education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
דבר תורה וחינוך לחומש ויקרא
אלכס גליקסברג, מחמ"ד
 

  

דבר תורה וחינוך תשע"א-תשע"ו

פרשת ויקרא

פרשת צו

פרשת  שמיני

לחג הפסח

פרשת תזריע-מצורע

פרשת  אחרי מות-קדושים 

פרשת  קדושים בשנה מעוברת

פרשת  אמור

פרשת  בהר

פרשת בחוקותי

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ויקרא''  ולחג הפורים  - תשע''ו

 

''ויקרא  אל משה וידבר ה' אליו ... '' (פרק א', פסוק א'). מילת הפתיחה ''ויקרא'' זכתה שעל שמה נקראת פרשתנו, והחומש השלישי. בידוע, שהאות א' במילה ''ויקרא'' בתורה צריכה להיכתב קטנה, ואין זו טעות סופר. לזעירותה של האות א' ניתן פירוש דרשני מקובל מדורי דורות שמשה רבנו ביקש להקטין את עצמו דרך הקטנת האות א', ובכך המילה ''ויקרא'' תשתנה ל''ויקר'', שמשמעותה שרק באופן אקראי בלבד הקב''ה קורא למשה, ושלא יחשבו שמשה כדרך קבע מתוועד עם הקב''ה.

 

פירוש דרשני זה כשלעצמו טעון ביאור. למה משה מקטין את עצמו דרך המילה א' ולא באות אחרת במילה "ויקרא" ? לדוגמה: הרי יכלה האות ק' להיכתב כקטנה והיינו מקבלים את המילה "וירא", ובאותה מידה יכולנו לדרוש שהקב"ה נראה אל משה כמו שנראה לשאר אבות האומה ולא רק אליו באופן בלעדי. למשל, הקב''ה נראה לאברהם אבינו בפרשת "וירא" בספר בראשית.

 

דווקא הקטנת האות א' יוצרת את המילה "ויקר". הפירוש הדרשני לעיל התייחס להבנת המילה מלשון מקרה. אולם, ניתן להבין הבנה אחרת את המילה "ויקר" מלשון יוקרה. הגדלות והיוקרה של  משה בענווה ובצניעות שבו. "ויקר אל משה" - הקב"ה מעניק את היוקרה למשה, בזכות זה שהקטין את עצמו. אכן, זו גם משמעותו של הקרבן המופיע בהמשך פרשתנו וברובו של החומש. הקרבן מעמיד נכונה את מקומו הקטן של האדם אל מול עוצמתו וגדלותו של האל.

 

המילה "ויקר" מופיעה גם במגילת אסתר: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". היוקרה של עם ישראל נובעת ממידת הענווה והצניעות של מנהיגיו. מרדכי ואסתר בענוותנותם כמשה בענוותנותו. שלושה מנהיגים אלו זוכים להוקרה בשעה שידעו להקטין את עצמם, והבינו שעליהם לפנות מקום למשהו שהוא יותר גדול ועצום מהם - לקב"ה והשגחתו, והוא זה שמחולל את האירועים עד כדי ניסים נסתרים ואף גלויים. אכן, מעולם לא מצאנו אצל משה, מרדכי ואסתר את מידת ההתנשאות והרצון לתפוס עוד מקום לשם כבוד וגאווה.

 

בהשלכה לעולמנו החינוכי: איזהו מנהיג חינוך הקרוי יקר ?! - הווי אומר מחנך ש"מפנה מקום" לתלמיד, ולא זה שבכל המרחב החינוכי מבקש להיות כל העת רק "ממלא מקום" !

 

שבת ''זכור'' וימי פורים שמחים לכולנו,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ויקרא'' – תשע''ה

 

[מתוך דף מקורות לתלמידים לרגל ''שבוע החמד'' – מחוז ירושלים]

 

זוכים אנו השבת לפתוח את החומש השלישי, הוא חומש ''ויקרא''.

 

בעל ה"כלי יקר'' מביא את המדרש המסביר מדוע בני הדור הצעיר מתחילים ללמוד את התורה מפרשת ''ויקרא'', הרי לכאורה חומש "ויקרא" קשה ביותר להבנה, והנה תינוקות של בית רבן, הקטנים ביותר, מתחילים ללמוד דווקא פרשות קשות אלו. הסיבה לדעת המדרש: ''יבואו טהורים ויתעסקו בטהרה. מה הקורבנות טהורים, אף התינוקות כן''. מוסיף בעל ה"כלי יקר" סיוע ממדרש נוסף מפרשת פינחס: "כבשים בני שנה, שמכבסים עוונות האדם ועושין אותו כתינוק בן שנה". לכן, גם האות א' שבמילה "ויקרא" כפי שהיא כתובה בתורה קטנה היא – רמז ללמדך, שהקטנים יחלו את לימודם מכאן. כשם שהאות א' ראש לאותיות, כך חומש ''ויקרא'' ראש וראשון ללימוד התורה מפיותיהן של בני הדור הצעיר.

 

בפסוק ב', בפתיחתה של הפרשה, נאמר: ''דבר אל בני ישראל . . . אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם''. כל פרק א' עוסק בקרבן עולה. הפסוק מתאר ''אדם'' הבא להקריב קרבן עולה לה' מכל מיני בעלי חיים, כך לאורך כל פרק א'. אולם, המילה הפותחת את פרק ב' אינה ''אדם'' אלא ''נפש כי תקריב''. מדוע ראתה התורה לשנות בין המילים מ''אדם'' אל ''נפש'' ?!

 

ההסבר לכך נעוץ בסוג הקרבן שבו פותח פרק ב'. מדובר בקרבן מנחה. קרבן המורכב משמן, קמח, מלח ולעיתים מוסיפים עליה לבונה כתבלין של ריח טוב. המוצרים ממנה קרבה המנחה נקראים בפינו ''מוצרי יסוד''. לא מדובר פה בבעלי חיים יקרים ממינים שונים שאותם האדם מעלה על המזבח. אלא, בקרבן המבטא פשטות. הפשטות הזו היא ה''נפש''. היא הפנימיות אותה מבקש ה' בשעת הקרבן. אדם אמיד שיכול להקריב קרבן יקר יש חשש לביטוי מוחצן שאינו בא מהעולם הפנימי האמיתי המבקש את פני ה' וקירבתו. כשאדם מביא את פשטותו באותם ''מוצרי יסוד'' אין חשש לביטוי מוחצן של גאווה. עוניו של האדם היא ענוותנותו, ובהקרבת המנחה הוא נותן את ''נפשו'' ממש. אידיאה זו בעבודת הקרבנות היא מוטיב מכונן לחיים כנים. השיפוט המוחצן בו אנו חוטאים כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו מונע מאיתנו חיי-אמת, מונע מאיתנו לגלות את הפנימיות ואת הנפש. אכן, קרבן מנחה גדול הוא מקרבן בעלי החיים, כי הנפש הרוחנית גדולה היא מכל האדם !

 

שבת שלום עם ראש חודש ניסן ופרשת החודש המבשרים התחדשות וצמיחה,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע "ויקרא" - תשע''ד

 

 פרשת השער של ספר ''ויקרא'' היא בעצם תמציתו של כל הספר. ספר ''שמות'' הנקרא גם אצל המפרשים ה''ספר השני'' ביחס ל''בראשית'' כי הוא מתאר את בריאתו של עם לאחר תיאור בריאתו של עולם. כעת אנו באים אל ספר של עבודת ה' מאתגרת יומיומית בתוך המשכן. החומשים הראשון והשני אין בהם ריבוי של מצוות באופן יחסי לחומשים הבאים. רובם של 2 החומשים מתאר לפנינו אירועים מכוננים לבריאתו של עולם והיווצרותה של האנושות ובריאתו של עם ישראל. אין התורה ספר היסטורי על ימי עולם ועם, אלא התורה מבקשת מאיתנו בשני החומשים הראשונים להנחיל בנו תפיסת עולם ערכית בבחינת ''דרך ארץ קדמה לתורה'', החל מבריאת העולם ועד ימי ראשית התגבשותו של עם ישראל. עתה מופיע לפנינו ספר ''ויקרא'' ולכאורה אנו מרגישים מעין חולשת דעת ורוח. עבודת הקרבנות היא עיקר איפיונו של הספר, וגם השליש האחרון שלו, הגם שאינו מתייחס לקרבנות רובו מתאפיין בציווי הקב''ה את עם ישראל במצוות. בתיאור אירועים מכוננים ספר ''ויקרא'' לגמרי לא עשיר. האמנם עלינו להרגיש השבת את חולשת הדעת והרוח ?!

 

להווי ידוע, אין מציאות מתמדת בעבודת ה' המושתת על חווית אופוריה רוחנית. חוויה חד פעמית איננה משנה אותנו באופן אימננטי. ערכי החומשים בראשית ושמות מרוממים ככל שיהיו, אינם מבטאים נכונה את ההוויה הרוחנית הנדרשת מאיתנו בחיי היומיום. הנדרש הוא, בירור פנימי של הנכחת ה' בחיינו האישיים והאינטימיים בשעה שאנו חושבים, מדברים ועושים. הנכחת ה' בעולמנו היא מודעות מתמדת למניעת פער בין עולמנו הפנימי לעולמנו החיצוני וצמצומו למינימום ההכרחי כל העת. מבחינה זו פרשתנו בפרט, וספר ''ויקרא'' בכלל מאתגרים אותנו מאד. עבודה מתמדת במשכן אינה דומה לחוויית קריעת ים-סוף או מעמד הר-סיני. זו עבודה יום יומית של ''תמידין כסדרם''. שהרי אך טבעי הוא, שהשיגרה ואולי אף השחיקה עשויים להגדיל את הפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני במיוחד כשהעיסוק הוא בקרבנות.

 

כל איש ומנהיג חינוך באשר הוא, נמצא במתח המתמיד שבין חוויות ספר ''שמות'' לשיגרת ספר ''ויקרא''. אבל בסופו של דבר עיקר האתגר החינוכי שלו הוא בשגרת היום. שאלת המודעות למניעת הפער בין החוויה לשגרה תלויה אך ורק בו. מעט מודעות למניעת הפער והבנה שעבודת משכן-החינוך היא עיקר הווייתנו עשויים לצמצם פערים של שחיקת- השגרה ולרומם את רוחו מעלה מעלה.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע "ויקרא" - תשע''ג

פרשתנו היא השער של החומש השלישי. ככל שער היא אמורה לייצג את תמצית התוכן של החומש. אכן, למי שמעיין בה נוכח לדעת שהיא אמנם מהווה פתח הולם לכל הקורות בחומש השלישי, חומש ''תורת כהנים''. פירוט עבודת הקרבנות בא לאחר סיום הקמת המשכן עם חתימת ספר שמות. זה הסדר הנכון: מקימים משכן, נכנסים אליו פנימה ומתארים את עיקר עבודת ה' במשכן היא עבודת הקרבנות. לבל נטעה, לאורך היות המשכן וגם בתי המקדש שלאחריו, עבודת הקרבנות היוותה אתגר גדול עבור מי שנטל בה חלק. הנביאים וחז''ל התמודדו עם משמעות הקרבת הקרבנות הן מן הצד המחשבתי והן מן הצד המעשי. אולם, שאלת הבסיס היא, מה משמעות עבודת ה' בעבודת הקרבנות בשעה שעוסקים בעניינים כל כך חומריים של בשר ודם ממש ?

בניגודיות המוחלטת שבין עבודת ה' השואפת לחיבור לכוחות חיות עליונים לבין חידלון החיות עם הקרבת הקרבן – טמונה התשובה. אכן, בראיה אינטואיטיבית אנו רואים סתירה בין עבודת ה' הרוחנית לבין העיסוק בקרבן על בשרו ודמו. אולם, בעומק יש פה מסר גדול. הרי מדובר בחיבור שבין קצוות, בין חיים למוות. העולם בנוי מחומר מוחשי, מכלים המהווים עבורנו אמצעים. גם בשעה שהחומר המוחשי נמצא במקום הנמוך ביותר של חידלון – אנו יכולים לרוממו ולתת לו משמעות. ייעודו של האדם להעלות את החומר למקום נשגב ואידיאי יותר, והתגלמות מציאותו של החומר בעולם היא לשם אמצעי גריידא. אתגר החיבור בין הקצוות, הוא מהות יצירת המשכן בסוף ספר שמות והוא מהות הקרבת הקרבנות בספר ויקרא. המשכן נוצר מכל חומרי-הגשם שדווקא נתרמו אליו, מלשון: רוממות, כולל ענן השכינה שמעליו. כיוצא בזה עבודת ה' בתוך המשכן הבאה לידי ביטוי בהקרבת קרבנות משמעותה: מאותה נקודת חדלונו של החומר, מתחילה החיות של כוחות חיים של עבודת ה'.

נדמה, שבעולם החינוך אנו עוסקים לא מעט בשאלת הדרכים והאמצעים והמתח הגדול שמתחולל בינם לבין האידיאות הגבוהות של עולם הרוח החינוכי. מהקמת המשכן על כליו, דרך הקרבת הקרבנות שבתוכו אנו מבינים, שיש לנו אחריות ומחויבות להעלות את הכלים והאמצעים למקום גבוה ומושכל, שיביאו  למימוש מיטבי של מטרות החינוך. יתרה מכך, פעמים שמנקודה של מקום ו/או מנקודת של זמן שיש בה/ן חוסר וחידלון, עשויה לצמוח יצירה חינוכית מופלאה, בבחינת: ''היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה''.      

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ויקרא – תשע''ב

 

 

פרשת ויקרא פותחת היא את החומש השלישי. המשכן עומד על תילו, הענן מכסה את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן. הגיע העת לצוות את משה ואת העם על עבודת ה' במשכן, כפי שבאה לידי ביטוי בעבודת הקרבנות.

בפסוק ב', בפתיחתה של הפרשה, נאמר: ''דבר אל בני ישראל . . . אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם''. כל פרק א' עוסק בקרבן עולה. הפסוק מתאר ''אדם'' הבא להקריב קרבן עולה לה' מכל מיני בעלי חיים, כך לאורך כל פרק א'. אולם, המילה הפותחת את פרק ב' אינה  ''אדם''  אלא  ''נפש כי תקריב''. מדוע ראתה התורה לשנות בין המילים ?!

 

ההסבר לכך נעוץ בסוג הקרבן שבו פותח פרק ב'. מדובר בקרבן מנחה. קרבן המורכב משמן, קמח, מלח ולעיתים מוסיפים עליה לבונה כתבלין של ריח טוב. המוצרים ממנה קרבה המנחה נקראים בפינו ''מוצרי יסוד''. לא מדובר פה בבעלי חיים יקרים ממינים שונים שאותם האדם מעלה על המזבח. אלא, בקרבן המבטא פשטות. הפשטות הזו היא ה''נפש''. היא הפנימיות אותה מבקש ה' בשעת הקרבן. אדם אמיד שיכול להקריב קרבן יקר יש חשש לביטוי מוחצן שאינו בא מהעולם הפנימי האמיתי המבקש את פני ה' וקירבתו. כשאדם מביא את פשטותו באותם ''מוצרי יסוד'' אין חשש לביטוי מוחצן של גאווה. עוניו של האדם היא ענוותנותו, ובהקרבת המנחה הוא נותן את ''נפשו'' ממש. אידיאה זו בעבודת הקרבנות היא מוטיב מכונן לחיים כנים. השיפוט המוחצן בו אנו חוטאים כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו מונע מאיתנו חיי-אמת, מונע מאיתנו לגלות את הפנימיות ואת הנפש. אכן, קרבן מנחה גדול הוא מקרבן בעלי החיים, כי הנפש גדולה היא מכל האדם !

 

שבת של שלום והתחדשות בחודש חדש,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ויקרא - תשע''א

 

פרשת השבוע פותחת את החומש השלישי – ויקרא.

 

חומש זה נקרא גם ''תורת כהנים''. חלק גדול מן החומש עוסק בהקרבת הקורבנות במשכן. נושא הקורבנות העסיק רבות את המפרשים, בעלי המוסר והוגי הדעות של מחשבת-ישראל. כולל השאלה מה מקומם של הקורבנות לעתיד לבוא עם בניית הבית השלישי.

 

גם אישי התנ''ך (שמואל, ישעיהו, הושע, עמוס, מיכה ובעל תהילים) עסקו בסוגיה זו. לכאורה, היינו חושבים שהקרבת הקורבנות כחלק מרכזי בעבודת ה', אינה טעונה בירור מצד אישי התנ''ך, בגלל מקומם החשוב והמכובד ביהדות. אך לא כך הדבר. מקורות רבים בתנ''ך (אין כאן מקום להאריך בהבאתם) עוסקים בבירור מקומו האמיתי של הקרבן. הקרבנות מצטיירים, בצדק, כמשהו חיצוני שעוסק בעיקר בבעלי חיים שמבטאים חומריות של בשר ודם ולאכילה הקשורה לקיום הגוף הפיזי. אישי התנ''ך מבקשים לענות על אתגר זה.

 

לתפיסת כולם, הקורבנות מבטאים משהו רוחני, נפשי ופנימי לחלוטין. הם מטיבים לנסח את הדבר גם באופן שלילי: הקרבת קורבן ללא תנועת-נפש פנימית שאינה מלווה בתפילה - אינה מועילה כלל ! מעבר לכך, לא רק בצד המחשבה והדיבור, גם בצד המעשי הקורבן אינו מכפר אם אין שינוי התנהגותי, בראש ובראשונה,  במצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלו מבטאות את עולם החסד והנתינה לזולת שדורש ויתורים רבים על זמני וממוני, וכל מה שקשור לחמדת הממון והבעלות עליו.

 

מכאן אנו מבינים שכוחה של התפילה גדול מכוחו של הקורבן. אין תפילה על קורבן – אין כפרה. קורבנות תלויים בזמן ובמקום. כשאין משכן או בית מקדש הם אינם קרבים. התפילה בישראל הייתה מקדמת דנא לפני היות המשכן והקמת שני בתי המקדש, ונמשכת לעולם ועד. היא יכולה להתקיים בכל מקום בעולם ובכל זמן בעולם !

 

שבת שלום עם הרבה תפילות לירידת גשמי ברכה,    

 

אלכס  

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''צו'' - תשע''ו

 

כמה מוזרה היא פתיחתה של פרשתנו. הציווי של ה' לאהרון ובניו, שבגללו נקראת פרשתנו – ''צו'', מתחיל מפינוי האפר (=דשן) של קרבן העולה שנאכל כל הלילה. היינו מצפים שהתורה תיפתח את פרשתנו בתיאור הקרבת קרבן התמיד של שחר, ולא בפעולה שולית של פינוי האפר מן הלילה.

 

עניין הקרבת הקרבנות והבנתו בזמן הזה טעון בירור. ערך פעולת ה''הקרבה'' הנובע מהקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש, לוקח אותנו בדורנו אנו לערכים נוספים הרלוונטיים למעגלי חיינו האישיים והחברותיים. הנושא, לכאורה שולי, של פינוי הדשן בפתיחת הפרשה הוא ערך חינוכי רב עוצמה. פינוי הדשן בבוקר לשם התחלת יום חדש, אינו עניין של ניקיון גריידא, שהרי אף אחד מאיתנו לא יסכים להתחיל יום חדש שערב לפני כן הוא לא ''ניקה שולחן''.  אהרון הכהן ובניו מתחילים לממש את הציווי האלוקי של הקרבת הקרבנות בפעולה שקשורה ליום האתמול, אל העבר. מימוש ה''צו'' האלוקי אינו מתחיל בפעולה הנולדת מהיום בבוקר ומעכשיו, היא מחוברת ברציפות אל האתמול, וכדי להתחיל יום חדש יש להתייחס לקורות העבר מאמש.

 

התורה מבקשת להנחיל לנו ערך לדורות בפעולת פינוי הדשן, בזה שהיא פותחת בה את הפרשה והציווי. יתרה מכך, התורה מכנה אותה: ''והרים את הדשן", ובלשון חז''ל: ''תרומת הדשן''. פעולה של ניקיון לכאורה, שיש בה תרומה. מרימים את מהות הדשן ממקום נמוך למקום גבוה, מן החול אל הקודש.

 

בעולמנו החינוכי אנו עוסקים כל העת לאורך ולרוחב בפעולות רצפים של זמן ותוכן. עולם החינוך מבוסס על שורשים ומסורות, וכשעוסקים בפינוי האתמול של הלילה – ''סור מרע'', ומבקשים להתחיל את ''עבודת התמיד'' של שחר חדש – ''עשה טוב'', התורה מחנכת אותנו שכך נכון יהיה להתחיל ב''צו'' שליחותנו החינוכית, ופינוי האתמול איננו קרוי פינוי סתם כי אם תרומה מן החול את הקודש מן העבר אל העתיד.

 

''שושן פורים'' ושבת שמחה ומבורכת לכולם,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''צו'' - תשע''ה

 

הזיקה בין פרשתנו לקודמתה ברורה היא. שתי הפרשות מדברות ברצף על הקרבת סוגי הקרבנות במשכן. אולם, אנו מוצאים שני הבדלים בולטים בין הפרשות. הבדל אחד – בתחילת פרשת ''ויקרא'' הקב''ה פונה אל בני ישראל: ''דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן'', ואילו בפרשתנו הקב''ה פונה אל הכהנים: ''צו את אהרן ואת בניו לאמור''. ההבדל השני – בפרשתנו מופיע קרבן התודה, ואין התורה מסתפקת רק באיזכורו של קרבן השלמים, ואילו בפרשת ''ויקרא'' קרבן התודה נעדר מן הפירוט של סוגי קרבנות השלמים.

 

נדמה שההסבר לשני ההבדלים בין שתי הפרשות לעיל חד הוא. בפרשתנו הציווי מופנה כלפי הכהנים מנהיגי העם. הכהנים בשיגרת עבודתם במשכן חשופים כל העת לקרבנות מסוגים שונים. חלקם קרבנות חובה, וחלקם קרבנות רשות של נדבה. קרבן תודה מוזכר בפרשתנו סמוך למשיחת הכהנים לעבודתם במשכן בידי משה, לקראת חלקה האחרון של הפרשה. הכהנים הספונים בשליחות עבודתם הרוחנית-חינוכית במשכן, ואשר אינם מצויים במציאות החיים הרגילה המזמנת אירועים המעוררים את האדם מן השורה להקריב קרבן תודה, עשויים לא להכיר תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם להיות מוליכי רוח החינוך של העם. לכן, דווקא פרשתנו מפרטת על קרבן התודה בצמידות למשיחת הכהנים, לבל תהפוך שיגרת ימי עבודתם במשכן כהרגל של מצוות אנשים מלומדה.

 

פרשתנו באה לחזק את משלוח היד (=שליחות) התובעני שבו אנו עוסקים ועסוקים : מלאכת החינוך (מלאך, שליח). עלינו להודות יום יום על שיגרת יומנו ולומר כעל העת תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות מסורים למען עיצובו החינוכי והערכי של הדור הבא.

 

''שבת הגדול'' מבורכת בכל,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''צו'' ולחג פורים - תשע''ד

 

בשבוע שעבר, למדנו על יכולתו של האדם לגשר בין חוויות אמוניות-רוחניות מעל הטבע (ספר שמות) לבין שיגרת החיים האמונית-היומיומית (ספר ויקרא). פרשת ''צו'' ממשיכה ללמדנו על יכולת גישור בהיבט נוסף, הגשר שבין עולם הפנים לעולם החוץ. הקמת המשכן ועבודת ה', ובייחוד עבודת הקרבנות מאופיינות כעבודה פיזית בעולם של חומר, ואין לך חומריות גדולה יותר מאשר העיסוק בבשר בהמה וחיה. באופן פרדוקסאלי עבודת ה' בקרבנות בתוך המשכן נעשית באופן החומרי ביותר בעיסוק בבשר. דוגמה נוספת למקומה של החומריות בעבודת ה', היא בגדי הכהונה המופיעים גם בפרשתנו. בגדי הכהונה אותם לובשים הכהנים , ובמיוחד אלו המפוארים של אהרן הכהן הם תנאי הכרחי לעבודת ה' במשכן. אם לא תיעשה עבודת המשכן בבגדים ייחודים אלו, כאילו לא נעשה דבר. כיצד מגשרים על הפכים אלו שבין פנים וחוץ שבין חומר של בשר ובגדים לבין עבודת ה' שברוח ?!

 

דומה, שעולם חומרי-חיצוני זה אמור לתת את המסגרת למשמעות הפנימית של עבודת ה'. דווקא המסגרת החומרית המוקפדת מאד מבקשת לעצמה התגדרות פנימית להאדרת הרוח. עבודת הקרבנות דורשת מהכהן מחשבת כוונה שהקרבן מוקרב תמורתנו ככפרה. גם מחשבת פיגול פוסלת את הקרבן. כמו כן, הבגדים הם מדים, מלשון: מידות. לכהנים יש תלבושת אחידה המחייבת אותם לשמירה על המידות הפנימיות. העולם הפנימי של הכהן הוא העולם המשמעותי, והעולם החיצוני רק בא לשרת אותו. כשאנו אומרים ''אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו'', אין אנו מייתרים את הקנקן, אנו נותנים לו את מקומו הראוי והנכון, כי ללא הקנקן, ללא החוץ, לא יכול להתקיים הפנים.

 

ימי הפורים וקריאת מגילת אסתר הבאים עלינו לטובה בראשית השבוע הבא, טומנים בחובם רעיון זה של הגשר בין פנים וחוץ. זו נקודת החיבור שבין פרשתנו לפרשת המגילה. אותו ארמון ''המלך'' הוא בדיוק אותו המשכן בפרשתנו. גם שם פנימה בתוך הארמון מתרחשים המון סיטואציות חומריות של יופי, עושר, כבוד ובגדים. אלא, שהסתר הפנים אותו מגלה אסתר גדול הוא מאותן סיטואציות. אסתר ומרדכי מלמדים אותנו מה היחס בין פנים לחוץ. שניהם לובשים בגדים ופושטים בגדים. היא - לובשת בגדי מלכות כשצריך להיכנס פנימה אל ''המלך'' להציל את עם ישראל, הוא – לובש שק וגם לובש בגדי מלכות, כמדי השליחות להצלת עם ישראל בשעה שנגזרת גזירת המן ובשעה ש''המלך'' חפץ ביקרו. זה הרעיון העומד גם מאחורי התחפושת המחפשת את החוץ להגדרת הפנים, ושל המסכה החיצונית של מסך-הפנים.

 

אנשי חינוך על מנהיגיהם נדרשים לגשר כל העת בין עולם הפנים לעולם החוץ. יש מקום לתודעה גבוהה לאיזונים הנכונים שבין חוץ ופנים, שאם לא כן המהות עלולה להיפגם, למשל: בדימוי-שווא (=סטריאוטיפ). עבודת הכהנים במשכן ועבודת אסתר ומרדכי בארמון מוכיחים ומלמדים אותנו מה היחס הראוי והגשר האיתן שבין שני עולמות אלו.

 

שבת שלום וימי פורים שמחים,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע צו ולחג הפסח – תשע''ג

פרשות ויקרא וצו הינן מקשה אחת. שתיהן עוסקות בסוגי הקרבנות ובסדרי ההקרבה של כל סוג. ממש פירוט מדויק ומסודר אחת לאחת. אולם, פסוק אחד יבלוט במיוחד לכל מי שמעיין בפרשה לאור נקודת הזמן בה אנו נמצאים השנה ממש בערב חג הפסח: ''והנותרת ממנה (=מהמנחה) יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש - - - לא תאפה חמץ'' (פרק ו', פסוקים ט'- י'). בניגוד לקרבנות אחרים, כגון: שלמים, ששם מצווים לאוכלו על חמץ, המנחה המוקרבת על המזבח אינה יכולה להיאכל על חמץ. גם בפרשת השבוע הקודמת הוזהרו הכהנים על כך: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ''. אכן, ''חמץ'' היא מילת הקשר בין פרשתנו לחג הפסח הקרב ובא.

מה מיחד את המנחה משאר הקרבנות ?!

המנחה היא הקרבן הפשוט ביותר. היא באה מעולם הצומח בלבד: קמח סולת, שמן ולבונה. ממש מוצרי-יסוד. כשהתורה מונה את סוגי הקרבנות בתחילת ספר ויקרא, היא מונה אותם בסדר יורד על פי ערכם הממוני וגודלם הפיזי: בקר, צאן, עוף, מנחה. רק על קרבן מנחה נאמר: ''ונפש כי תקריב קרבן מנחה'', וכבר כתבו הפרשנים, שמדובר באדם עני שאין ידו משגת קרבן מן החי, ולמרות שהוא מקריב קרבן מנחה כל כך פשוט ובסיסי, הוא בדרגה הכי גבוהה של הקרבת נפשו כביכול. גם הכהנים בשעה שהם נמשחים לכהונה, כפי שמופיע בפרשתנו, הם נמשחים עם קרבן מנחה ולא עם קרבן יקר הבא מן החי.

המנחה אינה יכולה להיות קרבה עם חמץ. אלו הם שני דברים הסותרים זה את זה ובכך תתבטל כל מהותה של המנחה. החמץ הוא ההפך הגמור מהמנחה. חמץ פירושו: התססה והתפחה כל העת, מנחה פירושה: מנוחה, פשוט ופשטות. העני-הענו המקריב את המנחה נקרא ''נפש'', כי זה מהותו הפנימית ללא שום נגיעה בתדמית חיצונית. משיחתם של הכהנים לתפקיד הכהונה יכולה להתרחש רק מתוך הקרבת מנחה המבטאת ענווה ופשטות ולא מתוך קרבן מן החי המבטא את גאוות העושר.

על המצה נצביע בליל הסדר ונאמר: ''הא לחמא עניא'' – זה לחם העוני, זה לחמם של הענווים. של בני חורין היודעים להכיר ולהוקיר תודה לבוראם. המצה מבטאת פשטות ללא גאווה התופחת כל העת, המחמיצה כל העת. החמץ לא יהיה נוכח על שולחן ליל הסדר, אין לו מקום כלל. הוא מבטא גאווה הפוגעת ביכולתנו לסגל לעצמנו מידה טובה של הכרת תודה והוקרתה לקב''ה. אכן, בליל הסדר נקריב סוג של מנחת תודה על הצלתנו ופדות נפשנו מדור לדור, ובמיוחד בדורות האחרונים בהם זכינו לחירות רוחנית ולעצמאות מדינית וריבונית פה בארץ חמדת אבות.

שבת של מנוחה, ושנזכה למצות ולא להחמיץ,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע צו – תשע''ב

 

על המילה ''צו'' אומר רש''י בראש הפרשה בשם המדרש: ''אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות''. הדברים  טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז ?!

התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, הן משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: ''לשרת בקודש''. זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.

אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: ''ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה''. ''ויעש אהרן ובניו'' – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !

 

עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש''י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי ''לשרת בקודש''. היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש ''יומם ולילה, שבעת ימים'' ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח ''ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה''.

 

שבת גדול(ה) עם הרבה קדושה,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע צו  וחג פורים - תשע''א

 

פרשת ''צו'' ממשיכה את תורת הקרבנות מהפרשה הקודמת. אחד ההסברים למשמעות הקרבת הקרבן הוא, שהאדם מודע למצבו הרוחני הירוד לאור מחשבותיו ופועלו שאינם עולים בקנה אחד עם היותו צלם אלוקים, אזי הוא מביא תמורתו בעל-חיים שמבטא כביכול באופן סמלי את עצמו: אני הייתי צריך בעצם למסור את נפשי !, ומתוך כך, האדם מתקרב (=קרבן) אל ה'. קירבה אל ה' משמעותה: קירבה אל עולם רעיוני-רוחני גבוה יותר, ולא כפי שחי בה האדם עד עתה. השאיפה והמאמץ להתקרב אל ה' בה לידי ביטוי בין היתר ביכולת של האדם לדבוק במטרה, ביכולת של האדם להיות מסור לשליחות שמוטלת עליו כל העת.

 

הקרבן שהאדם מקריב מעצמו, מאישיותו, על דרך דרשת הפסוק: ''אדם כי יקריב מכם'', יכול להיות קרב רק בתוך מקום מורם ומכובד במשכן או  בבית המקדש (אמנם, בעבר הייתה גם אפשרות להקריב בבמות-ציבור, אבל הם היו תקופות קצרות יחסית). במקומות גבוהים וקדושים מבחינה רוחנית, יש אפשרות להגיע למדרגות גבוהות ביותר של מסירות נפש ואחריות כדי להיות דבק ממש במטרה.

 

הסיפור המופיע במגילת אסתר, שנקרא השנה במוצאי השבת, מגלה את ההסתר של אותה מסירות נפש של דבקות במטרה כפי שעולה מן הדברים לעיל. מגילה – מלשון גילוי, אסתר – מלשון הסתר. גילוי ההסתר. בארמון המלך (נמשל: משכן או בית מקדש) אסתר מתקרבת אל המלך (נמשל: הקב''ה) עד כדי מסירות נפש ממש (נמשל: קרבן) למען השליחות להצלת עם ישראל.

 

אסתר היא סיפור מופלא הממחיש את מקומו וכוחו של היחיד לחולל מפנה בחברה, מתוך מסירות נפש ודבקות במטרה מתוך קירבה אל ה', קירבה אל הרוח !

 

שבת של מנוחה ושמחה ובצאתה אורה וששון ויקר,

 

אלכס  

 

 

דבר תורה וחינוך לחג הפסח - תשע''ו

 

שאנו נחתום הערב ב''ליל הסדר'' את ה''קידוש'' על הכוס הראשונה מתוך 4 הכוסות, נאמר: ''ברוך אתה ה' מקדש השבת ישראל והזמנים''.

 

לפני שבועיים כתבנו על קדושת הזמן שבאה לידי ביטוי מעל לזמנים הטבעיים שבהם אנו חיים, היום השמיני – היום שמעל הספירה הרגילה של שבע.

 

עם כניסתנו לחג הפסח, אנו מגלים היבט נוסף ביחס לקידוש הזמנים, שראוי שגם עליו נכוון בחתימת הברכה ב''קידוש''. אנו מודים על כך שיש לנו מסגרות של זמן המכוונת אותנו לניצול מיטבי של משאב החיים. היבט הרואה בזמן מתנת-אל שיש להעריכה ולקדשה. לקראת החג אנו נמצאים במסגרת דרישה נרחבת ל''עמידה בזמנים'' בעקבות מה שהחג דורש מאיתנו . המצה – המבטאת מיצוי, נוצרת לכל היותר עד 18 דקות, ומעבר לכך היא נחשבת חמץ, כביטוי להחמצה. זמן אפיית המצה הוא הסמל המרכזי והמכונן לאותה ''עמידה בזמנים''. אולם, כבר מאמש, החל מ''בדיקת חמץ'' וביעורו הבוקר, עבור דרך סוף הזמן שבו אנו יכולים לאכול חמץ לפני הביעור, ובסדר עצמו: זמן חצות הלילה לעניין סוף זמן אכילת מצת האפיקומן ואכילת מצה לאורך כל הסדר בתוך זמן קצוב של דקות ספורות, אנו נדרשים באופן תכוף ל''עמידה בזמנים'' כל העת

 

''ליל הסדר'' הוא ליל החינוך. עוברים בו מסרים גלויים וסמויים מאב לבן. חג הפסח כולו עם המצות של המיצוי, ו''ליל הסדר'' ומסגרת הזמנים המדוקדקת שבו, מבקשים להעביר מסר של ברכה המקדשת את הזמן היקר לנו מפז. לצד תכנים היסטוריים-אמוניים של מסעו של עם ישראל מגלות לגאולה, ישנם ערכים נוספים שראוי שנחנך את עצמנו ואת הדורות הבאים אליהם. אחד מהם הוא, קדושת הזמן וניצולו באופן נכון וראוי למיצוי ולא להחמצה, לדקדוק ו''לתקתוק'' הנדרשים לעשייה חינוכית ולימודית מיטבית ויעילה.

 

אכן, אפשר לכוון גם על ערך קדושת הזמן וניצולו בפתיחת הסדר בקידוש: ''ברוך אתה ה' מקדש השבת ישראל והזמנים'' !

חג אביב של התחדשות וצמיחה,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לחג הפסח – תשע''ה

 

המתבונן לכל אורכו של ''ליל הסדר'' מתווספת לו קושיה חמישית כנגד הכוס החמישית ''כוסו של אליהו''. הקושיה לא תיפתח במילים ''מה נשתנה'', אלא מדוע נקרא ''ליל הסדר'' בשם זה, שהרי לכאורה בדיוק להפך אין כלל סדר ב''ליל הסדר'' ?! - אין זמן שבו רק אוכלים, ואין זמן שבו רק מגידים. יש בליל זה מרכיבים רבים של אומר ואוכל הכרוכים זה בזה ממש כאותו ''כורך'' שנהג בו הלל. אנו חוצים את אמירת ה''הלל'' לשני חלקים ממש כמו ה''יחץ'' של המצות. פעמים שמגביהים את הכוס או את הקערה או את המצות, ופעמים שמסלקים את הקערה מן השולחן או מכסים את המצות או מטפטפים יין מן הכוס. פעם יושבים ונוטלים ידיים כשסמוכים על השולחן ב''רחצה'' ופעם קמים מן השולחן לנטילת ידיים לסעודה, מצד אחד מצווים באכילה ושתיה, אולם בד בבד יש איסור מוחלט לאכול ולשתות לאחר אכילת האפיקומן ועוד. הלזה יקרא ''ליל הסדר'' ?!

 

יש הטוענים שדווקא חוסר הסדר ב''ליל הסדר'' בא ליצור ערנות לסקרנות אצל תינוקות של בית רבן שאף הם מסובים כבני חורין לשולחן. קשה לקבל תשובה זו על קושייתנו החמישית, שהרי מיד תצוץ השאלה: ולמביאי תינוקות אלו להסב על שולחן ''ליל הסדר'', המבוגרים, מה יהיה עליהם ולמה יהיה חלקם בחוסר סדר משווע זה ?!

 

נראה לומר, שחוסר הסדר הוא חלק מוחשי ומכוון כדי שכולנו נחווה את חוויית היציאה מעבדות לחירות בזמן הזה כיחידים, כמשפחות וכעם. יש בתהליך היציאה מעבדות לחירות חוסר סדר: פעמים שעולם המצוות גלוי וברור לנו כבני חורין כאותן המצות על השלחן, ופעמים הוא ''צפון'' עבורנו ומתכסה כאותן המצות. פעמים שתהליך המעבר להיות בן חורין נגלה כאותה קערה, ופעמים שהוא נסתר כאותה קערה. פעמים שהתהליך מהיר כשתיית היין מן הכוס, ופעמים שהוא איטי כאותו טפטוף יין מן הכוס. פעמים קשה לנו להודות ולהלל על היותנו בני חורין בפה מלא ובבת אחת, ואנו חוצים את ה''הלל'' ומודים בחצי פה בלבד. פעמים שאנו ''כורכים'' בתהליך היציאה מעבדות לחירות את מרירות ה''מרור'' עם מתיקות ה''חרוסת''. פעמים שאנו זוכים שקדושת מעשה ידינו תבוא אלינו מעצמה, ופעמים שעלינו להתאמץ ולעבור כברת דרך כדי לקדש את מעשה ידינו כאותה ''נטילת ידיים'' לסעודה.

 

''ליל הסדר'' נקרא גם ''ליל שימורים''. לילה שעם ישראל נישמר בו בזכות היות ליל זה ליל החינוך. תהליך החינוך מבקש להוציא את האדם ממקום של עבדות לקיבעון לידוע ולמוכר למקום של חירות המבטאת את עומק המחשבה והמעשה. תהליך החינוך מושתת על ערכי-יסוד המובילים את האדם לחירותו החינוכית-ערכית, והם המאפשרים לו לחיות חיי חירות אידיאיים, בבחינת: ''אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'' (משנה אבות).

 

חג חירות שמח שבו ניזכה כולנו למצות ולא להחמיץ,

 

 

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפסח – תשע''ב

חג הפסח השנה חל ביום השבת. קדושת חג נפגשת עם קדושת שבת ולהפך. במה תורם המפגש לחג הפסח ובמה תורם הוא ליום השבת ומה משמעותו ?!

 

לשבת שני טעמים כפי שהם מופיעים בעשרת הדיברות המוזכרות בשני חומשים. בשמות – הטעם הראשון הוא זכר למעשה בראשית, בדברים – הטעם השני הוא זכר ליציאת מצרים. שני טעמים המשלימים את מערכת המחויבות שיש לאדם, מצד אחד לאלוקיו, ומצד שני לחברה. זכר לבריאת העולם: השבת היא אות של אמונה לעולם ועד בלב האדם, שעושה השמים והארץ הוא ה'. זכר ליציאת מצרים: השבת היא יום מנוחת הגוף והנפש, בניגוד מוחלט להיותנו עבדים ללא הפסקת מנוחה יום במצרים.

בשעה  שהשבת נפגשת עם חג הפסח, עוצמתה של השבת מתעצמת בזכות החג בעניינו של הטעם הראשון (זכר למעשה בראשית ). מאחר וה' אינו רק אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ובחפצו עשה וברא הכל בששת ימי בראשית. אלא, הוא מחולל את חוקי הטבע באופן תמידי יום יום וביכולתו להפר חוקים אלו לחלוטין, כפי שחג הפסח מעיד בכל סיפור היציאה ממצרים וההליכה במדבר עד הגיענו לארץ נושבת. הכל נוהל בידי הקב''ה בניסים גלויים מעל חוקי הטבע. חג הפסח משדרג את אמונתנו הבסיסית בקב''ה כפי שהיא מופיעה בשבת, והיא גדלה לאין ערוך, בשעה שהוא מתגלה אלינו כשולט בניסים מעל חוקי הטבע שיצר.

בשעה שחג הפסח נפגש עם השבת, עוצמתו של החג מתעצמת בזכות השבת בעניינו של הטעם השני ( זכר ליציאת מצרים ). כי בחג הפסח אנו מציינים את היציאה מעבדות לחירות, אבל מה המשמעות העכשווית להיותנו בעבר הרחוק עבדים לאחרים ?! -  השבת משדרגת את העובדה שיש להיזהר ולהיות רגיש ביחסי העבודה עם העובדים, בכך שיש להעניק להם מנוחה וחירות מעת לעת מכבלי הזמן שבהם הם כבולים למעבידיהם. לכן, השבת היא הביטוי היותר עליון לדורי דורות של אותה יציאה היסטורית מעבדות לחירות, וערך החירות של חג הפסח מתעצם מאד.

 

פסח ושבת, שבת ופסח – שני מועדים מקודשים נפגשים. מפגש שמעצים זה את זה בו זמנית, ובכך שניהם ביחד גדלים וצומחים למקום גבוה יותר.

 

יהי רצון שנצליח לחוות צמיחה ופריחה בחג האביב בעקבות מפגשי הזמנים,

  

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שמיני'' - תשע''ו

 

פרשתנו פותחת ביום ''השמיני''. היום שמעל לטבע, מעל לספירה הרגילה שלנו של ''שבע''. לנו יש מחזור טבעי של שבעה ימים בשבוע, אין לנו שמונה ימים. רגילים היינו לומר ש''לכל שבת יש את מוצאי שבת'' אבל אין לשבת של היום השביעי את היום השמיני. ליום שמיני זה חיכינו בכיליון עיניים מזמן תחילת הקמת המשכן בספר שמות, הוא יום חנוכת המשכן !

 

אלא, שביום החגיגי של חנוכת המשכן מתרחשת טרגדיה גדולה לאהרון הכהן. בניו נדב ואביהוא מתים בשעה שהם עובדים בעבודת הקודש במשכן. אירוע קשה בכל קנה מידה שאיננו מובן לנו. על מה ולמה הם משלמים בחייהם על הקרבה זו. דממת שתיקתו של אהרון בבחינת קבלת הדין, והוראותיו של משה גם הם ראויים למחשבה ובחינה.

 

התורה מבקרת בשתי מילים את עבודתם של נדב ואביהוא במשכן: ''ויקריבו לפני ה' אש זרה ...'', מה פישרה של אש זו ?!

 

כדי לעבור מספירת שבעת הימים הטבעיים אל היום השמיני שמעליהם, יש לחצות קו-הפרדה. קו זה מסור רק לעולמו הפנימי של האדם. ההבדל בין טהור לטמא, ובין קודש לחול הוא דק ביותר. המונח ''זרות'' טומן בחובו את הדקות הזו שמבחינה בין החיים לבין החידלון של המוות. ה''זרות'' היא זו שמחטיאה את האמת הפנימית של האדם, היא מזייפת את הטהור ומסוגלת להפוך אותו לטמא, היא מזייפת את הקודש ויכולה להפוך אותו לחול. היעדרה של ''זרות'' זו עשויה לרומם את נפש האדם מספירה של השבע אל הספירה העל-טבעית של השמונה. למותר לציין, ש''זרות'' זו איננה ניתנת להגדרה אובייקטיבית, ויש בה הרבה מעולם הרגש העדין והפנימי הנתון אך ורק לשפיטתו של האדם את עצמו וע''י אלוקיו.

 

נדב ואביהוא לוקחים ''איש מחתתו'' שלו, ומניחים בה אש המועברת מן המזבח. זו לא אותה אש אלוקית שיוצאת מן השמיים זמן מועט לפני כן. יש בתיאור זה של הפסוקים כדי שנבין מה היא אותה ''אש זרה''. נראה אולי להסביר, שכל אחד משני בני אהרון לקח את המחבת האישית שלו עם האש שהוא יצר. לא מחבת משותפת עם האש השמיימית. מבחינה זו נשארו נדב ואביהוא עדיין ביום השביעי, ולא התעלו אל היום שאחרי – אל היום השמיני. נדב ואביהו מבקשים לשנות את מרכז שליחותם של הכהנים המנהיגים למען עם ישראל במשכן, ולהסיט את המוקד לביטוי אישי עצמאי של כל אחד מהם למען עצמו. אולי הסבר זה עשוי לתת תשובה גם לשאלת סמיכות הפרשיות של מותם של נדב ואביהוא למאכלות אסורות. בעל חיים יכול להיות טהור, אבל לא בטוח שתמיד הוא יהיה כשר וראוי לאכילה (הסבר זה עשוי גם לקשר בין פרשתנו לפרשת טהרת ''פרה'' אדומה הנקראת השבת).

 

פעמים כשליחי חינוך יש בנו את הדחף לרומם את קדושת החינוך, אבל לא בטוח שיש בה תמיד את טהרת הנפש, ואת הכשרות המתבקשת. פרשתנו מלמדת אותנו שאם אנו רוצים להקריב אש חינוך תמידית, עלינו להקפיד לבדוק את עצמנו כל העת שאכן האש טהורה ונקייה ואין בה כלל ''שיקולים זרים'' של אותה ''אש זרה'' מפרשתנו.

 

שבת שמחה ומבורכת גם בברכת חודש ניסן,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שמיני'' - תשע''ד

 השבת אנו קוראים שתי פרשות משני חומשים שונים. פרשתנו ''שמיני'' מחומש ויקרא ופרשית ''פרה'' מתוך פרשת ''חוקת'' בחומש במדבר העוסקת בענייני טומאה וטהרה. מושגים אלו היו רווחים ביותר בחברה היהודית בהיות המשכן ושני בתי המקדש על תילם. מידי פעם בפעם הרחבנו עליהם את הכתוב בשנים עברו. פרשית ''פרה'' נקראת השבת בבתי כנסיות להזכיר לנו את ההיטהרות המחייבת לפני קרבן פסח הממשמש ובא, שלא תישכח תורת הטהרה מישראל.

 

בפרשתנו אנו קוראים על טומאת אדם בשעה שהוא נוגע בנבלתה של בהמה. לעומת זאת, פרשת ''פרה'' עוסקת בהיטהרות מטומאת מת מידי הכהן באמצעות אפר פרה אדומה. יש כאן פרדוקס הבולט במיוחד לאור קריאתם הרצופה השבת של שתי הפרשות לעיל: מצד אחד בפרשתנו, נבלת בהמה מטמאת, ומצד שני בפרשית ''פרה'' אפר נבלת בהמה מטהר, הכיצד ?!

 

חז''ל התייחסו לטהרה מאפר פרה אדומה כחוק ללא טעם ובלתי מובן, כי אי אפשר להבין כיצד אפר פרה מטהר מטומאת מת בשעה שהמגע בנבלת בהמה מטמא. אולם, ראוי שננסה לחתור וליישב את הסתירה בכל אופן. מהות חיפושנו מתבססת על הרמב''ם בספרו ''מורה נבוכים'' שטוען בניגוד לאחרים, שחלה על האדם חובת חיפוש אחר טעמי המצוות, על מנת שהאדם יוכל להשיג בשכלו האנושי את הבנת הציווי האלוקי. הבנה זו תביא אותו לקיום המצווה באופן שלם יותר, ולא שקיומה יהיה רק בבחינת הרגל של עשיה בלבד- ''מצוות אנשים מלומדה''. אין הרמב''ם רואה בעצם החיפוש סוג של ערעור על החוק הבלתי מובן מאת הקב''ה. לשיטתו, מציאת טעמים למצוות גורמת היא להתקרבות האדם לקב''ה, וההבנה שהטעם שאנו מוצאים אינו חייב להיות בדווקא אותו הטעם האמיתי-אלוקי שעומד מאחורי המצווה. לקב''ה יש טעמים משלו שאין מוחו של האדם יכולה להשיגם.

 

ישוב הסתירה מבוסס על המשכו של הרעיון שהתיחסנו אליו בפנים אלו ואחרות מתחילתו של חומש ''ויקרא''. ניזכר: מה יחסינו אל עולם החומר. המשכן וכליו וגם עגל הזהב עשויים בדיוק מאותו חומר. מה מבדיל ביניהם ?!- המהות שאתה יוצק לאותו עולם חומרי. כשם שהתפלאנו על הקרבת הקרבנות שעיקרה בשר ודם כשיאה של עבודת ה', וכן לגבי פליאתנו על כל בגדי הכהונה שהם תנאי הכרחי לכהנים שעבודתם במשכן תיצלח, למה ?! – בגלל המהות הרוחנית-אמונית הממוסגרת בעולמו הקיומי מציאותי של החומר. כך גם היחס אל אפר בהמה. הוא חומר גלם סתמי שהאדם מפיח בו את המהות. ברצותו מטהר וברצותו מטמא. נבקש ליעד אותו לטהרה – הוא יטהר, לא נבקש - הוא יטמא. הקב''ה בתורה מבקש להעמיד אותנו מתחילת ספר ''ויקרא'' בהבנה הראויה של עולם הרוח ביחס לעולם החומר: משכן מול עגל, אפר פרה אדומה מול נבלת בהמה, ועוד.

 

גם בעולמנו החינוכי יש עיסוק בענייני-חומר ומסגרת. בטוחני, שבעבודה מתמדת המטהרת את ליבנו ואת רצוננו להבין כראוי את מהות שליחותנו החינוכית, נכול נוכל להתמודד נכונה גם באותם ענייני-חומר ומסגרת, המשרתים את המהות והאידיאה של עולם החינוך.

 

    

אלכס

דבר תורה וחינוך  לפרשת השבוע שמיני – תשע''ג

במרכזה של פרשתנו עומד מותם של נדב ואביהוא שני בני אהרן הכהן בשעת עבודתם בתוך המשכן. בעבר דנו בסיבת המוות, ובתגובתו הייחודית של אהרן – ''וידום אהרן''. בסמוך לסיפור מותם של בני אהרן, התורה מצווה אותנו באיסור אכילת בעלי חיים אשר אינם טהורים, בלשונם של חז''ל: כי אין בהם ''סימני טהרה''. יש לשאול מה בין איסור אכילה זה למותם של נדב ואביהוא שנכתבו בסמיכות זל''ז ?!

לשון '''טהרה'' נכתב ולא לשון ''כשרות''. יש להבחין ולחדד את ההבדלים בין שני מונחים אלו. טהרה אינה כשרות, ואין טומאה כחוסר כשרות. טהרה או טומאה מבטאים מציאות פנימית של דרגה רוחנית. היא איננה מציאות טכנית שנוצרת בעקבות פעולה אנושית כזו או אחרת שיש במונח ''כשרות'', הדומה למילה ''כשירות'' שפירושה יכולת מימוש בכח ולאו דווקא בפועל. העולה מהבחנה זו לענייננו למשל, שיש מציאות שבה בעל חיים ''טהור'' לא מוכרח להיות ''כשר'' לאכילה, מחמת היות בו מום או בעקבות שחיטה פסולה ועוד.

ההבחנה בין שני מונחים אלו מסבירה לנו את הסמיכות בין מותם של בני אהרן לאיסור אכילת בעלי חיים אשר אינם טהורים. אכן, הכהנים מבטאים דרגה רוחנית של טהרת המנהיגות, וייעודם הוראת התורה לעם ישראל ועבודת ה' במשכן או במקדש. אולם, כמנהיגי בשר ודם רוחניים וטהורים ככל שיהיו, הם עשויים חלילה ליצור מציאות שאיננה כשרה, העלולה להשמיט מידם את כל מעמדם הנשגב והטהור. זו משמעות סיבת מותם של שני בני אהרן שהקריבו ''אש זרה'' במשכן.

כאנשי חינוך העוסקים בטהרה, עלינו לתת אל ליבנו שטהרת החינוך יכולה להתממש ולבוא לידי ביטוי אם וכאשר המעשה החינוכי הוא ראוי וכשר. אזי, טהרת החינוך יכולה להשפיע שפע רב עלינו ועל כל שותפינו לעשייה החינוכית.

שתהא שבת טהורה שנתפלל בה לחודש אייר שיחול השבוע לטובה ולברכה,

אלכס


 

דבר תורה וחינוך  לפרשת השבוע שמיני – תשע"ב

 

הסמיכות בין חג ''שביעי של פסח'' לפרשת השבוע ''שמיני'', גורמת לנו אינטואיטיבית לחפש את הקשר המהותי שבין היום ה''שביעי'' ליום שבא לאחריו היום ה''שמיני''.

 

אחד מאחרוני הפסוקים בפרשת ''שמיני'', שמתייחס ל''מאכלות אסורות'', מסגיר את הקשר המהותי בין מדרגת היום  ה''שביעי'' ליום שאחרי היום ה''שמיני'': ''כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים כי קדוש אני''. ביום השביעי לחג הפסח נקרע ים סוף לשני חלקים כדי שעם ישראל ינצל ממוות. המצרים מאחור והים מלפנים, ואלמלא קריעתו של הים עם ישראל היה חדל מלהתקיים.

אבל, מה משמעות הצלה זו אם לא כדי להגיע ל''יום שאחרי'' הוא היום השמיני ?! – היום השמיני הוא יום שחלה בו דרגת הקדושה שאליה עם ישראל מבקש ושואף להגיע. השראת השכינה במשכן ביום השמיני, המוזכרת בחלקה הראשון של הפרשה, הולידה עימה את אותה הקדושה. לא בכדי חלקה השני של הפרשה עוסק ב''מאכלות אסורות'', קרי: מהם אותם בעלי החיים שמותר לנו לאכול על פי סימני הטהרה ולהפך. יציאת מצרים ביום השביעי לא מספיקה לנו כדי להיות עם קדוש, אנו זקוקים לקומה ולמדרגה שמעל – ל''יום השמיני'', כגון: קדושת עבודת המשכן, קדושת המאכלים. לכן, לשון הפסוק לעיל הוא: ''המעלה אתכם מארץ מצרים'', ולא המוציא אתכם מארץ מצרים, כי כל מטרת גאולתנו ממצרים היא התעלות למדרגה של קדושה.

 

כל אתגרי מערכת החינוך של דורנו הניצבים בפתחינו כל העת, הם כדי לעלות את הבאים בשערה, מקטן ועד גדול מהמתחנכים והמחנכים, לאותה קומה ומדרגה של הערך המוסף של קדושת ה''יום השמיני'' !

 

מועדים לשמחה ושבת למנוחה,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שמיני - תשע''א

 

בפרשתנו מופיע מותם של נדב ואביהוא בני אהרן הכהנים. מקרה זה טעון בירור.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' '' (ויקרא י' א'-ב').

נדב ואביהוא הקריבו אש זרה  שה' לא צווה אותם להקריב. הם רוצים להתקרב אל ה' בדרך לא נכונה ונענשים במיתה לפני ה'.

ישנם עוד מקרים בתנ"ך שבהם מוזכרים חטאים דומים:

• אדם וחוה בגן עדן רוצים להדמות לה', "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹ-קִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג' ה'), אוכלים מעץ הדעת ונענשים בגירוש מגן עדן.

• בני האדם בתקופת נח שרוצים להדמות לבורא מנסים לברוא יצורים חדשים על ידי הכלאה וכדומה - נענשים במבול.

• אנשי מגדל בבל, מנסים להגיע לשמים - נענשים בפיזור ובבלבול השפות (בראשית י"א).

• קרח ועדתו חושבים שכל העדה כולם קדושים ולכן לכולם יש זכות שווה להתקרב לה' - האדמה בולעת אותם (במדבר ט"ז).

• עוזיה / עזריה מלך יהודה נכנס להיכל להקטיר קטורת - נענש בצרעת עד יום מותו (דברי הימים ב' ,כ"ו).

• נבוכדנצר מלך בבל חושב שבזכותו בבל כה גדולה - נענש בגירוש מקרב בני האדם עד שיכיר בה' מחדש (דניאל ד').

 

בכל המקרים האלה העונש הוא חמור מאין כמוהו. נשאלת השאלה, למה העונש כה חמור ?

לכל אדם יש מקום ותפקיד בעולם, ''אין שחקני ספסל''. אדם שלא מבין את שליחות-תפקידו ורוצה לכבוש מקום שהוא אינו מתאים ואינו שייך אליו, הוא משים עצמו מעל הקב''ה. נוצרת תופעה של '' פגיעה באיזון '' (על משקל ''פגיעה באוזון'') בתיפקוד העולם בכלל ואותו אדם בפרט שלא על פי התוכנית האלוקית.

 

יחד עם זה, לא כל החוטאים הנ''ל נענשו במיתה. ניתן אולי להבין מזה,  שמי שלא נענש במיתה יצר שליחות חדשה שמטרתה גילוי חדש של ה' בעולם באמצעות אותו האיש החוטא, למשל : אדם וחוה יצרו משמעות חדשה של בני אדם בעולם בעלי כוח בחירה  לצד השגחה האלוקית.  כאשר השינוי בשליחותו של אדם מבוסס על בחירת עשיית טוב, נכון וישר בעיני אלוקים ואדם לצד אחריות לבחירה, אזי יוכל ליצור שינוי ראוי בשליחותו.

 

שבת של מנוחה ובשורות טובות,

 

אלכס  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תזריע'' - תשע''ו

 

החוט המקשר בין הפרשה הקודמת ''שמיני'' לפרשתנו ולפרשה הנוספת שנקרא השבת פרשת ''החודש'', הוא קדושת הזמן.

 

גם בתחילת פרשתנו מופיע היום ''שמיני'', יום ברית המילה לתינוק שנולד. כפי שהזכרנו בשבוע שעבר היום השמיני בעל קדושת הזמן, הוא היום מעל הספירה האלוקית הטבעית מאז בריאתו של עולם, היום בו אנשי המשכן חנכו את בריאת המשכן. הרך שזה עתה נולד מצבו הטבעי הוא שאיננו נימול. האדם נידרש לקדש את היום השמיני במילת התינוק, ולהוציאו ממציאות גופנית טבעית למציאות רוחנית גבוהה יותר, ובכך להשלים את יצירת הבורא כמשימה המונחת על כתפי בשר ודם להעלאת המציאות הטבעית האנושית מימי בריאת העולם.

 

נגעי הצרעת המורכבים שבהמשך הפרשה ובפרשה הבאה, אבחנתם מוטלת אף היא על האדם. לכהנים היה תפקיד להחליט מתי הנגע טהור או להפך. במילים אחרות, הכהנים החליטו מתי תשרה קדושת זמן על בעל הצרעת, ומתי חו''ח יחול פרק זמן של טומאה עליו.

 

האדם מקדש את הזמן. הוא קובע שיש יום ''שמיני'', הוא קובע מתי מסתיים זמן הטהרה ליולדת בן או בת והוא קובע מתי זמן הטהרה של בעל הצרעת.

 

פרשת ''החודש'' שגם אותה נקרא בשבת, שתפקידה לעורר אותנו לקראת קדושת הזמן של חג הפסח, היא הבסיס לכך שקדושת המועדים בלוח העברי מסורה לאדם. מימי קדם מצוות קידוש החודש והמועדים תלויה הייתה בראיית האדם את מולד הלבנה והכרזת בית הדין על כך. רק קדושת השבת קבועה וקיימת לה מימי בראשית ולנצח נצחים וניתנה מאת הקב''ה, שאר קדושות המועדים תלויות הן בקידוש החודש בידי האדם, כפי שכתוב בפסוק: ''החודש הזה לכם ראש חודשים''.

 

בתרבות המודרנית חל כירסום גדול במונח קדושת הזמן. המימד הרוחני של הזמן אינו בנמצא כל כך. מימד הזמן תופס חלק מרכזי בחיי החולין היומיומיים שלנו. יומנים דיגיטאליים לרוב ''מקדשי זמן עבודה'' הופכים להיות במרכז חיינו ומשעבדים אותנו בריצה אליהם. היכן נעלם המימד הרוחני של קדושת הזמן שנמסר לידינו ולשליטתנו משכבר הימים ?! ומתי נזכה ש''החודש הזה לכם'' יהיה באמת במובן בשבילכם ?!

 

שבת ראש חודש ניסן מבורכת לכולם,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תזריע-מצורע'' – תשע''ה

 

רובם של הפסוקים בשתי פרשות מחוברות אלו עוסקים בנגע הצרעת על מופעיו השונים והמגוונים. לסקירה כל כך מקיפה של נגע ומחלה המתוארים בפרטי פרטים, אין אח ורע בכל התנ''ך כולו. לכאורה, מכות מצרים ונגעי פרעה שבהם עסקנו זה מכבר בסדר פסח, היו צריכים להיות מתוארים בתורה לפחות כמו תיאורי נגע הצרעת בפרשותינו. נגעי הדבר והשחין המוזכרים בהזדמנויות שונות בתנ''ך, אינם מתוארים בתיאורים פלסטיים כמו נגע הצרעת בפרשותינו. התמיהה העולה מאליה היא מדוע ?!

 

על פי חז''ל במקורות מדרשיים ובתלמוד הבבלי עולה, שנגע הצרעת שונה הוא מכל הנגעים האחרים המופיעים בתנ''ך. לתפיסתם נגע הצרעת הוא נגע חברתי, בניגוד לכל הנגעים האחרים שאין להם איפיון זה. לדעתם, לנגע הצרעת יש מופעים שונים בגוף, בבגד ובקירות הבית בגלל מגוון חוליים חברתיים, כגון: לשון הרע, גזל, שפיכות דמים, גסות רוח, עין רעה, גילוי עריות, שבועת שווא ועיוות דין. חז''ל ראו בנגע הצרעת ביטוי כולל ומקיף למציאות חברתית מוסרית קלוקלת מאד, מה שאין כן בנגעים אחרים המופיעים בתנ''ך, שבאים לעולם בעיקר מסיבות אחרות.

 

התורה מבקשת מאיתנו להתחנך ולשאוף לתודעה אמונית שלכל התופעות המתרחשות בעולם יש סיבה. אין זה אומר שכאשר אנו מוצאים את הסיבה, היא אמנם הסיבה הנכונה והאמיתית, ולחילופין בהיעדר סיבה שנמצאה על ידנו, אז התופעה היא מקרית-סתמית שבאמת אין לה סיבה. לאור הסקירה המקיפה בפרשותינו לנגע הצרעת, אנו מבינים בעקבות חז''ל את סיבות הופעתה המגוונת והמקיפה באדם וגם בסביבה, כבבואה למציאות חברתית מוסרית ירודה. כרפואה מונעת, תיקון האדם והחברה צריך לבוא לידי ביטוי בתיקון אותם ערכים ומידות שחז''ל הזכירו לעיל כגורמי המחלה החברתית. כאז גם היום, חברה מתוקנת פירושה חברה מוסרית וערכית המאפשרת איכות חיים ראויה ובריאה.

 

שבת מבורכת עם ברכת חודש אייר,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''תזריע'' - תשע''ד

 

השנה ביקשנו לחרוז בין פרשיות חומש ''ויקרא'' דרך מוטיב היחס שבין העולמות המנוגדים של חומר מול רוח. אף פרשתנו מצטרפת לכך כחוליה בשרשרת. רובה של הפרשה מתייחס לנגע הצרעת. נגע שלשמחתנו הרבה אינו רווח היום. מתיאור נגע הצרעת בפרשתנו עולה, שהוא איננו נוגע רק לבני אדם, אלא אף לחפצים דוממים כמו בגדים, ובפרשה הבאה אנו מוצאים שהנגע תוקף גם בתים. עניין ייחודי זה שבנגע הצרעת מופלא הוא. כדי לסבר את אוזננו ניתן יהיה להסבירו בשפתנו היום כנגע מדבק, העשוי לזהם את גופו ואת בגדיו של האדם.

 

מהפרשה עולה, שהמאבחן הבלעדי לתופעת הפריחה בגוף או בבגדים, האם מדובר בנגע צרעת ומתי פסק הנגע, הוא רק הכהן, ושורש הפועלים הרווחים מאד בפרשתנו ר.א.ה. מיוחסים רק אליו בלבד (''וראה הכהן'', ''וראהו הכהן'', ''יראה הכהן'' ועוד). אכן, חז''ל ופרשני התורה ראו בנגע הצרעת מעין אות חיצונית למידותיו הרוחניות-הפנימיות של האדם העשויה להידבק על גופו ובגדיו בדמות נגע. לתפיסתם המידה הנפסדת המביאה את הנגע היא מידת הגאווה שבאה לידי ביטוי בהוצאת שם רע על הזולת (מצורע= מוציא שם רע) על מנת לפגוע באמינותו, ובכך להרגיש תחושת עליונות כלפיו. מידה זו של גאווה היא היסוד הרוחני השלילי המביאה את הנגע על גופו ועל בגדיו של האדם העשויים לפי ''מידותיו'' לטוב ולמוטב. טהרתו של המצורע מן הנגע מול הכהן במשכן תיעשה גם בהבאה של איזוב, כסמל לשפלות-רוח וענווה לתיקון המידה המגונה של הגאווה.

 

גם בפרשתנו זו בחומש ''ויקרא'' התורה מבקשת לחזק בנו את היכולת ליצור את היחס הנכון שבין רוח לחומר. יחסנו למציאות החומרית צריכה להיות בהקשר של המציאות הרוחנית. עולם החומר הסתמי מקבל את מהותו מעולם הרוח, ואין לו שום משמעות וזכות עמידה עצמאית. כאשר יש ראיה של כהן, קרי: ראית עומק רוחנית הרואה בעולם החומר החיצוני משהו רוחני פנימי. אזי נוכל לאבחן ולומר אם התופעה היא של נגע או לא. כשיש נגע רוחני-פנימי של מידת גאווה מגונה, יראה נגע חומרי-חיצוני בדמות הצרעת. לכן, הכהן הוא המאבחן הבלעדי לומר מה טיבה של תופעת הפריחה, בשל היותו מנהיג בעל שאר-רוח המסוגל לחנך ליחסי גומלין ראויים בין שני עולמות אלו של רוח וחומר. זה בדיוק אותו הכהן מהפרשות הקודמות של חומשנו, שחינך עצמו לדעת מה מקומו של עולם החומר לצורך הקמת משכן-רוח, מה משמעותה של עבודת ה' בבשר הקרבנות ממש ומה ביניהם לבין בגדי כהונה מפוארים העשויים על מפי ה''מידות'' של הכהן.

 

כולנו סוג של כהנים המשתדלים כל העת להתחנך ולחנך לעולמות פנימיים של רוח וענוות-למידה. משימת החינוך בדורנו להבניית היחס ההולם בין הפנים לחוץ, בין הרוח לחומר מאתגרת וחשובה היא עד מאד.

 

 

שבת של טהרת הנשמה והגוף,

 

 

אלכס

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תזריע-מצורע וליום העמצאות– תשע''ג

פרשותינו עוסקות בענייני טומאה וטהרה שבהם גם עסקנו בשבת שעברה בהקשר שבין מעמד מנהיגות הכהונה ומות שני בני אהרן לבין הציווי על מאכלות אסורות. אלא, שהפעם נבקש לדון במהותה של ספירת הימים המתרחשת הן בעניין הטומאה והן בעניין הטהרה.

על יולדת כתוב בפרשה – ''ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה'' או ''ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה''. יולדת – ספירת ימי טהרה לבן או לבת.

על מצורע נאמר בפרשתנו – ''והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים'' ולאחר מכן: ''וראה אותו הכהן ביום השביעי . . . וטיהרו הכהן''. מצורע – ספירת שבעת ימי טומאה.

יש ספירה יולדת המבטאת טהרה של חיים חדשים, של שבח וזכות, ויש ספירת מצורע המבטאת טומאה של חולי, של גנות וחובה.

השבוע נציין את יום הזיכרון לחללי צה''ל ואת יום העצמאות לאחר שציינו את יום הזיכרון לשואה. ספירת ימיו של אייר, מושתתת על הגדת הפסח המתחלת בגנות הגלות והמסתיימת בשבח
הגאולה, בדיוק כמו ספירת היולדת לשבח והמצורע לגנות. מיום הזיכרון לשואתנו בגלות עד יום הזכרון לחללי צה''ל בארצנו. הוד של גבורה נסוך בימים אלו. ממרד החיים וקדושתם בגיטאות ובמחנות ההשמדה על אדמת הגלות הדוויה ועד למלחמת החיים לחירות עצמאותנו פה בארץ חמדת אבות. יש ציון של ספירת ימים המרחשים בגנות חולי הגלות, ויש ציון של ספירת ימים המתרחשים בשבח לידת חיי-גאולה בארץ ישראל.

סולם הספירה הוא סולם החינוך. אין דילוגים, אין קפיצות. הכל חייב להיות בנוי ממדרגה אל מדרגה, מן הפרט אל הכלל, מימים בודדים אל החודשים והשנים. אנשי חינוך סופרים ומונים הם. באים הם מן הגנאי אל השבח, מגנותה של הגלות לשבחה של הגאולה. מונים הם את תלמידיהם, את מעלותיהם ואת הישגיהם, את נוכחותם ושעות לימודם, והכל מתוך רצון טוב ונפש חפצה של מציאת שבחם ושלילת גנותם.

שבת שלום של ספירת ימי טהרה של שבח וגאולה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תזריע-מצורע וליום העמצאות– תשע''ב

 

בפרשת השבוע הקודמת נגענו ביחס שבין היום ה''שביעי של פסח'' ליום שלאחריו פרשת ''שמיני''. היום שלאחר המציאות שבטבע אנו נדרשים לקדושה וטהרת ה''יום השמיני''. פרשתנו מתייחסת לענייני קדושה וטהרה הנדרשים מעם ישראל אחרי יציאתו ממצרים, ובין היתר היא מתייחסת לעניין יולדת: ''וביום השמיני ימול בשר עורלתו''. אכן, כבר עמדו בעלי מחשבת-ישראל על משמעות ברית המילה וחג החנוכה העל-טבעיים של היום השמיני מעבר למציאות הטבעית של שבע. יצירת השלמות במציאות הטבעית שהקב''ה ברא בעולמו מתממשת דרך יצירתו של האדם הפרטי, דרך בנייתו וחותמו. חותם ברית המילה הפרטי וניצחון המכבים המעטים כציבור של עם – תלויים הם ברצון לחיות חיי טהרה וקדושה שאמורים לאפיין את עם ישראל.

 

בציבוריות הישראלית ניטש דיון לגבי היחס שבין יום הזיכרון לחללי צה''ל ליום שלאחריו הוא יום העצמאות. נדמה לי, שהסמיכות שבין שני ימים אלו משמעותה כסמיכות שבין היום השביעי ליום השמיני. מציאותו הטבעית הקיומית של עם ישראל עומדת לזכותם של חללי מערכות ישראל, ממש כמו זכותו של נחשון בן עמינדב שקפץ לים סוף ביציאת מצרים. זהו היום השביעי, יום הזיכרון, שבו אנו זוכרים את חללי מערכות ישראל שמסרו את נפשם למען היום השמיני – יום העצמאות. כדי לעלות מדרגה ליום שבו אנו כעם זוכים לעצמאות ריבונית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, אנו חייבים לעבור את היום השביעי ולהוקיר את הנופלים.

 

בכלל, עשרת הימים שבלוח העברי-ישראלי מיום השואה ועד יום העצמאות נקראים בפינו ''עשרת ימי תשועה''  על משקל  ''עשרת ימי תשובה''. אלו הם ימים של חשבון נפש לאומי וחברתי על ערכי הליבה ואמונתנו בצדקת קיומנו כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל. ''עשרת ימי תשועה'' הם ימים שעלינו לייחדם לבירור חינוכי-ערכי לחזק ולהעמיק שורשים וערכים כאן ועכשיו, כשם שאנו עורכים בירור אמוני-דתי ב''עשרת ימי תשובה''.

 

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מצורע'' - תשע''ו

 

מי מאיתנו בכלל וכאנשי חינוך בפרט, לא מוצא את עצמו כל העת בסערת התנועה המתמדת שבין שני קטבים: בין האידיאל הגדול של המטרה הנישגבת לבין הפרטים הקטנים של הפעולות הפשוטות המחוללות את אותו אידיאל ?!

 

פרשת השבוע ''מצורע'' נעה סביב המושג הנישגב של טהרה, המשתקף לכל אורך הפרשה בדרך ההתייחסות אל החולה בצרעת. אלא, שכל האידיאל העצום של ערך הטהרה מתפרק ומתמוסס הוא לפרטים הקשורים לאיבחונה של הצרעת. בפרטי פרטים, עד כדי דקויות, מתארת לנו התורה מהם סימני טהרתו של המחלים מן הצרעת. לכאורה, בכך התורה, פסוק אחר פסוק, ממסמסת את האידיאל העצום של ערך הטהרה.

 

אלא שלא כך הם פני אמיתות הדברים. האידיאות הגבוהות של קדושה וטהרה, הניראים לנו כמרוחקים ונישגבים שאינן בני השגה, והמיוצגים בפרשותינו דרך הקמת המשכן והעבודה בו (קדושה), ודרך החלמת המצורע (טהרה), לעולם מתחילות בפעולות ובמעשים הקטנים. התורה מבקשת לומר לנו לדורות, שכל ערך רוחני גבוה ככל שיהיה, לעולם מתחיל הוא בפרטים הקטנים ובפעולות הפשוטות. חלומות ואידיאות מרחיקי לכת בדרך העולה, תמיד מתחילים בצעדים ראשונים מדודים וקטנים.

 

הסדרת איזון זו במתח בין שני הקטבים לעיל, עשויה לשפוך אור אחר על הערכותינו לקראת חג הפסח, חג חירות הגאולה. כדי שנגיע למימוש האידיאות הגבוהות שהחג הזה טומן בחובו, עלינו לעבור דרך עולמם של הפעולות הקטנות לניקיונם של כל מחסומי החמץ, להסרת כל מחסומי ההחמצה מכל מקום ומכל פינה.

 

אי אפשר לחוות נכון וראוי את ''ליל הסדר'', ליל החינוך, מבלי שאנו מבקשים להבטיח את יכולתנו למצות את השעה הקצובה מבלי להחמיצה, על מנת שנוכל לעשות את הישר והטוב כשאנו פוסעים בדרך החינוך הנקייה שבה אנו מבקשים לעלות מעלה מעלה את עצמינו יחד עם חניכינו.

 

שבת של שלום ושלווה,

  

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מצורע'' - תשע''ד

 

כבר בפרשת השבוע הקודמת החלנו להתייחס לנגע הצרעת עליו התורה כותבת כמעט שתי פרשות שלמות. כתבנו שבפרשת '''מצורע'' יש התייחסות נפרדת לנגע הצרעת הפוקד את הבית. מחד גיסא – בפרשת השבוע הקודמת צרעת האדם לבושו וכליו, ומאידך גיסא – פרשתנו צרעת הבית. חלוקה זו אינה סתמית, שכן התורה מורה לנו שצרעת הבית פוקדת את בתי ארץ ישראל בלבד ואינה חלה בחוץ לארץ. בניגוד לצרעת האדם, בגדיו וכליו שיכולה לפקוד בכל מקום שהוא. כך כותבת התורה בפרשתנו: ''כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם'' (פרק י''ד, ל''ד).

 

נשאלת השאלה מאליה: מדוע צרעת הבית חלה בא''י, ואילו שאר נגעי הצרעת האחרים חלים בכל מקום שהוא ?! – מה מקום יש לאבחנה זו ?!

 

ב-2/11/1917 כתב הלורד ארתור בלפור שר החוץ הבריטי הצהרה ללורד רוטשילד, נשיא הכבוד של הפדרציה הציונית באנגליה. הצהרה זו היוותה מעין ''מגנה כרטא ציונית'', וכך נכתב בה: ''ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל - - - ''. מה שייכת הצהרת בלפור לפרשתנו ?! - מעבר לשיקולי מדיניות החוץ של הממלכה הבריטית הגדולה, אפשר לייחס בעקיפין את הצהרת בלפור גם לספר הספרים או ליתר דיוק לפרשתנו. שכן, האבחנה שהתורה עושה בין צרעת הבית בארץ ישראל לסוגי הצרעות האחרות החלות בכל מקום, היא התובנה שהקמת בית בארץ ישראל אינה דומה במהותה להקמת כל בית אחר בגולה. הבית הארצישראלי שהוא היחידה המשפחתית המשמעותית להנחלת ערכים מדור דור, מקבל משמעות אחרת. משמעות זו כורכת עמה מחויבות לעולם טהור ונקי יותר. צרעת הבית בא''י היא הביטוי על דרך השלילה של מדרגת טהרה זו. כידוע, צרעת באה על לשון הרע, צרות עין, גסות רוח ועוד.

 

נדמה, שגם חינוך ערכי ומוסרי ארצישראלי המבוסס על הבית של הספר, שונה במהותו מחינוך במקום אחר עלי אדמות. עלינו להכיר בזכות המיוחדת שנפלה בחלקינו המחייבת אותנו ואת תלמידינו לאמות מידה שיש בהן לשון נקיה, עין טובה ושפלות רוח של ענווה.

 

שבת של שלום ושלווה ועין טובה,

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע תזריע - תשע''א

 

פרשת השבוע ''תזריע'' עוסקת בשאלות הקשורות לטומאה וטהרה. בהיות המשכן ובית המקדש מושגים אלו היו דבר שבשגרה כחלק מהלכות המחייבות באורח החיים השגרתי. היום הלכות אלו רחוקות הם משגרת חייו של עם ישראל. יחד עם זה, מושגי טומאה וטהרה נשענים הם על בסיס רעיוני-מחשבתי ולכן, ראוי להתבונן בהם לעומק כדי להבין את מקומם ביהדות.

 

ראוי לציין, שמאז מתן תורה ובכל תפוצות ישראל, נושא אחד ממושגים אלו נותר והוא: ''טהרת המשפחה''. יתר הנושאים יתעוררו וילובנו מחדש עם בניית בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.

הרבה קולמוסים נשברו להבנת מושגים אלו ע''י הפרשנים, בעלי ההלכה ואישי מחשבת-ישראל. המשמעות המרכזית והרווחת היא, שמושגים אלו באים לאזן/לגשר בין שני המרכיבים הבסיסיים והמנוגדים הנמצאים באדם: גוף (=חומר) ונשמה (=רוח). כלומר, האדם נברא מחומר כמו כל בריאה אחרת. נברא מן העפר ושב אל העפר. אבל, לתוך גוף האדם החומרי נכנסה רוח, נכנסה נשמה. מציאות השילוב יוצרת קונפליקטים ומעוררת אתגרים, והיא יוצרת מתח רוחני עצום בין שני עולמות סותרים אלה. התורה שבכתב והתורה שבע''פ מתייחסות כל העת למתח עצום זה. לא תמיד ניתן לקשר בקלות בין מצוות התורה ודברי ההלכה לאותו מתח מאתגר. הרבה פעמים אנו נדרשים לעיין לעומק כדי לגלות שבבסיסה של המצווה ו/או ההלכה עומד האיזון/הגישור בין החומר והרוח שבאדם.

 

טומאה וטהרה מעמידים אותנו באיזון הנכון. מצד אחד יש עולם של יצר ויצירה חומרית שמבוססים על צרכים גופניים קיומיים ( זוכרים את סולם הצרכים של מאסלו - - - ) ומנגד יש איזונים ובלמים מצד הרוח, מצד הקדושה, מצד הנשמה, בגלל צלם אלוקים שבתוכנו. ההגבלות על עולם החומר באות לעדן אותנו, לרומם אותנו ולקדש את חומריותנו.

 

שבת שלום עם נשמה יתירה,

  

אלכס  

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע מצורע - תשע''א

 

פרשתנו היא המשכה של הפרשה הקודמת ''תזריע'' שעסקה אף היא בנושאי טומאה וטהרה. ראייה לדבר, בשנים שאינן מעוברות הפרשיות ''תזריע-מצורע'' נקראות בבת אחת באותה שבת.

רובה של הפרשה מתייחס למחלת הצרעת. האבחנה המדויקת ודרכי ההיטהרות נקבעים על ידי הכהן.

 

יש לשים לב, שגם בכל מחלה אחרת הרופא מאבחן, אבל אז הוא גם נותן תרופה ממש. הכהן אינו רופא, הוא מנהיג רוחני, ולכן הוא לא איש של תרופות, הוא קובע את דרכי ההיטהרות (=ההחלמה) מנגע הצרעת. בבסיסן של דרכי ההיטהרות מונחים רעיונות רוחניים וסמליים. כגון: הבאת קרבן ייחודי, כיבוס, רחיצה, בידוד, גילוח, הזאה ועוד. כיוון שכך, הבינו חז''ל את מהותו של נגע הצרעת, כנגע רוחני-רעיוני, כיוון שהמענים לנגע הם רוחניים-רעיוניים. לשיטתם נגע הצרעת נובע מנגע הדברת. כלומר, מי שמדבר ומדביק נגעים על זולתו ומוציא עליו שם רע (מצור''ע=מוציא שם רע), סופו שהנגעים דבקים בו. דיבור הוא עניין רוחני שמבטא את נשמתו של האדם, וכשהוא נגוע דרכי ההיטהרות אף הם רוחניים, אין כאן רקיחת תרופות מטעם הרופא כבכל מחלה אחרת.

 

ישנם אזכורים בתורה לעונשים הנקשרים לחטאים, הן בפשט הפסוקים והן ע''י הפרשנים, כגון: עבודה זרה, עזיבת דרך ה' ועוד. ייחודם של אזכורים אלו בכך, שמדובר בחטאים עקרוניים ועוצמתיים במיוחד שבין עם ישראל לאלוקיו ומקיפים את רובה המוחלט של החברה. עונש הצרעת על האדם הפרטי ו/או על קירות ביתו בא על חטא שבין אדם לחברו, וזכה אף הוא לאזכורה של התורה בשתי פרשות. כלומר על פי התורה, דרגת החומרה של חטא עבודה זרה או עזיבת דרך ה', שווה לדרגת החומרה של חטא הדברת שבין אדם לחברו !

 

שנזכה לדיבור טהור בזכות קדושת השבת,

 

אלכס  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אחרי מות'' ולחג הפסח - תשע''ד

 

דווקא לקראת סופה של הפרשה אנו זוכים לגלות את מגמתו של חומש ''ויקרא'': ''וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ...''. ומה המעשה שיש לעשותו בארץ ישראל ?! – משיבה התורה מיד: ''ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' '' (פרק ח''י), בבחינת: ''סור מרע ועשה טוב''.

 

בני ישראל עוברים מעין תקופת הכשרה במדבר סיני בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען. זוהי הווייתו ומגמתו של כל חומש ''ויקרא'' המבקש להעלותנו למדרגה גבוהה יותר של קדושה וטהרה. נזכיר שהשנה ביקשנו לחרוז את כל הפרשות בחומש זה בחוט שני המבטא את המתח והיחסים שבין עולם החומר לעולם הרוח. אכן, גם בפרשתנו הדברים באים לידי ביטוי בהיבט נוסף. עולם החומר מתקשר יותר לעולם הטומאה, ועולם הרוח מתקשר יותר לעולם הטהרה. מחד גיסא, בתחילת הפרשה מתארת התורה את סדר עבודתו הרוחנית של הכהן הגדול ביום הכיפורים כביטוי של קדושה וטהרה, ומאידך גיסא, לקראת סוף הפרשה מוזכרים ''איסורי עריות'' גופניים-חומריים כביטוי של טומאת מצרים וכנען. הביטוי ההולם והממצה בפרשתנו ליחסים ראויים ונכונים שבין שני עולמות אלו הוא: ''אשר יעשה אותם האדם וחי בהם''. הביטוי העממי השגור בלשון העם בימינו ''לעשות חיים'' שונה בתכליתו מלשון התורה ''וחי בהם''. הפכים מהותיים אלו בשני הביטויים לעיל מהווים את הפרתו של שיווי המשקל עליו אנו מדברים שבין עולם החומר והגוף לעולם הרוח והנשמה. בבסיסה של הפרת-איזון זו, בהבנת המונח ''חיים'', עומדים בהתאמה הטהרה מול הטומאה.

 

אכן, ייעודו של עם ישראל בארץ ישראל הוא לחיות חיים על פי ערכי התורה, שבהם יש שאיפה מתמדת להגברת חיי קדושה וטהרה. יפה אמר מי שאמר שיש לשאוף ל''מזרח תיכון חדש''. שאיפה יהודית זו יסודה מן התורה. מאז יציאת מצרים חלה עלינו החובה בארץ ישראל לחיות חיים חדשים של בשורה ערכית אחרת השונה מהעמים סביבנו, והיא איננה ''כמעשה ארץ מצרים'' ו/או ''כמעשה ארץ כנען''.

 

השבוע ניכנס בקדושה ובטהרה לחג הפסח. מוקדו של חג הגאולה הוא בסיפור הבין-דורי של יציאת מצרים. בצד המעשי המוקד הוא במתח שבין החמץ למצה. על החמץ חל איסור חמור ביותר עד כדי ראיה, ועל המצה מאותם חומרים בדיוק, חלה חובת אכילה. יתרה מכך, עד הפסח ומיד לאחר הפסח אנו נוהגים בקדושה עילאית באותו חמץ, אבל בבוקר הסמוך לכניסת החג אנו שורפים אותו. הפכים מוחלטים אלו מעוררים בנו כל שנה את הקושיה מחדש (''מה נשתנה''). בשאלת העימות שבין החמץ למצה, אין רק ציון היסטורי עובדתי שאבות אבותינו אכלו מצה ביציאת מצרים, אלא את מהותה של יציאת מצרים לדורות ומשמעותה לאופיו וסגולתו של עם ישראל כאן בארץ עריסתו. האבחנה בין חמץ למצה היא בנקודת הזמן. מזמן הלישה ועד האפיה אסור שיעברו ח''י רגעים. הזמן הוא מושג מופשט שהיהדות טבעה בו מונח של קדושת-זמן. עולם הרוח יקבע אם בצק זה מקמח ומים יהיה חמץ או מצה, טהור או טמא. רק קדושת הזמן הרוחנית תטביע את חותמה על עולם החומר לשבט או לחסד.

 

שבת מבורכת במנוחת הגוף והנפש וחג חירות שמח שבו נזכה למצות כל העת ולא להחמיץ,

 

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אחרי מות-קדושים'' – תשע''ג

פרשות אחרי מות-קדושים ידועות הן כפרשות הממשיכות רצף של מצוות העוסקת בעולם הקדושה והטהרה. על מושגים אלו הרחבנו בפרשות הקודמות וכן בשנים עברו. המעיין בפרשות אלו אינו יכול להתעלם מכך שהן מאזכרות מצוות המתייחסות במפורש או במרומז לכל עשרת הדיברות. להלן ההקשרים:

אנכי ה' -  ''אני ה' אלוקיכם . . . כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו'' (פרק י''ח), וכן: ''אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'' (פרק י''ט).

לא יהיה –  ''אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה אל תעשו לכם'' (פרק י''ט).

לא תשא – ''ולא תשבעו בשמי לשקר'' (פרק י''ט).

שמור את יום השבת – ''ואת שבתותי תשמורו'', וכן: ''את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'' (פרק י''ט).

כבד את אביך ואת אימך – ''איש אמו ואביו תיראו'' (פרק י''ט).

לא תרצח – ''לא תעמוד על דם רעך'' (פרק י''ט), וכן: ''מזרעך לא תתן להעביר למולך'' (פרק י''ח).

לא תנאף – ''ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה'' (פרק י''ח), וכן: ''ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת'' (פרק כ').

לא תגנוב – ''לא תגנובו'' (פרק י''ט). אמנם, בעשרת הדיברות מדובר על גניבת נפשות ופה על גניבת ממון.

לא תענה ברעך עד שקר – ''ולא תשבעו בשמי לשקר'', וכן: ''ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו'' (פרק י''ט).

לא תחמוד – ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' (פרק י''ט). עניינים המסורים ללב, ופעמים שהשנאה מקורה בחמדת הלב ובקנאת ממונו של הזולת.

משמעות איזכורם של עשרת הדיברות בפרשותינו באה לבטא עד כמה ענייני קדושה וטהרה, מעבר להיותם מהותיים, הם גם מקיפים את כל חיינו הרוחניים. שכן, יש בעשרת הדיברות איזון בין המצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שבין אדם לחברו. כמו כן, בכל אחת מעשרת הדיברות יש איפיון מאזן של אחד משלושת מרכיבי הוויתו של האדם: מחשבה או דיבור או מעשה.

המעשה החינוכי בשדה החינוך וההוראה, שמהווה עבורנו חלק ראוי ונכבד של חיינו הרוחניים, דורש גם הוא מאיתנו הוויה של קדושת המחשבה, הדיבור והמעשה. נייחל ונבקש מעצמנו שנצליח, מתוך השתדלות גדולה, לגעת בשלמות רוחנית זו.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אחרי מות-קדושים'' – תשע''ב

''במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים - - - '' (מתוך תפילת ''א-ל מלא רחמים'')

 

שתי פרשות מחוברות לנו השבת. הראשונה – מרכזה ''טהרה'' וחותמת בפסוק הדורש מכולם להיות טהורים: ''ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם''. השניה – מרכזה קדושה ופותחת בפסוק הדורש מכולם להיות קדושים: ''דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם''. התייחסנו אל שני מושגים אלו בעבר כמושגים דומים ו/או שווים המעלים את עם ישראל להיות לעם סגולה השונה מכל שאר העמים.

 

אולם, אין אלו פני הדברים. ה''טהרה'' היא תנאי הכרחי ל''קדושה''. ההפך מן הטהרה היא הטומאה. ה' מזהיר אותנו כבר מתחילת ספר ויקרא, להתרחק מחיי טומאה אותה אנו מכירים ממצרים או מכנען. לא לגלות עריות, לא לאכול את הדם, לא לאכול בעלי חיים שאינם טהורים ועוד. אזי אנו מגיעים לטהרת הגוף והנפש. ה''קדושה'' היא התוצאה של אותה ה''טהרה''. בשעה שאנו טהורים יש בנו את האפשרות להיום עם קדוש. בבחינת: טהרה – סור מרע של הטומאה, וקדושה – עשה טוב בעקבות טהרתך. ראשית, עליך להיות טהור ובכך תכשיר את עצמך לחיי קדושה.

 

נראה שסדר המושגים בשעת פטירתו של יהודי מן העולם, כפי שמוזכר מתוך התפילה לעיל: ''במעלות קדושים וטהורים'', איננו סדר קוי-עולה שעומד בסתירה למה שכתבנו לעיל, אלא סדר של סגירת מעגל. נשמת האדם שחיה בעולם חיי קדושה סוגרת מעגל לטהרתה בכור מחצבתה. החיים הארציים-מעשיים של קדושה נפסקים ומתחילים חיי נשמה, שמושג הטהרה הולמים אותם, בבחינת: ''אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא''.

 

שנזכה לשבת של קודש מתוך טהרת הזיכרון והעצמאות,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע אחרי מות ולפסח - תשע''א

 

בפרשתנו מופיע פסוק בזו הלשון:''כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו''.

השאלה הנשאלת (מתאים לליל הסדר, ליל חינוך של שאילת שאלות): מדוע לשון הפסוק כפולה באריכותה, יכול היה להיכתב לא לעשות את מעשי ארץ מצרים וכנען ?!

אני מבקש לישב את השאלה ולומר, שהכפילות בפסוק באה לבטא את הרעיון הבא. יש עונת מעבר לעם ישראל. הוא נגאל מעבדות לאדונים בארץ מצרים אל החירות הבלתי ברורה, ואמור להיכנס לארץ כנען ולהיות עם חופשי בארצו עם זהות עצמאית ויכולת בחירה. עונת מעבר היא עונה מבלבלת ומסוכנת, וחילופי האקלים שבה עשויים לפגוע בבריאותו האיתנה של עם ישראל (ממש כמו האביב). לכן, יש כפילות של אזהרה בפסוק, כי יש עונת מעבר בין שני החלקים לשינוי שהעם עובר. האחד: ממקום של ידיים כבולות של עבדים, השני: אל מקום של ידיים מותרות של בעלי חירות. על עם ישראל היה להיזהר שיציאתו לחירות לא תעביר אותו על דעתו ושיסגל לעצמו ''חירות'' שיכולה להביא לריק, לבטלה וגם להפקרות של הנאות גופניות וחומריות ללא מעצורים.       

 

מה לכל זה ולחג הפסח ?!

 

תשובתנו תיפתח בשאלה: כיצד אפשר לקרוא לחג הזה חג החירות ?! – לפני החג ובליל הסדר אנו בעבדות ממש. מוקפים בהגבלות של ניקיון מן החמץ וביעורו. יש הגבלות רבות לחמץ: הימצאותו, ראייתו, אכילתו והנאה ממנו (לתת לבעלי חיים למשל). בליל הסדר עצמו הכל לפי סדר של כללים והגבלות: יש מאכלים שאותם חייבים לאכול ובכמות מסוימת, אפילו יש סדר הנחה לסימני ליל הסדר בקערת-פסח, וגם סדר לזמני אכילתם, גם הדיבור מכוון: יש נושא אחד שרק בו מגידים בהגדה, יש כמות כוסות יין ששותים, אפילו איך יושבים: בהסבה כמובן. אפילו הגבלה לסוף זמן אכילת האפיקומן יש . הלזו תיקרא חירות ?!

 

התשובה טמונה ב''רעיון עונת המעבר''. יש חשש גדול שכאשר יוצאים לחירות מעבדות חולשתו של האדם עלולה להביא אותו לחוסר שליטה במשאבי הזמן כתוצאה מתרבות חומרנית וגופנית ללא גבולות ואיזונים. חיים זורמים וספונטאניים מידי עשויים לזרום אל הים, והים איננו מלא – ללא תוחלת וללא תכלית. לכן, בפסח יש הערת אזהרה חינוכית של מסגרת של הגבלות וסדרים כדי שלא ניפול בשיכרונה של החירות, אנו רוצים להיות בני חורין ולא חורין ממש, כדי לשמור על בריאותנו בעונת המעבר, עונת האביב !

 

שבת של מנוחת הנפש ובמיוחד הגוף, חג אביב שמח, שנזכה למצות ולא להחמיץ !

 

אלכס  

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''קדושים'' - ''שבת תשועה'' - תשע''ו

 

והיה כי ישאלך בנך לאמור מה היא ''שבת תשועה'' ? – ואמרת: כשם שעשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור קרואים עשרת ימי תשובה, והשבת החלה בתוככי ימים אלו קרואה ''שבת תשובה'', כך עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות קרואים עשרת ימי תשועה, והשבת החלה בימים אלו תיקרא בפינו ''שבת תשועה'' !

 

לאור זאת יש להבין את שמה של הפרשה והנושאים העולים בה באור נוסף השונה מן הרגיל. על איזו קדושה התורה מדברת כשהיא פונה אלינו בציווי הדרמטי בפסוק הפותח של ''קדושים תהיו'' ?!

 

לכאורה, היינו מצפים לסוג של קדושה ערטילאית הקשורה לחייו הרוחניים של האדם בינו לבין קונו, אלא שלא כך הם פני הדברים. התורה מתייחסת במיוחד לחיים שיש בהם קדושה ביחסים החברותיים שבין אדם לחברו, ומתוך כך האדם זוכה להתקדש. התקדשות זכה זו של האדם, מרוממת אותו להבנה הראויה של ''קדושת החיים'' בכללותם. התורה מפרטת את הציוויים החברותיים הללו, כגון: כיבוד הורים, מתנות עניים, איסור עושק, שקר, גזל, רכילות, איסור גניבה, איסור נתינת מכשול לפני עיוור, ועוד. למותר לציין, ש''קדושת החיים'' הייתה נר לרגלם של קדושי השואה האיומה, ושל מחוללי עצמאות ישראל ותקומתה.

 

המעניין הוא שיש ציווי חברתי המופיע בפרשתנו מאוחר יותר, בפרק ט''ז, והוא מוזכר בפסוקים לאחר הכניסה לארץ ישראל: ''והיה כי תבואו אל הארץ, ונטעתם כל עץ מאכל ...'', ובפסוק הסיום של אותו פיסקה נאמר: ''מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן''. נדמה, שבשבת זו שבין שואה לתקומה, וכשאנו נטועים כבר בארץ, יש קדושה יתירה המעוררת כבוד והשתאות באותם זקני האומה בעלי השיבה שיש להדר את פניהם ולקום לכבודם. זקנים קדושים אלו, שחלקם אודים מוצלים מאש וחלקם ממקימי המדינה שבדרך ילידי הארץ עם בני העליות מפריחי השממה, מהווים עבורנו דמויות מופת לקיום הציווי של פרשתנו ''קדושים תהיו''. דור זה של קדושים חווה בנפשו ובגופו את נקודת המעבר ההיסטורית שבין גלות וגאולה. לצערנו, דור נפילים זה חלקו הגדול אינו בחיים והוא הולך ונעלם.

 

כשליחי חינוך וכהורים, יש לנו חובה חינוכית-מוסרית לקיים את הציווי של ''והדרת פני זקן'', מתוך אותה המודעות שהחלה בשנים האחרונות בחברה בישראל על מנהיגותה, ביחס לדור נפילים זה. העדים הקדושים שמעידים על השואה והעדים הקדושים שמעידים על תקומת ארץ ישראל והמדינה, ייעלמו לחלוטין מהנוף האנושי, ואנו תלמידינו ובנינו ובני בנינו נישא את עדותם לעולם ועד !    

 

''שבת תשועה'' וחודש אייר מבורכים בכל ויום עצמאות שמח,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אחרי מות-קדושים'' - תשע''ה

 

אחרי מות קדושים: מוקדש לע''נ מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ''ל, ראש ישיבת ''הר עציון'' באלון שבות, איש ענווה וגדולה של תורה עם דרך ארץ. בעשייתנו החינוכית לאורו ננוחם, אמן !

 

''בזאת יבוא אהרן אל הקודש'' (פרק ט''ז, ג') – ביאור המילה ''בזאת'' עולה הוא בהמשך הכתובים. אהרן הכהן ניכנס אל הקודש בבגדי כהונה ראויים ובעבודת קרבנות מוסדרת. ניתן לפרש מעבר לפשט, שאהרן הכהן ניכנס אל הקודש עם ה''בזאת'' של תודעת השליחות. כניסתו אל הקודש אחת לשנה ביום הכיפורים נועדה לדבר אחד בלבד. הוא נושא על כתפיו אחריות כבדה בשעה שהוא ניכנס בכבודו ובעצמו אל הקודש כדי לכפר על כלל ישראל, לכפר על כל האומה. זו המטרה האחת והיחידה בשעה גדולה זו של כניסה אל הקודש.

 

המילה ''בזאת'' צפה ועולה מאליה בשעה שאנו נזכרים במזמור כ''ז של נעים זמירות ישראל בספר תהילים: ''לדוד ה' אורי וישעי''. בפסוק ג' מתאר דוד המלך מה יתרחש בשעה שתקום עליו מלחמה ואומר: ''בזאת אני בוטח''. המילה ''בזאת'' מבוארת מיד בפסוק הבא: ''אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו''. שאיפתו של דוד המלך היא להתמיד להיות בהיכל בית ה' ולחזות בנועם ה' כל ימי חייו. זאת הערובה הרוחנית מאת ה' לביטחונו של דוד המלך להצלה מן המלחמה הקמה עליו.

 

המילה ''בזאת'' של פרשתנו מתייחסת אף היא לכניסת אהרן הכהן להיכל הקודש אחת בשנה ביום הכיפורים. אלא, שדוד המלך מבקש להיות כל העת בקומה רוחנית גבוהה זו. להיות בבית ה' כל ימי חייו. ביטחונו של דוד המלך להצלה מן המלחמה היא בדרך קבע של ''בזאת'' ולא רק באופן חד שנתי של ''בזאת'' של אהרן הכהן.

 

מורנו ורבנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ''ל גילם בדמותו את  אהרן ודוד, כהונה ומלוכה במקום אחד. ממנו זכינו ללמוד בין היתר שני יסודות חינוכיים משמעותיים המבוססים על המילה ''בזאת'': הראשון – תודעה של שליחות מתמדת למען הציבור, כפי שבאה לידי ביטוי לאורך כל שנות חייו, השני – את ערך לימוד התורה מתוך התמדה ומסירות המביא לחזות כל העת בנועם האמונה והביטחון בה' מתוך יראת שמים צרופה. גם יסוד זה אפיין מאד את דמותו של הרב זצ''ל.

 

מתוך מורשת דרכו הרוחנית-חינוכית של הרב זצ''ל, ''בזאת'' נבואה כולנו אל מלאכת החינוך בחרדת קודש: תודעת שליחות גדולה לצד התמדה ומסירות בלימוד תורת ישראל המביאה בכנפיה יראת ואמונה, אהבה וביטחון.

 

 

שבת של ישועות ונחמות,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''קדושים'' - תשע''ד

 

שמה של הפרשה בפרט, והפסוק הראשון בכלל, מעוררים בנו תהייה: ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם''. האם זו כותרת לכל המצוות הרבות הבאות אחריה, או שמא זה פסוק העומד בפני עמצו הדורש מעימנו לחיות חיי קדושה ?!

 

שתי האפשרויות יכולות להיות נכונות. אולם, נבקש לבחור באפשרות הראשונה שמונח הקדושה והפסוק הראשון הוא מעין כותרת לכל הפרשה. תפיסה זו רואה בקיום המצוות הרבות שמופיעות לאחר מכן את הדרך למימוש קדושת החיים הלכה למעשה. לאמור: חיי קדושה יכולים להתממש בדרך חיים רגילה של אמונה דתית לצד מעורבות בדעת עם הבריות ולא בחיי פרישות של יחידי סגולה. מערכות החיים הטבעיות מזמנות לנו אפשרויות רבות שניתן לממש בהם חיי קדושה במובנים רבים: קדושת המחשבה, הדיבור והמעשה.

 

מאחר והפסוק הראשון של הפרשה הוא מעין כותרת, הפסוק הבא לאחריו מפתיע בתכניו: ''איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם''. מה מקום יש לראשוניותם ועליונותם של שתי מצוות אלו הפותחות סידרה ארוכה של מצוות, ומה הקשר ביניהם ?!

 

חז''ל למדו מפסוק זה לימוד הלכתי מפורסם העונה על החלק השני של שאלתנו. הבנתם הפרשנית-מדרשית התבססה על קבלת ההנחה שאכן שתי המצוות אינן קשורות זו לזו. אז מדוע הן נכתבו יחדיו ?! – כדי ללמדנו ששמירת שבת דוחה כיבוד הורים כאשר ההורים מצווים עלינו לחלל את השבת. ''אני ה' אלוקיכם'' – אני הוא זה שקובע מהו סדר הקדימויות בשתי מצוות חשובות אלו. פרשנות הלכתית-מדרשית זו של חז''ל לכיוון מקרה קיצון שלילי, עשויה להעלים מאיתנו את מובנו החיובי וההרמוני של הפסוק בהקשר שבין שתי מצוות אלו. התורה מבקשת לציין מלכתחילה שיש כאן שתי מצוות המשלימות זו את זו, והן כשלעצמן מהוות את ספינות הדגל לחיי קדושה. מצד אחד מצוות מורא הורים, מעין מצווה שבין האדם לבריות, המבטאת את הקשר האנושי הביולוגי שיש לאדם עם הוריו שבזכותם הוא נברא, ומצד שני מצוות השבת מבטאת את הקשר שבין האדם לקב''ה בורא העולם בששת ימי בראשית. בריאת בריות ועולמות משותפת לשתי מצוות אלו, בבחינת ההיגד: ''שלושה שותפים לו לאדם: אביו אמו והקב''ה''. אין היגד זה מתפרש רק במובן הרגיל שהאדם בא לעולם בזכות שלושת השותפים הללו, אלא במובן המשמעותי יותר העולה מהפסוק של פרשתנו. מצוות מורא הורים ומצוות השבת, בריאתם של ההורים ובריאתו של הקב''ה, הם אלו שיוצרים בריה נכונה הרמונית ומאוזנת של האדם המביאה אותו לחיי קדושה..

 

אכן, שתי מצוות אלו ראויות הן לפתוח יחדיו את הפרשה שכותרתה חיי קדושה. תפיסה הרמונית זו של שתי המצוות לעיל, היא היסוד החינוכי הרחב והעמוק לשותפות אמיתית שיש בחייו של האדם בין הבריות ובין אלוקיו.

 

שבת מבורכת בברכת חודש אייר החל השבוע,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע קדושים - תשע''א

 

פרשת קדושים מאופיינת בריבוי מצוות. יש בה  51  מצוות (לפי ''ספר החינוך''). שם הפרשה ''קדושים'', לקוח מהפסוק השני בפרשה: ''דבר אל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו - - - ''. פסוקי הפתיח של הפרשה ושמה, מהווים כותרת לכל המצוות הרבות המופיעות בהמשך. קביעה זו הגיונית, אבל יש לה גם ראיה בכך שכל מוני המצוות בתורה (כדוגמת ''ספר החינוך'' ודומיו), אינם מונים את הפניה של ה' אלינו להיות קדושים כמצווה.

אכן, הפניה אלינו להיות קדושים אינה יכולה להיות מתוחמת ומוגדרת כמו כל מצווה אחרת. לקדושה אין גבולות, היא אין סופית. קשה לכמת אותה ובמילא קשה גם להעריך אותה. היא קשורה לעולם של עשייה (''מצוות עשה'')יחד עם זה היא קשורה לעולם ההימנעות מעשייה (''מצוות לא תעשה''). יש לה קשר למישור השכלי ויש לה קשר גם למישור הרגשי, ועוד.

 

אתמול זכיתי להשתתף בכנס של למידת עמיתים וצוותים של כל בתי הספר בפיקוחו של גיל, בנושא: קידום האקלים הבית ספרי באמצעות התוכנית הערכית-חברתית, הקרוי בפי מפקחי החמ''ד: ''בית חינוך כמשפחה''. למרות כל הדברים לעיל על מקומה הנרחב של הקדושה בחיי האדם, אני מבקש לחדד ולחזק בתוכנו תובנה שנראית בעיניי חשובה למציאות החברתית-אזרחית של חיינו וחיי תלמידנו, כפי שעולה מהמשכה של הפרשה. תובנה זו נאמרה על ידי במהלך הלמידה בכנס.

באופן אינטואיטיבי המילה ''קדושה'' מתקשרת אצל כולנו לשני תחומים: ביטוי לאיכות הקשר עם הקב''ה – ''בין אדם למקום'', והתחום השני : חיי סיגוף ורוח המנותקים מחיים חומרניים ומודרים מחיי החברה ומן היחסים שבין איש לרעהו. אבל זה לא מה שעולה מן הפרשה, מן הפרשה עולה תמונה אחרת לגמרי !

הרוב המכריע של פרשת קדושים עוסק במצוות שבין אדם לחברו. לראיה אמנה את שלל המצוות העיקריות שביניהן: מצוות מתנות עניים בשדה, מצות אהבת ישראל, איסור גניבת ממון, איסור שבועת שקר בעדות, איסור עושק, איסור הלנת שכר, איסור גזל, איסור עוול במשפט, איסור רכילות, איסור שנאת אחים, איסור הלבנת פנים, איסור נקימה, איסור נטירה, ועוד. הווה אומר: חיים של ''קדושה'' נוגעים לחיי החברה שלנו ושל תלמידינו. ''קדושה'' אינה מושג ערטילאי הבא לידי ביטוי אך ורק בתחומים הנוגעים לקשר שלנו עם ה' ולחיי הרוח וסיגוף הגוף, אלא נוגעת באופן משמעותי בחיים החברתיים והאזרחיים שלנו ושל תלמידנו. חיים חברתיים ואזרחיים מתוקנים וקדושים הם הם מביאים בין היתר גם לאקלים ראוי ורצוי בתוכנו כמנהיגי חינוך, בתוך מוסדות החינוך ובחברה הישראלית כולה.

 

שתהא לנו שבת קודש עם הרבה נשמה יתרה,

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אמור'' - תשע''ו

 

''וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה
אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו''

 

כך נפתחת לה פרשתנו בחזרה משולשת של הטיית השורש ''אמר''. קשה להבין איך נקראת פרשה בשם פעולה ''אמור''. אולם, התשובה לשאלה זו מתבררת למפרע רק עם חתימתה של הפרשה בתיאור סיפורו של המקלל את ה' ועונשו.

 

הפרשה עוסקת ברובה הגדול, בתווך שבין ''האמירות'' של הפסוק הראשון לבין סיפור המקלל בסופה, בקדושתם של הכהנים ובקדושתם של המועדים. מעין מסגרת יש לה לפרשה. שערה באמירות של קדושה, חתימתה בדיבור של טומאה. התכנים שביניהם מביאים לידי ביטוי את הוויית הקדושה אצל הכהנים כמייצגים את שיאה של הקדושה באדם, וכן את קדושת הזמן כפי שמוצאת את ביטויה ברוממותה של השבת ומועדי השנה. מעמדם זה של הכהנים ושל ימי המועד מושתתים על אותו ערך-יסוד, שבמציאות החיים ישנם מישורים של חול ושל קודש. לפי מבנה המסגרת של הפרשה ניתן לומר, שלקדושת הדיבור יש ערך עליון כדי לחולל חיים של קדושת עם קדושת הזמן. האמירה הרכה המשולשת בשער הפרשה בין הקב''ה למשה ובין משה לכהנים, עומדת בניגוד מוחלט לטומאת הדיבור של המקלל את ה' ועונשו בחתימת הפרשה.

 

כאנשי חינוך רגילים אנו לומר מעת לעת, ש''החיים והמוות ביד הלשון''. פתגם חינוכי זה שורשיו בפרשתנו ובמבנה מסגרתה. אמירה שיש בה ערך של חינוך ואידיאה הנאמרת ברוך ובנעימות של אהבה יש מקום לחזור עליה גם שלוש פעמים, כדי שאולי תשפיע על שומעיה לרומם את קדושת חייהם. דיבור רע ומר שאין לו כל ערך ותועלת חינוכית - מוטב שלא ישמע בכלל, גם לא פעם אחת !

 

שבת של דיבור טוב מתוך אהבה ושלום,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אמור'' - תשע''ה

 

שני קצוות ניגודיים לה לפרשתנו בשערה ובחתימתה. בשערה – תיאור קדושתם של הכהנים, בחתימתה -  תיאור סיפרו של המקלל. קצוות ניגודיים אלו בפרשה דורשים מאתנו לנסות למצוא קו המחבר בין הקצוות. הנמצא קו שכזה ?!

 

הקו המחבר בין הקצוות הוא קו של רצף בין קודש לחול, בין קדושת שם ה' לחילול שם ה'. קדושתם של הכהנים מתבטאת במגבלות על נישואיהם לכל אישה, באי יכולתם להיטמא לכל מת ובשמירה על שלמותו הטבעית של השיער והגוף כולל שלמות בגדי הכהונה שעל בשרם. סיפורו של המקלל מנגד, הוא ההפך המוחלט המבטא בקללתו את חילול שמו של הקב''ה בעולם. בתווך של קו-רצף זה, אנו פוגשים בפרשה את מועדי ישראל שבראשם מוזכרת השבת. המונחים קודש וחול מתקשרים הם לשבת ולמועדי ישראל: קדושת שבת וחג אל מול חילול שבת וחג.

 

שלושה גורמים מרכיבים לידי שלם ובאופן הרמוני את הקדושה והיפוכה: ה''מקום'', ה''זמן'' ו''האדם'' כגורם האנושי המתכלל ביניהם. אהל מועד – ה''מקום'' הקדוש שבו מתוועדים עם השכינה, שבת ומועדי ישראל – ה''זמן'' המקודש מעל שאר ימות השבוע והשנה, הכהן – ה''אדם'' המקודש היוצר את ההרמוניה בין ה''מקום'' וה''זמן'', והופכם למציאות מקפת והרמונית של תופעת הקדושה בעולם.

 

הופעתו של המקלל בחתימתה של הפרשה העוסקת בקודש וחול, מבטאת את חסרונו של האדם הקדוש המתכלל את קדושת ה''מקום'' עם קדושת ה''זמן''. עונשו של המקלל, על פי ה', בא לידי ביטוי בשתי קדושות אלה. הוא גם מוצא מחוץ למחנה ישראל, מחוץ ל''מקום'' המקודש, ויחד עם זה הוא מתחייב בנפשו ואיננו זכאי לממש חיים שיש בהם את מרכיבי קדושתו של ה''זמן''.

 

על כתפי שליחי החינוך ומנהיגיו מונחת כל העת התודעה החזקה שהגורם האנושי הוא זה שמחולל את קדושת הרוח הנכונה והראויה שיש לצקת לתוך מרכיבי סביבת החיים של ''מקום'' ו''זמן'' בשיגרת החיים בבתי החינוך. אכן, תודעה חזקה זו הינה אמיתית שכן, מחנכי ישראל הם הם כהני ה''זמן'' וה''מקום'' של תקופתנו.

 

באה שבת באה מנוחה,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''אמור'' וליום העצמאות - תשע''ד

 

בפרשתנו מוזכרים מועדי השנה וחגיה. התורה מונה את המועדים לפי סדר הגיוני. החל מן השבת עבור דרך פסח החל בחודש הראשון של השנה, וכלה בחג הסוכות. מיד לאחר פרשת המועדות, חוזרת התורה לעבודת ה' המתמדת במשכן של הדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים. מעבר זה יכול להיות מובן לאור העובדה שגם במועדים המוזכרים בפרשה, ישנה עבודת ה' במשכן. אלא, יש קושי גדול עם המשכה של הפרשה. פתאום ללא שום קשר מופיע בפרשתנו סיפורו של המקלל את ה', ולאחריו מצוות הקשורות לדיני נזיקין שבין אדם לרעו – מה ראתה התורה לעבור מפרשת המועדות ועבודת ה' במשכן אל סיפורו המיוחד של המקלל ?!

 

ניסיון ליישב את הקושי טמון בראשיתו של האירוע שבו בן האישה הישראלית מקלל את ה'. האירוע פותח במריבה שבין בן האישה הישראלית לאיש הישראלי שבסופה הראשון נוקב את שמו של ה' ומקללו. בהמשך למוטיב שאנו צועדים בו השנה לאורך כל ספר ''ויקרא'', לפנינו סיפור חברתי של מריבה היוצא מגבולותיו אל עבר מישור היחסים שבין אדם לקונו. בהבנתנו לאורך כל החומש עולה השאיפה להיות קדוש כמו הקדוש ברוך הוא. שאיפה זו עלולה היא להיתקל במציאות של חיים חברתיים שיש בהם גם מתחים, מריבה ומדון. השאלה היא איך אנו מנווטים במציאות מאתגרת זו שבה הקדושה של עם הסגולה נעלמת ומתכסה. המקלל את ה' לא יכל לגלות את קדושתו באירוע המריבה, והקללה מבטאת את שלילת מקורה של הקדושה, קדושתו של ה'.

 

קדושת המועדים וקדושת עם ישראל חד הם. מקורה של אותה קדושה היא בקב''ה. כשמו כן הוא. כשאנו מברכים בקידוש או בתפילת עמידה: ''ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים'', אנו מאגדים יחדיו את קדושת ישראל וקדושת הזמן. סיפורו של המקלל את ה' מלמדנו בדרך השלילה, שכאשר מופרת קדושתו של ישראל במריבה ומדון בתוכו, עלולים להגיע להפרת קדושתו של ה', ובכך לפגוע באחדותה של אותה קדושה מאחדת.

 

יום העצמאות החל השבוע מבטא נאמנה את התפיסה שגם בסוג של קדושת זמן בדורות האחרונים שאיננה מוזכרת בתורה, מוכרחת היא לצעוד יחדיו עם קדושה חברתית של עם ישראל. קדושה חברתית זו צריכה לבוא לידי ביטוי בחברה מוסרית וצודקת יותר השואפת כל העת לתיקונה בעשיית טוב וישר. נדמה שאנו אנשי החינוך ושליחיו משתדלים כל העת ליצור את החיבור שבין קדושת מועדי השנה כולם, בין הם מן התורה ובין הם מצד חז''ל וחכמי כל דור, לאותם חיי קדושה חברתית, ובכך אנו מוסיפים נדבך חשוב לאחדותה של הקדושה בעם ישראל.

 

שבת קודש של שלום וחג העצמאות שמח,   

 

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע אמור ול''ג בעומר - תשע''ג 

במרכזה של פרשת אמור מובאים הציוויים על מועדי ישראל. החל ממצוות השבת וכלה בחג
הסוכות אחרון המועדים. אולם, פסוק אחד נכתב בין חג השבועות לראש השנה שאיננו
קשור כלל למועדי ישראל: ''ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט
קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוהיכם'' (פרק כ''ג, כ''ב). מה
עניין מצוות פאה ולקט למועדי ישראל ? - תשובות הפרשנים מתבססות רובן ככולן על
הקשר לקציר החיטים המופיע בחג השבועות. המדרש טוען שמי שמקיים את מצוות מתנות
עניים כאילו הקריב קרבן בבית המקדש במועדות. מה מקום יש להשוואה בין מתנות
עניים לקרבן בבית המקדש ?!

בעיני הפסוק הזה הוא השורש המוסרי ממנו נובעים כל המועדות כולם. אנו עדים בשנים
האחרונות לתופעה החברתית של מצוקת העוני ולמעורבות חברתית המבקשת לתת מענה
למחסורם של עניי העם. מעורבות חברתית זו באה לידי ביטוי בפעולות של צדקה וחסד.
הערך החינוכי לעשייתם איננו בא לידי ביטוי רק בשיפור מצבם של העניים, אלא משפיע
מוסרית ועל המידות של כל מי שפועל את הפעולות הללו. יתרה מכך, עצם עשיית צדקה
וחסד מחולל בקרב העם ערבות הדדית ומחויבות לחלשים לבל ימוטו. פערים חברתיים אלו
כואבים במיוחד לפני שבת ומועד. בשעה שכל עם ישראל מבקש להתרומם עם נשמה יתרה
בקדושת הזמן ובמנוחת נפש, יש המון אנשים שטרודים בהוויית צרכי הקיום הגופני.
המדרש טוען, שמצוות מתנות עניים בשדה הן כמו הקרבת קרבן בבית המקדש. בעומק
ההשוואה טמונה תפיסת הנתינה והוותרנות. יהודי פשוט עובד אדמה שמוותר על חלק
מתבואתו הוא באותה דרגה של בעל היכולת העולה לירושלים ומקריב קרבן. נתינה לזולת
באדמת חולין שווה לנתינה לה' על אדמת הקודש בבית המקדש. שניהם מקריבים מממונם
ומוותרים על תאוות הרכושנות. יתרה מכך, ניתן לומר שמתנות עניים של צדקה וחסד
בימינו, הם התחליף להעדרם של הקרבנות !

אחדות ישראל והערבות החברתית הם הבסיס לציון הספירה: ל''ג בעומר, היום שפסקה בו
המגיפה שפקדה את אלפי תלמידיו של ר' עקיבא מחמת שלא נהגו כבוד זה בזה. בשפתנו,
מקום בערת האש נקרא: ''אח''. האש מצרפת ומחברת את כל הגופים הבוערים ללהבה אחת
חמה וגבוהה. להבות האש בל''ג בעומר מבשרות על היותינו ''אחים'', גופים מחוברים
הנוהגים כבוד זה בזה, ומאירים ביחד אור גדול של בשורת האחדות והערבות זה לזה.

שבת של מנוחת הגוף ומנוחת הנפש לכולם,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע אמור - תשע''ב 

חלקה הגדול של הפרשה עוסק בפירוט מועדי ישראל. לפני הפירוט של כל המועדים, התורה מצווה אותנו באיסור די מוזר: שלא לשחוט אם ובנה ביום אחד. רוב הפרשנים מסבירים שמדובר באיסור שבסיסו רחמנות, נציין הבולטים מבינהם: הרמב''ן סובר שיש כאן איסור משום צער בעלי חיים. הרמב''ם לעומתו סובר שאין כאן איסור של צער בעלי חיים, שהרי האיסור מתקיים גם ששני בעלי החיים לא נמצאים ביחד בשחיטה, אלא האיסור מבקש מאיתנו שנקנה בליבנו את מידת הרחמים שלא נרגיל עצמינו באכזריות שאין לה מקום בדווקא. אפשר ונאכל בעלי חיים אבל במידה של זהירות ורגישות.

 

בין אם נפרש את האיסור בדרך של הרמב''ן או בדרך של הרמב''ם, הבסיס לדבריהם הוא מידת הרחמים ורגישותנו אף לבעלי החיים. מכאן ניתן אולי להבין שאיסור זה הוא מעין הרחקת האדם ממידת האכזריות בראש ובראשונה כלפי בני אדם. אכן, הפסוקים לאחר איסור זה מבקשים מעם ישראל לא לחלל את שם ה' ולהיות קדושים, כי ה' הוציא אותנו מארץ מצרים להיות לנו לאלוקים. שוב, גם כאן אנו נדרשים להבין שכל משמעות יציאתנו ממצרים היא לקדש שם שמיים ולקנות בתוכנו כאן בארץ ישראל מידות טובות של רגישות כלפי הזולת וכלפי כל מי שיש בו דם שהוא הנפש, גם בעלי חיים.

 

קדושת הזמן של שבת ומועדי ישראל המוזכרת, כפי שכתבנו לעיל, לאחר הציווי של ''אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'', אינה יכולה להיות שלמה, אלא אם כן יש בנו מידה טובה של רחמנות ורגישות. שהרי חלקם הגדול של טעמי המצוות במועדי ישראל מושתת על מידת החסד ואהבת הזולת.

 

שבת מנוחה לכולנו,

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע אמור וליום העצמאות - תשע''א

השבת נקרא בתורה את פרשת ''אמור'' המצווה אותנו בין היתר על החגים ועל ''ספירת העומר'', שאנו סופרים בימים אלו שבין פסח לשבועות. בהם אנו מונים 49 ימים שהם 7 שבועות בדיוק.

 

בדרך כלל בעולמנו, בני אדם סופרים את הימים שנותרו עד למועד המצופה והמיוחל ( לשמחה משפחתית, לטיול, לחופשה, לשחרור משירות ועוד ). ביהדות אין הדבר כך, הספירה היא הפוכה ויש לכך משמעות רבה. ביהדות אנו מונים את הימים שעברו עלינו ולא את הימים שנותרו. להלן דוגמאות: בספירת ימי השבוע, יום ראשון שני ולא שביעי שישי, וכן בספירת הימים בטהרת המשפחה או בספירת השנים עד השנה השביעית שנת השמיטה, ובספירת 7 שנות שמיטה לשנת היובל שנת החמישים (מספרים השווים לספירת העומר). בדיוק כך,  אנו סופרים את ספירת העומר: מידי לילה אנו מברכים על היום שמצטרף לקודמיו עד לחג השבועות, זמן מתן תורתנו.

 

נשאל בצדק: מה זה משנה בכלל כיצד מונים ?!

 

תפיסת הזמן ביהדות שונה מן התפיסה הרווחת בדרך כלל. לזמן ביהדות ערך מצטבר. מעניין מאד, שהשפעתה של ספירה זו על התרבות החדשה ניכרת אך ורק בימי הולדת, שאז אנו סופרים את השנים שהצטברו. הזקן במורשת-ישראל נקרא : ''בא בימים''. הוא מגיע כשכל ניסיון חייו בכל התחומים נישא על התרמיל הגדול שעל גבו. חווית-זמן המאדרת את הזקנה ולא להפך.

''גיל '' – פירושו שמחה על מה שהצטבר בסל החיים ( אולי בכך אני מנחם את כל מי שיש לו יומולדת בקרוב - - -  ). כשסופרים את הזמן שמצטבר, יש מקום לעשות חשבון נפש מה היה לנו עד עכשיו, האם ניצלנו את הזמן או ''מרחנו'' אותו ?! ועוד. ניצול זמן פירושו: לעשות טוב, במיוחד בין בני אדם, לקדם את שליחותנו (''משלוח-יד''), לעסוק בעיקר ולא בטפל, לתעדף לוח-זמנים וכיוצ''ב.

 

בימינו, הערצת הנעורים הגוברת בתרבות החדשה, במידה רבה יש בה מן העיוות. ספירת העומר מלמדת אותנו מהי ספירה משמעותית: צבירת ימים, תוך צמיחה, התקרבות ועליה בסולם,  לימים גדולים ונכספים.

 

בדיוק אותה משמעות חלה גם על ספירת שנותיה של המדינה לקראת יום העצמאות: יום שצריך לעשות בו גם חשבון נפש לאומי וערכי לצד השמחה הגדולה של היותנו עם חופשי בארץ המולדת ערש העם היהודי מימי התנ''ך ועד אין סוף.

 

שבת שלום עם הרבה שמחה וגיל,

 

אלכס

 דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהר'' - תשע''ו

 

מי לא מכיר את השאלה: ''מה עניין שמיטה להר סיני ?''. שאלה זו מקורה מדברי המדרש ''תורת כהנים'' על הפסוק הראשון מפרשתנו. הפרשנים רש''י ורמב''ן מצטטים את השאלה והתשובה מן המדרש הטוען, שהפירוט בתורה על מצוות השמיטה מלמד אותנו שלצד הכללים הגדולים של עצם המצווה, ניתנו במעמד הר סיני גם הפרטים  המדויקים שלה.

 

על השאלה שהמדרש שואל ניתן היה להשיב תשובות נוספות. פעם כתבנו (ראו באתר דרך הקישור מטה), שהשאלה יכולה להתפרש כשאלה רטורית ממש. פשוט ששמיטה קשורה להר סיני ! - מובנה של שאלה רטורית זו הוא, שכל ההוויה של מצוות שמיטה, הן במישור של בין אדם לקונו והן במישור החברתי וביננו לארץ ישראל, באים ממהותו של מעמד הר סיני. אכן, מצוות השמיטה שבה עסקנו במיוחד בשנה שעברה, היא היסוד למהות התורה כולה.

 

ניתן להשיב על שאלתו של המדרש בדרך נוספת. השמיטה קשורה בשני ערכי יסוד למעמד הר סיני.  ערך החירות שמבוסס על ערך הענווה. במעמד הר סיני זוכה העם לחירות-רוחנית בקבלת התורה שהיא ייחודית רק לו, ומשחררת אותו מעול תרבותם של זרים. בשמיטה ערך החירות דומיננטי בצורה יוצאת דופן. האדם מבקש חירות ושביתה מעול עבודת האדמה, האדמה מבקשת את חירותה ומנוחתה ממאמצי ההצמחה, העניים זוכים לחירות בזה שהם יכולים לאכול באופן חופשי מפירות היבול בשנה זו ובעלי החובות יכולים לצאת לחירות מעול ההלוואות שבו הם נתונים. חירות זו נובעת היא מערך הענווה. קטנות האדם וחדלונו מול הא-ל הגדול, כפי שבא לידי ביטוי בפסוקים בפרשה: ''והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי''  או  ''כי לי בני ישראל עבדים ... אני ה' אלה-יכם'', הם אלו שמעוררים את אותה דרישת החירות. שהרי על נקלה ניתן להגיע למידת הגאווה מחמת שכרון כח הבעלות והרכוש ומשכרון העושר הכלכלי.

 

הר סיני שהוא מקום החירות, הוא גם מקור הענווה. הר נמוך הממוקם במדבר השפל. התורה הולכת ובאה היא כמים מן המקום הגבוה אל המקום הנמוך, ורק שם התורה יכולה להתקיים. מצוות השמיטה כמו הר סיני, מבוססת היא על הענווה והצניעות שמחוללים את החירות הרוחנית האמתית המונעת מאיתנו להיכשל בחטא הנורא של הגאווה.

 

אתגר חינוכי גדול מציבה לנו פרשתנו: חינוך לערך החירות אינו בהכרח מביא לשיכרון כוחו של היחיד ולתחושת ''כחי ועוצם ידי''. אם ערך החירות נישען הוא על מידת הענווה, יש סבירות גבוהה שאותה חירות תישא אותנו למקום גבוה ראוי ונכון.

 

שבת מבורכת בכל,  

 

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהר'' - תשע''ה

 

שתי שבתות לה לפרשתנו. האחת בתחילתה והשנייה בסופה. בפסוק השני בפרשה – שבת הארץ שנת השמיטה, בפסוק האחרון של הפרשה – יום השבת. לכאורה, שני סוגי שבתות שאין קשר משמעותי ביניהם אלא העניין הסיפרתי. ראוי הוא שנעסוק השנה בהיבטיה המחשבתיים של שנת השמיטה, כפי שגם עסקנו השנה בפרשת ''משפטים'' בספר שמות.

 

הפסוק האחרון בפרשה המצווה על שמירת השבת: ''את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה''', נראה שאינו במקומו. שכן, כל הפרשה עוסקת בהיבטים הרחבים של שנת השמיטה ושנת היובל. קושי זה מתעצם במיוחד לאור העובדה שהפסוק כבר נכתב מילה במילה ככתבו וכלשונו בפרשת ''קדושים'' (י''ט, ל') שקראנו זה לא מכבר לפני מספר שבתות. אז מה מקומו של פסוק זה בסוף הפרשה המזכיר את שמירת השבת?!

 

השמיטה והשבת מאירים זה את זה בהדדיות מתוך אזכורם בקצוות הפרשה. קו ישר מחבר ביניהם. גם בשבת הארץ וגם בשבת בראשית יש היבטים של צדק, מוסר וחברה. בשמיטה ובשבת אנו שומטים את תאוות רדיפת הממון, מתנתקים מעולם הרכוש והשליטה, העשויים להחטיא אותנו באנוכיות ובגאווה עד אטימת הלב מן הזולת. השבת שהיא גם זכר ליציאת מצרים, אותה ארץ ללא הפסקה משעבוד הגוף והחומר, מבטאת את השיחרור מעולם הרכוש ואת הגבלת תאוות הממון. השבת מזכה כל אחד ואחד מאיתנו, וגם את בהמות העבודה, ביום מנוחה לשבירת עבודת המלאכה מכל ימות השבוע. ליום מנוחה כזה לא זכינו בשעת היותנו עבדים במצרים. גם בשנת השמיטה אנו פותחים את היד ומשחררים את אדמותינו לעניי הארץ ולכל חית השדה. אנו ממעטים במלאכות החקלאיות המבטאות בעלות והגדלת הרכוש למימוש תאוות הממון שבנו. אין אנו סוחרים לשם רווח בפירותיה ועוד.

 

פעמים שאנו שואלים את תלמידינו: ''מה אתם אוהבים בבית הספר ?'' – והם עונים ברצינות: ''את ההפסקות''. בעומק תשובתם הם מתכוונים ברצינות. בהפסקה מיקוד השליטה עובר אל התלמיד, הוא אמור לשלוט ולנהל נכון וראוי את הזמן העומד לרשותו ביחסיו עם חבריו, על מנת לחזור למסגרת הזמן ממקום אחר משוחרר ומפיג. שבת ושמיטה מאפשרים לכולנו לחזור אל היומיום ממקום אחר של איפוס הריצה אחר תאוות הרכוש והממון, וחשיבה על עשיית טוב וישר מתוך חיבוק הלב של זולתנו ופחות את של עצמנו.

 

שבת מנוחה לברכה על כולנו,

 

 

 אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהר'' - תשע''ד

 

בשנים הקודמות כתבנו במיוחד על ההיבטים החברתיים שעליהם פרשתנו מתייחסת מתוך ההיבטים השונים העולים ממצוות שמיטה ויובל. למותר להזכיר שוב, לאור הבחירה השנה בראיית כל פרשות חומש ''ויקרא'', כחומש המבקש חיי קדושה מעם קדוש ובייחוד על היחס הראוי והנכון שבין עולם החומר לעולם הרוח, נבקש לעמוד על הראיה הכולית של המושג ''קדושה'' כפי שבאה לידי ביטוי בכל הפרשה ולאו דווקא ממה שעולה ממצוות שמיטה ויובל (למרות ששנה הבאה היא שנת שמיטה).

 

פרשה קצרה זו הרבה גופי-קדושה תלויים בה. הפרשה בנויה במבנה מעגלי. היא פותחת במצוות שמיטה ויובל וערך ''קדושת המקום'' ו''קדושת הזמן'' העולה מהן, עבור דרך ''קדושת האדם'' שבמצוות הקשורות לחובותינו המוסריות לפועלים עבריים ולמוחלשי החברה (''עבד'' ו''אמה'', ''גר תושב'' בלשון המקרא), הפותחות רובן במילים: ''וכי ימוך אחיך ... '', וכלה בסגירת מעגלה של הפרשה בפסוק האחרון באיזכור מצוות שמירת השבת ויראת המקדש, ששוב גם בהן כמו במצוות השמיטה ויובל, עולים ערכי ''קדושת הזמן'' ו''קדושת המקום''.

 

אין מבנה זה של פרשתנו מקרה הוא. מבנה מעגלי זה של הפרשה מבטא נאמנה את תפיסתו הכולית של כל חומש ''ויקרא'' למונח ''קדושה''. מרחבי הזמן והמקום הם מסגרות המציאות הטבעית וההכרחית לחייו של בן אנוש, והם בניגוד מוחלט להוויה האלוקית האינסופית שאין לה זמן ואין לה מקום. בעלי הפילוסופיה הרחיבו על מרחבים אלו, ועל הפער המשתמע ממנו בין אנושות לאלוקות. התורה בפרשתנו מבקשת מאיתנו כל העת לנסות ל''צמצם פערים'' ביננו לבין ההוויה האלוקית בשני מרחבי-חיים אלו דרך חיי ''קדושת זמן'' ו''קדושת מקום''. מרחבים מקודשים של זמן ומקום הם מעגל החיים האנושי והם המעגל של פרשתנו הפותחת במרחבי קדושה אלו ואף מסיימת בהם בפסוק האחרון של הפרשה. בתווך של מרחבי הקדושה של זמן ומקום, אמורים להתקיים חיים אנושיים מתוקנים המושתתים על יחסי-קדושה שבין אדם לחברו, וביתר עוז ביחסי-קדושה שבין כל רבדי החברה. הדרישה להתקדש חברתית במצוות הקשורות לחובותינו המוסריות כלפי הזולת ובמיוחד למוחלשים מבטאים את שיאה של הקדושה ושיאה של הפרשה. נעיז ונאמר, ש''קדושת הזמן'' ו''קדושת המקום'' הם המסגרת העוטפת מעגלית את קדושת חיי-האדם שבתווך, והם המסגרת המאפשרת את שיאה של קדושת הקדושות שהיא קדושת החיים המתוקנים שבין אדם לחברו ובין אדם לחברה.

 

אכן, שלוש קדושות דרות בכפיפה אחת בפרשתנו, אבל השלישית עולה על כולנה. קדושה שלישית זו של בין אדם לחברו ובין אדם לחברה היא הבסיס לעולמו הערכי של החינוך בכללותו, בבחינת: ''דרך ארץ קדמה לתורה''. ככל שאנו נרומם אותה למרכז הבמה החינוכית-ערכית בהווית בתי החינוך, כך נוכל להעמיק בערכי השורש של תרבות ישראל: במשמעות קדושתה של הארץ (מקום) ובמשמעות קדושתם של מועדי הלוח העברי (זמן).

 

שבת של קודש ומנוחת הגוף והנפש,

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהר'' – תשע''ב

 

בראש הפרשה עומדת מצוות ''שמיטה'' ומצוות ''יובל''. המוטיב המרכזי של שתי מצוות אלו הוא היחס בתורה לזכות הקניין שיש לכל אדם ומגבלותיה.

 

מאז שחר האנושות, בלידת בניו של האדם הראשון קין והבל, ניטש ויכוח עז על זכות הקניין ומגבלותיו מצד הערך של ''צדק חלוקתי''. כידוע לנו הויכוח בין שני האחים הסתיים ברצח שבבסיסו עמדה מחלוקת על שוויוניות ביחס לחלוקת משאבי הטבע שקיימים בעולם וזכות הקניין עליהם. קרקעות (עובדי אדמה) מול מיטלטלין (רועי צאן): קין  מול  הבל.

 

מצוות שמיטה ויובל, המוזכרות בפרשה, מבטאות את מגבלות זכות הקניין וחתירה לאידיאל של צדק חלוקתי. במצוות אלו מתחנך האדם להשמיט את רכושו ולוותר על זכות קניינו במיוחד בכל הקשור לקרקעות, ולהשיב את הסדר על כנו הבראשיתי, שכן כל הקרקעות בשנת היובל חוזרים לנקודת ההתחלה. בדומה לזה, כך גם לגבי עבודת האדמה ושמיטת חובות כספיים בשנת השמיטה.

 

אם נסקור את המצוות שהתורה מציינת לאחר שמיטה ויובל, הן עוסקות ביחסים בין החזקים בחברה לחלשים בחברה מן ההיבט הסוציו-אקונומי. יחסים אלו מושתתים על תמיכה כלכלית הנובעת מתוך צדק, מוסר ורגישות חברתית. שהרי גם אנו כעם היינו עבדים במצרים, לא נולדנו מעבידים: ''כי לי בני ישראל עבדים . . . אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם''. ניתן לומר, ששרשרת מצוות אלו לאורכה של הפרשה, נובעות באופן ישיר מפתיחתה של הפרשה שעוסקת במצוות שמיטה ויובל שאידיאל הצדק החלוקתי טמון בהן.

 

שתהא שבת של מנוחת הנפש ומנוחת הגוף,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהר'' - תשע''א

 

שלום לכולם,

פרשת השבוע פותחת במילים : ''וידבר ה' אל משה בהר-סיני לאמור'', ומיד לאחר מכן ה' מצווה את בני-ישראל על מצוות ה''שמיטה''.

פרשן התורה רש''י שואל שאלה מפורסמת שהפכה לניב בשפה העברית: ''מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני ?!''. רש''י משיב שפרטי מצוות שמיטה ודיוקיה נאמרו בסיני כמו כל המצות האחרות.

אבקש להציע תשובה נוספת לשאלה זו. השמיטה דומה למעמד הר סיני בכך, שהמימד הפרטי-אישי מתבטל בשני  נושאים אלו. בהר סיני ישראל חנו "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, שמות, י"ט, ב'), שנאמר: "ויחן שם ישראל" בלשון יחיד ולא נאמר ויחנו שם ישראל בלשון רבים. אף מצוות השמיטה דורשת מן האדם, לבטל את המימד הפרטי-אישי. אין לו בעלות על שדהו בשנה השביעית. כל אדם מישראל רשאי להיכנס לתוך שדהו ולאכל מפריו. בנוסף לכך, כל פרטי מצוות השמיטה, היובל, מכירת הבתים, איסור הריבית ושחרור העבדים, הם הרחבה לדברות הראשונות של ''אנוכי ה' אלוהיך''  ובהמשך: ''לא יהיה לך אלוקים אחרים''. הכל בא ממנו ואנו ''כאילו'' בעלים על רכוש נייד ולא נייד. עניין זה מעמיד בהחלט את האדם במקומו הראוי ללא גאווה וללא אגו נפוח. מצוות השמיטה מזכירה לאנשים שלפעמים הם נדרשים למחוק את הגבולות המסומנים כשלהם, כדי לגלות מעבר לגדר את האח והאחר. הפסוק "ואהבת לרעך כמוך'' מסתיים במילים: " אני ה' ", כדי לומר לנו שהיכולת שלנו להגיע לקשר משמעותי עם האח והאחר תלויה ביכולת שלנו לזכור מי ברא אותנו ואותו בדיוק באותה מידה ובאותן מגבלות.

זאת ועוד, בסוף הפרשה יש ציווי על שמירת השבת. הקשר בין שבת לשמיטה נבחן רבות. אציע כאן רק היבט אחד מיני רבים. הספירה של 7 בשבת ובשמיטה היא ספירה טבעית (כפי שאנו סופרים בימים אלו בספירת העומר, ולאור מה שכתבנו בפרשה הקודמת). בשבת מקדשים את הזמן כשם שבשמיטה מקדשים את המקום. זמן ומקום הם מונחים של מגבלות האדם: כאן ועכשיו. האל לעומת בן-אנוש אינו מוגבל בזמן ומקום. במצוות השבת והשמיטה התורה רוצה לטעת ביהודי את התובנה שיש לשוב ולשמוט את עולם החול הן בזמן והן במקום, שהרי הוא לכוד ותלוי בשני מונחי-חיים אלו, ולהעביר לו את המסר עד כמה הוא מוגבל: אין לו בעלות על מקום, ואין לו בעלות גם על הזמן !

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בחוקותי'' - תשע''ו

 

פרשתנו חותמת היא את חומש ''ויקרא''. שני חלקים בולטים יש לה לפרשה. האחד – על שכר ועונש, השני – על נדירת נדר. כל אחד מנושאים אלו מסתיים בפסוק די דומה: האחד – ''אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה'' (כ''ו, מ''ו), השני –  ''אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני'' (כ''ז, ל''ד), זהו הפסוק האחרון של פרשתנו ובעצם של כל החומש.

 

אין שני הפסוקים החותמים את שני חלקי הפרשה זהים. הפסוק האחד – מבטא את מסירת כל היבטיה של התורה מה' אל בני ישראל ממעמד הר סיני (''תורות'' = לרבות תושב''ע שהחלה להיווצר ממתן תורה שבכתב, כי כל דבר כתוב מיד מצריך פירוש מעשי). השני – מבטא את ציווי המצוות מה' אל משה בהר סיני. אכן, כל פסוק הולם את הנושא שאותו הוא חותם. החלק הראשון בפרשה עוסק בעניין שכר ועונש הקשורים לכלל האומה, והוא כולל בתוכו את עונש קללת הגלות ואת שכר ברכת הגאולה המובטחת. אכן, החלק הראשון ניכתב בלשון רבים, והפסוק מבטא את היחס בין הקב''ה לכלל אומת בני ישראל. החלק השני של הפרשה עוסק בנדר הפרטי שאדם מישראל נודר, והוא נכתב בלשון יחיד. לכן, הפסוק החותם חלק זה מבטא את יחס הציווי שבין ה' אל משה כאיש יחיד.

 

מה ניתן ללמוד מסמיכות שני החלקים בפרשתנו ועל הקשר ביניהם ?!

 

נראה לומר, שהמכנה המשותף שבין שני חלקי הפרשה הוא ערך קיומה של הבטחה. הבטחת הגאולה בחלק הראשון של הפרשה מבוססת על מימוש הברית שבין ה' לעם ישראל שניכרתה עוד מימי האבות: '' ... ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור'' ובהמשך: ''ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם ...''. הקב''ה מבקש לחנך אותנו שלמרות שישנם מצבים שעם ישראל לא ראוי למימוש ברית ההבטחה, יש לקיימה כי ''הבטחות צריך לקיים''. החלק השני של הפרשה היא הדרישה המקבילה מכל אדם בישראל לעמוד בדיבורו הנובעת מתוך מה שלמדנו ממידותיו של הקב''ה קודם בפרשה. לאמור, כשם שאני הקב''ה מקיים את ברית ההבטחה לכלל עם ישראל, כך על כל אחד ואחד מעם ישראל לעמוד בדיבורו ולקיים את התחייבות הנדר שאותו הוא נדר !

 

חומש ויקרא פתח בדוגמה אישית לצניעותו ולענוותנותו המנהיגותית של משה (האות א' הקטנה במילה ''ויקרא''), וחותם בדוגמה אישית של הקב''ה על חובת קיומן של הבטחות. אכן, כולנו מודעים לכך שערך הדוגמה האישית הוא ערך מכונן לכל מי שחפץ להצליח בחינוך ילדיו ותלמידיו. שניזכה.

 

שבת מבורכת בברכת חזק חזק ונתחזק,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בחוקותי'' - תשע''ה

 

פרשתנו חותמת היא את החומש השלישי חומש ''ויקרא''. הנושא המרכזי בפרשה הוא עניין הברכות אל מול התוכחה המושתתת על העיקרון המחשבתי של ''שכר ועונש'' (עליו כתבנו גם מההיבט החינוכי בשנים קודמות – ראו באתר). הפסוקים המתארים את הברכות יש בהם כל מה שאנו מייחלים ומאחלים שיהיה לנו, מיני אז ועד היום : ביטחון כלכלי, ביטחון צבאי, ביטחון מדיני וביטחון דמוגרפי.

 

שיאן של הברכות בא לידי ביטוי במילים: ''והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים'' (כ''ו, י''ב). מה משמעותו של הביטוי ''והתהלכתי בתוככם'' ובכלל של  כל הפסוק שמבטא את גולת כותרתן של הברכות המובטחות ?!

 

שתי תפיסות קצה מפעפעות בעולמו הרוחני של איש האמונה כל העת ולא נותנות לו מנוחה: קירבה וריחוק ביחס לא-ל. תפיסות קצה אלו משפיעות או מושפעות על או מהיבטים נוספים, כגון: היחס לכתבי הקודש לספרי התנ''ך ועל הדמויות ו/או האירועים הכתובים בהם. האם הם נשגבים או שמא ארציים. הדברים מתקשרים גם לדיון על הגדרתה של שפת התורה. דיון זה לא הוכרע מאז ומעולם ו''אלו ואלו דברי אלוקים חיים''. שהרי, כבר בראשית ימי התנאים נוסדו שתי תנועות מנוגדות של בתי מדרש. בית מדרשו של ר' עקיבא – שדגל בתפיסה ש''דיברה תורה כלשון בני אדם'', ולעומתו בית מדרשו של ר' ישמעאל – שהתורה מדברת בלשון שמיימית-אלוקית ולא בשפה אנושית רגילה. מדיון זה של קירבה וריחוק נוצרה לגיטימציה פרשנית לשפת התורה של ''70 פנים לתורה'' ומישורי הפרשנות של "פשט, דרש, רמז וסוד (פרד''ס).

 

אין לך ברכה יותר גדולה לידיעתו והרגשתו של איש האמונה המתבטאת במילים ''והתהלכתי בתוככם''. קירבה זו היא משאת נפשו של כל אדם הן במישור האנושי והן במישור הרוחני. שאיפתו של איש האמונה היא להנכיח את הא-ל במיוחד בעולמו האישי, וכשברכה זו קיימת במלוא עוזה ותוקפה, היא מחוללת את אלוקותו של הקב''ה אישית וכללית. כך עולה מסדר המילים בפסוק: ראשית – ''והתהלכתי בתוככם'', ורק לאחר מכן ''והייתי לכם לאלוקים'', ולא להפך !

 

נדמה שגם מבחינה חינוכית אנו נוקטים כל העת בגישה של קירבה וריחוק, של ''ימין מקרבת ושמאל מרחקת''. המיומנות הנדרשת מאיתנו כאנשי חינוך היא איך מאזנים בין שתי תנועות אלו ויוצרים ביניהם השלמה. הפרשה מלמדת אותנו שהדבר אפשרי רק אם קודם נקרב ונחבק ורק לאחר נוכל לחולל סמכות מחייבת. ידיעה ותחושה של קירבת א-ל קודמת ואף מחוללת סמכות אלוקית נשגבה.

 

שבת מנוחה עם ברכת חודש סיוון,

 

 

 אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בחוקותי''  ולל''ג בעומר - תשע''ד

 

הגענו לפרשה החותמת את חומש ''ויקרא'' - חומש הקדושה. על הטבעת החתימה כתוב: ''שכר ועונש''. בזו האידיאה עוסקת רובה המשמעותי של הפרשה. על אידיאה אמונית-חינוכית זו הרחבנו את הדברים בשנים קודמות. אולם, בהתייחס לציווי המרכזי של החומש ''קדושים תיהיו'' שאיתו צעדנו לאורך כל החומש השנה, יש לברר מה מקום יש לחתימה זו. שמא היה לה מקום בתחילתו של החומש ולא בסופו, שהרי מעלת חיי ה''קדושה'' גבוהה היא אלף מונים מחיים המבוססים על גמול של שכר או עונש, והיה ראוי לחתום באותה קדושה מרוממת ?!

 

בפסוקים החותמים את דבר ה' על ''שכר ועונש'' טמונה התשובה: ''ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם - - - וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלוקים אני ה' '' (פרק כ''ו, מד'-מה'). למרות, תורת הגמול הקב''ה מבטיח לנו שהוא לא ימאס בנו עד כליה, לאור אותה ברית ראשונים של יציאת מצרים. הקב''ה מבקש להטביע בנו ולהנחיל לנו לדורות את ערכה של אהבה ללא תנאי וללא מצרים. אכן, קורות עמנו ותקופת הקוממיות שבה אנו חיים בדורות האחרונים מבטאים נאמנה את אמיתותה של אותה אהבת ברית ראשונים ההולכת ומתממשת לנגד עיננו כאן בארץ ישראל ובמדינתנו הריבונית. דברי ירמיה הנביא מבטאים נאמנה את אותה אהבת-אמת של זכירת חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין הקב''ה לכנסת ישראל במדבר השמם חסר כל לאחר יציאת מצרים, למרות היות עם ישראל עם קשה עורף בשעת ההליכה במדבר (ירמיה, פרק ב', ב').

 

מעלה זו של אהבה שאינה תלויה בשום דבר, ללא תנאי וללא מצרים, היא כשלעצמה מבטאת את מעלת ה''קדושה'' של עם ישראל, ואיננה קשורה לתורת הגמול. אהבה זו מדרגה גבוהה היא, המתגברת על ענייני שכר ועונש. היא דורשת עבודה רבה על המידות מתוך סובלנות וויתור, היא דורשת למחוק חשבונות והתחשבנויות. אם אתה שם, אתה יודע שאתה עולה במעלות ה''קדושה''.

 

במוצאי שבת קודש נציין בשמחה את יום הספירה של ל''ג בעומר, יום שפסקה בו מגפת המוות של 24 אלף (!) תלמידיו ר' עקיבא. אותו ר' עקיבא שחינך את תלמידיו על כך שהפסוק ''ואהבת לרעך כמוך'', הוא הפסוק המרכזי של כל התורה כולה, הם תלמידיו שמתים במגיפה כי לא נהגו כבוד זה לזה ?! – אלא הוא אשר אמרנו, הייתה בהם אהבת רע גדולה שלמדו מרבם רבי עקיבא, אבל פעמים שהיו מסייגים אותה או מסתייגים ממנה. שמא לא הייתה ביניהם אהבת-אמת שאיננה תלויה בשום דבר, ללא תנאי וללא מצרים.

 

תיקונו של חטא אי-אהבת אמת של כל אחד ואחת מישראל בל''ג בעומר הוא, בחיבור של כל ענפי ישראל למדורת אש אחת גדולה, הנקראת בפינו גם ''אח'' של אש ובריבוי ''אחים''. הלקח החינוכי מסיפור כיתות תלמידיו של ר' עקיבא שעלינו לעלות במעלות הקדושה החינוכית ולהרבות באהבת-אמת בתוך החברה בנו אנו פועלים וחיים. גם כשאנו מגיעים עם תלמידינו למציאות של תורת גמול של ענישה, עלינו ליזכור שחלה עלינו חובת אהבת-אמת של כל אחד ואחת מישראל. כך כל תלמיד ידע וירגיש את החום הבוקע מאותה אש להט חינוכית הבאה מאהבה. הלא ''אחים'' אנחנו ?!

 

שבת של מנוחת אהבה והשקט ובטח,

 

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע אמור בהר-בחוקותי – תשע''ג

צמד פרשותינו חותם את החומש השלישי ויקרא. המעיין בשתי הפרשות מבחין על נקלה, כי הסיפרה ''שבע'' מופיעה בשני עניינים שונים בכל אחת מהפרשות ובתחילתה. בפרשת ''בהר'' – מופיעה הסיפרה שבע במצוות שמיטה ובמצוות יובל: ''ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ''  ו''וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים'', ובפרשת בחוקותי – בפרשת הקללות מופיעה הסיפרה שבע 4 פעמים כביטוי לעונשו של העם: ''ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם'', ''ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם'', ''והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם''  ו''ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם''.

התורה כותבת לנו במפורש שעונש הגלות בא בעקבות זלזול בקדושתה של הארץ בכך שאין מקדשים אותה בקדושת מצוות השמיטה. אולם, ההקבלה הסיפרתית הזו של ''שבע'' מופיעה לא רק בעונש הגלות, אלא אף לעונשים אחרים המוזכרים בתחילת פרשת בחוקותי, ולכן יש להבין את ההקבלה הסיפרתית של שבע גם במובנים נוספים.

בעולם הספירה היהודית, שמקורה מעולם  הסוד והקבלה, לכל דרגת ספירה של קדושה יש מקבילה של דרגת ספירה של טומאה (אחד המובנים של ''הסיטרא אחרא''). למשל: במצוות ספירת העומר המתקיימת בימים אלו, אנו מטפסים בסולם הספירה עד מ''ט שערי טהרה, שהם מול מ''ט שערי טומאה שבהם שהינו בגלות מצרים, ומ''ט שערי טהרה אלו מתקנים את שערי טומאת מצרים עד לקבלת התורה בחג השבועות הממשמש ובא. כל מעשי האנושות בעולם כולו מביאים אותו לידי מתח מתמיד שבין חיוב לשלילה, בין טומאה לטהרה ובין דרגת מ''ט שערי טהרה לדרגת מ''ט שערי טומאה. בספרי המוסר ומחשבת ישראל, האחריות להטות את מאזני העולם שבין מציאות חיובית של קדושה וטוב לבין מציאות שלילית של טומאה ורוע, מוטלת היא על כתפיו של כל אדם וכל יחיד. יש לכל אחד אחריותיות ומחויבות לתיקון עולם ולבניית חברה בריאה וצודקת. מצווה אחת שעשיתי מטה את כל העולם לכף זכות, ועבירה אחת שעשיתי מטה את מאזני העולם לכף חובה (פרקי אבות).

אנשי החינוך כמבוגרים משמעותיים מבינים, שמצפים מהם לשאת את משימת תיקון העולם. משימה זו יכולה להתממש רק אם נחוש ממש על כתיפנו את גודל האחריות והמחויבות שלנו לעלות במדרגות של התקדמות בספירת שערי הטהרה החינוכיים כל העת ולהביא את עצמנו עם תלמידינו למקום של טוהר מידות ובריאות נפשית.

ברכת שבת של ספירת שבע על כולנו,

אלכס


דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בחוקותי - תשע''ב 

 

קיום מצוות התורה מביא לשכר לפרט ולכלל, כך עולה מפסוקי הפרשה. ברם, הפרשה לא חוסכת מאיתנו את תיאורי העונש האישיים והכלליים במידה ולא נקיים את מצוות התורה. השאלה העולה מאליה היא: מדוע יש צורך בתיאור השלילי של העונש, וכי התורה לא יכלה להסתפק רק בהצגת השכר החיובי אותו אנו עשויים לקבל על קיום המצוות ומתוך כך נבין מה קורה במצב הפוך ?!

 

אם נושא הפרשה היה נוגע לעולם היחסים של בין אדם לחברו, כגון: יחסי הורים וילדים, מורים ותלמידים, התשובה הייתה שישנן שתי גישות: האחת - עדיף להעצים ולהבליט את החיובי (=שכר) הנכון והראוי, ואת השלילי (=עונש) להצניע או לא לעמוד עליו כלל. השניה – שיש להציג את שתי הצלעות, את החיובי ואת השלילי, כדי לפתח את כח הבחירה והאחריות של כל אחד ואחד.

 

ברם, הפרשה עוסקת ביחסים שבין אדם לקב''ה. לכן, התשובה לשאלה צריכה לבוא ממישור אחר. תופעת העונש כמו הרע בעולם, מעמידה אותנו בפני שאלות במישור האמוני של פשר וסיבה. מקורן של שאלות טבעיות ולגיטימיות אלו, מגיע מהמקום שבו אנו טועים ורואים בקב''ה רק את המקור לשכר ולטוב ולא את המקור לעונש ולרע, כי הוא א-ל טוב ורחמן ורב חסד. תפיסה מעוותת זו משמעה שיש בעולם כוחות נוספים שאינם באים מהקב''ה, ובמילים אחרות ריבוי אלילים ועבודה זרה. בשורת היהדות לעולם, עוד מימי אברהם אבינו, שהכל בא מהקב''ה, הטוב והרע, השכר והעונש, בחינת ''ה' אחד''. מלכותו של ה' בעולם היא אחדות ולא שניות. לכל אורך התורה, גם בפרשתנו, התורה חותרת לכיוון שהטוב והרע השכר והעונש מקור אחד להם. לכן, הפרשה מפרטת לנו את שני צידי המטבע גם

של השכר וגם של העונש – כי מקור אחד להם !

 

שבת עם הרבה טוב ושכר של מנוחה,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בחוקותי - תשע''א 

פרשתנו היא האחרונה בחומש השלישי, חומש ''ויקרא''. 

פרשה קצרה זו עניינה המרכזי: ''שכר ועונש''. נושא זה טומן בחובו מספר נושאים, אולם לא נדון כאן בכולם. אני מבקש לדון  ביחס שבין תופעת הרוע  לבין  עונש. האם הרוע בעולם הוא תופעה טבעית כחלק ממציאות חיים שה' הטביע בעולם עם בריאתו והעונש הוא ניסיון אנושי להסביר את אותו רוע הפוקד אותנו ?!

 

נקודת המוצא היא, שקשה לנו להבין את משמעותו של רוע זה. הופעתו בעולם לא כל כך מסתדרת לנו עם מידותיו הסלחניות של ה' הרחמן ועם טוב דרכיו. פעמים אנו מהרהרים שאולי תופעת הרוע אינה באה ממנו. אכן, הייתה נטייה זרה בעולם הקדום שרק הטוב בא מהאל והרע מגיע מכח אחר. חז''ל התמודדו עם נטייה זו בדרכים שונות בין היתר, למשל, בקביעה שאדם חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, מוסיפה רובד עמוק יותר של קושי בהבנתנו את משמעות הרוע בעולם.

 

לתפיסת היהדות, הרוע הוא חלק מהתגלות ה' בעולם שאנו בשכלנו האנושי מפרשים אותה לאו דווקא נכון. שווה לכך, למשל, העיסוק המתמיד שלנו אחר חיפוש להסברים ולטעמים של מצוות התורה. עיסוק מתמיד זה נוצר בעקבות ניסיונות שלנו  להבין אותם בשכלנו האנושי, שאינם בהכרח נכונים ואמיתיים מצד הקב''ה. זה רק ניסיון  אנושי ולגיטימי  לקרב את דעתנו לדעת ה', כדי שנבין ונקיים את מצוות ה' בתורה באיכות גבוהה יותר של שלמות ההבנה ולא בחוסר הבנה. כך גם לגבי הבנתנו את הרוע – אנו חייבים למצוא לו הסבר, אבל מי אמר שצריך להיות הסבר !? ואם מצאנו הסבר, מי אמר שהוא הנכון והאמיתי מצד ה' !?

 

אם כך, מדוע התורה בפרשתנו מייחסת במפורש את הרוע כתוצאה ישירה של מעשיו הרעים של עם ישראל, שאם עם ישראל לא יקיים את מצות התורה – הוא ייענש ?!

 

הנראה בעיני, שאין בדברי התורה בפרשתנו להעיד על כך שהעונש הוא ההסבר הבלעדי והאמיתי לתופעת הרוע בעולם. העונש המופיע בפרשתנו בא לצורך שלמות ההבנה האנושית של הרוע בעולם כדי לסבר את אוזננו. אנו כבני אנוש מיחסים את הרוע באופן טבעי כעונש, שעה שאנו חווים אותו, וזו גם השפה האנושית שבה הקב''ה פונה אלינו בתורה. הווה אומר: הרוע קיים בעולם כחלק מהופעותיו של הקב''ה, שהם לאו דווקא באות כעונש. לרוע יש הסבר אלוקי שאנו לא מסוגלים לדעת ולהבין, שאם לא כך, נקשה מיד: כיצד נסביר את המציאות של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ?!

 

שבת מנוחה עם הרבה טוב,

 

אלכס

 

 

 
 
  תאריך עדכון אחרון:  11/06/2016