וחסרת הביטחון יכלה להימלט מהשליחות מנימוקים רבים של פחד אישי או פחדים ציבוריים אחרים, בכל אופן אסתר שמה נפשה בכפה ונחלצת לעזרת עם ישראל. לכן אסתר מנציחה באגרת את הסיפור לדורות. להעביר את מסר האחריות והמחויבות להתמדת המנהיגות לכל הדורות הבאים.

שבת שלום וחג פורים עשיר בשמחה מתוך מנהיגות חינוכית מתמדת, אחראית ומחויבת,  

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תצוה ולחג לפורים – תשע''ב

היכן משה רבנו בפרשתנו ?!

אכן, משה רבנו אינו מוזכר בפרשה כלל. כבר הפרשנים עוסקים בשאלה זו. חלקם טוען, שכל הפרשות העוסקות בציווי הקמת המשכן הם בעצם יחידה אחת שמתחילה בפרשת תרומה, שנקראה בשבוע שעבר, ושם משה רבנו מוזכר.

''הגאון מוילנא'' פירש את היעלמותו של משה, בכך שיום פטירתו של משה רבנו חל תמיד בסמיכות לפרשתנו, ולכן משה אינו מוזכר בפרשה, מעניין שמשה גם נעלם מהגדת פסח, ואין כאן המקום להאריך בהשוואה, אבל בהחלט יש כאן קשר לחג פורים הקרב ובא, כפי שיפורט להלן.

הפרשה פותחת במילים: ''ואתה תצוה'' ומיד בפיסקה הבאה: ''ואתה הקרב'' ומיד בפסוק נוסף: ''ואתה תדבר''. הפסוקים הללו יכולים היו להיכתב גם ללא המילה: ''אתה'', אלא ישירות בלשון ציווי. כמו הרבה פסוקים בתורה שהפועלים דבר וצו רווחים בהם. ה''אתה'' החזק הזה – הוא משה האמיתי, הפנימי, העניו מכל אדם, שאינו מבקש דווקא ששמו יוזכר לאורך כל הפרשות של המשכן ! המשכן מבטא את המקום שלכולם יש חלק בו, כולם היו שותפים שוויוניים בהקמתו והשלימו זא''ז במחצית השקל. לכן, ה' אומר לעמו: ''ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'' ולא בתוכו של המשכן. כי הקמת המשכן היא בליבו של כל או''א מעם ישראל, ומפאת זאת משה מבטל את מעמדו ודרגתו והוא כאחד האדם מהעם.

אולם, אם עסקינן בענייני חינוך ומנהיגות, יש לראות את המילה ''אתה'' כפנייה לכל אחד ואחת מאיתנו. פעמים שאין הנהגה או שההנהגה חסרה במקום או בזמן. המנהיג משה נפטר מן העולם. אז ''אתה''  הוא זה שנמצא בכל זמן או מקום, אתה ''תצוה''  ו''תקרב'' (גם מלשון תקריב) ו''תדבר''.

זהו בדיוק המסר של פורים, הכל תחפושת. השמות התארים התפקידים – הם המסכות. אסתר ומרדכי – יתומה הגדלה בבית דודה הגולה המהגר, שניהם מדלת העם שמים נפשם בכפם, לא מחכים לנס לא משאירים את השליחות לאחרים. הם ה''אתה'' שבאותו דור. הם המצווים, הם המקריבים והם המדברים. גם הפרשה שלנו עוסקת בבגדי הכהונה שמשה לא מוזכר בהם. הוא לא צריך תחפושות ומסכות, הוא ה''אתה''.

ואנחנו מתי נגלה את ה''אתה'' שלנו, מתי נפשיט התחפושת, מתי נגלה את עצמנו ונסיר המסכות ?!

שבת ושבוע של אורה ושמחה ששון ויקר,

אלכס  

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תצוה - תשע''א

פרשתנו מממשיכה לתאר את כל התהליכים הקשורים להקמת המשכן, כחלק מפרשות השבוע שהחלו מפרשת ''תרומה'' בשבוע שעבר ועד לסוף ספר שמות.

עיקרה של הפרשה הוא בבגדי הכהונה שאותם לובשים משרתי הקודש, הכהנים, במשכן.

היינו מצפים שהתורה לא תרחיב כל כך את הדבור בנושא של בגדים. מורנו ורבנו, הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר ''הר עציון'' באלון שבות, אמר בשיחה ש''אסור לאדם להיות הקולב של בגדיו''. האדם הוא העיקר, הבגדים הם האמצעי הטפל. אבל, פרשתנו מרחיבה ביותר בעניין בגדי הכהונה, ובהחלט זה טעון הסבר והבהרה.

התורה במקום אחר כותבת: ''ולבש הכהן מידו בד . . . '' (ויקרא, ו', ג'). הכהן לובש כתונת בד לפי מידתו: ''מידו'' = מידתו, המידה שלו. אין הכוונה כפשוטו מידת הבגדים המוכרת לנו, כגון: small, xl וכיוצ''ב. אלא, ''מידו'' – מידתו הרוחנית, תכונות אישיותו הנקראים בפינו: ''מידות''. הבגדים אמורים להשפיע על ערך רוחני-פנימי של צניעות, ניקיון, סדר ועוד. יש מידות למלבושי-הגוף החיצוניים כדי שיהיו ''מידות'' למלבושי-הנפש הפנימיים. הטיב לומר זאת פרשן התורה המלבי''ם (שם):     

''כמו שילבש הגוף החיצוני שהוא לבוש אל הנפש מלבושיו החיצוניים, כן תתלבש הנפש הפנימית את מלבושיה הפנימיים ותתעטף בהם. וכמו שנקראו המלבושים החיצוניים בשם "מד", שעשויים למידת האדם. כן מלבושי הנפש נקראים "מידות", שמידות האדם ותכונותיו ילבישו את הנפש ועל ידם יתראה כוחותיה ועלילותיה. וכאשר ציוה על מלבושי הכהנים החיצוניים היה עיקר הכוונה להורותם דעת איך ילבישו את נפשם טוב המידות והתכונות לטהרה ולקדושה''.

בגדי הכהונה מבטאים עולם פנימי של שליחות פנימית של מידות. בהשאלה אפשר לומר שהכהנים לובשים מידת xxl. מכאן באה המילה ''מדים'' של חיילים ומשרתי הציבור. בל נשכח, לבוש הולם ומכובד יוצר יחס של כבוד כלפיך וכלפי כל הסובבים אותך.

אולי את סוגיית ה''תלבושת האחידה'' צריך לקחת לשם. לבישת בגדים אחידים לתלמידינו הנוצרים לפי ''מידות'' התלמיד ובית חינוכו, עשויים הם להשפיע פנימה על תכונותיו של התלמיד. פשטות וצניעות בניגוד לגאווה של אני ''מותג'', סדר ומשמעת (=משמעות) המביאים לתלמידאות מיטבית לחינוך וללמידה.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תשא'' - תשע''ו

 

מי לא מופתע מחטא העגל ?! – הכל נראה כל כך מושלם. הדרך מטפסת מעבדות לחירות. הדרך רצופה בניסים, במעמד מרטיט של מתן תורה ויש אומרים שגם הקמת המשכן התרחשה לפני החטא הנורא. אז מה מקומם של החטא והכישלון בחיינו ?!

 

מציאות של חטא וכישלון בעולם, היא מציאות טבעית המוכרחת לבוא. אין זו מציאות אידיאלית שאנו שואפים אליה במכוון. אולם, החטא והכישלון הם חלק מהתפתחות ניסיון החיים ולמידתם, שלעולם לא תהא בהם הצלחה בלבד.

נוכל לומר בביטחה, שאנו לומדים בחיינו יותר מכישלנות מאשר מהצלחות. למרות, שאנו נוטים לאהוב את ההצלחות ובכך גם את עצמנו מסיבות מובנות.

 

חטא העגל הוא כישלון אנושי, ולכן משה מצליח לשכנע את הקב''ה לסלוח לבני אנוש בשר ודם. שורש החטא והכישלון הוא גם שורש המצווה וההצלחה. האדם מחפש חוויה רוחנית מעצבת ומטלטלת שהכישלון בדיוק כמו ההצלחה יכול לספק לו. זו בדיוק הזיקה שבין חטא העגל למצוות המשכן, בשניהם יש התגייסות והתלהבות ליצירה של זהב, האחד נמשך לכישלון והשני נמשך להצלחה. לכן, מכיוון ששורש אחד להם, אין זה משנה מה קדם למה מבחינה כרונולוגית, חטא העגל למצוות המשכן או להפך.

 

בעולמנו החינוכי יש לוודא שלכשלון יש מקום ראוי וטבעי שממנו ניתן ללמוד ולהתקדם. יש לחנך ללמידה מכשלונות ולא לוותר עליה. לכל הפחות נעמיד אותה באותה מידה כמו הלמידה מההצלחות. אם אנו וחניכינו נדחיק את הכישלון לקרן זווית לא נצליח ביחד להפיק ממנו את התובנות שיובילו אותנו עם חניכינו אל ההצלחה המיוחלת.

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תשא'' ולימי הפורים - תשע''ה

בפרשתנו עם ישראל שוגה ומפסל עגל ומייחד אותו כא-ל. להבנתו השגויה של העם כל כלי המייצג את הקב''ה בעולם הוא נכון וישר. העם מחפש את הדרך והאמצעי שדרכו ניתן להתחבר אל הקב''ה לאור העובדה שהנביא משה נעלם בתוך הערפל. המשכן (בין אם הוקם לפני חטא העגל ובין אם הוקם לאחריו) מבטא אף הוא מקום המייחד את הקשר בין עולם החיים המציאותיים לעולמו הרוחני של הקב''ה. גם העגל וגם המשכן עשויים מחומרים שעם ישראל הרים כתרומה. בשניהם מופיע בתורה מושג זהה: ''מסך''  ו''מסכה''. המסך - מבדיל בין המשכן אל החוץ או המסך המבדיל בין חצר המשכן לאוהל מועד שבתוכו. מסכה – על העגל נאמר בפרשתנו: ''סרו מהר מן הדרך ... עשו להם עגל מסכה'', וכן לקראת סוף הפרשה: ''אלוקי מסכה לא תעשה לך''.

מה בין המסך במשכן ולעגל המסכה למסכה שלנו בימי הפורים ?! – עניין אחד להם. מציאותם של מסך ומסכה אינה מציאות אידיאלית. היא יוצרת מחיצה והסתרה בין האדם לחברו ובין האדם לקב''ה. השאיפה כל העת היא להסיר את המסך והמסכה ולהיות קרוב יותר אל הזולת ואל הקב''ה. מנהיגים גדולים זוכים להסיר חיץ והפרדה. הכהן הגדול ואסתר המלכה. שניהם נכנסו פנימה אל המקום האינטימי ביותר שבו אין חיץ של מסך או מסכה. הכהן הגדול – ניכנס אל קודש הקדשים בארמון מלכו של עולם, ואסתר המלכה – ניכנסת אל החצר הפנימית בארמון המלך.

השאיפה שלנו היא לשים מסכה אך ורק בימי פורים ולאחר הימים הללו אנו מבקשים להסיר אותה מעלינו. המצב האידיאלי הוא שאין בנמצא מסכות של מחיצה והפרדה ביננו לבין הזולת וביננו לבין מלכו של עולם. אנו מייחלים למציאות של אמת וכנות ולא של שקר וצביעות. אולי זו המשמעות הנוספת הטמונה במילים: ''ונהפוך הוא''. כל השנה אנחנו אמורים להיות בלי מסכה, ורק בימי הפורים אנו מבקשים להגיע למקום של הנס הנסתר שנעשה בזכות אסתר המבטאת בשמה את נס הסתרת הפנים של הקב''ה. אבל באמת, אנו רוצים עולם ללא מסכים (גם אלקטרוניים ...) וללא מסכות. עולם שבו הנגלה רב על הנסתר !

שבת מנוחה ללא מסכים ומסכות,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תשא'' - תשע''ד

פרשתנו היא מבין הפרשות המאתגרות בכל התורה כולה. בכפיפה אחת נמצא בה את המשך הציווי על הקמת המשכן, את סיפור חטא העגל, שבירת לוחות הברית הראשונים ויצירת הלוחות השניים, כשבתווך יש ציווי על השבת. מבלי להיכנס לשאלת הסדר הכרונולוגי של הדברים לאור מחלוקת הפרשנים ''אם יש מוקדם ומאוחר בתורה'', נבקש לעמוד על משמעות אירועי-רצף אלה, על הבריח התיכון המחבר בין כל הנושאים שטלטלו מקצה אל קצה את העם, את מנהיגיו משה ואהרון ואם ניתן לומר בהאנשה גם את הקב''ה כפי שעולה מתוך פסוקי הפרשה.

על הקשר בין המשכן לחטא העגל דיברו רבות הפרשנים וחז''ל. בעיקר הם דנו בהקשר של חיפוש הדרך להתקרבות אל הקב''ה לאחר המעמד המכונן בהר סיני ובהקשר של ההתגייסות הטוטאלית של העם לנדיבות התרומה הן במשכן והן בחטא העגל. ההתבוננות על כל רצף האירועים לעיל מוצאת משמעות רחבה יותר המתכללת בין כולם. הבריח התיכון של האירועים הללו נסוב סביב שאלת היחס בין חומר לרוח. מזהב אפשר לעשות משכן לשכן בו את הקב''ה, ומזהב אפשר לעשות גם צלם של עגל. חומר ניתן לצרף ולסגסג ולעבדו עד כדי חפץ מרומם כמשכן או להבדיל, עד כדי חפץ של חטא בדמות עגל. את המשכן העשוי מחומר ניתן לפרק ולהוליך אותו למקום אחר ושם שוב לבנותו ולחבר בין חומריו, לעומת זאת, פירוקו של העגל הוא פירוק עולמי שאין לו תקומת-בניה לעולם. כך גם לגבי לוחות הברית. יש לוחות ראשונים של אבן שניתן לנתץ אותם ממש כפי ששורפים מיד לאחר מכן לגמרי את העגל, מנגד יש לוחות שניים גם הם של אבן שאותם לא ינתצו. עולם החומר כשלעצמו אין לו משמעות אלא אם כן הוא משרת ערכים רוחניים המרוממים אותו ומאפשרים לו בעקבות כך לעמוד במבחן המציאות. כשיש משכן קודש שיש בו זהב אז ניתן לבנות ולסתור אותו אין סוף פעמים, וכשיש עגל זהב של חטא ניתן לבנות אותו, ולסתור אותו כתופעה חד-פעמית. לוחות-ברית ראשונים מאבן אינם יכולים להתקיים לעולם ועד. הם נוצרים ונשברים כי המציאות אינה יכולה להכיל חומר שהרוח שבו אינה עומדת במבחן המציאות מחמת חטא העגל. לעומת זאת, לוחות שניים בדיוק מאותה האבן יהיו מופת לעולם. אכן, חומר של זהב או אבן יכול להתרומם למקום גבוה ולהתקדש, בעולם המחשבה היהודית תופעה זו נקראת ''קידוש החומר''.  

לא בכדי בתווך האירועים אנו מוצאים את הציווי על השבת. השבת מהווה עבורינו אות וברית ליחס הנכון שבין חומר ורוח כפי שבאים לידי ביטוי באירועי הפרשה: ''ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' - - - כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' (פרק ל''א, פסוקים ט''ו, י''ז). בשבת נופשים ולא רק נחים. מלשון: נפש. העשיה החומרית מוגבלת לשישה ימי חול בלבד, כי יש שבת קודש עם נפש. יש עשיה אליה מתייחסת קדושה של נפש, קדושה של רוח.

שבת של מנוחת הנפש וקידוש החומר,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תשא – תשע''ג

הנושא המרכזי של פרשתנו הוא עדיין הקמת המשכן. בתוך הפרשה ישנם שני נושאים המוזכרים ברצף שאינם קשורים בקשר ישיר למשכן. האחד – ציווי על שמירת השבת, השני – חטא העגל. אמנם, חז''ל נחלקו האם חטא העגל היה לפני הקמת המשכן והיווה גורם להקמתו ותיקון לאור מצוקתו של העם ביחס לתחושת הנכחת ה' בעולם, או להפך, הקמת המשכן התרחשה לפני חטא העגל, כי למרות הכל העם לא הסתפק במקום של קדושה וחיפש דמות של קדושה. משתי אפשרויות כרונולוגיות אלו, נמצא הקשר למשכן והקמתו. גם לגבי מצוות השבת והמשכן נמצא קשר הלכתי ורעיוני, שהקמת המשכן אינה דוחה שבת. כל המלאכות החשובות, עקיפות וישירות, שנעשו בהקמת המשכן קיבלו מעמד של אבטיפוס לאיסורי מלאכות נוספות בשבת הדומות להן בדרך עשייתן ו/או בתכליתן.

נמצא אפוא, שברצף הנושאים של פרשתנו: הקמת המשכן > ציווי על השבת > חטא העגל > הקמת המשכן (=סגירת מעגל), נמצאו הקשרים בין חטא העגל להקמת המשכן, ובין הציווי על השבת להקמת המשכן. השאלה המתבקשת היא, מה משמעות הסמיכות בין הציווי על השבת לחטא העגל ?!

נראה לומר, שבחטא העגל העם מנסה לצאת נגד שורש האמונה הטמון בבסיס השבת. העם מצווה על השבת ומיד בסמיכות הוא חוטא בחטא העגל. שורשה של השבת: העולם נברא בששת ימי בראשית על ידי ה'. קדמונותו של ה' בעולם איננה ניתנת לעוררין, זה חלק אקסיומתי מהאמונה. אחד מי''ג העיקרים של הרמב''ם. העם מנסה לבדוק בחטא העגל את גבולות העיקרון האמוני הזה. האם ניתן ל''הפוך את היוצרות'' של היוצרים שהאדם הוא זה שיוצר את הא-ל, ולא שהא-ל בורא את האדם מאז ימי בראשית עולמית. העם מנסה להפר את משמעות ברית-עולם זו ביחס לבריאת האדם כפי שמופיעה בציווי על השבת: '' - - - לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ - - - '' (פרק ל''א, פסוקים ט''ז-י''ז). בחטא העגל העם מבקש לחולל אלוקות לעצמו ממעשה ידיו ממש, ולטעון: ''ויאמרו אלה אלו-היך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'' (פרק ל''ב, פסוק ד'). אכן, העם חטא והעם גם שילם על חטאתו זו.

השבת מבטאת את גבולות היצירה המעשית שלנו ואת הבקשה להשיב בשבת את הרוח והנפש – ''שבת וינפש'' – מעין משב רוח מרענן, שמחפש תשובה לשאלה מאין באנו השבוע ולאן אנו הולכים בשבוע הבא.

שבת עם מנוחת נפש גדולה,   

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תשא – תשע''ב

במרכזה של הפרשה עומד ''חטא העגל''. אבל, הפרשה פותחת במפקד האוכלוסין באמצעות התרומה של מחצית השקל, לא פחות ולא יותר. החצי שלי משלים את החצי שלך ושנינו הופכים לאחד השלם.

אכן, שיטה מעניינת למפקד אוכלוסין. שהרי מדוע לא תרמו שקל שלם מכל אחד ואז המפקד היה יותר פשוט ?!

נדמה, שזו הנקודה המקשרת את סיפור חטא העגל להקמת המשכן. בשנה שעברה התייחסנו לשאלת ההתגייסות הציבורית למען משימה משותפת מתוך לקיחת אחריות ומחויבות לכל אורך התהליך, בהשוואה שבין הקמת המשכן וחטא העגל. היום נרחיב את הדברים לנקודה אחרת היחס בין הפנים לחוץ, הקשורים גם לחג הפורים של אתמול והיום. יצירת המשכן ויצירת העגל שניהם באים ממקום  של לקיחת עולמות של חומר והעלאתם למקום גבוה יותר של יצירה שיש בה עומק ודמיון. דבר הבא לידי ביטוי תוך כדי היצירה ואף לאחריה בשעה שאנו מתבוננים בה. אולם, יש הבדל גדול בין יצירת המשכן ליצירת העגל. המשכן - מבטא עולם פנימי משמעותי של סמלים והיצירה שבו מושכת את ליבנו להתבוננות פנימה. כל הכלים שנוצרו ספונים הם בתוך חצר המשכן פנימה. לאמור, יש תנועה של התבוננות מהחול פנימה לקודש, ומשם עוד יותר פנימה לקודש הקדשים. בעגל – לא נמצא שיש לו משמעות פנימית הוא ברשות הרבים ללא חצר מסייגת.משמעותו הפוכה מן המשכן כי הוא מקרין ראיה חיצונית ולא פנימית, אין התבוננות פנימה של ריבוי סמלים ומשמעויות של הדמיון המופשט.

כשפוקדים את עם ישראל זה לא שכל אחד=שקל. זו ראיה חיצונית פשוטה. כשכל אחד=חצי שקל, אזי יש להתבונן פנימה מה משמעות היותי חצי. השלם יהיה רק אם נתבונן פנימה, לאמת ולכנות, ונחליט שהעושר והדלות אינם תבחין. הציווי למפקד נאמר בלשון ''כי תשא'' ולא כי תספור או כי תפקוד. כל אחד נושא ומרים את ראשו כי הוא יוצר את השלמות עם חברו, ולא משנה מה מעמדו החברתי-כלכלי של הזולת. לירושלמים החוגגים היום את פורים: זה מהותו של פורים עליו דיברנו בשבוע שעבר. ''מסכות''  ו''תחפושות'' הם ראיה חיצונית, העולם הפנימי נחשף שאנחנו מפסיקים להיות ''רעשנים'' וכאשר נשתה לתוכנו פנימה את היין העתיק האמיתי שעדיין לא החמיץ, יש סיכוי שנוציא גם הסוד, את האמת, בבחינת: ''נכנס יין - יצא סוד''.

שבת עם הרבה נשמה יתרה שלאחר פורים,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תשא - תשע''א

פרשתנו חושפת לנו תובנות המתייחסות לכוחם העצום של המוני-עם !

התגייסות של עם לרעיון אידיאי מבוסס בין היתר על ערכים של ערבות הדדית, לקיחת אחריות ונשיאה בתוצאות.

בתחילת פרשתנו העם מתגייס באופן שוויוני למימוש הערבות הדדית באמצעות תרומת מחצית השקל. לא שקל שלם, כדי שתהא השלמה הדדית ביני לבין חברי העשיר או הדל (עמדנו על כך בקצרה גם בפרשת תרומה). אכן, מסע ההתרמה למשכן מצליח בגדול, מעל ומעבר למשוער. מגיעות תרומות נוספות של זהב נחושת ועוד. המשכן מוקם וכולם שמחים לקחת אחריות ולשאת בתוצאות הנעימות.

אבל מנגד, יש גם מסע התרמה עממי נוסף ואחר בפרשתנו, לצורך בנייה עגל של זהב. ישנה התגייסות גדולה של העם. למרות שהמניעים הם מניעים אידיאולוגיים טהורים של רצון לקרב את ה' לחושינו האנושיים, התוצאה היא הפוכה לחלוטין ב-180 מעלות: סגידה למשהו גשמי המבטא חומריות ובהמיות-עגל  לתאוות הבאות לידי ביטוי גם באהבת-זהב. התורה מלמדת אותנו, בהקמת המשכן ובחטא העגל, שתהליך משמעותי להתגייסות של עם צריך להיות מושתת בראש ובראשונה על ערבות הדדית, אבל יחד עם זה, יש חשיבות רבה בסופו של התהליך לערכי לקיחת אחריות ונשיאה בתוצאות. ערכים אלו צריכים להיות משמעותיים במיוחד במעשה שלילי (חטא העגל) כשם שהם מתרחשים במעשה חיובי (הקמת המשכן). אכן, העם לוקח אחריות ונושא בתוצאות בקבלת העונש על חטא העגל.

לאחרונה, כולנו עדים לתהליך התגייסות של המוני-עם כדי ליצור התפוררות או ערעור שלטונית של משטרים אנטי דמוקרטיים של אויבי-ישראל מצפון ומדרום. התהליך הזה רק מתחיל, ותוצאותיו מי יישורנו. בתהליך היסטורי זה מתקיימים שני צירים ביחס למדינתנו, לציר האחד – כלפי חוץ זה נראה מאד חיובי, אבל לציר השני – כלפי פנים יש משמעות שלילית, התהליך עלול לתת כח גדול לעם אחר החי איתנו על אותה כברת ארץ. אנו מאמינים שתהליך זה הוא חלק מתהליכי הגאולה והחירות של עם ישראל בא''י ביחס לאומות העולם מסביב, כפי שכבר ניבאו מקדמת דנא נביאי התנ''ך.

שבת של שלום ושלווה,

   

אלכס  

   

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ויקהל'' - תשע''ו

 

אין אחד שלא קורא את פרשתנו ושואל את השאלה המפורסמת: מדוע משה מקהיל את העם ומצווה אותם על השבת תוך כדי הקמתו של המשכן ?!

 

כמובן שהפרשנים וחז''ל נתנו דעתם על סמיכות הציוויים המופיעה בפרשתנו בשנית בנוסף למה שכבר מופיע בפרשת ''כי תשא'' (פרק ל''א, י''ב-י''ח). עיקר דבריהם על הסבר הסמיכות מופנה אל ההיבט ההלכתי המושתת על הקשר הניגודי שבין משכן לשבת: מחד גיסא, ציווי לעשות מלאכות בהקמת המשכן, ומאידך גיסא ציווי על אי עשיית מלאכות בשבת והמשמעויות הנובעות מכך (למותר לציין, שעסקנו בשנים עברו בהיבטים נוספים של הסמיכות, ראו דרך הקישור מטה).   

 

אולם, בהיבט הרעיוני ניתן לקשור את המשכן לשבת בקשר של סמיכות חיובית ולא ניגודית. בשניהם ניתן להבחין בסוג של כריתת ברית רוחנית של קדושה בין הקב''ה לכנסת ישראל. המונח ''כריתת ברית'' בין אנשים מאופיין בשני מושגים המבטאים את תחולתו: זמן ומקום. מושגי סביבה אלו נותנים את התוקף לברית הבין אנושית. שהרי, אין ברית שתקפה לכל סוגי האנשים בכל מקום עלי אדמות ובכל זמן תחת השמש. הברית האנושית היא מוגבלת לזמן ולמקום נקודתיים.

 

אין הברית הרוחנית שבין הקב''ה לכנסת ישראל כברית האנושית. היא איננה מוגבלת לזמן ולמקום מוגדרים. השבת מגבה את הברית בגלל מוגבלותו של המשכן שתלויה במקום. המשכן ניבנה דווקא במקום נקודתי ורק בו ישנה קדושה. על כן, השבת נותנת תוקף עולמי לברית ביננו לבין הקב''ה, כי השבת היא לעולם ובכל העולם כדברי הפסוק: ''ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם''. בשעה שהתורה הסמיכה את הציוויים של משכן ושבת, היא מבקשת לעורר בנו את תודעת אי-מוגבלותה של ברית מופלאה זו.

 

כידוע, ברית זו היא ''ברית ייעוד'' ולא ''ברית גורל''. נדמה שאפשר להעתיק ברית ייעוד זו גם לעולמינו החינוכי-רוחני. ערכי למידה וחינוך מבטאים סוג של ''ברית עולם'' בין עולמם הבוגר של המחנכים לעולמם הצעיר של החניכים בני הדור הבא. פרשתנו מלמדת אותנו שעולם החינוך קנה נכסי-רוח שאין להם מקום ואין להם זמן, וכנראה יהיו נוכחים בעוצמה לעולם ובכל העולם.

 

שבת מבורכת גם בברכת חודש שמח נוסף של אדר ב',

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

על ''חזון החמ''ד מחולל מציאות'' – לרגל שבוע החמ''ד תשע''ה

צמד הפרשות הנקראות השבת חותמות את ספר הגאולה – ספר שמות. פרשות אלו מתארות את ביצוע הקמת המשכן הלכה למעשה, והן חוזרות על הפרשות הקודמות המדברות על הציווי להקמת המשכן. בשנים קודמות כתבנו על משמעותה של הכפילות הארוכה (ראו באתר האינטרנט – מצ''ב הקישור). בראש פרשת ''ויקהל'' מופיעה כפילות בנושא אחר, שאיננה קשורה לענייני המשכן והקמתו אלא על שמירת השבת, ציווי המופיע גם בפרשת השבוע הקודמת. ראוי שנתמקד במשמעות הכפילות על שמירת השבת בשתי הפרשות.

ישנם הבדלי תוכן ומבנה בין שני הציוויים, אולם לא נוכל לדון באריכות על כולם. הבדל אחד בולט ומשמעותי ניכר לעינו של המעיין בציוויים אלו. הצד האידיאי של מצוות השבת רחב ועמוק יותר בפרשה הקודמת לעומת מצוות השבת בפרשתנו. התורה בפרשה הקודמת מתייחסת אל השבת כ''אות'' ו''ברית'' בין הקב''ה לכנסת ישראל, על יצירת עולם בששת ימי בראשית ושביתת הקב''ה מיצירתו בשבת. בפרשתנו הציווי על השבת כולו מאופיין במימד של אי עשית מלאכה בשבת ובראשו איסור הבערת אש, וכל המימד האידאי של השבת נעדר בו לחלוטין. הבדל זה תואם את ההקשר לפרשה שבה מופיע כל ציווי. בפרשה הקודמת הציווי על השבת מופיע בין הציווי ליצירת המשכן לתיאור יצירת העגל. הציווי על השבת חוצץ כמתרס בין שתי יצירות אלה כזועק ואומר היצירה האנושית חייבת היא להיות מחוברת אל היצירה האלוקית של העולם ושל המשכן, שבהם היצירה אינה מביאה את האדם למקום של גאווה וכח, ובניגוד מוחלט ליצירתו של העגל שבו העם מחליט שלא רק אלוקים בורא את האדם, אלא האדם יכול לברוא אלוקים. הציווי על השבת בתחילת פרשתנו תואם את ההקשר אליה. כשם שהפרשה מתארת את ביצוע הקמת המשכן, כך אופיו של הציווי על השבת. ההיבט המעשי של אי עשית מלאכה והבערת האש ביום השבת הוא במוקד הציווי.

במציאות החיים בכלל, ובמציאות החינוך בפרט, אנו נמצאים במתח מתמיד לסגירת הפער בין ה''חזון'' ל''מעשה''. יש ציווי אידיאי של חזון הקמת המשכן, ויש ביצוע מעשי בהקמת המשכן על תילו. יש ציווי אידיאי של חזון מצוות השבת, ויש ביצוע מעשי להתממשותה הראויה של השבת. נדמה לנו, שהתורה מבקשת לומר לנו לדורות, שבהקמת המשכן ובשמירת השבת לצידו, לא היה פער בין ה''חזון'' ל''מעשה''. עבודתנו החינוכית האין סופית מתוך שליחות ומסירות מתרכזת במיוחד  ב''סגירת פערים'' בין החלום לבין המציאות, בין האידיאות החינוכיות למימושן הלכה למעשה. בשעה שאנו מייחלים ומבקשים להיות אנשי חזון ולחולל מציאות ראויה בעקבותיו, נזכור את המשכן ואת השבת –  שאכן חלומות מתגשמים !

שבת של שלום בין החזון למציאות,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ויקהל'' - תשע''ד

בידוע הוא ששתי הפרשות האחרונות של חומש שמות ''ויקהל'' ''פקודי'' חוזרות על הפרשות ''תרומה'' ''תצווה''. ההסבר לפשר החזרות, הידוע אף הוא, שהפרשות האחרונות מתארות את הקמת המשכן הלכה למעשה והפרשות תרומה תצווה מביאות בפנינו את הציווי להקמת המשכן, והתורה חוזרת על כך פעמיים כדי ללמדנו שלא היה פער בין דבר ה' בציווי לבין הביצוע של הקמת המשכן שבידי האמנים, הכל היה בהלימה ל''תכנית העבודה'' של הקב''ה.

כל המעיין בפרשתנו ''ויקהל'' אינו יכול להבין פשוטו של הסבר זה. ההפך הוא הנכון, יש הבדל מהותי בין מה שמתואר בציווי לבין מה שמתואר כאן בביצוע ! - פרשתנו מרחיבה מאד על המימד האנושי באשר לתרומת המשכן. נשיאת הלב ונדבת הרוח או נדיבות הלב הם המושגים הכתובים לרוב בתחילת פרשתנו. בפרשת ''תרומה'' הרחבת המילים על המימד האנושי חסרה. שם הדגש על חומרי המלאכה ועל עצם הציווי איך וכיצד יש לבצע את בניית המשכן וכליו.

נדמה שכאן טמון ההסבר המהותי מדוע פרשתנו חוזרת על פרשת ''תרומה''. נכון, ברמה המעשית לא היה פער בין הציווי לביצוע בהקמת המשכן וגם זה כשלעצמו מעורר הערכה, שהרי מי מאתנו לא חי את המתח שבין הרצוי למצוי ?! - יתרה מכך, לאמנים תמיד יש נטייה להטביע את חותמם האישי על חפץ האמנות שהם יוצרים, ופה הם נמנעו מכך (ראו בהרחבה באתר מה שכתנו על כך בשנים קודמות). אולם, מהות החזרה היא היא מהות המשכן, וללא החזרה מהות המשכן הייתה נפגמת. הדגש אינו בביצוע המדויק אחת לאחת של הציווי, אלא בתנועת נשיאת הרוח והלב ונדיבותו. זה הדגש ! המשכן וכליו הם הביטוי המעשי לרוח העם ונפשו. כשם שהמשכן הוא אמצעי לעבודת ה' מחמת מגבלתנו השכלית לתפוס את אין-סופו של הקב''ה, כך המשכן הוא אמצעי להעריך בתפיסתנו השכלית את אין-סופו הסגולי של עם ישראל, שבאה לידי ביטוי בתרומה ובנדיבות לב כחלק מהערבות ההדדית שאנו מצויים בה. אכן, למשכן תפקיד כפול: האחד – כלפי הקב''ה בעבודת ה', השני – כלפי ישראל בעבודת המידות.

כשם שבדברי חז''ל אנו מוצאים שני פירושים למושג ''עבודה'', עבודה רוחנית מופשטת או עבודת מלאכה מוחשית, כך גם בעבודה חינוכית ישנם שני מישורים. משימתנו היא להבליט ולחזק את המישור הסמוי החינוכי-רוחני של ''תכנית העבודה'' ולא רק להדגיש את המישור הגלוי הביצועי שלה. ככל שנחזק את תודעת המישור החינוכי-רוחני כך תודעת הכרחיות הביצוע ותפוקותיו יגדלו. פרשתנו מלמדת אותנו, שנשיאת הלב ונדבת הרוח עמוקים וגדולים הם יותר מחיי הביצוע, ובוודאי יותר מפשוטו של הציווי.

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ויקהל-פקודי'' – תשע''ג

הפסוק הראשון בפרשתנו פותח במילים: ''ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם''. פסוק זה מזכיר פסוקים הפוכים שנאמרו ממש לפני מעשה העגל בפרשה הקודמת: ''ויקהל העם על אהרון . . . ויאמר אליהם אהרון פירקו נזמי הזהב . . . '' (פרק ל''ב, פסוקים א'-ב'). מה משמעות הפכים אלו ?

המדרש, שמציין הפכים אלו טוען, שיש בפסוק הראשון של פרשתנו תיקון לחטא העגל. שתי חוויות הפוכות חווים שני מנהיגי האומה אהרון ומשה. אהרון איננו יוזם את כינוסו של העם סביבו. העם מתכנס סביב אהרון כעין ביטוי של הפגנת מחאה. מנהיגים צריכים להרגיש את מצוקתו של העם. אהרון שהיה רודף שלום ואוהב שלום, הבין שעליו להתחבר אל העם ולתעל את מחאת הכיסופים של העם לקב''ה למקום טוב. הוא מתעל את מצוקתם בעשייה של דמות רוחנית כעין עגל. כוונתו של העם וארון הייתה רצויה, אך הפיכת העגל בידי העם מאמצעי חיבור לקב''ה למטרה נסגדת – טעות היא. העם הפך את האמצעי למטרה: ''אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים''.

חווית המנהיגות של משה הפוכה היא. משה יוזם את ההתקהלות סביבו, ורואה את עצמו כצינור לדבר ה': ''אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם''. הוא מבסס את הציווי על איסור עשייה בשבת על דבריו של הקב''ה. כשמנהיג זוכה לענווה והוא שליח ה' לעשות טוב וישר – הוא זוכה לאמון גם אם הציווי מורכב ומאתגר כמו השבת. בהתקהלות זו מתקן משה את חוויית ההתקהלות השלילית שחווה אהרון אחיו לפני חטא העגל. לאהרון לא הייתה האפשרות להתבסס על דברי הקב''ה, שהרי העם מחפש לקב''ה תחליף, ולכן מפנה אהרון את כל מצוקתו של העם למקום שיש בו גם סיכוי ולא רק סיכון סוג של קבלת החלטות במצב של אי-וודאות. גם מצוות השבת היא תיקון לחטא העגל. שהרי השבת מלבד היותה זכר למעשה בראשית היא גם זכר ליציאת מצרים, כי במצרים היינו עבדים ולא זכינו ליום מנוחה. הציווי על השבת היא בניגוד לעגל שהעם אמר עליו שהוא העלה את העם ממצרים.

משה ואהרון יוצרים מציאות של השלמה בדרכי ההנהגה. גם כשיש מציאות מאתגרת שאין לה פיתרון מובהק וחד משמעי, באה מציאות אחרת ומתקנת אותה ממקום אידיאלי היוצר תיקון והרמוניה בדרכי מנהיגותם של משה ואהרון.

שבת שנברך בה את חודש ניסן תהא ברוכה לטובה ולברכה

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשות השבוע ויקהל פקודי - תשע''ב

 

שתיים פרשות לנו השבת. פרשות אלו חותמות את ספר שמות. הן סוקרות את כל המפעל של הקמת המשכן, מעין ''דוח ביצוע''.

בשנה שעברה דנו בשאלה על מה ולמה התורה מאריכה בנושא של הקמת המשכן ובפירוט נרחב של אותו ''דוח ביצוע''. אני מבקש להתייחס לדמותו של משה כפי שהיא מצטיירת בפסוקים האחרונים של הספר: ''ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן - - - ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן''.

בתחילת ספר שמות משה נולד וגדל בבית המלוכה במצרים עם כל המשתמע מכך. בורח למדין וחוזר שוב למצרים, כפי שמתואר הוא חוזר ללא רעייתו ציפורה. בהמשך נאבק בפרעה ובחרטומים בחוץ, ובקוצר הרוח של העם מבפנים.מוציא את העם בשלום ממצרים דרך ים סוף, סופג ביקורות מבית על תנאי החיים במדבר, מוריד את התורה מן השמים, מגייס את כל העם להקמת המשכן, מציל את העם מכיליון בגלל חטא העגל, ו . . . שהמשכן מוקם הוא לא יכול להיכנס אליו ?! - לעלות על הר סיני ולשהות בספירות עליונות ולקבל תורה ולוחות מפי ה' – כן, ולהיכנס למשכן שהוא ניצח על הקמתו והיה מעורב בכל פרט בציווי ובכל פרט של רכיב בכלים – הוא לא יכול להיכנס אליו בגלל הענן ?!

אירוע זה מזכיר לכולנו אירוע דומה בחייו של המנהיג משה. משה, אחרי מסע ארוך ומפרך לא יכול להיכנס לא''י. מה משמעות האירועים המחברת בין שניהם ?!

מנהיג, ככל שהוא יהיה דגול ונשגב, צריך לדעת ואף לחוות את העובדה שיש גבוה ממנו, ושהוא איננו כל יכול. במילים אחרות: ענווה. מנהיג של אמת, צריך לראות את מגבלותיו. ככל שהוא מודע להן כך הנהגתו תהא משכנעת טבעית ואמיתית. משה ענו מכל אדם, כנאמר: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), ולכן דווקא הוא זוכה לאמינות בלתי מעורערת למנהיגותו 

מצד ה', כנאמר בהמשך: '' לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'' (במדבר יב, ז).

שבת של שלום ושלוה והשקט ובטח לאחינו מהדרום,

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ויקהל - תשע''א

 

פרשתנו עוסקת בתיאור הביצועי של הקמת המשכן, לעומת הפרשיות הקודמות שמביאות בפנינו את ציווי ה' להקמתו. חלק מהפרשנים סובר, שהארכה בפסוקים וההפרדה בין הציווי לביצוע, מבטאת את נאמנותו של העם למימוש הציווי אחת לאחת. בלשוננו היום: הוצבה להנהגה ולעם ''תוכנית-עבודה'' עם יעדים מדידים, ובאה פרשתנו ועוסקת בשלב של ''הערכה ובקרה'' שאכן מומשו כל היעדים שבתוכנית ללא דופי.

אחרים מן הפרשנים מעמיקים במשמעות שלמות הביצוע של אותה תוכנית-אב להקמת המשכן. הם טוענים שהביצוע המדויק של הציווי האלוקי מעיד על טיב תכונותיהם האישיות של מנהיגי העם ועושי מלאכת האמנות. היהדות רואה בערך של זכויות יוצרים ערך חשוב הנלמד גם מהפרשיות העוסקות בציווי ובביצוע של הקמת המשכן. הביצוע המדויק של הקמת המשכן ביחס לציווי מלמד, שהאומנים עמדו ביצר האגואיסטי הרע של הטבעת חותם אישי ביצירה כדי לייחס אותה לעצמם. הם ביצעו את היצירות בדיוק מוחלט כפי שקיבלו בציווי של ה', ללא טביעת-יד אישית משלהם. תכונה זו של יושרה היא אבן דרך למנהיגי ציבור ואנשי תרבות ורוח.

פעמים שאנשים מנכסים לעצמם רעיונות לא להם, ומטביעים את חותמם האישי במימוש הרעיון, בניגוד גמור לזכויותיהם של מחוללי הרעיון. עלינו להבין שחוץ מחוסר יושרה הדבר מבטא גאווה גדולה בניגוד לפרגון והכרה ביתרונותיו ובזכויותיו של הזולת. כבר אמרו חז''ל בעניין דומה: ''האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם''. כשיש אחווה רעות ופרגון בין האנשים, יכולה להגיע הגאולה, השלווה והשלום בתוך החברה בה אנו חיים.

אכן, שנזכה לשבת של שלום ואחוה,

אלכס  

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''פקודי'' - תשע''ו

 

פרשתנו חותמת את ספר ''שמות''. לכאורה, חתימת הספר כבר מתרחשת בפסוק השני בשער הפרשה: ''ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר ציוה ה' את משה''. אז מה מחדשת לנו כל הפרשה החותמת לנו את הספר, במיוחד שהמוטיב הזה בעשיית המשכן ''כאשר ציוה ה''', חוזר על עצמו בסוף כל קטע קריאה של כל אחד מ-7 העולים לתורה ?!

 

כל הפרשה נראית בעינינו טכנית ובעלת חזרות מהפרשה הקודמת. אולם, לא כך פני הדברים. החתימה של ספר שמות, היא בהחלט בפסוקים האחרונים שלה. החתימה מתעצמת דווקא בגלל אותן החזרות בסוף כל קטע-קריאה. משה ואמני המשכן בראשות בצלאל, יוצרים ומקימים את המשכן אחת לאחת בדיוק כמו בציווי של ה', ולמרות העמידה וההתמדה של משה במשימה המאתגרת לאורך כל תהליך הייצור וההקמה שארכה כחצי שנה, התורה חותמת את חומש ''שמות'' באומרה: ''ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן'' (מ', ל''ה). משה יכול להיכנס אל המשכן רק כאשר ה' מפנה את הענן מעל המשכן, וכל זה עדיין אינו מביא את משה להיכנס פנימה אל המשכן, אלא רק כאשר ה' קורא לו בתחילת החומש הבא הקרוי ''ויקרא'' – ''ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמור''. מדוע משה מקים המשכן אינו ניכנס אליו מעצמו ?!

 

גם בחומש ''שמות'' לחתימה יש משמעות כמו בכל שאר החתימות של 4 החומשים. החתימה מבטאת את ערך הענווה של משה המנהיג. בקלות יתר יכול היה משה להיכנס אל המשכן מאחר שהוא זה שהנהיג ביד רמה את כל התכנית המורכבת של הקמת משכן. אלא, שמשה מכיר את מקומו בעולם ביחס למי שנמצא למעלה ממנו. הקמת המשכן יכלה לזמן למשה ''תפיסת מקום'' בשעה שהיה משנה במעט מציווי הקב''ה איך יראה בדיוק כל כלי במשכן. כל יוצר הרי מבקש הוא להטביע את חותמו האישי ביצירה ולרשום בצידה ''כל הזכויות שמורות'', אבל משה המנהיג ''מפנה מקום'' כאומר אחרת בענווה גדולה: ''כל הזכויות שמורות לקב''ה''. אין לי זכויות יתר במשכן למרות שיש לי חלק גדול ביצירתו והקמתו, אכנס אליו לכשיקרא.

 

בעולם המנהיגות החינוכית להנהגה של ''לפנות מקום'' יש ערך עצום. היא מזמנת אפשרות לכל הסובבים ''לתפוס מקום'' משלהם ולהעצים את עצמם. חתימת חומש ''שמות'' מלמדת אותנו שגם כאשר עושים את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, החלק המרכזי בעשייה הוא בין היתר ''לפנות מקום'' לאחרים.

 

חודש ושבת מבורכים בכל,

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''פקודי'' - תשע''ד

שבת של חתימות עומדת לפנינו. ספר ''שמות'' נחתם בפרשת ''פקודי'', ועימו נחתם אף חודש אדר א'. נהוג לומר במחוזותינו שכל סוף הוא גם התחלה חדשה. הבנה מוחשית של תובנה זו יכולה לבוא לידי ביטוי אם נדמיין לעצמינו מעגל. קשה מאד להבין שסוף הוא ראשית אם מדובר בתפיסה ליניארית. במובן זה סופו של ספר ''שמות'' הוא גם ההתחלה של ספר ''ויקרא''. הפסוקים האחרונים מתארים את הענן שמעל המשכן והשכינה השורה בו, מול אי ההרשאה של משה להיכנס בו בעת לתוך המשכן. מתי משה כן רשאי להיכנס אל המשכן ?! – בשעה שהקב''ה קורא לו, ממש כפי שמופיע בתחילת ספר ''ויקרא'': ''ויקרא אל משה וידבר ה' אליו'' (ויקרא, א', א'). מתן ההרשאה למשה כדי להיכנס למשכן, מזכירה לנו את מתן ההרשאה לאסתר להיכנס לארמון, על כך בהזדמנות אחרת כי אין כאן המקום להאריך בזה.

משה איננו יכול להיכנס למשכן. מציאות זו תמוהה היא מאד. משה החי במחיצתו של הקב''ה בשמים כדי להוריד תורה לעם ישראל אינו יכול להיות עם השכינה במשכן על הארץ ?! משה שרואה כרגע את פרי מנהיגותו בדמות הקמת משכן הבנוי לתלפיות במדבר, אינו יכול לבוא ולהיכנס בשערו ?!

דומה, שכאן אנו מגלים מהי תכונת העוגן של מנהיגות בכלל ומנהיגות חינוכית בפרט. משה איננו חי בתודעת מנהיגות של שררה וכבוד, גם לא בתודעה של ''מגיע לי'' כי נגעתי בשמים (תרתי משמע) וניצחתי על המפעל העצום של הקמת המשכן במדבר. משה חי בתודעה שיש בה ''גבוה מעל גבוה''. מנהיג נשפט ביחס הפוך: ככל שהוא יותר צנוע כך מנהיגות מתעצמת, וככל שהוא יותר בעל גאווה כך מנהיגותו מצטמצמת. משה מחכה להרשאה להיכנס למשכן שהוא יצר, ורק כשהקב''ה קורא לו למשכן אזי הוא מוכן להיכנס אליו, כפי שמופיע בתחילת החומש הבא. אולם, בהמשך המסע במדבר מבחן המנהיגות עולה כיתה. כאשר משה מנסה לחרוג מסמכותו ולפעול שלא על פי צו ה', נמנעת ממנו בבת אחת ובמפתיע ההרשאה להיכנס לארץ ישראל. מדוע ?! – כי ככל שהמנהיג ראוי יותר, כך מדקדקים עימו יותר. ממנהיג גדול ניתן לדרוש ולצפות לעמידה איתנה כל העת בכל פרטי צו ה', ובמקום ''להכות על'' (סלע) היה משה צריך ''לדבר עם''.

אנשי חינוך הם מנהיגים. השפעתם תלך ותיגדל ככל שהם יכירו בעוצמתם ובכישרונם של אחרים. רק כך נוכל כולנו יחד לקבל הרשאה להיכנס למשכן הלב של כל שותפינו לעולם החינוך, ובראש ובראשונה ללב תלמידינו וחניכינו היקרים.

שבת של תפילה וברכה לחודש נוסף של ריבוי שמחה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע פקודי - תשע''א

 

פרשתנו עוסקת בתיאור מדוקדק של סיכום ביצוע הקמת המשכן. בפרשה הקודמת עמדנו על משמעות החזרה בפרטים של התורה על הקמת המשכן, לאחר שיש כבר פירוט בפרשיות הקודמות העוסקות בציווי ההקמה. אכן מילות הפסוקים השולטות בפרשתנו הן: '' . . . כאשר ציוה ה' את משה''.

אני מבקש לתת הסבר נוסף לפירוט המסכם שמופיע בפרשתנו. הפעם מן ההיבט של מינהל ציבורי המבוסס על דברי המדרש.

הפסוק הראשון של פרשתנו פותח במילים: ''אלה פקודי המשכן". כך אומר המדרש: זהו שאמר הכתוב: ''ותפלטני מריבי עמי", וכתוב אחד אומר: "ותפלטני מריבי עם". "מריבי עם" - אלו האומות, "מריבי עמי" - אלו ישראל. אמר דוד: ריבונו של עולם! ישראל רוגנים הם, אתה מבקש שישיחו (=ירכלו) אחרי?! מתי? תדע לך כשנעשה בית המקדש, כל דבר ודבר נעשה במספר ובמשקל ... למה? כי הם רוגנים! שנאמר: "וידבר העם באלוקים ובמשה" ... אמר משה: יודע אני, כשישראל אכפת להם... רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עימהם: "אלה פקודי המשכן", והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר: לזהב לכסף ולנחושת. ונחושת התנופה שבעים ככר...". עד שהוא עושה חשבון והולך, על כל דבר ודבר שעשויים כסדר בתוך המשכן, שוכח אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל שעשה מהם ווים לעמודים, ולא היו נראים. התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר, שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו וראה שהיו עשויים ווים לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם: "ואת האלף ושבע מאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים". באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו ? על ידי שישב ועשה חשבון: "אלה פקודי המשכן!" ולמה עשה חשבון? הקב"ה מאמינו שנאמר: "בכל ביתי נאמן הוא!" ומשה נתן (=צריך לתת) חשבון ?! אלא מפני ששמע ליצני הדור, שהיו משיחים אחריו, שנאמר: "והיה כצאת משה ... והביטו אחרי משה".

כלומר, התורה מפרטת את כל ''ההכנסות'' ואת כל ''ההוצאות'' שהיו תחת הנהלתו ומנהיגותו של משה. למרות שה' מכריז על משה שהיה נאמן בכל ביתו, תמיד ימצאו אנשים נרגנים. לפעמים הם גם יכולים להיות רק ליצני הדור, המדברים באלוקים ובמשה או כדברי פסוק אחר: ''והיה כצאת משה . . . והביטו אחרי משה''. מנהיג ציבור, ולא חשוב באיזה סדר גודל, צריך להתנהל בשקיפות ובנראות כי הציבור מביט אחר מעשיו, הוא מהווה דוגמה אישית. יושר/ה צריך/ה להיעשות אבל גם להיראות !. שני פסוקים תומכים ברעיון זה. האחד מן התורה השני מן הכתובים: ''והייתם נקיים מה' ומישראל'' (דברים),  ''ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'' (משלי). מנהיגות, ובוודאי מנהיגות חינוכית ציבורית, צריכה להיות נקייה ומוצאת חן גם בעיני החברה ולא רק בינך לבין עצמך.  

למצטרפים החדשים לתפוצה מצ''ב כתובת הקישור לשאר הפרשות והחגים מתחילת השנה:

/EducationCMS/Units/Jerusalem/Mivne/Mahamad/Pash.htm

שבת של שלום והרבה חן,

אלכס  

   

 

 
 
  תאריך עדכון אחרון:  15/03/2016