education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
דבר תורה וחינוך לחומש במדבר ולחג השבועות 
אלכס גליקסברג, מחמ"ד
 
 


 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''במדבר'' - תשע''ו

 

לע''נ אבי מורי ר' ישראל גליקסברג ז''ל שב''יום ירושלים'' הקרוב ימלאו 40 שנה לפטירתו

 

החומש הרביעי חומש ''במדבר'' ניפתח בפרקים שלמים שבמרכזם תיאור המיפקד של בני ישראל במדבר סיני. תיאור מדויק ומפורט לפרטי פרטים, שקוראי התורה ולומדיה שואלים את עצמם, מה מקומו של תיאור מפורט זה, ועוד בתחילת החומש, ומדוע אירוע המיפקד כל כך מרכזי בפרשתנו ?! – למותר לציין, שהתקיימו עוד מיפקדים לבני ישראל עד הגעתם לארץ ישראל, ולכן חומשנו נקרא בשם נוסף: ''ספר הפקודים''.

 

הפרשנים נתנו מספר הסברים לחשיבות ''מיפקדי האוכלוסין'' לאורך המסע של העם. ההסבר הרווח שמביא רש''י בשם המדרש הוא, שהמיפקד מבטא חיבה שהקב''ה רכש לבני ישראל. הדאגה לקיומו של העם באה לידי ביטוי בכך שהוא מונה וסופר אותו מעת לעת. למרות הסבר נפלא זה, עדיין אין דעתנו נחה ביחס לעוצמת השאלה על הצבת המיפקד בפרשתנו על ריבוי פרטיו ופסוקיו בשערו של חומש ''במדבר''.

 

מקובלנו, שהפרשה הראשונה בחומש אמורה לבטא את תמצית המשמעות של החומש כולו. מה ניתן ללמוד מן המיפקד בהקשרו של חומש ''במדבר'' או ''ספר הפקודים'' ?!

 

לאורך רוב פרשיות החומש מתוארים אירועים של קונפליקטים קשים בין המנהיגות לבין העם במסע הארוך והמייגע לארץ ישראל. מנהיגותם של משה ואהרן חיפשה לתת מענה למתח האימננטי הקיים בין צרכיו של כלל ציבור העם לבין ייחודו של היחיד שבו. דווקא המיפקד הלכאורה טכני הוא המסר בשערם של קונפליקטים אלה. צמד מילים חוזר על עצמו לאורך כל המיפקד: ''במספר שמות''. סוג של ''מילים מובילות'' או ''מילים מנחות''. אולם, צמד מילים אלו נמצא בסתירה בינו לבין עצמו. מצד אחד – ''במספר'', מצד שני – ''שמות''. אלא, שהמיפקד מבקש להקפיד על ההרמוניה שבצמד המילים האלה. בה בשעה שאתה מונה את מספרו הכולל של העם אתה מבקש לא למחוק את הזהות האישית הייחודית של היחיד (על כך כתב בהרחבה הרב אברהם צוקרמן זצ''ל). המיפקד הוא סמן ואבן דרך לדרישות מן המנהיגות לאורך כל הקונפליקטים בחומש, להיות ערים ומאוזנים לשלב בין צרכיו של הכלל מבלי למחוק את זהותו של הפרט. לקיים מיפקד שיש בו גם ''מספר'' וגם ''שמות'', הוא בניגוד מוחלט לשאר אומות העולם שבהם השלטון מונה וסופר את אזרחיו ב''מיפקדי אוכלוסין'', רק כדי לדעת מה המספר הכולל של אזרחיו. זה המסר והמשמעות של ''המיפקד העברי'' העומד בשער פרשתנו.

 

כשליחי חינוך עלינו למנוע מראש מצבים שבהם אנו נישמע אמירות של ''לא ספרו אותי'' או ''לא סופרים אותנו''. מנהיגותנו החינוכית צריכה לסגל לעצמה דרך שבה כל העת ובמודעות גבוהה אנו נימצאים במקום של ה''מספר'' ובו זמנית גם עם ה''שמות'', ולמצוא ביניהם את האיזון הראוי והנכון.  

 

שבת מבורכת בכל עם ברכת חודש סיוון,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''במדבר''  ולחג השבועות - תשע''ה

 

פרשתנו פרשת ''במדבר'' ניצבת לה בשערו של החומש הרביעי, ואין לך שער טוב יותר לבוא בו לחג השבועות מאשר פרשתנו. השנה, הפרשה והחג סמוכים זה לזה ברצף, ונוטעים בנו תחושה וידיעה של קדושת זמן מרוכזת.

 

אחד מיסודות הרצף והקשר בין שבת ''במדבר'' לחג השבועות הוא עניינה של פעולת הספירה. בפרשתנו מתוארת ספירה של מיפקד אוכלוסין, אחד מיני נוספים שהתרחשו במסע במדבר לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל ניספר ונימנה מתוך חיבה. ספירה נוספת תסתיים לה הלכה למעשה הערב בסוף תפילת ליל שבת: ספירת היום האחרון לעומר, היום ה-49. שני סוגי ספירות אלו הם ספירות מצטברות שיש בהם חיבור לתוצאה סופית של סך מרכיביה. במיפקד האוכלוסין, כל שבט בעם ישראל נשא דגל אחר מזולתו: 12 דגלים שונים ומגוונים, לא היה דגל אחד לעם, הייתה מחנאות. גם בספירת העומר כל יום שונה מחברו והוא בעל מעלה אחרת מזולתו. כבר עמדה הקבלה והחסידות על משמעות היסודות הרוחניים הטמונים בכל יום בספירה של 7 ימים בתוך 7 שבועות, שעל שמם נקרא החג: ''חג השבועות''.

 

אולם, בהיבט מופשט יותר של חשבון מעולם אחר, אין בספירת העם ובספירת ימי העומר תוצאה סופית מצטברת של חיבור סך המרכיבים. שתי הספירות מביאות אותנו ל''מקום'' שמאופיין במספר הראשוני הבסיסי של ''אחד''. המחנאות של עם ישראל בעלת ריבוי הדגלים, וימי העומר הנספרים בעת הזו, מסתיימים בחניית העם כאיש אחד בלב אחד לקבלת התורה בהר סיני, הכל במעמד של יום אחד וב''מקום'' שהוא ''אחד''. פעולת חשבון מופשטת זו שאיננה פעולת חיבור רגילה, יכולה להישען על דברי המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות ו', ע''א), שבתפילין שעל ראשנו כתוב: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ובתפילין שעל ראשו של הקב''ה כתוב: ''ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ''. בחשבון מופשט זה, הכל הולך למקום של חיבורים, ביננו לבין עצמינו וביננו אל הקב''ה ולהפך, הכל הולך וזורם למקום של ''אחד'', כאותם נחלים הזורמים אל הים.

 

השבת והחג שלאחריה מושכים אותנו ל''מקום'' שהוא ''אחד'', למקום של חיבור ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הקב''ה. דגל הוא אות. בתורה שבאה מן ה''אחד'' ומייצגת את האידיאה האלוקית יש הרבה אותיות–אותות, ולכל ''אחד'' מאיתנו יש לו את האות–הדגל שלו בה. אכן, לא תמיד אחד ועוד אחד שווה שתיים, לפעמים אחד ועוד אחד יכול להיות שווה לאותו ''אחד''.

 

שבת וחג מבורכים בייחוד וביחד,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''במדבר'' - תשע''ד

 

אנו בפתחו של חומש ''במדבר'' – ''חומש הפקודים''. רבו בחומש זה אירועים של ''מיפקדי אוכלוסין''. תכליתו של מיפקד אוכלוסין רגיל הוא להגיע למספר הכולל המסכם את כל בני העם ו/או תושביו. אולם, כבר בפסוק השני בפרשתנו המצווה על המיפקד אנו מגלים את יחסי הגומלין המהותיים שבין היחיד והיחד: ''שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם''. המיפקד מתחיל מהכלל אל הפרט: כל עדת בני ישראל – כל העם, היחד, למשפחותם – אלו השבטים, לבית אבותם – אלו המשפחות, במספר שמות לגולגלותם – הפרט, היחיד.

 

יש לתמוה מאד על מבנה זה של מיפקד ההולך מן הכלל אל הפרט, מן היחד אל היחיד. היה מקום לסדר הפוך של המיפקד, המתחיל מן הפרט אל הכלל, מן היחיד אל היחד. כדי להגיע למספר הכולל והמסכם יש להתחיל מן הפרטים מן היחידים, ולא להפך ?!

 

הביטוי היחידאי בפסוק ''למספר שמות'', מסגיר את תכליתם ומשמעותם של מיפקדי ספר במדבר. אין כאן ספירה טכנית גריידא. מצד אחד ''מספר'', מצד שני ''שמות''. הכרעת המתח שנוצר בין שני מעגלי השתייכות אלה יכולה להיות לשני הכיוונים. בדרך כלל יש לנו נטייה להכריע לכיוון של ה''שמות'', וכך גם כתבנו בשנים קודמות. הנטייה היא להמעיט את מטרת העל של המיפקד שהיא המספר הכולל והמסכם. אולם, סדר הפסוק המובא מעלה אינו מאפשר לנו לעשות זאת. מהמספר הזה של כל העם-היחד יש לגזור לאחור את מרכיביו מהכלל אל הפרט, החל מהשבט עבור דרך המשפחה וכלה בפרט, ביחיד. לפי זה יש להסביר את משמעות פירושו הידוע של רש''י: ''מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה'', בדגש אחר מההסבר הרווח. חיבתם של ישראל היא בכך, שכל יחיד מסוגל להבין שהוא חלק מכלל. למרות שיש לכל הפרטים של היחידים ''שמות'' אבל ה''מספר'' הכולל של היחד הוא הדומיננטי. חיבתם של ישראל באה לידי ביטוי ביכולת שלהם להבין שכל אחד ואחד הוא חלק מהקולקטיב הגדול ואינו עומד בפני עצמו, ויחד עם זה אין צורך לוותר על הזהות והשם של כל אינדיבידואל.

 

העיקרון החינוכי של שייכות לצד עיצוב הזהות האישית הם עקרונות חינוכיים ופסיכולוגיים אוניברסאליים. נדמה, שבפרשה שלנו יש בשורה חינוכית ייחודית המאפיינת את עם ישראל: בעיצוב הזהות האישית טמונים יסודות היונקים את כוחם מערכי השייכות הקולקטיבית. סדר הפסוק מוכיח לנו זאת, אנו הולכים מהכלל אל הפרט, מהיחד אל היחיד.   

 

שבת שלום המבורכת עם ברכת החודש,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע במדבר וחג השבועות – תשע''ג

שבת של התחלות חדשות. ראש חודש סיון היום. בשבת נקרא את פרשת במדבר הפותחת את החומש הרביעי, ובחג השבועות נחדש את טהרת ליבנו לקבל את התורה מחדש. מה יכול לאפשר לנו להתחדש, מה יכול לאפשר לנו לעשות שינוי ?!

החלק הראשון של ספר במדבר, עד חטא המרגלים, חושף בפנינו את אחד המאפשרים להתחדשות ושינוי – ההכנות. אולם, פרשת במדבר הראשונה שבספר, מייצגת את המאפיין הנפשי המאפשר את ההכנות המביאות לאותה ההתחדשות ולאותו השינוי אליו אנו מייחלים: המדבר.

הספר פותח במפקד העם במדבר, בסדרי החניה וסדרי המסע במדבר ובפירוט מסגרת עבודת הקודש של כל אחד מבני הלויים במשכן שבמדבר. כל אלו הן ההכנות לקראת הדבר הגדול והוא כניסה לארץ ישראל מקום מושבו של עם ישראל לנצח נצחים. המדבר מבטא פשטות. התפשטות מהעולם החומרי. נמיכות קומת נופו מבטאת ענווה. הוא מאפשר בשממתו את ההתבוננות פנימה ללא היסח הדעת. הוא גורם לצימאון של חיות. המדבר מאפשר את ההכנה הרוחנית-נפשית של הכלל והפרט – לקראת הדבר גדול: להיות עם חופשי, מעול עבדות ותרבות זרים, בארץ ציון וירושלים.

בתנועת נפש של מדבר אפשר לקבל תורה בחג השבועות כל שנה (=שינוי) מחדש (=חודש), ממש כמו במדבר סיני לפני אלפי שנים. תורה מקבלים רק אם חפצים ונכספים לקבל אותה. הקב''ה נקרא ''נותן התורה'' ולא מצווה התורה או כל ביטוי אחר של כפיה. במדבר אין מה לכפות כי יש שממה. אכן, ''וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל'', שם לפניהם - כדי שהם יבחרו באהבה וברצון. מעלת החירות בארץ ציון וירושלים עוברת דרך קבלת תורה שיש בה אמנת-חיים בינינו לבין המקום ובינינו לבין חברנו או החברה בה אנו חיים. כשם שבמדבר מנו את אנשים כך בספירת העומר אנו מונים את הימים. בספירות אלו אנו מצפים למשהו נשגב ומרומם המתבטא בסיפרת-שיא המכלילה את כל האנשים או את כל הימים. דרגת-שיא זו משמעותה לגבינו הפוכה: הנמכת קומה וענווה לקראת קבלת תורה ו/או קבלתה של ארץ ישראל.

כשליחי חינוך עלינו לאפשר כמה שניתן מציאות נפשית של מדבר. חינוך לפשטות וענווה עשויים להגדיל את יכולתנו לקבל וללמוד מאחרים ומתלמידינו. בשעה שאנו כאלה יוכלו תלמידנו להצטרף גם הם לתנועת-נפש של מדבר ולקבל אותנו ואת האידיאות החינוכיות שלנו באהבה וברצון.

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''במדבר'' ולחג השבועות – תשע''ב

 

השבת אנו זוכים להתחיל את חומש ''במדבר''. בשעה שעם ישראל מתקדם לעבר ארץ ישראל, נערכים מידי פעם מיפקדי אוכלוסין. לכן, נקרא הספר גם ''חומש הפיקודים''. על משמעותם של מיפקדי האוכלוסין עמדנו כבר בעבר (ניתן לקרא במדורנו באתר האינטרנט של המחוז). נעמוד היום על מקומו של המדבר ביחס לקבלת התורה בהר סיני המיוחסת לחג השבועות.

 

מה קורה במדבר סיני לפני קבלת תורה כפי שמתואר בפרשה ?! – מתקיים מיפקד אוכלוסין ומיד לאחר מכן נקבע סדר המסעות וסדר החנייה של השבטים: ''איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל '' (ב', ב'). לכאורה שתי פעולות שהקב''ה מבקש מעם ישראל והן סותרות זא''ז. מצד אחד – ביטול עצמי כי אתה רק מספר במיפקד, מצד שני – לכל אחד יש ביטוי אישי ועצמי של אות ודגל.

 

אולם, כשהתורה יורדת לעולם החנייה של העם סביב הר סיני נראית אחרת לגמרי. אין אות ואין דגל לכל שבט. אין מחנאות, כולם חונים כאיש אחד בלב אחד – ''וייחן ישראל'' נאמר, ולא ויחנו ישראל. על פי המדרש הידוע לנו ולתלמידינו כבר מגן הילדים, כל הברייה בעולם ביטלה את עצמיותה ולא הביעה את ייחודה באמצעות השמעת קול, דממה ירדה לעולם. ביטול האות והדגל האישיים והשבטיים, אינו יכול להתרחש אלא במדבר. המדבר מזמן יכולת התבוננות פנימה על התלות הגדולה של האדם בקב''ה יוצר הבריאה ומחדשה בכל יום. אין במדבר שום תחושת ביטחון ומוגנות. חוסר במים ובמזון וחוסר הגנה מפני החום הגדול ביום והקור מנגד בלילה, מחוללים ענווה, פשטות והגברת האמונה במי שאמר והיה העולם. המדבר בכללותו נמצא במקום נמוך ולכן הר סיני ראוי שתינתן עליו תורה בגלל נמיכות קומתו היחסית.

 

אבל, שלא נבין שמאז שהתורה ירדה לעולם נדרשת מאיתנו ענווה עד כדי ביטול עצמי. ''האות'' והדגל של החנייה סביב המשכן עוברים שינוי ייעוד לאחר קבלת התורה. בידוע, שלכל אחד ואחד מעם ישראל יש לו את ה''אות'' המיוחדת משלו בתורה. לכל אחד יש את יחודו מתוך התורה, ולא יחוד אחר הנובע מסטאטוס יוקרתי כזה או אחר המביא לגאווה ותחושת עליונות.

 

סדר הזמנים של שבת פרשת במדבר – המיפקד ואות החנייה סביב המשכן, ומיד לאחריה חג שבועות - קבלת האות האישית בתורה המתרחשים במדבר דווקא, מוליד עימו את הסדר הנכון של משמעות פני הדברים: אחריות לכלל ישראל עם ביטוי אישי מתוך עולמה של תורה, עשויים לממש את שליחותנו החינוכית מתוך ענווה.

 

 

שבת של שלום וחג של שמחה,

 

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע במדבר - תשע''א 

 

שלום לכולם,

 

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר ''במדבר''. בלשון חז"ל הספר נקרא ''חומש הפקודים'' על שם המניינים ( = מפקדי אוכלוסין) לאורך הספר.

 

עם הקמת המשכן, רק לפני חודשים ספורים, ה' פקד ומנה את עם ישראל. נשאלת השאלה מדוע היה צריך למנות שוב את עם ישראל בתכיפות כל כך גבוהה ?!

 

הפרשנים עונים על שאלה זו באופנים שונים. חושבני, שבבסיס פירושיהם מונח הניסיון לגשר בין שתי משמעויות שונות העשויות להתרחש בשעה שסופרים אנשים. המשמעות האחת – האדם היחיד הנמנה הוא נחשב, ראוי ומכובד. בשפה המדוברת שלנו אנו אומרים : '' סופרים אותו - - - ". המשמעות השנייה – האדם היחיד הנמנה הוא כמו כל אחד אחר ההולך לאיבוד בתוך המון הציבור. בשפת העם אנו אומרים: '' הוא רק מספר ותו לא - - - ''.

 

גם בפרשת במדבר וגם בפרשת נשא ישנם מפקדי אוכלוסין שמדגישים את המשמעות החיובית הראשונה לספירה. כשעם ישראל יוצא ממצרים ואין לו עדיין מאפיינים רוחניים-תרבותיים משלו, הוא אכן יכול להימנות באמצעות מחצית השקל באופן טכני לחלוטין תוך טשטוש עצמיותו. אבל, כשכל אחד מעם ישראל הולך במדבר לקראת מתן תורה, יש צורך שכל יחיד יעשה חושבים ויבין את משמעותו האישית בתוך הכלל: הוא לא רק בורג קטן, הוא כבר לא עבד במצרים ללא זהות אישית. עוד ראוי להדגיש, שהמפקד בפרשתנו הוא חלק בלתי נפרד מההכנות הרבות לכניסה לארץ ישראל, ואם רוצים להיות עם לדורות יש צורך לרומם את האדם הפרטי כחלק מעם חזק ומגובש.

 

בעבודת החינוך שלנו אנו מונים וסופרים את התלמידים, ההורים, המנהלים והמורים  בעל פה ובכתב (ישיבות מורים, ישיבות פיקוח, רשימות נוכחות וציונים ועוד). שומה עלינו להיות זהירים כל העת, שהמניין והספירה יקבלו משמעות חיובית גם בעיני הזולת, שאמנם ''סופרים אותו - - - ''. ספירה היוצרת אצל כל אחד ואחת הבנה והרגשה אמיתית שהוא חשוב לכולם, שהרי כל אחד מעם ישראל ראוי ונחשב הוא לפי מעלותיו ועל אף חסרונותיו.   

שבת של שלום עם עין טובה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לחג השבועות - תשע''ד

 

כשאנו סוקרים את כל מועדי ישראל מן התורה ומדברי חז''ל, ובכלל זה גם יום השבת, אנו מוצאים בהם שני מכנים משותפים המאפיינים את כולם: האחד -  לכל מועד יש מצווה ו/או מצוות ייחודיות, השני – לכל מועד יש משימת זיכרון. אולם, חג השבועות אינו נמצא בכללי המשחק של שני המכנים המשותפים הללו. חג השבועות הוא המועד היחידי שאין לו מאפיין של מצווה ייחודית ולו גם אחת, ואין לו מאפיין של משימת זיכרון. למותר לציין, שיש גם מאפיינים חקלאיים לכל מועד, אבל על היבט זה לא נדון כאן.

 

האם חסרונם של שני מאפיינם אלו מקרי הוא, או שמא חסרונם מבטא את ייחוד משמעותו של חג השבועות ?!

 

בידוע הוא שלחג השבועות אין תאריך מעצמו. הוא חל ביום החמישים שאנו סופרים ממחרת חג הפסח. אין התורה מציינת את היום והחודש שבו הוא חל כמו כל מועד אחר. אפילו לחנוכה ופורים שנקבעו על פי חז''ל יש ימים משלהם בלוח העברי. שבועות שהוא אחד משלושת הרגלים – לא נקבע לו יום מעצמו, הוא תלוי ועומד בספירת 50 הימים מפסח. עובדת אי הקדשת יום בלוח העברי לחג השבועות מן התורה נוצרה בעקבות חסרונם של שני המאפיינים החלים בכל המועדים האחרים: אין לו מצווה ייחודית ואין לו משימת זיכרון. חג השבועות הוא מעל הזמן ומעל מצווה ייחודית זו או אחרת. במידה מסוימת הוא האב לכל המועדים יותר מחג הפסח ויותר מראש השנה. 50 יום לאחר חג הפסח עם ישראל מקבל את התורה בשבועת נעשה ואחר כך נישמע במעמד הר סיני. את קבלת התורה אי אפשר לתחום במצווה ייחודית, קבלת התורה היא קבלת נועם עול כל המצוות. קבלת התורה אסור שנייחד לה יום אחד של משימת זיכרון של אותו מעמד בהר סיני. קבלת התורה וקיומה היא יום יום שעה שעה לאורך כל ימות השנה ולאורך כל חיינו.

 

אמור מעתה, חג השבועות הוא מועד נעלה מעל ימי הלוח העברי, הוא גבוה ונשגב מעבר למצווה ייחודית ומעבר למשימת זיכרון.

 

חג עם הרבה תורה תמימה משיבת נפש,

   

אלכס

 

דבר

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''נשא'' ולחג השבועות - תשע''ו

 

המבקש לכרוך את פרשתנו הנקראת השבת עם חג השבועות הסמוך אליה, ימצא בין שניהם ציר רעיוני-חינוכי החורז ביניהם.

כל פרשת ''נשא'' מאופיינת בנושאים שיש בהם רצוא ושוב שבין הפרט לכלל והיחס ביניהם, ממש המשך ישיר למה שכתבנו בשבת הקודמת. הפרשה פותחת בתיאור פרטי המשך המיפקד, ונקראת ''נשא'' מתוך הפסוק הראשון של הפרשה, שבו נאמר: ''נשא את ראש ...''. לאמור, בשעה שמונים את כלל העם, כל אחד ואחד צריך לבטא את עצמו בזקיפות קומה וראש. חתימת הפרשה אף היא מבטאת עניין זה, בשעה שכל נשיא מכל שבט מביא את קרבנו לחנוכת המזבח. הקרבן בדיוק אותו קרבן, והתורה מתארת 12 תיאורים זהים ומפורטים מה הביא כל נשיא, במקום לכתוב פסוק אחד סיכומי המתאר מה כולם הביאו. לומר לנו, למרות שכל נשיא הביא אותו דבר כמו כלל הנשיאים, בכל אופן יש ביטוי אישי לקרבן אותו הוא מביא !

 

בתוככי הפרשה שלאחר המיפקד, באופן לא מפתיע כהמשך לאידיאה הרעיונית-חינוכית לעיל, אנו קוראים ולומדים על דמויות פרטיות ומאתגרות בתוך כלל ישראל, שהתורה מייחדת להם מקום נרחב ומפורט (צרוע, נזיר ועוד). מיד לאחר מכן ממש במרכז הפרשה מופיעה ''ברכת כהנים''. רבים ביקשו לבקר את מיקומה של ''ברכת כהנים'' הניראת כתלושה ואינה שייכת להקשרה של הפרשה. קולמוסי פרשנים רבים נשברו כדי להסביר את ההקשר לפרשה. אני מבקש להציע עוד הסבר ולומר כי ''ברכת כהנים'' היא עמוד התווך לפרשה כולה !

 

ב''ברכת כהנים'' המנהיגות הרוחנית של העם מבקשת לברך כל או''א מישראל. כידוע, הברכה מבורכת מפיהם בלשון יחיד ולא בלשון רבים. לכאורה, היה מקום לברך את הברכה של כל העם בלשון רבים. כמו כן, זו הברכה היחידה שעל המברך לברך באהבה, כפי שהכהנים אומרים בלשון ברכתם: ''ברוך אתה ה' ... לברך את עמו ישראל באהבה''. אלא, שבברכה זו טמונים השורש והמפתח לכל הנאמר בפרשתנו על מקומו של היחיד בישראל ביחס אל כלל העם. הברכה לכל או''א צריכה להיעשות מתוך אהבה. ברכת הכהנים היא מקור ההשראה לאידיאה הרעיונית-חינוכית של כל הנושאים המוזכרים בפרשה שיש בכולם מן המתח הזה שבין הפרט לכלל. פנייה של ברכה לכל או''א בלשון יחיד מתוך אהבה ודאגה גדולה אליו.

 

מה לכל זה ולחג השבועות ?!

 

בעמידה בתחתית הר-סיני לשם קבלת התורה, עם ישראל חנה בלשון יחיד: ''ויחן שם ישראל''. המדרש דורש: ''כאיש אחד בלב אחד''. מה משמעות תוספת המדרש ''בלב אחד'', הרי ניתן להבין את הרעיון גם בצמד המילים ''כאיש אחד'' ?! – אלא לומר לנו, שבכל שנה ושנה אנו מחדשים את קבלת התורה ההיסטורית הן כעם והן כיחידים. החיבור הטכני והחיצוני של ''איש אחד'' איננו מספיק. פירושה של התוספת ''בלב אחד'' – בלב כל אחד ואחת. העם מקבל תורה כאחד, אבל יחד עם זה התורה אמורה להתקבל בליבו של האחד, בליבו של היחיד. לכל אדם יש את האות המיוחדת שלו בתורת ישראל, ואם חסרה בתורה אפילו אות אחת, ספר התורה כולו ניפסל. ''תורת ה' תמימה'' – תורת ה' שלימה כשיש בה את כל האותיות, כשיש בה חלק של כל לב ולב מעם ישראל.

 

תורת החינוך דורשת מאיתנו חשיבה ויכולת לתת את ליבנו אל כל באי בית החינוך ויחד עם זה לתת את ליבנו לכל לב ולב של כל אחד ואחת, כאיש אחד יחד עם הלב האחד.

 

נתברך בברכת שבת וחג מבורכים באהבה לפרט ולכלל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

תורה וחינוך לפרשת השבוע ''נשא'' - תשע''ה

 

פרשת ''נשא'' הממשיכה את מיפקד האוכלוסין של כלל ישראל מן הפרשה הקודמת. למרות העיסוק בכלל ישראל, מצליחה הפרשה להתייחס גם למקרי-קצה בתוך העם, כגון: זב, נזיר, סוטה, מועל. על משמעות שבין כלל ישראל למקרי-קצה אלו, התייחסנו בהרחבה כבר בשנים קודמות (ראו באתר דרך הקישור מטה). עם סיום סקירת מקרי-קצה אלו, הקב''ה מצווה את אהרון ובניו להיות מברכי העם – ברכה הידועה כ''ברכת כהנים''. הציווי על הברכה נראה שאינו במקומו, תלוש מהקשרי הנושאים בפרשה. כבר נשברו על כך קולמוסים, כולל ויכוחים רבים עם אנשי ביקורת המקרא, ואין כאן המקום להאריך בסקירתם.

 

נבקש להציע הסבר למקומה של ''ברכת כהנים'' בפרשה. כפי שראינו, הברכה מוזכרת עם סיום מקרי הקצה. נשים נא לב, שבכל אחד מן המקרים הנ''ל היוצאים מן הכלל, ישנה מעורבות של הכהנים מנהיגי הרוח של העם. מתוקף תפקידם, הם אלו שהתורה הטילה עליהם את האחריות והסמכות להחליט ולפעול מול כל אחד ואחת מהם. המתבונן בפסוקים של ''ברכת כהנים'' רואה, שהברכה כתובה בלשון יחיד, כגון: יברכך, אליך, לך ועוד. לכאורה זוהי ברכה ציבורית והייתה צריכה להיאמר בלשון רבים. אנו למדים מכאן, שהכהנים נתנו את ליבם בברכה על כל אחד ואחת מעם ישראל, ובמיוחד אלו שמוזכרים לפני הציווי על הברכה שאינם נמצאים במרכז המחנה, ובעקבות איזכורם נכתבה מיד ''ברכת כהנים''. הסבר זה של סמיכות ''ברכת כהנים'' בלשון יחיד למקרי-הקצה, מסביר היטב גם את נוסח הברכה בימינו: '' ... לברך את עמו ישראל באהבה''. אהבה זו לא נאמרה בפרשתנו. אולם, היא מובנת על רקע הסברנו. אהבה זו היא המאפשרת יחס הולם לכל אחת ואחד שאינם נמצאים במרכז המחנה.

 

בידוע הוא שהכהנים המנהיגים היו גם מחנכי ישראל, ואנו שליחי החינוך בדורנו בעצם ממשיכי דרכם. פרשתנו מלמדת אותנו שגם אם אנחנו שליחי ציבור עלינו להתייחס באהבה ובסובלנות אל כל הפרטים שהציבור מכיל אותם, כולל אלה שאינם במרכז המחנה. הלא אמרנו: ''חינוך עושים באהבה, או שלא עושים בכלל''.   

 

 שבת של מנוחת אהבה והשקט ובטח,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''נשא'' - תשע''ד

 

פרשת השבוע נחתמת בחנוכת המשכן והמזבח. לרגל המאורע המיוחד והמקודש, הקדישו 12 נשיאי השבטים עגלות נשיאה לעבודת המשכן וקרבנות. משה מחלק את העגלות ללוויים מבני גרשון ומבני מררי. הפסוק הבא מבליט את הניגוד ביחס לבני קהת: ''ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו'' (פרק ז', ט'). משה לא נותן עגלות לבני קהת. מה הפריע כל כך למשה שלבני קהת יהיה יותר נוח בנשיאה בעגלות מאשר על הכתפיים, מה פוגם בעבודת הקודש אם הם ישאו את משאות המשכן על העגלות במקום על כתפיהם ?!

 

עובדי המשכן מבני שבט לוי הם. יש עובדי משכן שעליהם חלה אחריות ומחויבות גדולה בעבודת הקודש יתר על אחיהם. בני גרשון, מררי וקהת כולם משרתי ה' והעם במשכן. אולם, עול האחריות והמחויבות של עבודת הקודש חל ביתר שאת על בני קהת. לפי זה, משה איש ההנהגה חושש, שאם בני קהת ישתמשו בעגלות הם עלולים לפגוע באחריות ובמחויבות שלהם לתפקיד. בכך שהם נעזרים בגורם נוסף, הם מסירים קמעא את העול מכתפיהם ממש. תודעת השליחות של עבודת הקודש במשכן ותחושתה המעשית תיפגענה.

 

איש חינוך שמוטלת עליו עבודת קודש חלה עליו החובה לשאתה על כתפיו ממש, גם אם יש לו עוזרים ו/או עזרים סביבו. תנאי הכרחי לכל עשיה של שליחות ומנהיגות היא לדעת ולהרגיש אותה על הכתפיים. מנהיגות אמיתית מאופיינת גם במאמץ פיזי של עשיה ונשיאה בעול כל העת. אמור מעתה: כל איש חינוך ראוי ונשגב צריך הוא להיות בעל מוח, לב וכתפיים רחבות (נוטריקון: מל''ך).

 

חודש ושבת מבורכים בכל טוב,     

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע נשא – תשע''ג

בשבת שעברה, נפתח ספר במדבר במפקד אוכלוסין ובמסע המחנות ההמוני של כלל האומה. כל הציבוריות ההמונית של עם נולד רוחשת היא באותו מקום רחב ידיים – המדבר. היחיד מן האומה, האיש הפרטי, על נקלה יכול הוא ללכת לאיבוד באותה ציבוריות ההמון. אולם, פרשתנו - פרשת נשא - פרשה מיוחדת היא. היא באה לתקן את הרושם המוטעה ויחד עם זה המאד טבעי, שהתורה עוסקת בגיבושו של עם, על חשבון צרכיו הייחודיים של היחיד, של הפרט.

עם סיום מפקד האוכלוסין בתחילת פרשתנו, הפרשה עוסקת בסוגיות ייחודיות לפרט: צרוע, זב, מועל, סוטה ונזיר. התורה לא שוכחת אותם. לכאורה, אלו הם אנשים הנמצאים בסיטואציות שאינן חיוביות, ובשעת גיבושו של עם סגולה נראה היה שאין צורך להתייחס אליהם. בכל אופן, התורה מביאה בפנינו את ההתמודדות עם אותם סוגיות ייחודיות של אותם אנשים, למרות שעוסקים בעניינים הקשורים לכלל האומה. מנין נובע כח ההתמודדות המיידי בלידתו של עם לעסוק באותן סיטואציות קשות ?!

בסיום ההתמודדות עם סוגיות פרט אלו, מופיעה ''ברכת כהנים'' שנראית שאיננה קשורה לנושאים בפרשה. לא לענייני כלל הציבור ולא לענייני הפרט-היחיד. הברכה כביכול אינה במקומה הראוי. אולם, בעיון בברכה נבין שמכח ברכה זו הקב''ה מבקש מאיתנו להתייחס ולתת מענה גם לאותם פרטים שמוזכרים לפני ברכת הכהנים, ברכתם של מנהיגי האומה. זו הברכה היחידה שיכולה להתקיים רק אם היא נעשית מתוך אהבה. שכן, הכהנים מברכים: '' ברוך אתה ה' - - - אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה''. מנהיגי העם בשעה שהם מברכים את כל העם, כולל את הפרטים שאינם נמצאים במקום מיטבי מבחינות מגוונות, ברכתם תיצלח רק כאשר הם באים ממקום של אהבה ודאגה לאחר, לשונה, שאיננו נמצא בתוך זרם הכלל הרגיל והמוכר.

דומה, שכאנשי חינוך אנו נצרכים כל העת למעין ברכת כהנים. שמא ניתן לנסח ולזכות בברכה חדשה שכל איש חינוך יאמר לעצמו יום יום לפני שהוא עוסק במלאכת הקודש: ''ברוך אתה ה' - - - אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לחנך את עמו ישראל באהבה'' ?!

שבת של מנוחת-אהבה והשקט ובטח,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''נשא'' – תשע''ב

שם הקוד של פרשתנו הוא: איזונים.

פתיחת הפרשה מתארת את מפקד האוכלוסין של הכלל. בחלק האמצעי של פרשתנו מתייחס לאישים ייחודיים היוצאים מן הכלל מבחינות רבות. סופה של הפרשה הוא בתיאור הקרבת הקרבנות של כל נשיא ונשיא מנשיאי השבטים.

מה ניתן ללמוד מסדר משולש זה של הפרשה ?!

חלקה האחרון של הפרשה מביא אותנו לתשובה לשאלה. שם טמון הקוד: איזונים. המפקד כידוע עוסק בכלל על חשבונו של הפרט. בתווך של הפרשה אנו מוצאים את אותם אישים ייחודיים שנעלמים בשעת המפקד. כגון: נזיר או אישה הסוטה מהמחויבות לנישואיה. מעניין שגם הם שונים ביניהם למרות שהם יצאו מן הכלל, הם אפילו מבטאים הפכים גמורים: נזיר – מבקש להחמיר על עצמו ביחס למה שמותר לו, הוא מבקש לחיות חיי פרישות. אישה סוטה – מבקשת להקל על עצמה ביחס למה שאסור לה, היא מבקשת לחיות חיים מתירניים.

חלקה האחרון של הפרשה מבקש למצוא את האיזון בין שני החלקים הראשונים שלה. לנשיאים מעמד שווה, חלים עליהם אותן חובות ואותן זכויות. בין היתר כולם חייבים להקריב קרבנות עם חנוכת המשכן. אבל, התורה מפרטת כל יום בדיוק את אותו קרבן וחוזרת על כך 12 פעמים כמניין הנשיאים. התורה יכלה להגיד את הכל בפסוק אחד בלבד שבו ייכתב שכל נשיא הביא קרבן. אולם, זה סודם של איזונים שבין כלל לפרט ושבין מתירנות לפרישות. כל נשיא מקבל את הייחוד שלו בשעת הקרבת הקרבן, למרות שהוא חוזר ועושה בדיוק מה שעמיתו הנשיא בשבט אחר עושה. הוא מבטא את עצמו וייחודו אבל הוא חלק מהפאזל של כלל הנשיאים. אי אפשר שייכתב רק פסוק אחד על כל הנשיאים ללא פירוט לכל נשיא, כשם שאי אפשר שיהיה מפקד אוכלוסין לכלל, מבלי להתייחס לאישים ייחודיים ואפילו שגם הם יכולים להיות הפכים.

עולם החינוך שבו אנו חיים ופועלים מושתת על אותם איזונים. הם מבטיחים חיים ראויים ובריאים. הם יוצרים את ההרמוניה בין הכלל לפרט, בין ההפכים ובין ההגיונות הסותרים בחינוך. הם נותנים מקום לכל תלמיד (=נשיא) למרות שלכל התלמידים (=נשיאים) יש את אותן חובות וזכויות.

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע נשא ולחג השבועות - תשע''א 

 

שלום לכולם,

 

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. בראש הפרשה שוב אנו מוצאים כהמשך ישיר לפרשה הקודמת, את מפקד האוכלוסין של בני לוי לצד תפקידם הציבורי במשכן. המיפקדים וסדרי המסע והחנייה במדבר, מהווים יחידה שלמה המבטאת את סדרי הקהל והמינהל הציבורי הכללי של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ ישראל.

 

באופן מאד מפתיע מופיעים בפרשתנו  3  פרשיות קצרות העוסקות ב-3  דמויות יחידאיות: איש טמא, אשה סוטה ואיש נזיר שאינן קשורות כלל לנושאי הפרשה.

 

השאלה המתבקשת מאליה, מדוע  3  דמויות הקצה הללו מופיעות דווקא בפרשתנו שמתייחסת לכלל העם המתגבש והמתארגן לקראת כניסתו לארץ ?!

 

יש באזכור 3 יחידאיים אלו מסר שהתורה באה ללמד אותנו. כשההנהגה מונה ופוקדת כל איש וכל יחיד מהעם, היא פונה בלשון : ''נשוא את ראש . . . '', הווי אומר: הרם את ראשך, זקוף את קומתך שלך. למרות שמדובר במיפקד של עם וציבור גדול, יש לך משמעות אישית וזהות פרטית, ''סופרים אותך'' ואתה לא ''בורג קטן במערכת'' ( על כך כבר הרחבנו גם בפרשה הקודמת ).

 

כשעוסקים ב''מסות'' של אנשים יש נטייה להתעלם מהאדם היחיד והפרטי על שלל בעיותיו או מצוקותיו האישיות, כי בשעה שמכתיבים כללים לכל הציבור לא נותנים את הדעת לפרט. ה' רוצה להנחיל לנו אידיאה מנהיגותית: יש יחד ציבורי לצד יחיד פרטי, וצריך לקיים בין שני הצדדים הללו יחסי גומלין מאוזנים. מינהל ציבורי תקין חייב לתת את דעתו גם לאנשים פרטיים, ולבסס את תודעת שליחותו גם על אתגרי היחיד על שלל צרכיו.

 

זהו בדיוק הרעיון המרכזי של חג השבועות. בשעה שעם ישראל מקבל את התורה בהר סיני, יחסית בתחילת ההליכה במדבר לקראת כניסתם כעם עצמאי לארץ, הם עומדים סביב להר ''כאיש אחד בלב אחד'' (דברי המדרש), כי הפסוק מדבר בלשון יחיד: ''ויחן שם ישראל כנגד ההר'', ולא נאמר: ויחנו. למרות השונות יש יחד, וה' מדבר אל העם בעשרת הדברות בלשון יחיד אל כל אחד ואחד ולא בלשון רבים.

 

כאנשי ציבור וכמנהיגים חינוכיים עלינו להיות מודעים כל העת לאיזון ההכרחי והחשוב בין צורכי הכלל לצורכי הפרט. בכל חברה יש ריבוי של גוונים ודעות או מצבים חריגים, אם מתייחסים אל כל גווני הקשת גם בקצוות, אזי ניתן לגבש את כולם לחזון וליעדים משותפים, בבחינת הייחוד, היחד והשאיפה כל העת לאיחוד.

 

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהעלותך'' - תשע''ו

 

המחצית השניה של פרשתנו, מכניסה אותנו לאתגרי מסעו של העם לאורך כל חומש ''במדבר''. כמסעו של העם כך מסעו של חומשנו, מצד אחד התרוממות-רוח ומנגד משברים גדולים.

 

המשברים הגדולים לאורך המסע התרחשו במערכת המורכבת של יחסי הגומלין בין המנהיגות לעם או בין העם לקב''ה כשבתווך נמצאת המנהיגות. פרשתנו יחידאית היא בכך, שבסופה מתגלה לנו משבר בתוך המנהיגות, בין המנהיגים.

 

''ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח'' (י''ב, א') – פסוק קשה לקריאה ומפתיע מאד. דיבור רע על משה קשה לקבל, בוודאי אם הוא מגיע מבני משפחתו הנושאים יחד עימו בעול ההנהגה. הפרשנים לאורך הדורות התקשו לתת הסבר לאירוע קשה זה. נטייתנו בעקבות עיקרי הכתובים ודברי הפרשנים לראות את מרים במרכזו של האירוע. אולם, נסיט את הדיון מן ההסבר לאירוע, ונתייחס למקומו של משה לאורך האירוע. מכיוון שעל משה מדברים, לא מן הנמנע שהוא אמור להיות במרכז האירוע.

 

משה בעקבות הדברים שנאמרו עליו, אינו מגיב עליהם כלל. כשאהרן מבקש מעין סליחה ומחילה ממשה, גם אז משה אינו מגיב על הדברים שנאמרו עליו. כולם מצפים לתגובת משה, אלא שהוא מגיב בדיבור בכיוון הפוך לחלוטין כמשקל נגד אל מול הדברים שנאמרו עליו. אל מול דיבור רע של רכילות, הוא מציב דיבור טוב של תפילה. יתרה מכך, משה מתפלל על רפואת מרים שדיברה רע אודותיו. התורה מבקשת לספר לנו כאן, לא על דיבורם של מרים ואהרן ועונש הצרעת. התורה מבקשת ללמד אותנו על מנהיגותו של משה. משה לא ניגרר אל מול האשמה המופנית כלפיו, אלא להיפך הוא אינו מגיב עליה, ועוד מבקש לצעוק ולהתפלל אל ה' למען אלו שדיברו עליו רעה. זוהי עוצמתה של הבלגה, זוהי עוצמתה של מנהיגות המבקשת לתקן ולעשות טוב וישר בלי התחשבנות.

 

אנשי חינוך כמנהיגים אמורים לשאוב כח מתוך הפרשה. עליהם לראות את עצמם תמיד במקום של תפילה למציאות טובה יותר, תוך התגברות על רגשות שבאופן טבעי עשויים להחליש את ייעודם כמחנכים. היכולת לדבוק במטרות החינוך בלי הסחות דעת והתחשבנות, היא זו שיכולה לקרב את איש החינוך אל מימוש חזונו ודרכו החינוכית.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהעלותך'' - תשע''ה

 

המסע במדבר של עם ישראל מוביל באופן טבעי למשברים הנובעים מהתנאים הפיזיים הקשים שהמדבר הצחיח מזמן. לאורך חומש ''במדבר'' אנו מתוודעים לריטואל קבוע של אירועי ''גאות ושפל'' במסע הארוך והפתלתל לקראת הכניסה לארץ ישראל. מאד מזכיר לנו את המבנה של ספר ''שופטים'' שבו אנו עדים למחזוריות של ''חטא ועונש'' הפוקדים את העם.

 

הפרשה נפתחת באירועי ''גאות'' הדלקת נרות המנורה במשכן בידי אהרן הכהן, הקדשת הלוויים וסדר מסע המחנות, כהמשך רציף מסוף הפרשה הקודמת של חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים, אלא שמיד לאחר מכן מגיע אירוע של ''שפל'': פרשת המתאוננים בעם לאור זיכרון האוכל במצרים, והעונש של בעירת האש במתלוננים בקצה במחנה. אירוע הגאות שלאחר מכן הוא ירידת המן. אולם, העם שוב מתלונן ומבקש בשר באירוע ''שפל'' המסתיים במגיפת המתאווים לבשר למרות ירידת ציפורי השלו לאכילה.  המתאווים נקברים במקום ששמו ''קברות התאווה''.

 

למתבונן במעברים שבין אירוע-גאות לאירוע-שפל, יבחין בנקודת מעבר ביניהם. מהי נקודת המעבר, מה יוצר את השינוי ?!

 

בשני המעברים הקב''ה קורא למשה ומצווה אותו לאסוף 70 זקנים מזקני ישראל. משה מאציל עליהם את רוחו. כך קרה ב''פרשת המתאוננים'' וכך קרה ב''קברות התאווה''. הקב''ה אומר לעם ישראל באמצעות משה שאת הבעיות החומריות והפיזיות ניתן לפתור רק בהשראת רוח גדולה. נקודת השפל מתחילה כאשר עיקר מחשבתו ועיסוקו של אדם הוא בעולם החומר. עובדתית, העם התקיים גופנית בתחילת המסע במדבר, אלא שהוא התגעגע לאוכל של מצרים של בית עבדים. העם גם זכה לתוספת מזון של המן, אבל הוא רוצה דווקא בשר. הפתרון הוא ''קברות התאווה'' - יש לקבור את התאווה, וכיצד קוברים תאווה ?! – רק בהרחבה והאצלת עולם הרוח על האדם. ככל שעולם הרוח יתעצם ויגדל כך עולם החומר יקטן ויצטמצם.

 

נמצאנו למדים מן הפרשה שהצלחה חינוכית יכולה להתחולל בדרך של הרחבת האידיאה והרוח. התמודדות עם שפע של עולם חומרי תיעשה עם הרבה רוח, כדברי השיר:

 

''רק בגלל הרוח בתוכי, במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח, בתוכי, בדמי, בנשמתי'' - - -

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת ''בהעלותך'' - תשע''ד

 

פרשתנו באה ללמדנו כיצד מתמודדים עם שיגרה. בפרשה מוצגים בהנגדה מוחלטת שני מודלים להתמודדות בשגרת היומיום. האחד – הדלקת הנרות בידי אהרן הכהן מידי יום ביומו, מבטאת את ההתמודדות החיובית עם שיגרת התמדה, השני – אכילת בשר השלווים שיזם הקב''ה לאורך זמן לאחר התלונה של עם ישראל על אכילת המן, אכילת בשר זו מבטאת התמודדות שלילית עם שיגרת היומיום.

 

יש לבחון מתוך מה צמחו שני מודלים מנוגדים אלו. הדלקת הנרות השגרתית של אהרן הכהן צמחה מתוך העובדה שנפשו של אהרן חפצה לשאת בעול עבודת המשכן. אהרן ראה את מקומם של הנשיאים בעבודת המשכן בשעת חנוכתו ונחלשה דעתו כיצד הוא יתרום את חלקו לעבודת המשכן. הקב''ה מבשר לו שחלקו יהיה בעבודת השיגרה ולא בחוויית-שיא של חנוכת המשכן. חלקו של אהרן יהיה גדול יותר מחלקם של הנשיאים בעבודת המשכן. לעומת זאת, תלונת העם הבוכה למשפחותיו על אי אכילת בשר בשיגרת היומיום, מקורה הוא בחידלון תנועת נפשם כפי שהתורה מצטטת את דברי תלונתם: ''ועתה נפשנו יבשה אין כל - - - '' (פרק י''א,ו'). נמצאנו למדים, שמקור ההתמודדות החיובית אצל אהרן הכהן הוא הרצון להיות שותף במפעל רוחני חשוב של עבודת ה' היומיומית במשכן, לעומת העם, בהובלת האספסוף, שאצלו המניע לתלונה ולבכי הוא ''נפשם היבשה'' המביאה להתאוות תאווה רגעית וזמנית ללא יכולת התמדה. זו הסיבה שהקב''ה מעניק להם בשר בשפע לחודש ימים ברציפות עד אשר יצא מאפם ויהיה לזרא. הקב''ה יודע שאם המקור לתלונות ולבכי הוא יובש הנפש, אז גם אם יהיה בשר בשפע ובקביעות, העם לא יוכל להתמודד עם שיגרת היומיום הכוללת הרבה בשר.

 

מניעים הם מרכיבים סמויים ומשמעותיים לפועלו של אדם בכלל, ובוודאי של אנשי חינוך. נדמה לנו שפרשתנו באה ללמדנו ככלל מהו מניע נכון וראוי ומהו מניע פסול ושלילי. מניע ראוי ונכון בשליחות חינוכית בא מתנועת נפש של רצון ליטול אחריות ומחויבות לשיגרה יומיומית קבועה, אבל שיש בה כל העת תשוקה גדולה להדליק נרות המפיצים אור גדול מידי יום ביומו. אין עבודת החינוך רואה לטווחים קצרים היא רואה לטווחים ארוכים. לכן, מניעי החינוך והמחנך צריכים להיות מניעי-אמת העומדים במבחן הזמן וההתגברות על תאוות השעה.

 

שבת שלום עם אור נרותיה,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בהעלותך'' – תשע''ב

מקבץ של אירועים מיוחדים והפוכים במשמעותם מכילה פרשתנו. החל בהדלקת המנורה והקדשת הלויים במשכן עבור דרך פסח שני, יצירת שתי חצוצרות כסף ותיאור סדר ההליכה במסע במדבר, וכלה באירוע המתאוננים והצרעת של מרים. אירועים אלו נראים תלושים זה מזה מעין סקירה היסטורית ללא משמעות לסדר הצגתם בתורה.

סדר מקבץ האירועים על פי תכנם מאיר את עינינו למבנה. תחילת הפרשה - אירועי שיא של קדושה הנובעת מן המשכן שדמותו של אהרן הכהן בראשם, סוף הפרשה – אירועי שפל של תבערה מוות והצרעת של מרים בסופם. אהרן ומרים - שני מנהיגים באירועים הפוכים בקצוות של הפרשה.

כיצד ניתן להבין את שני קצוות אלו של פרשתנו ?!

אירוע בתוך אירוע. באירוע של המתאוננים יש אירוע משמעותי שבו אלדד ומידד מתנבאים. יהושע משרת משה מבקש לכלוא אותם. לעומתו משה עונה לו בשאלה רטורית: ''המקנא אתה לי ומי יתן כל העם נביאים, כי יתן ה' רוחו עליהם'' (י''א, כ''ט). בפסוק זה טמונה התשובה לשאלתנו.

הפרשה מלמדת אותנו על יחסי הגומלין בין העם למנהיגיו. יחסים אלו הם הם  שיצרו את הקצוות בפרשתנו. אהרן הכהן, באירוע שיא של הדלקת הנרות הפותח את פרשתנו, מקבל את כוחו להפיץ אור לכלל ישראל מתוך העם, שהרי המשכן הוקם בידי העם על בסיס של רצון טוב, תרומה והתנדבות הלב. אהרן יכול להשפיע על העם מכח זה שהעם נמצא במקום ערכי גבוה. אולם, למרבה הצער, כאשר יש מציאות הפוכה שבה העם נמצא במקום ערכי נמוך של תאווה וכאילו תלונה, כי העם חסר את מידת הכרת הטוב, ההשפעה על המנהיגות היא בהתאם. מרים המנהיגה מושפעת אף היא ומדברת על משה ונענשת בצרעת. מרים קיבלה לגיטימציה מדברי משה עצמו באירוע הנבואה של אלדד ומידד. משה טוען שכולם יכולים להיות נביאים, לא רק הוא. אם כך, אומרת מרים, אפשר לדבר סרה על משה, כי המנהיגות של משה אינה מובהקת ומחייבת.

בסוף הפרשה נסגר המעגל בין שלושת האחים המנהיגים. ה' קורא לשלושתם לאהל מועד לישר הדורים, ואומר להם: ''לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו . . . '' (י''ב, ז'-ח'). מנהיגותו של משה בלתי מעורערת והיא מוחלטת. בניגוד למנהיגות של אהרן ומרים, שהיא אכן מושפעת ממצבו של העם. מנהיגותם באירועי שיא ומנהיגותם באירועי שפל, תלויה במקום הערכי שבו נמצא העם (כך ניתן גם להסביר את מעורבותו של אהרן בחטא העגל – אירוע שפל, ומנהיגותה של מרים בשירת הים – אירוע שיא).

שבת עם הרבה הכרת הטוב,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בהעלותך - תשע''א 

שלום לכולם,

בין שלל הנושאים שפרשתנו עוסקת בהם, אנו מוצאים ציווי על פסח שני. את קרבן פסח שני מקריבים אנשים שלא יכלו לקיים את מצוות קרבן הפסח במועדו הראשון מחמת טומאה או בגלל היותם בדרך רחוקה.

השאלה המתבקשת היא, מדוע דווקא קרבן הפסח זכה ל''מועד ב' '' בניגוד לכל המצוות בחגים האחרים ?! מה מייחד אותו משאר מצוות חגי השנה ?!

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, אני מבקש להציע תשובה נוספת.

קרבן פסח מאופיין ב-2  נקודות ייחודיות עיקריות:

1.      קרבן פסח קרב עם סייגים נוספים מעבר לקרבנות אחרים, כגון: איסור שבירת עצם וחיוב אכילתו על מצות ומרורים.

2.   קרבן פסח נאכל בחבורה של סועדים ולא ביחידות.

משמעותן של 2 נקודות אלו, שהן מבקשות מהאדם ליצור שלמות של חיים: מחד גיסא, קרבן פסח מבטא את יחסיו של האדם אל בוראו ( ''בין אדם למקום'' ) המחייבים מודעות לאופי הערכי-פנימי של האדם, ובעקבות כך מחוללות נורמות התנהגותיות של קדושה וטהרה: לא לשבור עצם בקרבן כדרך אכילתם של בעלי החיים, וכן אכילת הקרבן על מצה, על ''לחם עוני'' שאינו ''מנופח'' ומסמל ענווה. מאידך גיסא, קרבן פסח מבטא את יחסיו של האדם לחברה ולקהילה בה הוא חי בשיתופיות ( ''בין אדם לחברו'' ), שהרי הקרבן נאכל עם אנשים שנמנו מראש על אכילתו, ואיננו נאכל ביחידות, סמל לאידיאל חברתי שבו האדם חי את חייו.

הקב''ה מבקש מאיתנו להתמיד בשאיפה למימוש שלמות של חיים - הרמוניה של חיים, הן ביחסנו אליו והן ביחסנו אל זולתנו. גם אם לא הצלחנו להגיע לשלמות של חיים בפסח ראשון, ב''מועד א' '', נדרש מאיתנו לנסות להגיע לאותה שלמות ב''מקצה שיפורים'' של ''מועד  ב' ''. אל לנו לוותר לעצמנו, ועלינו לשאוף כל העת לאמות מידה גבוהות בכל תחומי חיינו היוצרות איזון והרמוניה בריאים.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שלח'' - תשע''ו

 

האירוע הטעון של מרים בסוף הפרשה הקודמת, והסתגרותה מחוץ למחנה עד החלמתה מן הצרעת, הוא המבוא לאירוע המרכזי של פרשתנו – ''חטא המרגלים''.

 

שתי בחינות של דמיון ורצף יש בין שני אירועים מכוננים אלה. האחד – שורש החטא הוא אותו שורש, קרי, דיבור בלשון רעה. השני – החטא פוקד את שכבת המנהיגות של העם. ניתן לומר, שחטאה של מרים היווה מעין פתח ל-10 מנשיאי ישראל לא לקבל את המובן מאליו כראוי, טוב ונכון להזדהות מוחלטת וללא עוררין. מרים ונשיאי השבטים-המרגלים חטאו בשעה שסטו מתיאור העובדות, והציבו לסובבים אותם פרשנות שלטת לאותן עובדות. מרים – דיברה רע על משה אודות האישה הכושית אשר לקח מעבר לאשתו ציפורה, המרגלים – דיברו רע על המציאות המאתגרת הקיימת בארץ ישראל שאליה בני ישראל אמורים להיקלע בשעת כניסתם לארץ.

 

למרות ששני החטאים לעיל נראים כרצף בעלי אותו השורש, אפשר להבחין באיפיון נוסף של עליית מדרגה בחטאם של המרגלים.

 

בשעה שהמרגלים חוזרים ממסע הריגול, יש ציפייה כי אמירתם תתחלק ל-3 קטגוריות: הפאסימיים שיראו וידגישו את השלילה, האופטימיים שיראו וידגישו את החיוב, ואלו שיראו את המורכבות של גם וגם. אולם, בניגוד לתחזית נורמאלית זו, התוצאות היו ש-10 מרגלים ראו והדגישו במיוחד את השלילה, ו-2 מרגלים שראו במיוחד והדגישו את החיוב. קבוצה שלישית של מרגלים שבאופן סביר ראו את המורכבות של טוב ורע ביחד, והעלו את זה לפני משה וכל העם – לא הייתה בנמצא כלל. היעדרותם של מרגלים, שראו את המציאות בארץ ישראל כמציאות מורכבת רבת פנים של חיוב ושלילה, של טוב ורע, מלמדת אותנו על סחף הדיבור הרע אליו נסחפו רוב נשיאי השבטים.

 

משה שולח למסע הריגול כל נשיא לחוד. הפסוק השני בתחילת פרשתנו מכפיל את המילים: ''איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו''. ללמדך, שכל נשיא עומד באופן עצמאי לשליחות זו, ובעקבות כך מצופה שאף דעתו תהא עצמאית. אלא שבסופו של המסע נסחפים כל הנשיאים לדעה אחת שלטת שלא נאמרה בפסוקים בלשון יחיד של ''איש אחד'', אלא נאמרה בלשון רבים של ''והאנשים'' (י''ג, ל''א). מבחינה זו המרגלים הרחיקו לכת מחטא הדיבור הרע של מרים. הקונפורמיזם ששלט וסחף את רוב המרגלים, שמנע מחלקם להשמיע הערכה מורכבת של גם וגם, ואולי מנע מעוד מרגלים להצטרף אל כלב ויהושע שהשמיעו את דעתם האופטימית, קונפורמיזם סוחף זה, הוא עליית המדרגה בחטאם של המרגלים.

 

בעולמנו החינוכי יש לעודד, לאפשר ולפתח מיומנויות של חשיבה ויכולת הבעה של דעה עצמאית מנומקת. כל אלה מרבים יצירה וחדשנות. עולם חינוכי שיש בו סגירות של השטחה, המושתתת על קונפורמיזם חינוכי-לימודי, סופו להחליש את חוסנם הטבעי והבריא הן של המחנכים והן של המתחנכים.

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שלח'' - תשע''ה

 

בידוע הוא שפרשת מצוות ציצית המופיעה בחתימת פרשתנו, באה כמשקל נגד לשעה ולדורות על חטא המרגלים שבשער פרשתנו. נשברו קולמוסים רבים להסביר כיצד מצוות ציצית מונעת או מכפרת על חטא המרגלים הלכה למעשה. על כך כתבנו גם בשנים קודמות, ראו דרך הקישור מטה. אולם, בראיה רחבה יותר, יש לראות את פרשת ציצית לא רק בהקשר של חטא המרגלים בלבד, אלא כפרשה הנמצאת בתווך שבין פרשת המרגלים לפרשת קורח. מיקומה האמצעי של פרשת מצוות ציצית מבטא את ההקשרים שלה הן לחטא המרגלים והן לחטא קורח ועדתו.

 

שלושה יסודות קוגניטיביים בעלי מבנה טקסונומי שזורים בתוך ציווי ה' על מצוות ציצית: ''והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם'' (ט''ו, ל''ט). הראיה מובילה לזכירה שמחוללת את העשייה שהיא בסופו של דבר מבחן התוצאה. מצוות עשיית בגד ציצית ולבישתו מופנית אל כל אחד ואחד מישראל והיא מצוות של היחיד הפרטי, בניגוד לחטא המרגלים הפותח את הפרשה, שהינו חטא של הציבור הכללי, כי המרגלים היו נציגים של כל שבט ושבט מישראל.

 

במה חטא קורח וכל עדתו מיד לאחר מצות ציצית, וכי היה אסור לקורח לשאול שאלות ביקורתיות ?! – נדמה שזה לא מה שעולה מתוכן הפסוקים בהמשך. ניתן לפרש שקורח ועדתו לא הפנימו ומימשו ראוי ונכון את שלושת היסודות הקוגניטיביים הנ''ל העולים ממצוות ציצית. כמו המרגלים כך גם קורח ועדתו: חטא של ציבור, של הכלל, בפרשנות מוטעית של ראיית המציאות. אותה ראיה הגורמת לזיכרון מחולל מעשה. לכן, תיקון חטא ציבורי כללי זה, הן של המרגלים והן של קורח ועדתו, צריך להיות בסוג של סמל כמו הציצית אצל היחיד, הפרט. אכן, מחתות הנחושת שבהן הקריבו קורח ועדתו אש קטורת בשעת מבחנם לפני מיתתם, הופכים להיות ''הציצית הציבורית'' של כלל ישראל בדמות ריקועי הנחושת שעשו מן המחתות לציפוי המזבח: '' ... ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל'' (י''ז, ג'), ובהמשך הפרק בפסוק ה': ''זכרון לבני ישראל''.

 

אמור מעתה שני חפצים ראייתם מחוללת זיכרון לעשיית המעשה הטוב הטמון במצוות: ציצית –  בשביל היחיד, הפרט. ציפוי המזבח – בשביל הציבור, הכלל. לעולם ראייתו של איש החינוך בישראל תחולל זיכרון מן העבר אל העתיד שיחוללו את המעשה החינוכי הראוי והנכון, והיא תהא מושתתת על שני מישורים מישורו של היחיד, הפרט, ומישורו של הציבור, הכלל.

 

שבת מבורכת בברכת החודש לטובה ולברכה,

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שלח'' - תשע''ד

 

בין פרשת ''בהעלותך'' לפרשת ''קורח'' נמצאת פרשתנו פרשת ''שלח''. בכל הפרשיות הללו מתקיים מבחן המנהיגות. בשנים קודמות הרחבנו על משמעות חטא המרגלים ואי עמידתם במבחן המנהיגות מן ההיבטים החינוכיים (ראו באתר). נבקש הפעם להבין מה היו השאלות של מבחן המנהיגות כפי שהוצגו להם לפני שליחותם, ומה התשובות שנתנו על השאלות עם חזרתם מן השליחות.

 

השאלות היו על 3 תחומים: איסוף נתונים על גודלה וחוזקה של האוכלוסיה היושבת בארץ, איסוף נתונים על מערך ההגנה על ערי האוכלוסייה ואיסוף נתונים על מצבה החקלאי-כלכלי של הארץ, הכולל מטלת ביצוע: להביא מפירות ארץ כנען כעדות משליחות הריגול.

 

נראה לומר שמשה ידע את הנתונים בכל 3 התחומים, וחשב שכל 12 האנשים החשובים שיצאו לריגול יציינו תשובות נכונות וראויות במבחן המנהיגות, ולמרות הנתונים הקשים של שתי השאלות הראשונות, הקב''ה יעזור להם כפי שעזר להם מימי יציאת מצרים עד היום הזה. לגבי התחום השלישי, על המצב הכלכלי-חקלאי בארץ, העובדה שהציגו לפני העם בדמות אשכול ענבים גדול וכבד מדברת בעד עצמה. העם לא יצטרך יותר להתגעגע לקישואים ולאבטיחים לבצלים והשומים, שבאופן טבעי זה מה שמעניין אותו ברגע זה.

 

בשתי השאלות על שני התחומים הראשונים עשרת המרגלים נכשלים כישלון חרוץ הם התבקשו לאסוף נתונים ולא להיות מפענחי הנתונים, ורק שניים עונים עליהם באופן ראוי. בשאלה השלישית כל 12 המרגלים מצליחים, מטלת הביצוע המושלמת היא העדות.

 

מכיוון שארץ כנען הצטיירה בעיני כל המרגלים ובעיני כל העם כארץ זבת חלב ודבש, ולאור מצוקת הרעב והמזון במדבר, חשבו לעצמם 10 המרגלים שמציאות כלכלית-חקלאית מיטבית זו תחפה על המציאות הקשה שבחוזקה של האוכולסיה וחוזקם של הערים המבוצרות. אולם, בכל אופן העם חושש מאד מהכניסה לארץ כנען למרות כל ניסי יציאת מצרים וניסי המדבר הגדולים.

 

בסוף הפרשה, כאילו לא קשור, צץ לו סיפורו של מקושש העצים ביום השבת. מה בין סיפור זה לסיפור חטא המרגלים ?!

 

סיפורו של מקושש העצים הוא סמלי, וקשור במהותו לחטא המרגלים. המקושש ביקש במעשהו לומר לנו שיש לעקור את הסיפור הטוב והיפה של עצי ארץ כנען מעדותם של המרגלים, ובכך יש לבחון את כל שליחותם בעין רעה. מקושש העצים יצג את המון העם שסבר שאין מציאות מורכבת מטוב ורע. או שהכל טוב או שהכל רע. העין הרעה ששרתה בקרב המון העם הייתה בדרגה נמוכה מאד, יותר מדרגתם של 10 המרגלים, ואולי בגלל זה כל הדור הזה לא נכנס לארץ כנען ולא רק אותם 10 מרגלים.

 

חינוך ראוי ונכון מתחיל וניגמר במידתה של העין. כשיש עין טובה יש אמון באנשים ובייעוד השליחותי המחולל תמורות וצמיחה חינוכית. ארובת העין הטובה היא המפתח ללב ולדעה קודם לנו ובוודאי לחניכינו היקרים.

 

שבת שלום עם עין טובה מאד,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שלח לך - תשע''ג

למתבונן ברצף בין הפרשה הקודמת לפרשה הנוכחית יגלה את אחד ההקשרים ביניהם. פרשת בהעלותך נחתמת בחטא של מרים אודות דיבורה באחיה משה. אירוע המתרחש במשפחת ההנהגה ובניגוד מוחלט לשאר האירועים הציבוריים של כלל האומה המתגבשת זה עתה במסע במדבר. אולם, לא כך הם פני הדברים. פרשת חטאה של מרים נמצאת בהקשר רחב יותר לפני ואחרי. לפני – סיפור חטא הדיבור המתאונן של העם המבקש לחזור מצרימה המתרחש אף הוא בפרשה הקודמת, אחרי – סיפור חטא הדיבור של המרגלים בפרשתנו.

חטא הדיבור של העם הוא ''חטא מדבק'' מעין מגיפה, ולכן חטא זה מדבק גם את משפחת ההנהגה בדיבורה הרע של מרים אודות אחיה משה. אולם, חטא הדיבור אינו פסק במשפחת ההנהגה המצומצמת הוא מתפשט כמעט לכל נשיאי ישראל המרגלים (=המרכלים: ''לא רגל על לשונו'' – תהילים - חילופי אותיות כ' ו-ג' הגרוניות). המרגלים התבקשו לדווח מה שהם רואים, אולם הם פירשו את מה שהם רואים. אמור מעתה: פרשת חטא דיבורה של מרים בסוף הפרשה הקודמת באה כמגיפת הדיבור הרע של מתאונני-העם, והיא הרקע לפרשת דיבורם של המרגלים בפרשתנו. חטא הדיבור הרע הוא חטא העשוי להתפשט ולהדביק כמגיפה ממש את כל חלקי העם, מלמטה למעלה ולהפך.

חטא הדיבור הרע מביא לריפיון, והריפיון יכול להביא לכיליון. העם המתאונן רע נקברו בקברות התאווה. המרגלים מתו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. גם מרים החלימה בזכות תפילתו של משה בעד אחותו. דיבור רע מונע חיים.

הדיבור הטוב של יהושע וכלב הוא הדוגמא לתיקון חטא הדיבור של חבריהם הנשיאים ושל כל העם. דיבור טוב בא מתוך אמונה ותקווה. דומה, שאף שליחי החינוך הנשלחים למשימת העתיד למען הדורות הבאים, שומה עליהם להיות בעלי הדיבור הטוב. דיבור טוב בא מתודעת מחשבה טובה של אמונה ואמון מתוך אידיאות לתיקון עולם וחברה, ובסופו של דבר תחולל מעשה חינוכי טוב ומטיב לכל.

שבת עם הרבה דיבור טוב,    

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שלח לך - תשע''ב

''שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל . . . '' - האנשים שנבחרים להיות מרגלים הם דווקא 12 נשיאי השבטים. ההנחיה למבצע הריגול היא: ''וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה . . . ''. לכאורה ההנחיה מאד ברורה ואפשר היה להסתפק בה. אלא, שלא כך מסתיימת ההנחיה של משה, הוא מכוון אותם מראש שהם יראו את הצדדים החיוביים ו/או את הצדדים השליליים של הארץ והעם היושב עליה.

בחירת הנשיאים לצורך תפקיד הריגול, וההנחיה המפורטת של משה על מה ניתן לראות בארץ כנען, מעוררת תמיהה: למה כל כך הרבה מרגלים, ולמה דווקא הנשיאים ? ומדוע משה עצמו מראש מפרט את משימת הריגול לצדדי שלילה ו/או חיוב, שהרי בפירוט זה הוא נותן מראש לגיטימציה לדו''ח ריגול שלילי על ארץ ישראל ?!

התשובה לתמיהה זו תתברר בהבנת מהות משימת הריגול והרקע שלה. בפרשה הקודמת עסקנו בשאלת המנהיגות ויחסי הגומלין בינה לבין המון העם. לצורך הידוק הקשר ביניהם, לאחר התלונות של בני ישראל, ה' מצווה את משה לאסוף 70 זקנים מזקני ישראל: ''ונשאו אתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך''. ממקום שיתופי זה מבקש משה להעמיד את נשיאי ישראל בניסיון הריגול. כל 12 הנשיאים ללא יוצא מן הכלל  צריכים להשתתף בו, על מנת ליצור הזדמנות שווה בין כל השבטים לשינוי המגמה בתפיסת המעבר בין מצרים לארץ ישראל. ההנחיה המפורטת של משה, הנותנת מראש לגיטימציה להיבטים שליליים של ארץ ישראל וכיבושה, אף היא חלק מהניסיון שבא לוודא, לאור אירועי הפרשה הקודמת בתבערה ובקברות התאווה, שהעם ונציגיו למדו את הלקח ומאמינים שארץ ישראל וכיבושה תלויים במידת אמונתם בה'. משה מבטא בהנחיתו את הפרשנות הביקורתית שעשויה לבוא לידי ביטוי בדוח הריגול, שהרי הוא מניח שהעם והארץ חזקים ומבוצרים, אך הוא מנסה לראות האם ההנהגה הפנימה את מאורעות הפרשה הקודמת. למצער, הנהגת הנשיאים נכשלה. המרגלים מביאים מן הארץ לעם במדבר, חוץ מדוח ריגול שלילי, את מה שמעניין את העם בעת הזו: מזון של פירות משובחים. פירות אלו טובים הרבה יותר ממה שהיה להם במצרים. יותר מן הקישואים, האבטיחים, הבצלים והשומים. עוד סביר להניח שפירות אלו טעימים הם לחך יותר מן המן שעליו בני ישראל טוענים בפרשת חוקת: ''ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'' – אכן הלקח לא נלמד והניסיון שהועמדו בו הנשיאים נכשל כשלון חרוץ. חוסר האמונה והביטחון בה' גדול ביותר, גם יהושע וכלב בטענתם המרכזית מול העם, על חלום של מזון משובח של חלב ודבש איננו מועיל. עד כדי כך, שהעם מבקש לרגום אותם באבנים.

מנהיגות בשעת משבר נבחנת ביכולת לנווט למטרה למרות הקשיים. דבקות ואמונה בצדקת הדרך הם המצפן למסע בדרך העולה של המנהיגות. מאז יציאתנו מבית עבדים והיותנו לעם ועד עתה אנו עדים לתופעות של מנהיגות בשעת משבר. אולם, תמיד במנהיגות מאמינה הדבקה במשימה מתוך תודעת שליחות גבוהה, ישמע בה בעוז ובגאון קולו של כלב בן יפונה נשיא יהודה: ''עלה נעלה . . . כי יכול נוכל'' !

שבת עם הרבה אמונה וביטחון,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שלח לך - תשע''א

שלום לכולם,

בתחילתה של פרשת השבוע מופיע סיפור המרגלים ובסיומה הציווי על לבישת הציצית. כבר עמדו הפרשנים על הקשר המפורסם שבין שתי פרשיות אלו. הם טענו שפרשת ציצית באה לכפר על קלקולים העלולים לצמוח מחוש הראיה. פעמים שאנו מפרשים באופן סובייקטיבי ולא נכון את תמונת המצב. מודיעין טוב – זה מודיעין שמסוגל לפרש נכון את המציאות ולגזור בהלימה מסקנות ודרכי הפעולה. חטא המרגלים היה בכך שהם היו צריכים לבוא רק עם הנתונים למשה והוא היה צריך לפרש מהם דרכי הפעולה שצריך לנקוט בכיבושה של הארץ ( אפרופו תוכנית עבודה מחוזית על סמך נתונים, דוחו''ת סטאטוס - - - ).

פרשת ציצית מדברת על בגד שמכסה את הגוף ופעמים שגם נראה כלפי חוץ, ויוצר מודעות עצמית של זהירות משימוש קלוקל של חוש הראיה. הציצית מתקנת את חטאם של המרגלים ששגו בעקבות פרשנותם על חוש ראייתם.

גם לאור הפירוש לעיל, עדיין מהדהדת שאלה שמאד מתבקשת: מדוע החטא הזה כל כך חמור עד כדי כך שכל 10 המרגלים וכל דור המדבר לא זכו להיכנס לארץ-ישראל ?! הרי זה מאד טבעי ואנושי לפרש תמונה שנראית לנגד עינינו ?!

ברצוני להעמיק בתיקון הזה של הציצית ובכך אנסה לישב את השאלה. לאדם שהוא נזר הבריאה יש חוש נוסף – חוש השמיעה. שמיעה ולא האזנה ! שמיעה מלשון ''משמעות'', עניין פנימי בעל תובנה. האזנה לעומת זאת מבטאת עניין חיצוני של חלק מהגוף - ה''אוזן''. המרגלים לא הפעילו נכון את חוש השמיעה, הם היו צריכים לשמוע בדיוק מה משה מבקש מהם. הוא מבקש מהם לתור את הארץ ולראות מה יש בה ותו לא. את הפרשנות לוקחת על עצמה ההנהגה שבראשה משה, וזה החלק המאתגר והקשה. אנחנו מתנסים באתגר הזה יום יום. מביאים בפנינו נתונים ואנחנו צריכים לקבל החלטות על פיהם.

הלקח לדורות ברור: אם לא שומעים ומקשיבים היטב לזולתנו בסבלנות ובסובלנות בחוש השמיעה הפנימי, אזי גם חסרה המשמעת הפנימית (=מלשון משמעות) המובילה לקלקולים גדולים של חוש הראיה. כעת מובן יותר מה עניין הציצית בפרשתנו. באה הציצית ומכניסה בנו משמעת של התנהגות הולמת של חוש הראיה כדי לא נחטא, וכדברי הפסוק: וראיתם אותו (=ציצית) וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי עיניכם - - - אשר אתם זונים אחריהם.

שנצליח מידי פעם להזמין תור לעצמנו לבדיקת שמיעה ולבדיקת ראיה, כדי שהשמיעה תהיה אבסולוטית והראיה שש שש - - -

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''קורח'' - תשע''ו

 

פרשתנו מן המפורסמות היא. על קורח, הדמות המרכזית של פרשתנו, נכתוב גם השנה. קורח קורא למרד לסיום כהונת מנהיגותם של משה ואהרון.

 

כשם שחטא מרים בסוף פרשת בהעלותך הוא הגורם לחטא המרגלים שבפרשת שלח, כך חטא מקושש העצים ביום השבת המוזכר בסוף פרשת שלח, גורם לחטאו של קורח בפרשתנו. לכל אירועים אלו מכנה משותף אחד: ביקורת קשה על הנהגתו של משה ואהרון, ההולכת ומתגברת, ההולכת ומשתרשרת מחתימתן של פרשות אל שעריהן של פרשות, וחוזר חלילה.

 

בין החטא של מקושש העצים ביום השבת בסוף הפרשה הקודמת, לבין סיפורו של קורח בשערה של פרשתנו, מפריד הציווי של מצוות ציצית. שתי שאלות בדבר: מה למצוות ציצית ולחטא מקושש העצים המוזכר בצמידות ממש לפניה ?! וכיצד חטאו של קורח המוזכר בתחילת פרשתנו מתקשר אל מצווה ציצית המוזכרת לפניו ?!

 

קורח טוען ש''כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה''', ולכן אין צורך במנהיגות הביניים של משה ואהרון. מניין למד קורח שהקב''ה נמצא ממש בקרב העם ?! – הוא למד זאת מפנייתו של משה ואהרון אל ה' ביחס לבירור עונשו של מקושש העצים בשבת. משה ואהרון אינם יכולים לקבל החלטה בדבר העונש, וה' ניגלה אליהם מיידית וקובע את העונש. קורח וכל עדתו רואים בפסק הדין שניקבע מן השמיים, את מנהיגותם המיותרת של משה ואהרון, בכך שלא היה בכוחם כמנהיגי העם לפסוק את פסק הדין. מצוות ציצית הבאה לאחר סיפרו של מקושש העצים, מבררת באופן סמלי שיש צורך במנהיגות ביניים המשקפת את המנהיגות האלוקית. חז''ל מבארים מדוע הצבע שנקבע בפתילי הציצית הוא דווקא תכלת. כי תכלת זה ים, וים מזכיר את השמיים, והשמיים מזכירים את כסא הכבוד – מקום מושבו של הקב''ה.

 

המנהיגות הארצית של משה ואהרון היא ''הים'' התכול ש''השמיים'' משתקפים בו. קורח לא השכיל להבין היטב את מצוות הציצית המבטאת את מקומה ההכרחי של מנהיגות הביניים של משה ואהרון. מנהיגות ביניים זו משקפת את מלכותו של ה' בעולם. מנהיגות זו משמשת כצינור לאידיאות האלוקיות שצריכות להתממש בעולם. קורח לא הבין כי עונשו של מקושש העצים יכול להגיע מן השמיים אל הארץ, רק דרך צינורם הראוי של משה ואהרון, כי מנהיגות הביניים הכרחית היא.

 

רבות אנו משוחחים ודנים על מנהיגות הביניים החינוכית. מה יעודה ומה מקומה. קורח טעה כשחשב שהיא מיותרת ושאין לה מקום. מקומה של מנהיגות הביניים באה לשקף ממקום של ענווה את השאיפה הגדולה להתחבר למשהו גדול ועצום, לחזון רחב ועמוק יותר, העשוי לחולל תמורות והשפעה לכל באי בית החינוך או הארגון החינוכי שבו הם מממשים את שליחותם הטובה.

 

שבת מבורכת גם בברכת חודש תמוז,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''קרח'' - תשע''ה

 

בלהט המחלוקת של קרח ועדתו עם משה ואהרן, אנו מוצאים שהטענה של קרח ועדתו היא במישור אחד, ותשובת משה אליהם היא במישור אחר, בבחינת: ''טענו בחיטים והודה לו בשעורים''. קרח טוען על מעמד רוחני גבוה של קדושה שאיננו מוצדק המוענק לכהנים, ומשה עונה במישור אחר לגמרי: ''לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם'' (ט''ז, ט''ו). קרח טוען טענה שמתייחסת לענייני רוח וקדושה, ומשה לעומתו משיב שלא מן הטענה, ומתייחס לענייני חומר (=חמור) וממון, יש לברר איזו מן תשובה היא זו של משה ?!

 

כמו בשתי תלונות העם הן בתבערה והן בקברות התאווה, שעליהן כתבנו בפרשת ''בהעלותך'' לפני שבועיים, הטענות והמענים היו בשני מישורים. העם טען על ענייני בשר וחומר ומשה ענה להם בכינוסם של 70 הזקנים המאצילים מרוחם על העם. אלא, שבפרשתנו התהפכו היוצרות. קרח ועדתו טוענים טענות בענייני רוח וקדושה ומשה משיבם בנושאי חומר וממון. שני המישורים משמשים בערבוביא בטענות ובמענים בשלושת המקרים שמנינו. אכן, הביטוי המופנה אל הקב''ה בהמשך הפרשה מפי משה ואהרן, מבטא היטב את שני המישורים לעיל: ''א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר ...'' (ט''ז, כ''ב).

 

משה הופך את היוצרות בתשובה, כיוון שהוא מבין שטענת קרח ועדתו שורשה נובע מאותו השורש של תלונות העם הקודמות מתוך שיקולים זרים וחומריים של תאוות ממון וקנאה. עונשם של קרח ועדתו היה, שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותם. האדמה מסמלת את מימד החומר בעולם, שממנה האדם נוצר ושאליה הוא גם שב (=אדמ/ה). עונש זה מבטא באופן ראוי ונכון ששורש תלונתם בא מאותם שיקולים זרים וחומריים כמו בשתי התלונות הקודמות. מידה כנגד מידה: הן ''פתחו את פיהם'' על משה מתוך תאוות שילטון וקנאה, אף האדמה פתחה את פיה כלפיהם.  

 

כשליחי חינוך הפרשה מלמדת אותנו, שתמיד אנו צריכים לברר באופן כן וראוי טענה שמושמעת לאוזנינו, וטענה שיוצאת מפינו. מניעי הטענה ושורשיה חייבים להתברר לנו בתום לב וביושרה. כך כלפי טענות זולתנו, ועל אחת כמה וכמה בתלונות האמורות לצאת מפינו.

 

שבת של שלום ושלוה והשקט ובטח,

  

אלכס גליקסברג

 

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''קורח'' - תשע''ד

 

דבר התורה מוקדש לזיכוי הרבים בלימוד תורה שיעמוד לזכות חזרתם בשלום של שלושת נערי החמודות החטופים, אמן !

 

פרשת השבוע ממשיכה את הפרשיות האחרונות העוסקות באירועי מבחן למנהיגותו של העם. בפרשת השבוע הקודמת דנו על משמעות חטאם של המרגלים ביחס למנהיגותו של משה. אך טבעי הוא שקורח וכל עדתו ירימו ראש וישאלו מה מקומה של מנהיגותם של משה ואהרן כצמד מנהיגים. מילא משה רבינו, אבל שני מנהיגים – ''כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' '' ?! (פרק ט''ז, ג').

 

ממבנה שתי הפרשות הקודמת ומתוכנן אנו למדים שלכל משבר או אירוע קשה הפוקד את כל העם יש גם תיקון לשעה ולדורות. מפרשת בהעלותך – מסיפור חטא לשון הרע של מרים אחות משה אנו למדים שהתיקון למשבר הוא, בהמתנת כל העם כאיש אחד ליציאה להמשך המסע במדבר עד לחזרתה של מרים מהסגר הצרעת. תיקון חטא הפה והלשון של רכילות יתרחש רק כאשר ימומש חיבור מחדש של כל העם למסע מגבש במדבר. מפרשת שלח -  אנו למדים שמשבר המנהיגות של עין רעה וחסרת אמונה שפקד את המרגלים, יתוקן בתיקונה של עין טובה באמצעות מצוות בגד פתילי הציצית וראייתם מעת לעת. בשתי הפרשות הללו מופיע בחלקה האחרון של הפרשה תיקונו של המשבר או האירוע הקשה.

 

האם גם בפרשתנו אנו זוכים לתיקון חטאו של קורח וכל עדתו לשעה ולדורות !?

 

בעיון בסופה של פרשתנו נמצא את התיקון, בדיוק כמו בשתי הפרשות הקודמות. סופה של הפרשה עוסק במצוות תרומות ומעשרות הניתנות לכהנים וללוויים בכירי העם מבחינה רוחנית. אכן, לא כל העדה קדושים ולא כל אחד יכול להיות כמשה ואהרן וטענתו של קורח מופרכת. תיקון החטא של קורח ועדתו ימומש כאשר כל העם יכיר במקומה של המנהיגות ויפתח את ליבו אליה מתוך הערכה ויראת כבוד הראויים לה.

 

לקראת שבת נתחזק במצוות אהבת הזולת בלב חפץ, בעין טובה ובתפילות הפה ומשאלותיו למען חזרתם בשלום של 3 נערי החמודות לחיק משפחותיהם, אמן !

 

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע קורח - תשע''ג 

פרשת קורח מבטאת נקודת-שיא במגמת ניסיונות המרידה במנהיגותו של משה. תהליך הדרגתי זה החל בשעה שהמון העם הפשוט מתלונן על עניינים גשמיים של חיי הקיום היומיומיים במדבר. המרידה במשה מגיעה לנקודת רתיחה בפרשתנו לאחר חטא המרגלים. כאן המרידה היא על המעמד הרוחני המיוחד של משה ובאה מפיו של קורח משבט לוי המיוחס, יחד עם עוד 250 איש מנשיאי העדה אנשי-שם.

מניין שואבים קורח ועדתו את הכח למרוד במשה ?! הרי כל פרשיות המרידה נכשלו כשלון טוטאלי: בני ישראל לא חוזרים מצרימה לסיר הבשר, המסע במדבר יגיע ליעדו לארץ ישראל. יתרה מכך, המסע יתארך ל-40 שנה, הניסים מתרחשים כל העת במדבר. מה עוד ניתן להוכיח שמנהיגותו של משה אמת היא. בכל אופן קורח ועדתו מתעקשים כביכול למרוד ?!

לצערנו, גם מרידת-שיא זו באה מכח הדיבור בו עסקנו בפרשות הקודמות. קורח ועדתו שואבים את כחם מהדיבור. טענותיהן מבוססות על דמגוגיה. אין בדבריהם של קורח ועדתו טעמים אמיתיים למרידה. חז''ל אף טענו שמעבר לדמגוגית-הדיבור,  הטיעון הבסיסי לשלילת מנהיגותו של משה חוזר על עצמו מטעמם בדוגמאות שוות המביאות לאריכות דברים.

שלילת המנהיגות ממשה עדיין איננה מספקת כדי להעבירו מתפקידו. האם יש בטיעוני קורח ועדתו אלטרנטיבה חיובית לחילופי השלטון ?! – בוודאי שלא. הם עוסקים בשלילה ובמניעות ללא אלטרנטיבה של חיוב. לכן, מבחן ההתאמה למנהיגותם היא מול ה' בלבד כבירור של אמת, ולא בידי משה ו-70 הזקנים. במבחן אמת זה הם ניכשלים.

כיאה לנקודת-שיא של מרידה זו, גם עונשם מבטא עונש-שיא המותאם לחטא כח הדיבור: ''ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם - - - ויאבדו מתוך הקהל''. מידה כנגד מידה. בזו הפרשה באה אל סופה תופעת המרידה במדבר במשה עבד ה' אדון הנביאים. חטא כח דבור הפה מסתיים בתיקון פתיחת פה הארץ.

דמגוגיה באמצעות רטוריקה נמצאים בסביבתנו החינוכית לרוב, הן עשויות להנחיל את תרבות השלילה, מעין דפוס ההתנהגות של ה''דובון לא לא''. מניעות יש לרוב, התגברותנו עליהם הוא מבחן היצירה הניצב בפנינו כל העת להתקדמותנו החינוכית.

שבת שלווה וחודש טוב ומבורך,

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע קורח - תשע''ב 

שוב בפרשתנו סוגיה במנהיגות החוזרת על עצמה בספר במדבר מפרשת בהעלותך: העם או יחידים מתלוננים או מבקשים להיות מנהיגי העם, ה' מוכיח אותם במכות מוות, ומשה מחזק את מנהיגותו בתפילה ובמעשה על פי דבר ה', והמסע הקשה במדבר מתקדם הלאה - - -

אלא שהפעם הריטואל קצת שונה. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, מתקיים ניסוי ומופת להוכחת המנהיגות. ה' מצווה את משה להניח את 12 מטות נשיאי השבטים באהל מועד עד למחרתו של יום, והמטה שיפרח יבטא את בחירת המנהיגות בידי שמיים. אכן, ניסוי זה קבע את מעמדו של שבט לוי כמורם מעם מעל כל שאר שבטי-ישראל.

להפתעתנו, בבוקר קרה משהו אחר שלא תוכנן במתווה של הניסוי. ה' ציין בציווי אל משה, שהמטה הפורח למחרת יבטא את המנהיגות הנבחרת. בפועל קרה שהמטה לא רק פרח, אלא גם הנצו בו ניצנים ויתרה מכך הוא הצליח בן לילה לגמול את פירותיו השקדים. מה קרה למתווה של הניסוי, מדוע התורה מציינת את שני השלבים הנוספים בצמיחת המטה, מעבר לפריחת הפרחים, שלא תוכננו מראש בציווי של ה' ?!

נראה בעיני ששני השלבים הנוספים מבטאים נאמנה את תכונותיה של המנהיגות ושל המנהיג. מנהיג הוא לא רק פרח. הפרח מאופיין בחן ובמתיקות המושכת אליו את האחרים. לכאורה, זו תכונה המאפשרת להנהיג ומבטאת נכונה את הניסוי. אולם, תוצאות הניסוי מוכיחות שמנהיג לא יכול להיות רק פרח. הפרח טומן בחובו פוטנציאל של התפתחות ושל חזון. הפרח הוא הבסיס המאפשר למנהיג/ות להתפתח ולהוביל תהליכים של שינוי המובילים להצלחה. הקב''ה נוטע במנהיגות את היכולות, והיא צריכה לממש אותן הלכה למעשה. תוצאת הניסוי בפועל, מבטאת נכונה ובאופן ראוי מנהיג/ות בעל/ת יכולת מימוש להובלת תהליכי חזון של צמיחה והתחדשות. להיות פרח זה נחמד אבל לא מספיק, אלא אם כן אתה מנץ ניצנים ומגיע בסופו של דבר, בעמל ובשקידה, אל השקדים - הפירות המיוחלים.

שבת שלום עם מנוחת העמל,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע קורח - תשע''א 

 

במרכזה של הפרשה עומד סיפור המחלוקת בין קורח לבין משה ואהרן.

אנו לכאורה עשויים להבין שמחלוקת אינה רצויה מלכתחילה, ואין לה שום מקום על פי התורה. נשברו קולמוסים בקרב חכמי ישראל על מה ולמה נבעה המחלוקת ביניהם. כבר נאמר במסכת אבות שמחלוקת לשם שמיים, כמו הלל ושמאי – מתקיימת, אבל מחלוקת שאינה לשם שמיים, כמו בפרשתנו – אינה מתקיימת. אני מבקש להציע תובנות העולות בנושא זה מתוך פרשתנו.

 

המילים הראשונות של הפרשה משמעותיות הן: ''ויקח קרח . . .''. קורח ''לוקח צד'' של התבדלות מקובעת עוד לפני דו-שיח עם משה ואהרון, הוא חושב מראש שהוא צודק. אחת מטענותיו היא, שהצד השני ''לקח צד'' בנטילת ההנהגה לעצמו. קורח שוכח שההנהגה ניתנה למשה ואהרון במינוי של ה'. למעשה קורח קורא תיגר נגד ה' והחלטתו מי ינהיג את עם ישראל. במציאות כזו אי אפשר שהמחלוקת תהא לשם שמיים, ההפך הוא הנכון היא נוגדת שם שמיים. ולכן אין היא יכולה להתקיים. זה עשוי להסביר למה העונש של קורח וכל עדתו כל כך חמור וטוטאלי: האדמה פותחת את פיה ומוחקת עד תום את קורח וכל עדתו – אין קיום כלל, אין שום שארית !

יחד עם זה, ה' מצווה לקחת את 250 מחתות הנחושת של עדת קורח לרקוע אותן ולעשות מהן ציפוי למזבח כזיכרון לבני ישראל מלפני ה': דעו לכם עם יקר, אם המחלוקות ביניכם יווצרו מחמת חוסר הידברות ונקיטת עמדה שאינה מתבססת על בירור האמת ו/או נשענת על המימד האישי ולא הענייני – סופה להביא לכך שאינה מאפשרת קיום חברתי, יוצרת שיתוק וקיפאון. בין היתר אנו יודעים שזה תפקידו של המזבח – לכפר על עם חטאי עם ישראל, ולגשר על הפערים הבאים לידי ביטוי במחלוקות המתקיימות לשם שמיים.     

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''חוקת'' - תשע''ו

 

פרשתנו מציינת את מותה של מרים הנביאה אחות משה ואהרן, בנשימה אחת עם המשך תנועת ההתנגדות של העם להנהגה. העם מתלונן ורב עם משה ואהרן על הצימאון הגדול למים במדבר. העם אולי משתכנע מדברי כלב ויהושע, בניגוד לשאר דעתם של 10 המרגלים שארץ ישראל אליה צועדים, משובחת היא בפירותיה וכו', אולם כרגע, לא רק שאין במדבר ''זרע, תאנה ורימון'', אין מים לשתות, וכידוע מים הם הכרחיים כדי לחיות.

 

עוד מאז שדיברה במשה ולקתה על כך בצרעת, העם ראה במרים כח השפעה גדול על אחיה המנהיגים. כעת, עם מותה, העם חש מיידית בחסרונה וחושש לחייו בעקבות היעדרותם של מים חיים. אלא, שסיפור ההכאה על הסלע שהוציא מים, בניגוד לדיבור אל הסלע, אחרי תלונתו של העם, הוא הביטוי למשמעות רצף האירועים שהזכרנו.

 

מרים חטאה בדיבורה הרע, המרגלים חטאו בדיבורם הרע, קורח חטא בדיבורו הרע, ואף נענש במידה כנגד מידה בשעה שהאדמה ''פתחה את פיה'' כנגדו. המריבה והדיבור הרע של העם מחמת הצימאון, מוליד את הכאתו של הסלע בידי משה. במקום דיבור טוב אל הסלע כפי שה' מצווה אותו לעשות. גם משה המנהיג הגדול נימנע בסופו של יום לדבר אל הסלע, והוא ניכנע למעשה הפיזי של הכאה. כניעתו של המנהיג משה לחטא הדיבור כמו חטאם של המרגלים, גורמת לכך, שמשה מצטרף לעונשם של המרגלים ואף הוא כמותם לא זוכה להיכנס לארץ ישראל.

 

תיקון החטא של מרים לא בא לקיצו בעונש הצרעת. יש מימד של כפרת החטא, ויש מימד של תיקון החטא. נגע הצרעת זו כפרת החטא, תיקון החטא מתממש רק לקראת חתימתה של פרשתנו, בשעה שבארה של מרים מלווה את העם לאורך המסע במדבר. התיקון אינו בכך שבזכות מרים יש לכל העם מים לשתות, אלא בזכות תיקון חטא הדיבור. מרים מזכה את העם בדיבור טוב ומתוקן בשעה שהוא שר את שירת הבאר: ''אז ישיר ישראל  את השירה הזאת, עלי באר ענו לה''.

 

מחנכים והורים תמיד יעדיפו דיבור טוב ומקדם, מהכאת לשון וחרצובותיה, הן בכיתה והן בבית ובמיוחד בחופשה (אין צורך לציין שהכאה ממש אסורה ומזיקה ובטח אינה מקדמת). כח החינוך נמצא בדיבור הטוב. החינוך עשוי לחולל תמורות רק כאשר יש קשר טוב של דיבור ושיח הנובעים ממקום של אהבה ורצון לצמוח ולהצמיח.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''חוקת'' - תשע''ה

 

פרשתנו מאופיינת ב''קו פרשת המים''. מוטיב המים חוזר בפרשה בהיבטים מגוונים, החל בשערה של הפרשה בהזאת מי אפר פרה אדומה, וכלה בחתימתה בשירת עם ישראל עלי באר, ובהבטחת עם ישראל אל המלך סיחון שלא ישתו מבארותיו בעוברם דרך ארצו. בתוככי פרשתנו אנו מוצאים את הכאת הסלע להוצאת המים בידי משה. כאן בדיוק עובר ''קו פרשת המים''.

 

הרקע להכאת הסלע להוצאת המים בידי משה מתחיל במות מרים אחות משה: '' ... ותמת שם מרים ותקבר שם'' (כ', א'), ומיד לאחר מכן בפסוק הבא: ''ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן''. מה סמיכות אירועים זו מלמדת אותנו ? - מות מרים הביא ככל הנראה להתייבשות בארה. משם העם מתלונן שוב על צמא למים, שהוביל לחטאו של משה בהכאתו את הסלע ובאי דיבורו אליו כפי שצווה מפי ה'. חטא זה של משה מוליד אירוע נוסף: מותו של האח אהרן. לסיכום, מבנה פרשתנו לא נותן לנו לטעות. במרכז הפרשה חטאו של משה ועונשו שלא יזכה להיכנס בעצמו לארץ, ולהכניס את עם ישראל לארץ. לפני החטא – מות מרים אחות משה, אחרי החטא – מות אהרן אח משה.

 

שלושת האירועים הרצופים הם ''קו פרשת המים'' של המסע במדבר של ספר ''במדבר''. הפרשה מבשרת לנו על סיום תקופת המנהיגות במדבר של שלושת האחים שנולדו במצרים להוריהם עמרם ויוכבד לבית לוי. מרים ואהרן בסדר הזה נפטרים מן העולם, ומשה יודע שקץ מנהיגותו יחול ממש לפני הכניסה לארץ ישראל.

 

''משה מת ויהושע מכניס'' (מדרש ספרי במדבר). במנהיגות עם ישראל לאורך הדורות אנו מוצאים, שלכל מנהיג היה תפקיד מיוחד משלו להנהגת העם הן בעידן של גלות והן בעידן של גאולה. תום תקופת המנהיגות במדבר אינו מבטא כישלון או חידלון, הוא מבטא את סיומן של המשימות הציבוריות שהוטלו על ההנהגה. למנהיגי יציאת מצרים ומוליכי העם במדבר הייתה הגדרה ומשימת חיים שנשלחו אליה מפי עליון. יהושע המנהיג הרוחני הבא, נישלח למשימות הבאות שהיא כניסת העם לארץ ישראל ויישובה. מלכתחילה, מנהיגותו של יהושע עומדת בפני עצמה, כשם שמנהיגות משה ואחיו עומדת בפני עצמה. אמנם, באופן בסיסי בעירת שליחותם עוברת לאורך הדורות ממנהיג למנהיג כלפיד בוער, אך צבע הלהבה של כל אחד מהם שונה.

 

במנהיגות חינוכית הדבר דומה. פעמים שיש נטייה להשוואה. לנטייה זו אנו יכולים להתמכר ועל תוצאותיה אנו עשויים להתרפק. פעמים שיש בה עיוות ועוול גדול. ראוי ונכון שכל איש חינוך שעושה מלאכתו נאמנה יצבע את להבת לפיד שליחותו המיטבית בצבע המיוחד שלו, וישתדל לנגן את הניגון המיוחד משלו. אף אחד לא ניכנס לנעליים של אחרים, אף אחד לא נועל את עצמו לדעת.

 

שבת מנוחה לברכה על כולנו,

 אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''חוקת'' - תשע''ד    

שיאם של מבחני המנהיגות עליהם כתבנו בפרשות הקודמות מופיע בפרשתנו. אלא שמשבר המנהיגות של משה ואהרן הוא לא רק בינם לבין העם, אלא בין ה' לבינם. משה ואהרן אינם עומדים בציווי המלא של ה' לעניין הוצאת המים מן הסלע, ומחמת מי מריבה אלו, ה' מונע מהם להיכנס לארץ ישראל.  

כדי להבין מה מצופה בשעות קשות אלו ממנהיגותם של משה ואהרן למרות הכל, עלינו להבין תחילה מה עניין ציווי ''פרה אדומה'' לפרשת הכאת הסלע המופיעים בסמיכות זה לזה. בציווי ''פרה אדומה'' טמון שורש המנהיגות המצופה ממשה ואהרן. ''פרה אדומה'' – היא שם קוד וסמל לאמונה איתנה במקום שבו השכל האנושי מתקשה להבין את המציאות. רק המציאות הנדירה של פרה בצבע אדום לוקחת אותנו אז והיום להוויה לא ברורה, להוויה מאתגרת שאינה בת-השגה שכלית אנושית. דווקא אפר השריפה של אותה פרה אדומה נדירה מטהר, והכהן המטהר את חברו הוא בעצמו הופך מטהור לטמא. במקום שהשכל האנושי מסתיים שם מתחילים מבחני האמונה. מבחן שכל כך קשה לעבור אותו, שכל כך קשה להתכונן אליו, שכל כך קשה לבקש שמישהו אחר יעשה אותו במקומי, ושאני יקבל פטור ממנו. מיד עם סיום ציווי החוק של ''פרה אדומה'', מופיע בפרשתנו מבחנם של משה ואהרן בהוצאת המים מן הסלע. משה ואהרן הוזמנו למבחן באמונה מעל השכל האנושי. מה ההיגיון שיצאו מים מן הסלע כשנדבר אליו, נכון יותר שנשתמש במטה כמו בניסי יציאת מצרים !? - משה ואהרן מגיעים למבחן הזה במצב נפשי-רוחני לא מיטבי. עלינו להבין את התהליך הנפשי-רוחני שעוברים משה ואהרן מתחילת המסע במדבר. הם נמצאים כל העת באירועי-מרד ביוזמת כל שדרות העם שבמרכזם קשיים קיומיים-חומריים של העם במדבר. באותה מידה בדיוק אבל ממש בקצה השני, משה ואהרן מובילים אירועים רוחניים מכוננים, כולל ניסים מעל הטבע, לשעה ואף לדורות. מתח מתמיד זה המתחולל בין הקצוות של גוף ונשמה, חומר ורוח, הוא מתח גבוה בין פלוס למינוס המביא לחלישות דעתם של משה ואהרן במבחן האמונה בפרשתנו, בשעה שנפער הפער בין הציווי האלוקי למעשה בהוצאת המים מן הסלע. משה ואהרן לא הצליחו לעמוד בשם הקוד והדגל של ''פרה אדומה''. הציפיות של הקב''ה מהם הן גבוהות, ועם מנהיגים ענקיים מדקדקים כחוט השערה.    

דומה, שהציווי של ''פרה אדומה'' שאיננו רלוונטי ואקטואלי לחיינו כאן ועכשיו, מקבל מימד אחר בעקבות פרשית מי מריבה המופיעה לאחריו. הכאת הסלע מאירה את הציווי באור עמוק ורחב יותר לשעה ולדורות. פעמים, שמקומו של השכל האנושי מתקשה לקבל ו/או אינו מבין אירועים המתרחשים במציאות. בדיוק למקום הזה נכנסים בעוצמה גדולה האמונה והאמון. אין מדובר רק בהיבטים הדתיים אלא גם בהיבטים חינוכיים. מציאות חינוכית מאתגרת שפשר פיתרונה לוט בערפל ונראה בלתי מושג, תוכל להיפתר בסופו של יום עם אמונה גדולה בצדקת הדרך ואמון גדול בכל השותפים לדרך החינוכית בבית החינוך. 

שבת מבורכת בראש חודש טוב המלווה בבשורות טובות לכלל ולפרט,   

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע חוקת - תשע''ג 

פרשת חוקת פותחת היא בחוק ההיטהרות באפר הפרה אדומה. המונח חוק או חוקה בתורה משמעותו הטלת חיוב לעשייה דתית שאין בה טעם אנושי מובן. בניגוד למונח מצווה שיש לה טעם אנושי מובן, אם כי לא בטוח שהוא הטעם האלוקי האמיתי והנכון. אכן, עיון בפשט המקראות בתחילת הפרשה מוכיח בעליל את אי הבנתנו את חוק ההיטהרות באמצעות אפרה של הפרה האדומה: טומאת מת מוסרת באמצעות אפר פרה, מי שנטמא מטוהר אולם, הנוגע באפר הפרה – נטמא. ממש פרדוקס !

מתחילת ספר במדבר קודקודי המשולש המדוברים יותר מכל הם: הקב''ה, משה והעם, העוסקים תדיר במבחן האמונה והמנהיגות מתוך לחצי הקיום הפיזי במסע הארוך והמפרך. מה מקום ראתה התורה להביא חוק זה כאן בתוך תלאות של אותם קודקודי המשולש בתוך המסע במדבר ?!

הוצאת עם שלם ממעמד נמוך של עבדות למעמד גבוה של חרות, מלווה כל העת בעימותים על מנהיגותו של משה מתוך קשיי החיים של המדבר. עימותים אלו הם מעין ניסיונות לבחון עד כמה משה דבק במטרת השליחות האלוקית אליה יצא. העם נבחן גם הוא במבחן אמונה במנהיגותו של ה' דרך עבדו משה. בתוך מבחני האמונה והמנהיגות במדבר יש מקום להציב לעם רף גבוה של אמונה ודבקות בקב''ה בדמות חוק ההיטהרות באפר פרה אדומה. לאמור, כאשר מתגברים על ניסיון המשקף אמונה והוא מטבעו ניסיון יחסית קל, יש להציב רף גבוה של ניסיון באמונה בדברי ה' שהוא בהחלט ניסיון מאתגר ביותר.

בעולם החינוך הצבת רף גבוה ליכולתם של המחנכים וליכולתם של המתחנכים - הכרחי הוא. רף כזה מבטא מעלה שיש לשאוף אליה. מידת האמונה והאמון במחנכים מקבילה ושקולה היא כנגד מידת האמונה והאמון במתחנכים. עולם חינוך שיש בו שאיפה לעלייה והתקדמות של כולם ובהתמדה – הוא אכן עולם נכון וראוי יותר לכולנו.

שבת של מנוחה ושלום,  

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע חוקת - תשע''ב

ארבעים שנה הלכו אבותינו במסע מכשל רוחנית וגופנית במדבר סיני. אולם, צריך לזכור שהתורה מתארת את המסע בתקופה קצרה של שלוש שנים: השנתיים הראשונות של ההליכה במדבר מיציאת מצרים ועד הפרשה הקודמת פרשת ''קרח'', ואת שנת המסע האחרונה המתרחשת מהפרשה שלנו ועד הכניסה לארץ ישראל. מעין סיפור מסגרת של המסע. כנראה, ששנות המסע באמצע היו יחסית שקטות ושגרתיות. במציאות חיינו אנו עדים לאתגרים הנובעים מהתחלה וסוף. התחלה - מאופיינת בהתחדשות, בשינוי, בחוסר ביטחון מן הבלתי נודע ועוד. סוף – מאופיין בעומס וקצרות רוח הבאים מן השגרה היומיומית המצטברת והמוכרת, בחשבון נפש על העבר, ברצון ובציפייה להתחלה חדשה העומדת בפתח ועוד.

בפרשתנו מבקשת התורה לחשוף בפנינו את האירועים הקשורים לשנה האחרונה של המסע במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. יש בפרשה מאפיינים של סופה של תקופה ויש לקח שאנו כמנהיגים צריכים ללמוד ממנו לדורות. תחילת הפרשה עוסקת בחוקת פרה אדומה. יש צורך להיטהר, לקראת הכניסה לארץ הקודש, ממתי דור המדבר לאור עונשם בעקבות חטא המרגלים. זה לא רק סופו של המון עם, גם המנהיגים תמר ואהרן נפטרים מן העולם ולא זוכים להיכנס לארץ המובטחת. בסוף המסע קצרות הרוח פוקדת את כל שדרות העם. למרות כל ניסי המדבר העם עדיין מתלונן על קצות נפשו בלחם הקלוקל (= המן) ועל חוסר המים. משה אף הוא בסוף המסע קצר רוח מכה את הסלע ואינו מדבר אליו. הוא נענש קשות על מי מריבה אלו. גם העם נענש למוות בנחשים נושכי שרף. איומי מלחמה מרחפים מעל העם מאדום, ומלחמה של ממש מתנהלת עם הכנעני, האמורי ועוג מלך הבשן. אכן, עומס גדול !

מה אנו לומדים לדורות כלקח מן הפרשה על סופה של שנת לימודים ?! (יומה האחרון של שנה''ל הוא היום - - - )

בסופה של שנת לימודים יש צורך להיות מודעים לעומס הרב שהצטבר אצל כולם. קצרות רוח, תלונות ומלחמות למען החינוך מאפיינות אותה. השינויים תכופים ולעיתים המנהיגות החינוכית אף היא משתנה ומתחלפת. אולם, מאותם קשיים של נשיכות נחש שורפות, בדיוק משם צומחים האתגרים. שהרי הקשיים בפרשתנו נפתרו רק כאשר העם נרפא כשהסתכל אל נחש הנחושת המבטא נחישות ודביקות למימוש יעדיה של השליחות החינוכית.

באה שבת באה מנוחה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע חוקת - תשע''א 

שלום לכולם,

פרשת השבוע נקראת ''חוקת'' כיוון שהיא פותחת בחוקת ההיטהרות באמצעות אפר פרה אדומה. אכן, המושג חוק בתורה מבטא את חוסר הנימוק והטעם ההגיוני שבחלק ממערכת הציוויים שבין האדם לבוראו. בניגוד למושג ''חוק'' שבחיינו החברתיים והאזרחיים שיש לו בוודאי טעם ונימוק הגיוני.

אולם, בחוקת ההיטהרות באמצעות אפר פרה אדומה, לא רק שאין הגיון אנושי, אלא חוק זה כולו פרדוקסים:

אפר גופת-הפרה מטהר את החיים !

הכהן שמטהר את הטמאים נהיה בעצמו טמא !

מה מקומו הבלתי הגיוני של החוק של התורה (=חוקה) באורח חיינו היהודיים ?!

נראה בעיני שפעמים אנו נדרשים לתביעות אמוניות בלתי הגיוניות ושאינן מוסברות, הבאות לבחון את גבולות דבקותנו האמונית. כל עוד האדם נתבע לקיים מצוות שיש להם טעמים, הכל הולך למישרים. אולם, כאשר נדרשת מן האדם נורמה לא מובנת הכתובה בתורה, יש מקום טבעי ואנושי שאדם יסתפק אם לקיים את הנורמה או  לא. המבחן האמיתי בקיום חוקה נחלק לשתי שאלות לפחות:

1.      האם אני חותר כל העת לחקר הסבר החוקה, ומשתדל כל העת ללא מנוח לחשיבה עמוקה ומאתגרת ( = חינוך לחשיבה: ידע, הבנה ) ?

2.      האם אני מתנהג בהתאם למה שה' ציווה אותי בתורה ( = יישום ) ?

בבסיס החוקה בתורה יש מטרה חינוכית-דתית סמויה הבאה לבחון את נאמנותו ואמונתו של היהודי. בחינה זו מתרחשת במישור הפנימי-האמיתי של האדם בינו לבין קונו, ורק הוא יכול לתת דין וחשבון היכן הוא נמצא בסרגל הבחינה ביחס לשתי השאלות הנ''ל.

נמצא בידנו, שקיום חוקות התורה בשונה מקיום מצוות התורה, הוא אכן מאתגר הן שכלית והן מעשית !

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

אלכס    

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בלק'' - תשע''ו

 

בלק מלך מואב שוכר את שירותיו של בלעם להיחלם בישראל במלחמה ''בלתי קונבנציונאלית'', לא מלחמה פיזית אלא מלחמת מילים-רוחנית הבאה לשבור את רוח הלחימה והמוראל הלאומי. מעין ''מלחמת סייבר'' קדמונית. בלק ובלעם לא רק שאינם מצליחים במלחמה רוחנית זו, אלא להפך הם מחזקים את רוחו של העם, בכך שבכל 4 מערכות הנבואה בלעם נימצא מברך את העם (בשנים קודמות הארכנו בדבר הקשר בין כל הנושאים שעלו ב-4 המערכות, ראו באתר דרך הקישור מטה).

 

הפסוק הבולט והנזכר מכל נבואות בלעם הוא: ''מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל'' (כ''ד, ה'). לפי המדרש, בלעם ראה שפתחי אהלי ישראל אינם מכוונים זה כנגד זה, דבר שמבטא את קדושתו  של בית בישראל וצניעותו, ושיבח על כך את אהלי ישראל. אלא, שלמרבה ההפתעה חתימת הפרשה סותרת לגמרי את ערך הקדושה שבני ישראל מתברכים בו מפיו של בלעם: ''וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב'' (כ''ה, א'). מיד עם סיום ברכותיו של בלעם, העם זונה עם בנות מואב, בנות ארצם של בלק המלך ובלעם נביאם. מה קרה פתאום לעם שדווקא אז הוא מחל לזנות עם בנות מואב, מה שלא קרה בשום מפגש עם עם אחר ?! - האם ברכתו של בלעם על קדושתם של אהלי משפחות ישראל לא הייתה ערובה וביטחון שהעם לא יחטא ?!

 

סמיכות האירועים הללו מלמדת אותנו, שברכה הנובעת מתיאור חיובי של מציאות אינה מהווה עדיין תעודת ביטוח ואינה ערובה לעתיד חיובי. התורה מבקשת לומר לנו, שכדי שברכה תשרה במציאות העתידית, יש צורך לתחזק אותה שתתקיים באותו מקום גבוה. האדם הפרטי יחד עם החברה כולה, הם אלו שגורמים למציאות להיות גבוהה יותר, קדושה ונשגבת. בלעם אמנם ציין בברכתו את המציאות הנפלאה שהעם נתון בה, אבל היא לא נותנת חוסן לעמידה מול מציאות מפתה. יש צורך לעמול בהתמדה כדי לשמר את ערך הברכה הקיימת במציאות העכשווית כדי להביאה אל העתיד. בזו שונה התפילה מן הברכה. התפילה פונה היא אל העתיד, והברכה פונה היא אל המציאות העכשווית או אל קורות העבר.

 

בעולם החינוך אנו נפגשים ומאותגרים כל העת במתח שבין היכולת המבורכת של המנהל, המחנך והתלמיד לבין מיצוי יכולת מבורכת זו במציאות הלכה למעשה. תפקיד איש החינוך הוא למזער את הפער שבין היכולת המבורכת למיצוי הסגולות הטובות. מלאכה זו תוכל להתממש כשכל השותפים לעשייה החינוכית בבית החינוך ישאפו, ירצו ויעשו הכל כדי למזער בהתמדה את הפער.

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בלק'' - תשע''ה

 

בלק מלך מואב הוא המלך הראשון עלי אדמות שמבין שעם ישראל הוא עם מסוג אחר, והעימות מולו מוכרח להיות במישור הרוחני יותר מן המישור הצבאי, מעין מה שאנו מכירים מימינו ''לוחמה פסיכולוגית''. לשם כך הוא שוכר את שירותיו של בלעם הנביא, המשמש אז מעין אסטרטג-עתידן של ימינו.

 

מה רובנו זוכרים במיוחד מכל היגדי נבואתו של בלעם שבא להילחם ולהחליש (=לקלל), ונמצא בסופו של דבר מסייע ומחזק (=מברך) את עם ישראל ?!

 

ההיגד מנבואותיו של בלעם הזכור ביותר הוא: ''מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל'' (כ''ד, ה'). לא בכדי אנו זוכרים היגד זה. עוצמתו של עם נמדדת מעוצמת התאים המרכיבים אותו. עוצמתו וחוזקתו של התא המשפחתי הם אלו שבונים עם לתלפיות. משפחה גדולה של עם מושתתת על ערכי הרוח והערך של כל תא ותא משפחתי בעם. ברכתו זו של בלעם הנביא לעם ישראל לא חדרה לעומק התודעה של עם ישראל. ראייה לדבר, שבסמוך ממש עם חתימת פרשתנו, העם מחל לזנות עם בנות מואב. נקודת החוזק של ברכת הנבואה, יכולה להפוך לנקודת החוזק של הקללה. מעם מבורך של משפחות שיש בהן אוהלים ומשכנות המגלמים ערך של קדושה וצניעות, לעם שיש בו גם תופעות הפוכות של פגיעה בערך הקדושה והצניעות שבאות לידי ביטוי במעשי הזנות עם בנות מואב.

 

פרשתנו באה ללמד אותנו בין היתר, שלכל ערך מוסרי או רוחני יש לו את המקבילה החטאית ולהפך. ממש מעין ''ציר מספרים'' או ''סולם יעקב''. כאנשי חינוך אנו מגדירים את סולם הערכים שלנו מבחינה מוסרית וערכית, ועלינו להבין שיש לסולם זה מקבילה חטאית שמושכת אותנו כלפי מטה בסולם. באותה מידה, כאשר אנו מוצאים את עצמנו במקום של דיוטה נמוכה בסולם, אל לנו לחשוב שאין באפשרותנו להגיע לדיוטה גבוהה ערכית ומוסרית יותר. אולם, את עיקר העיקרים בלעם הנביא לימד אותנו, שכאשר אנו זוכים לברכה והצלחה, עלינו לא לקבל אותה כמובנת מאליה, ומוטלת עלינו האחריות לשמר אותה כל העת במקום הראוי והגבוה ביותר.

 

שבת של שלום עם ברכת הבית,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''בלק'' - תשע''ד

 

פרשת השבוע ''בלק'' פרשה מופלאה היא. בלק מלך מואב מנסה להילחם בעם ישראל ב''מלחמה לא קונבנציונאלית'', לא בחרבות צורים ולא באבני בליסטראות. אלא, הוא מגייס את בלעם ל''לוחמה פסיכולוגית'' האמורה לפעול באופן רוחני-נפשי על עם ישראל ולהחלישו מול מואב. ארבע פעמים מנסה בלעם להחליש את ישראל בדברי קללה והשמצות, אולם בסופו של דבר בכל אחת מן ארבעת נאומי הקללות הוא נמצא מברך. כל מי שמעיין קמעא בתכני ארבעת הנאומים יגלה שלכל נאום יש מאפיין מרכזי, ושכל המאפיינים יחד יוצרים תמונה שלמה ומתכללת על עם ישראל: בנאום הראשון – עם ישראל מבודד בין העמים (''עם לבדד ישכון''), בנאום השני – עם ישראל מונהג בידי הקב''ה (''ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו ... אל מוציאם ממצרים''), בנאום השלישי – צנעת הפרט וקדושתו של עם ישראל (''מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'' – לפי המדרש בלעם ראה שפתחי האוהלים לא היו מכוונים זה כנגד זה כדי לשמור על צנעת הפרט), בנאום הרביעי – גבורתו וניצחונו של עם ישראל במלחמה (''וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב ... וישראל עושה חיל''). למותר לציין, שניתן למצוא מאפיינים נוספים אחרים, אולם ארבעת המאפיינים שצויינו לעיל יש בהם כדי לבטא היבטים משמעותיים לחוזקו וחוסנו של עם ישראל.

 

בחלוקה פנימית של ארבעת המאפיינים הנ''ל, אנו מוצאים שהשניים הראשונים הם מאפייני חוזקה שאינם תלויים בעם אלא בייעודו: עם מבודד וייחודי ועם מושגח ומונהג בידי ה'. שני המאפיינים הנותרים מתייחסים לתכונות משמעותיות שכן תלויות במעשיו של העם: צנעת-קדושה וגבורה. בהתבוננות פנימית יותר בשני המאפיינים האחרונים, ניתן לומר שגבורתו של העם ועמידתו במלחמת החיים וקיומם, נובעת היא מעיקרון קדושת החיים וצנעתם המלווה אותם כל העת.

 

בשבועות האחרונים חווינו כולנו את הטרגדיה הנוראה שפקדה את שלושת המשפחות וכל בית ישראל בשעה ששכלו שלושה מבניה, שלושה נערי חמודות הי''ד. למדנו מההורים על חוסן ואצילות נפש ואמונה גדולה של הורים דואבים. בתוך אותם שבועות קשים ומרים בלטו היבטים הקשורים לצנעת הפרט וקדושתו. מן הצד השלילי – שימוש נלוז בהודעות שקריות ובמידה מסוימת גם בזילות הפצת ההקלטה של רגעי החיים האחרונים של הנערים ותדירות השמעתה של הקלטה פרטית זו. שימוש נלוז בפרהסיה של הודעות והקלטות, פוגעות ממש בצנעת הפרט וברגישות הנובעת ממנה. מן הצד החיובי – בקשתם הראויה של ההורים כולם לתת להם אפשרות בשעת הלוויה לקבור את ילדיהם בצנעה וללא הד של פרהסיה ותקשורת המונים, ואנו כיבדנו והזדהינו מאד עם בקשתם.

 

נדמה שעלינו המחנכים מוטלת משימה ערכית לעצמינו ולתלמידינו, שאותה אנו לומדים מן הרצח והנלווה אליו: שמירה על ערך צנעת הפרט וקדושת חייו. לא תמיד חייבים לראות הכל, לא תמיד חייבים לשמוע את הכל ולא תמיד חייבים לדבר על הכל. הערך החברתי של נראות ושקיפות וזכות הציבור לראות ולשמוע הם ממש לא מעל הכל. כבר מיני אז בלעם הבין שכוחו הפנימי של עם ישראל וחוסנו מתחילים בראש ובראשונה במקום שיש לכבד בו את צנעתו של הפרט ואת רגישותו האישית.

 

שבת של ישועות ונחמות לכלל ולפרט,         

 

 

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בלק- תשע''ג

בסוף הפרשה הקודמת, לאחר מות אהרן, חל מפנה בזירת הפעולה של משה. עד אז התורה תיארה לנו את שדה הפעולה של מנהיגות משה כלפי פנים, משה מתמודד עם שאלות האמונה והאמון בקב''ה ובו. אולם, מסוף הפרשה הקודמת וביתר שאת בפרשתנו, זירת הפעולה מועתקת גם כלפי חוץ: התמודדות משה עם עמי האיזור, האמורי ואחרים, בדרך אל הארץ המובטחת. אכן, מנהיגות שתי זירות פעולה לה. האחת - פנימה, והשניה – החוצה. כמובן שזה גם הסדר הנכון. מנהיגות מבססת את השפעתה בראש ובראשונה כלפי פנים, כלפי הציבור המונהג, וכשמתרחשת ההשפעה על העם, זירת הפעולה מועתקת גם כלפי חוץ – כלפי עמים אחרים הבאים בקשר עם המנהיג ועמו.

הפרשה שלנו משקפת את משמעות נקודת הזמן של המעבר מזירת המנהיגות פנימה אל זירת המנהיגות החוצה. מתי חלה שעת הכושר להתחיל להתמודד כלפי חוץ ולחצות את גבולות הפנים ?!

בלק מלך מואב משקף לנו נקודת זמן זו. המלך בלק מבין שהמלחמה נגד עם ישראל אינה יכולה להיות ''מלחמה קונבנציונאלית''. בלק שוכר את שירותיו של בלעם להתמודד עם יכולותיו המוכחות של עם ישראל כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת סיחון. בלעם איש של רוח, יתן את המענה הרוחני-אסטרטגי המתאים להתמודדות עם עם ישראל כחלק מהמלחמה שאינה קונבנציונאלית. למרות שבלעם רוצה לעזור לבלק ולכל בני מואב, בלעם לא מספק את הסחורה שאותה הוא היה אמור לספק במסגרת שירותו. בלעם איש הרוח מבין באופן אמיתי, שכנראה לעם ישראל יש יעוד שעליו לממש בעולם, ולכן הוא רק יכול לברך את העם ולא להפך. בלעם מכיר במציאות הרוחנית של עם ישראל ובעובדה שיש השגחה אלוקית בדרך שבה הוא הולך.

כאשר מנהיגות בכלל ומנהיגות חינוכית-רוחנית בפרט, מצליחה לחולל בזירת החוץ אמון ואמונה בדרכה הרוחנית ובמעשה שליחותה, אז נגלת נקודת הזמן ושעת הכושר להשפעה גם במעגלים החיצוניים מעבר למעגלים הפנימיים. מנהיגות משכנעת באמיתותה וביושרת דרכה היא מנהיגות שפורצת דרך וגם גבולות.

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בלק- תשע''ב

כבר מהפרשה הקודמת אנו עדים לאירועים מסוג אחר שהתרחשו בהליכה במדבר בשנה האחרונה של המסע. האירועים מאופיינים בעימותים עם עמים אחרים השוכנים בסביבתה של ארץ ישראל. עימותים אלו הם בלתי נמנעים, מאחר ועם ישראל הולך וקרב אל ארצו המובטחת. זה בדיוק הרקע לפרשתנו. מגיע עם של עבדים שיצאו מארץ מצרים לפני 40 שנה, שזוכה לחוות ניסים גלויים. כל העמים מדברים על זה שהוא אמור לשבת בארץ כנען, אז איך מתמודדים עם העם המשונה הזה ההולך וקרב למקום מושבו כנטע זר במזרח התיכון ?!

האפשרות הקונבנציונאלית היא כמובן לצאת למלחמות נגדו. זה מה שקורה בפרשה הקודמת ולא עולה יפה. האפשרות האחרת היא לצאת נגדו למלחמה מסוג אחר: מלחמה בלתי קונבנציונאלית. מלחמה שאינה באה לידי ביטוי בכח פיזי ובאסטרטגיות צבאיות, אלא מלחמה מאגית, מלחמה של הכפשות וקללות.

בלעם איש הרוח מתבקש ע''י בלק לממש מלחמה בלתי קונבנציונאלית זו. אולם, הוא אינו מצליח חרף ניסיונות רבים - - -

ולאירוע נוסף: כעבור שלושת אלפים שנה, ולאחר שתי גלויות מעל אלפיים שנה, יוצא עם המורכב מפליטים מאירופה וחלקו מורכב מעולים מארצות המזרח, למסע אל ארץ ישראל. מסע זה אורך גם הוא כמה עשרות שנים ממש עד תקופתנו אנו. גם באירוע זה העם מפריע מאד לכל עמי האזור כי הוא ממש נטע זר. מה עושים נגדו ?! – כמובן שנלחמים בו כל העת וללא הצלחה. כרגע גם מאיימים עליו, בגלוי ובסמוי, במלחמה בלתי קונבנציונאלית - - -

להזכיר, שכולנו יודעים שמדובר באותו עם. ''רבותי ההיסטוריה חוזרת . . .'' – זה לא סתם שיר. זהו שיר של אמונה דתית-ציונית הנישא בפי כל: אמונה של כל יהודי ויהודי השואבת את כחה מאירועי העבר המנוהלים בידי השגחה אלוקית במשך אלפי שנים.

שבת של שלום ושלוה והשקט ובטח,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע בלק- תשע''א
שלום לכולם,
פרשת השבוע ''בלק'' ממשיכה את הרעיון  מפרשת ''שלח לך''  בנושא ''כח הראיה''  לעומת  ''כח השמיעה'' ( בעקבות הראיה השיפוטית של המרגלים והתיקון בראיית הציצית - זוכרים ?! ).
שתי פרשות בתורה בלבד נקראות על שם שני אנשים שאינם יהודים :
האחת - פרשת  ''יתרו'' ( בספר שמות ).
השנייה - פרשתנו  פרשת ''בלק''.
השאלה הנשאלת , מדוע דווקא שניהם זכו לזכות כה גדולה ?!
יתרו ובלק חיו בזמן שיד ה' ניהלה את העולם באמצעות ניסים גלויים ונסתרים שנעשו לעם ישראל. אולם, שניהם הגיעו למסקנות מעשיות הפוכות. יתרו התגייר והצטרף לחיק עם ישראל, ובלק לעומתו בדיוק להפך, הולך לגדף ולקלל את עם ישראל.
מדוע כל אחד מהם בוחר בדרך אחרת ההפוכה מרעהו ?!
בפרשת ''יתרו'' מופיע הפועל ''וישמע יתרו'', ובפרשתנו מופיע הפועל ''וירא בלק''. יתרו שמע, בלק ראה !
אמנם ''טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים'', כך אומר שלמה המלך, ראיה יוצרת ממשות, מוחשיות טובה וברורה אבל אין בה עומק ומשמעות. לכן בלק אינו משתכנע להצטרף לעם ישראל, כי הוא רק ראה.
יתרו לעומת בלק - שמע, לכן הוא מצטרף ומתגייר להיות חלק מעם ישראל. יש בשמיעה (= משמעות) עומק גדול ולא חזיון חיצוני בלבד או גם האזנה שהיא חיצונית (= אוזן).
נסיים בפסוק מתוך הפרשה הנאמר בתפילת שחרית מידי בוקר ובוקר:  '' מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל '' !
ברור לנו שלא מדובר בהתפעלות חיצונית כמה יפים ומאובזרים האהלים שלנו, באיזה אהלים יוקרתיים שוכן עם ישראל. זו ראיה חיצונית מטעה ופשטנית. מדובר על אהלים ערכיים של צניעות ודרך ארץ. הפתחים של אוהלי-ישראל לא היו מכוונים זה כנגד זה כדי לשמור על צניעות וזכות לפרטיות לא רק בזמן היותם במדבר סיני אלא כערך חברתי לקראת כניסתם לארץ ישראל הקדושה ולדורות בכלל.
באה שבת באה מנוחה,
אלכס   

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''פינחס'' - תשע''ו

 

הפרשה מבקשת ללמדנו סוגיות במנהיגות.  בפתיחת הפרשה נחשפת בפנינו מנהיגותו של פינחס. מנהיגות המתעוררת ליוזמה עצמאית של נקיטת דין לאחר שהעם החל לזנות עם בנות מואב. בהמשך הפרשה בנות צלופחד מגלות את מנהיגותו של משה בשעה שהוא אינו נוקט מה הדין בעניינן על דעת עצמו. הוא פונה אל הקב''ה שמכריע בסוגיה. שני מנהיגים מתגלים לפנינו המעוררים חשיבה על דרכה של ההנהגה. האם מרכז הכובד בהנהגה הוא להגיב או ליזום, לפעול ריאקטיבית או פרואקטיבית ? 

 

אכן, הקב''ה מבשר למשה המנהיג כי הוא עומד להיאסף אל עמו. משה מבקש מהקב''ה למנות מנהיג במקומו. תנאי הסף למינוי הוא: ''איש אשר יצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם. אשר יוציאם ואשר יביאם''. בתכונה זו מונח הבסיס למנהיגות אידיאלית. מנהיג אשר מחד גיסא, מביא את העם ביחד למקום גבוה יותר. מאידך גיסא, מנהיג אשר יכול להוציא את העם משאול תחתיות. כפל הלשון ביחיד וברבים שבפסוק לעיל מבטא את העובדה שמנהיגות אידיאלית זו, פועלת במשותף עם העם, בבחינת: ''עימו אנכי בצרה'', ולא רק בשעה שהעם נמצא במקומות גבוהים וראויים.

 

הנהגתו של פינחס והנהגתו של משה בפרשתנו הם המבוא והרקע לבקשתו של משה מהקב''ה למינוי מנהיג תחתיו לאחר מותו. שניהם מבטאים יחדיו את המנהיגות הנדרשת לאחר מות משה. יהושע היורש הצליח לממש את תנאי הסף למינויו. יהושע הצליח ל''הוציא ולהביא'' יחד עם העם ממקומות נמוכים אל מקומות גבוהים. מיציאת מצרים ועד הכניסה וההתיישבות בארץ ישראל.

 

מנהיג חינוך מתלווה יחד עם חניכיו תמיד. בפשטות אנו נשאבים ללוות אותם אל המקומות הגבוהים של ההצלחה. אולם, עלינו לחזק את התודעה בקרב המנהיגות החינוכית ללוות את החניכים גם במקום של ''יציאה''. מקום שבו המנהיג החינוכי נידרש לתמוך בחניכיו בשעת מצוקתם לא ממקום רחוק ומנוכר אלא ממקום קרוב ואמיתי. אל יקל בעינינו הדבר, קל ביותר להזדהות עם הצלחה וליחס אותה למנהיגות, אולם מאתגר יותר להיזדהות עם משימת היציאה מן הכישלון, שם מנהיג החינוך חייב להיות, שם מקומו משמעותי ונצרך לאין ערוך.  

שבת מבורכת בכל,

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''פינחס'' - תשע''ה

 

רבות כתבנו בעבר על התצריף של קדושת הגוף, הזמן והמקום. תצריף רוחני זה הוא היסוד המארגן של פרשתנו. אירועי המסע המאתגר במדבר לקראת הכניסה לארץ מהווים כור היתוך לעם ולהנהגה העומדת בראשו. מעשי הזימה של עם ישראל עם בנות מואב, בהובלתו של זמרי נשיא בישראל עם כזבי בת נשיא מדיין, מהווים את ההפך המוחלט לקדושת הגוף וחדלונו במגפת העונש אשר פקדה את העם לאחר מכן. המגפה איננה תיקון לקדושת הגוף, היא העונש. תיקון הגוף בא מיד לאחר המגפה במיפקד העם תחת הצו של: ''שאו את ראש כל עדת בני ישראל ...'' (כ''ו, ב'). הרמת הראש לגובהו של הגוף, לעבר רוח השמים.

 

המעבר החד והבלתי מובן מאירוע קשה זה של מעשי הזימה במדבר ערב הכניסה לארץ, אל שני הפרקים האחרונים של הפרשה, העוסקים בשבת ומועדי ישראל והקרבנות הבאים בעיקבותם טעון הסבר. ההסבר הנפוץ של חלק מפרשני התורה הוא, ששני הפרקים האחרונים של הפרשה גם הם מהווים סוג של הכנה לכניסה לארץ. להבנת עומק ההסבר של פרשני התורה נוכל לומר שהתורה מבקשת מאיתנו, לקראת הכניסה לארץ ישראל, ליצור תצריף רוחני של קדושות אותו הזכרנו למעלה. לקדושת הגוף – העולה מסיפור מעשי הזימה של העם והתגובות לתיקון קדושתו של הגוף, מצרפת התורה בסוף הפרשה את קדושת הזמן - בדמות הציווי על קדושת השבת והמועדים, ואת קדושת המקום – בדמות הציווי של הקרבת קרבנות הציבור היכולה להיתרחש רק במשכן או בבית המקדש.

 

אמור מעתה שפרשתנו סוגרת מעין מעגל: שערה של הפרשה מבטא את האידיאה של קדושת הגוף, חתימת הפרשה משלימה את התצריף הרוחני בשתי הקדושות הנוספות של קדושת הזמן וקדושת המקום. קדושות אלו הם כרטיס הכניסה לארץ ישראל, ומהוות תבחינים רוחניים המצופים מעולמו הערכי-חינוכי של עם ישראל לאורך הדורות.

 

בימים אלו של ''בין המצרים'', שבדרך כלל פרשת ''פינחס'' נקראת בהם, ושיש בהם מן הכמיהה והכיסופים לבניין המקדש, אופיים של הימים מבקשים מאיתנו לטפס ולהגיע לאותו תצריף רוחני של קדושות. בעולמנו החינוכי ענו ערים מאד לשאיפה חינוכית-רוחנית זו במשך כל שנת הלימודים. עלינו להתחזק ולחזק בחופשת הקיץ בערכי הגוף ושמירתו לצד קדושת הזמן וניצולו במקומות הראויים והנכונים לכך. בקיצור, החופש חייב להיות ג-ד-ו-ל !     

 

 

שבת של שלום עם ברכת החודש,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''פינחס'' - תשע''ד

 

מוקדש לרפואתו השלמה של החייל מרדכי חי בן ברכה יהודית ימין, בנו של הרב ניצן ימין ראש ישיבת בני עקיבא ''בני בנימין'' בבית אל, שנפצע קשה בראשו מרסיס פצמ''ר אתמול.

 

בפרשתנו בנות צלפחד מבקשות נחלה בארץ ישראל לאחר מות אביהן במדבר. הרחבת הנימוק לבקשה של 5 הבנות דורשת הבהרה: ''אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת ובנים לא היו לו'' (פרק כ''ז, ג'). מדוע בנות צלפחד היו צריכות לציין שאביהן מת מוות טבעי במדבר ולא עם קורח וכל עדתו ?!

 

ישנם הסברים רבים על הרחבת הנימוק. בפשט הדברים ניתן לומר שבנות צלפחד מציינות שאביהן לא חטא בחטא קורח ולא היה שייך לעדתו כדי לומר לנו שהיה אדם הגון וישר, וגם לאור זכות אבות זו הן מבקשות נחלה. אולם, אני מבקש לתת היבט שונה לטיעון הזה. טיעון זה שצלפחד אביהן לא היה שייך לעדת קורח, יש בו גם חיסרון, שהרי הן לא טענו טענה חזקה יותר שאביהן היה שייך לעדתו הצודקת של משה. הן רק שללו את האפשרות שאביהן היה חבר בעדת קורח. מכאן אנו יכולים ללמוד שאביהן צלפחד לא היה שייך לאף עדה. כנראה, כפי שהיו רבים וטובים לצידו, בבחינת המונח החברתי בעת החדשה הנקרא: ''הרוב הדומם''.

 

בנות צלפחד בבקשתן לנחלה מוציאות את אביהן מגדר ''הרוב הדומם'' שאינו נוקט עמדה, ומבקשות בכך לתקן את דמותו של אביהן. כיצד ? – הם מכירות במנהיגותו של משה ונשיאי ישראל באופן אקטיבי בשעה שהן באות לפניהם בבקשת הנחלה. התורה אינה חוסכת מילים ומפרטת מאד בכל הקשור לדרך הבקשה: ''ותקרבנה בנות צלפחד ... ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד'' (פרק כ''ז, א'-ב'). עצם התקרבותן ועמידתן הפומבית לפני משה והנהגתו מלמדים אותנו שאביהן והן לא היו שייכים ''לרוב הדומם''. הן מכירות במנהיגותו של משה והנשיאים בניגוד לקורח ועדתו. הן זכו שמשפטן מובא לפני הקב''ה מפיו של משה, ולתשובת הקב''ה המנוסחת בפסוק: ''כן בנות צלפחד דוברות''. הן משכנעות בכנותן בטענה לנחלה, הן כנות בנקיטת העמדה על מנהיגותו של משה ונשיאי ישראל שאוצלה עליהם מהקב''ה.

 

פעמים שאנו חוששים מסיבות רבות, ולאו דווקא נכונות וענייניות , לנקוט עמדה פומבית בסוגיות חינוכיות כאלה ואחרות, למרות שיש לנו עמדה ברורה הנשענת פנימה על ה''אני המאמין'' החינוכי שלנו. נדמה, שחמשת בנות צלפחד מלמדות אותנו בכנות ראויה ונכונה שאין לשבת על הגדר, ושאסור להשתייך ''לרוב הדומם'' הפאסיבי. עלינו תמיד לבקש מעצמנו, ביחד ולחוד, להשפיע ולהוביל לשינוי ותמורות שהחיים החינוכיים והחברתיים מזמנים לנו כל העת.

 

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע פינחס - תשע''ג

בפרשתנו ה' מודיע למשה שהוא עומד ל''האסף אל עמו'' עוד בהיותו במדבר, בעקבות אי העמידה בניסיון של מי מריבה בהכאת הסלע. משה עומד למות, ומצווה את משה לעלות על הר העברים ולראות את ארץ ישראל. מנהיג רגיל שבכל יום היה מגיב על ציווי זה באומרו: לא רק שאתה הקב''ה מבשר לי שאני עומד למות במדבר ולא להיכנס לא''י, מדוע עלי לכאוב פעמיים ולראות את הארץ שלא אוכל להיכנס אליה ?!

אולם, משה העניו מכל אדם אינו עוסק בבירור הקושי הנפשי האישי שלו, ומתדיין על כך עם ה'. מיד בפסוקים הבאים הוא דורש מהקב''ה למנות מנהיג חדש תחתיו עוד בחייו. כדי ש''לא תהא עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה''. הוא מבקש ליצור רצף מנהיגותי כדי להשלים את מסע השליחות שלמענה הוא חי ושלמענה הוא בעצם גם מת. משה סומך את ידיו על יהושע,סומך עליו (=את ידיו), כי יהושע כדברי הפסוק: איש אשר רוח בו, וסמכת (את ידך) עליו.

ממשה אנו לומדים מהי מנהיגות מתוך ענווה. משה שמתבשר על מותו במדבר עולה על ראש ההר ורואה למרחוק את משאת חייו, מתעלם ומתעלה מעל רגשותיו האישיים ומבקש למנות בחייו את המנהיג הבא, כדי להמשיך במימוש החזון. בשדה המנהיגות בימינו קשה מאד, אם בכלל, למצוא תכונה ומידה כזו של ענווה.

כשליחי חינוך ומנהיגיו אנו חוזים יום יום במציאות המאתגרת שבה אנו מבקשים ומחפשים מנהיגות שיש בה את היכולת להצמיח במודע ובמכוון את המנהיגות החינוכית של הדור הבא. אם נמצא מנהיגים שיש בהם את המודעות והמכוונות לטפח בחייהם את ה''יהושע'' הבא, נדע שמנהיגותם החינוכית ראויה היא, כי יש בהם מן הענווה של משה רבנו עליו השלום.

שבת של שלום ומנוחה,  

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע פינחס - תשע''ב

הפרשה נקראת על שמו של פינחס נכדו של אהרן הכהן. החלוקה לפרשיות וקביעת שמה של הפרשה על שמו של פינחס תמוהים במקצת. שכן, כל אירוע קנאותו של פינחס התרחש בפרשה הקודמת ומדוע לנתק בין שני חלקיו. לאמור, היה מקום להתחיל את פרשתנו מפרק כ''ו שנושאו המיפקד שנערך בערבות מואב.

יש לשים לב, שהפסוק הראשון של פרק כ''ו, באופן כתיבתו בתורה, נחלק לשני חלקים: ''ויהי אחרי המגפה     (יש רווח)     ויאמר ה' אל משה . . . לאמור''. מדוע יש רווח בין שני חלקיו של הפסוק ?!

נראה בעיני, שחלוקת הפרשיות באמצעו של האירוע שבו נטל פינחס הכהן יוזמה, וקריאת שמה של הפרשה על שמו, הם היסוד למיפקד שנערך בערבות מואב. זו גם הסיבה שהתורה הכפיפה את שני הנושאים בפסוק אחד ונתנה ביניהם רווח, כי לכאורה מדובר בשני עניינים שונים. המגפה הפילה חללים רבים (24.000) בקרב העם עד שנעצרה בעקבות מעשהו של פינחס מכוון שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל. כעת יש צורך לפקוד את העם. לכאורה מיפקד אוכלוסין מינהלי ביותר. אלא שלא. הציווי של המפקד בפסוק ב' פותח במילים: ''שאו את ראש כל עדת בני ישראל''. מיפקד הוא לא עניין של ספירה ומספרים בלבד. המיפקד מבקש להרים ולשאת את ראש כל אחד ואחד מן העם. לכל איש מישראל יש מקום להתגדר בו. לכל אחד יש מחויבות אל הכלל. ההוכחה: פינחס הכהן. פינחס עצר את ההיצמדות של העם למעשי הזנות עם בעל פעור. המיפקד בא לעודד את היחיד לשאת את ראשו ולקבל עליו גם הוא אחריות ציבורית ומחויבות לכלל ישראל.

שבת של ברית שלום כברכת ה' על פינחס,        

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע פינחס - תשע''א 

שלום לכולם,

פרשת פינחס מעלה בפנינו בפרטים את מעשה הקנאות של פינחס. פינחס הכהן קם מתוך העדה ועצר את מעשי הזנות בין עם ישראל לבנות מואב ע''י הריגתם ברומח של הבולטים במיוחד במעשים אלו: זמרי בן סלוא והאשה כזבי בת צור.

שכרו ובירכתו של פינחס מאת ה' על מעשה הקנאות הוא: ''ברית שלום''. כאנשי חינוך אנו יודעים ש''בשיטת החיזוקים'' צריך לתת חיזוק שלילי או חיובי כתגובה הולמת על המעשה. אז מה בין קנאות לשלום ?!

באופן נורמטיבי ובדרך הטבע, מידת הקנאות קיימת אצל אנשים. השאלה היא האם האדם הקנאי יכול לחיות עם תכונת הקנאות בכל שטחי החיים באופן מאוזן והרמוני. התשובה היא חד משמעית: לא ! אדם קנאי מתקשה להביא את עצמו למקום של איזון והרמוניה עם כלל תכונותיו ועם החברה שסביבו.

הברכה והשכר של פינחס מה' היא ברית שלום. שלום זה פירושו שלמות והשלמה בין כל תכונותיו של פינחס המנהיג. אפשר שאדם יקנא לאלוקיו אבל מתוך השלמה ואחריות למעשה ובשאיפה מתמדת לאיזון ובקרה על מעשיו. כמו כן, ''שלום'' פירושו יחסים תקינים בין האדם לחברו ו/או לחברה שבה הוא חי ופועל.

הפטרתה של הפרשה מספרת לנו על אליהו הנביא שאף הוא בעל תכונת הקנאות. אליהו בא מזרעו של פינחס הכהן – שניהם מנהיגים קנאים. אבל אצל אליהו השלמות וההרמוניה בתכונותיו היא בדרגה גבוהה ביותר. לכן, הוא עולה בסערה השמיימה, אין הבדל בין הגוף לנשמה: הכל אחד, הכל שלם, הכל הרמוני !

לפי המסורת, בכל ברית מילה אליהו הנביא משתתף בה. אנו מבקשים שהברית תהא שלמה – ''ברית שלום'', ללא תקלה. אנו מייחלים שהרך הנולד שמצטרף לחיק עם ישראל יהיה שלם ומאוזן בין כל תכונותיו מתוך הרמוניה בין נשמתו לגופו.

נמשיך להתפלל בקנאות: ''הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות, אמן !''

שבת של שלום ואיזון בין הגוף לנשמה,

אלכס    

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מסעי'' - תשע''ו

 

אנו חותמים את החומש הרביעי ''במדבר'' במעין רשימה של 42 תחנות במסע של עם ישראל במדבר סיני לקראת הכניסה לארץ ישראל. בידוע הוא שלא כל תחנות המסע כלולות בפרשתנו, מאחר והרשימה איננה כוללת את כל שנות ההליכה במדבר.

 

למרות שרוב שאר נושאי הפרשה גם להם יש אופי ''רשימתי'', והם: תיאור גבולותיה המשורטטים של ארץ ישראל מפי ה' אל משה, רשימת ראשי השבטים הממונים על נחלת הארץ לנחלותיהם ורשימת 6 ערי המקלט, יש להקשות מדוע התורה לא הסתפקה בפסוק אחד כוללני שמציין שהיו 42 תחנות במסע במדבר ? מה המשמעות של הפירוט הנרחב ?!

 

מי שמתבונן היטב בפסוקים מגלה שברשימת תחנות המסע אין ציון של אירועים שליליים אותם עבר העם באותן תחנות, מלבד שני איזכורים או רמזים: האחד - ''ויסעו ממרה ויבואו אילימה, ובאילים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים'' (ל''ג, ט'), לא נכתב שהעם התלונן במרה כי לא היה לו מים לשתות והפיתרון הניסי שהתרחש במים המרים של מרה. השני – ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות'' (ל''ג, י''ד), גם פה לא ניכתב שהעם התלונן, וכיצד ניפתרה תלונתם. בוודאי שלא מוזכרות כל התלונות האחרות על אי אכילת בשר, ועל חוסר התיאבון של העם לאכילת המן, חטא המרגלים ועוד.

 

אי איזכורם של חטאי התלונות במדבר בסקירת 42 המסעות, מבקשת לחתום את ספר במדבר בשבחם של ישראל לפני כניסתם לארץ. מעין העיקרון הידוע לנו ממקומות אחרים: ''מתחיל בגנות ומסיים בשבח''. ספר במדבר משאיר בנו רושם עז על עם ישראל בעקבות הביטוי ''עם קשה עורף'', כנראה  מחמת שנות העבדות הרבות במצרים. משברי הנהגה מגוונים ורבים שזורים לכל אורכו של הספר, ואין כאן המקום למנותם. למרות כל המשברים הללו ולמרות הצימאון הגדול למים, עם שספג עבדות מתמיד ללכת במדבר יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה במשך 40 שנה. חונה ונוסע, חונה ונוסע וחוזר חלילה. כור ההיתוך של המסע במדבר מקנה, בזכות ולא בחסד, את קשר העבותות בין העם לאלוקיו שממשיך ומתהדק עם הכניסה לארץ ישראל. זוהי המשמעות לפירוט-יתר של תחנות המסע כרשימה בלבד, ללא איזכור כלל של האירועים השליליים שהתרחשו. אכן, הנביא ירמיהו ביטא היטב את היחסים הללו בפסוק הידוע: ''זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'' (ירמיהו, ב', ב').

 

כמחנכים והורים הפרשה מלמדת אותנו שתמיד עלינו להיות נסוכי ביטחון שסופה של תקופה וסופם של אירועים יסתיימו בטוב. תחנות המסע המפרך שפעמים אנו עוברים עם חניכינו וילדינו, יזכרו רק לטובה בזכות הסוף הטוב והראוי שיש בו הרבה מן החן ומן החסד הבאים מתוך אהבה ודאגה מתמדת.

 

שבת וחודש מבורכים בבשורות טובות,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מטות'' - תשע''ו

 

בשער הפרשה מופיע המושג ''נדר''. לכאורה, תופעת הנדר נראית תלושה מההקשר שהפרשה או קודמותיה מזמנים לנו. באמצע המסע במדבר ולקראת סיומו, משה פונה אל ראשי המטות ומפרט בפניהם את פרטי תופעת ה''נדר''.

 

למה עכשיו יש צורך לחשוף את ה''נדר'', ולמה דווקא לראשי המטות ולא לכלל המון העם ?!

 

בפרשיות רבות לאורך חומש במדבר, זכינו ללמוד על כוחו העצום של הדיבור, לטוב ולרע, בקרב המנהיגות. למרות שפעולת הדיבור היא בסך הכל חיתוך האוויר למקטעים של הברות ומילים, במהות יכולת הדיבור נועדה לבטא את עולמו הנשמתי-רוחני של האדם. מרים שדיברה אודות משה, המרגלים – 10 שדיברו סרה על הארץ, ו-2 שדיברו בשבח הארץ, משה שלא דיבר אל הסלע, בלעם שדיבר בסופו של יום דברי נבואה של ברכה לעם, למרות שמחשבת כוונתו הייתה לדבר בגנות העם, ועוד אירועים שהדיבור לגביהם היווה את מרכזיותם, חייבו את משה ליצור מציאות מרוממת יותר של הדיבור באמצעות תופעת ה''נדר'', שמתחילה בראש ובראשונה במנהיגי העם – אצל ראשי המטות.

 

בדיבור של נדר יש מחוייבות למילה היוצאת מן הפה. לא עוד דיבור בלתי מחייב, ובלתי מדוייק, לא עוד הוצאת אוויר בלבד. ''מילה זו מילה'', ואם הבטחתי עלי לקיים. הנדר הוא דיבור נישגב של התחייבות, שבו האדם מבקש לרומם את המציאות עבורו למקום גבוה יותר. בדרך כלל דיבור החולין היומיומי משקף את המציאות ומגיב עליה, בנדר – בדיוק להפך, הדיבור מחולל את המציאות ומבקש להגביהה למקום טוב, ראוי ונישגב.

 

הפנמת היבטי הדיבור המחייב והנישגב, טמונים בדיאלוג שבין בני גד וראובן עם משה בחתימת הפרשה. בסופו של הדיאלוג יש הפנמה של הצורך לעמוד בהתחייבות בדברי נציגי השבטים: ''עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה'' (ל''ב, כ''ה). מעין מסגרת יש לה לפרשתנו: שערה של הפרשה מבקש דיבור של התחייבות בדמות ה''נדר'', חתימתה של הפרשה מבטאת את ההפנמה לאותו דיבור של הבטחה מפיהם של שני השבטים המחוייב למימוש.

 

הפרשה מזמנת לנו במיוחד כשליחי חינוך, לראות מהו כוחו של דיבור. כל דיבור חינוכי יש לו משמעות של ''נדר'', בכל מעגלי השיח, הן ביננו לבין עצמינו והן עם חניכינו והוריהם. כל אחד ואחת מניסיונו בחיים חווה מהו דיבור של ''נדר'' שיש בו רצון כן לרומם את המציאות למקום נישגב וגבוה יותר. על כך כבר דיבר איתנו שלמה המלך החכם מכל אדם בספרו משלי: ''החיים והמוות ביד הלשון''. הלשון היא כמו יד, היא מעשית. היא זו שמחוללת תנועה של חיים, תנועה של התקדמות למעלה.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מטות-מסעי'' - תשע''ה

 

פרשת השבוע ''מטות–מסעי'' חותמת את החומש הרביעי ''במדבר''. יש בה מעין חתימת כל התורה כולה. שכן, חומש ''דברים'' הנקרא ''משנה תורה'' מתייחס לתקופת המסע במדבר מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ, ורובו הוא ''דברים'' מנאום אחד ארוך או מכמה נאומים שנשא משה רבנו.

 

לאור זאת שהפרשה חותמת את חומשנו, ובעצם מעין חתימת התורה כולה, עלינו לחפש בה מסרים משמעותיים רבי עוצמה שיש בהם השפעה לשעה ולדורות. משכך, עולה תמיהה גדולה על הנחיותיו של משה לראשי המטות על ה''נדר''. מה יש בו ב''נדר'' כל כך משמעותי ורב עוצמה שהוא מצויין בחתימת החומש ובמעין החתימה של התורה ?!

 

עניינו של קיום הנדר בא לידי ביטוי בדברי הפסוק על הנודר האיש הפרטי: ''ככל היוצא מפיו יעשה'' (ל', ג'). הדבר ניבחן גם באופן ציבורי. מיד בהמשך הפרשה, בני ראובן ובני גד מתנים עם משה על סדרי שיתופם בכיבוש הארץ ונחלתה, וסדר הפעולות המתבקש מהתנאים. משה משיבם דבר באופן חד וברור ואומר: ''והיוצא מפיכם תעשו'' (ל'ב, כ''ד). הדרישה הציבורית לעמידה בהתחייבויות, נלמדת היא מילה במילה מהאיש הפרטי המחויב לקיים את נדרו. לא רק בפרשתנו בעלת מאפייני החתימה, גם בשערה של התורה בבריאת האדם אנו מוצאים שרק האדם זכה ל''נשמת חיים'' מכל יצורי הבריאה (בראשית, ב', ז'). ביטוי זה מפורש ומתורגם לכח הדיבור הניתן לנו עם הופעתנו בעולם.

 

כמחנכים עולם הפדגוגיה מושתת במיוחד על כח הדיבור. אולם, כח הדיבור עלול להיות שלילי המבטא דמגוגיה במקרה הטוב, ופחות ממנו יכול להזיק מאד לעצמנו לסביבתנו ולתלמידינו היקרים, בבחינת: ''החיים והמוות ביד הלשון''. דומה שיש בפרשתנו מסר משמעותי רב עוצמה המשפיע לשעה ולדורות הנלמד דווקא מן ה''נדר''. כח הדיבור הוא עצום, והוא איננו הוצאת אויר בעלמא. אם הוצאנו מילים מפינו עלינו גם לעשותם. איך אנחנו אומרים: מילה זו מילה !

 

 

 

שבת של שלום מנוחה ונחמה עם תחילתו של חודש מנחם-אב,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מטות'' - תשע''ד

 

מה בין פתיחתה של פרשתנו לחתימתה ?! – העניינים המוזכרים בהם הם המדוברים ביותר על הפרשה: תחילת הפרשה – עניין הנדר והשבועה, סופה של הפרשה – בקשתם של בני גד ובני ראובן. אכן, בשנים קודמות כתבנו בהרחבה על כל נושא בנפרד, שהרי כל אחד מנושאים אלו ראוי שנשבור עליו את קולמוסנו (ראו מטה דרך הקישור לאתר האינטרנט).

 

אולם, אם נביט על הפרשה בעין מעגלית, נבחין שהפרשה סוגרת מעגל בין פתיחת הפרשה לחתימתה. בפתיחתה של הפרשה, שעניינה כאמור הנדר והשבועה, התורה מציינת את חובת עמידתו של האדם הפרטי בהתחייבותו היוצאת מפיו: ''לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'' (פרק ל', ג') - לא יחל = לא יחלל. התחייבותו של האדם אינה אויר בעלמא, אין לחללה ויש חובה לעמוד מאחוריה ולממשה הלכה למעשה. חתימתה של הפרשה עוסקת בבקשתם של בני גד ובני ראובן. הם מבקשים להישאר בעבר הירדן מזרחה בחבל ארץ מקנה באדמות גלעד לאור היות להם מקנה רב, ולא להשתתף בכיבושה של הארץ יחד עם שאר השבטים. משה אינו מקבל את בקשתם ומתנה איתם תנאי מעשי, ולאחר כל דיבורי המשא ומתן הם נענים לו בהתחייבות: ''ויענו בני גד ובני ראובן לאמור את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה'' (פרק ל'ב, ל''א). אכן, בני גד ובני ראובן עומדים בהתחייבותם להיות שותפים עם שאר אחיהם במאמץ המלחמתי על ארץ ישראל. גם כאן בחתימת הפרשה התורה מבקשת מאתנו את אותו ערך של חובת העמידה בדיבור.

 

סגירת המעגל בפרשה על עמידה בדיבור ובהתחייבות אינה מלמדת אותנו רק על חשיבות הנושא מתוך כפילות אזכורו בפרשה. סגירת המעגל מבטאת את רצון התורה לומר לנו שעמידה בהתחייבות ציבורית כללית של בני גד ובני ראובן אינה שונה במהותה מאותה התחייבות אישית פרטית של אותו אחד שנודר נדר ונשבע שבועה. דין ערכי אחד להם.

 

מחמת מבצע ''צוק איתן'' נכפה עלינו מטבע הדברים וביתר שאת להאזין השבוע לכלי-תקשורת ההמונים של רשתות הרדיו והטלוויזיה. דומה, שחווינו דיבורים רבים ובלתי פוסקים של קריינים, פרשנים ואנשי ציבור עד כדי כך שהם מפטפטים את עצמם לדעת. כשליחי חינוך, הפרשה מבקשת מאתנו להכיר בכוחו של הדיבור ובמגבלותיו הן בהיבט האישי הפרטי והן בהיבט הציבורי הכללי. כחם של מחנכים באשר הם, בא לידי ביטוי בכח הדיבור, ושומה עלינו להקפיד על כך שהדיבור יאופיין באמיתותן של המילים, בדיוקן ובמימוש הלכה למעשה של ההתחייבויות הגלומות בהן אחת לאחת.

 

שבת של דבר אמת ובשורות טובות לכלל ולפרט,

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''מסעי'' - תשע''ד

 

הפרשה שלנו חותמת את חומש ''במדבר''. היא מונה בתחילתה את כל 42 המסעות של עם ישראל במדבר סיני. רשימה ארוכה ולכאורה טכנית לחלוטין. פרשני המקרא עמדו על אתגר פרשני זה, ונתנו לו מספר הסברים, כגון: להרבות שבחיו של הקב''ה על ניסי ההישרדות שעשה לעמו במדבר, למנות שבחו של עם ישראל על אמונתו בקב''ה והליכתו במדבר בארץ לא זרועה, להצביע על כך שהקב''ה איפשר לעם ישראל לנוח עשרות פעמים בעת ההליכה במדבר סיני ועוד.

 

נראה בעינינו להסביר אריכות מניין המסעות גם בהיבט אחר המאפשר לנו להבין לדורות ובאופן עמוק יותר את משמעותו של המונח ''מסע''. להבנה ערכית זו של המונח ''מסע'' בעם ישראל, תורם לנו הפסוק השני של פרשתנו: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (פרק ל''ג, ב'). כפל הפסוק את הביטויים ואף הפכם בסדרם. משה כותב את המוצא למסע, והתורה בסופו של דבר מונה את המסע למוצא. מה פישרה של הכפילות המהופכת ?!

 

מסעו של עם ישראל נקבע מאז ולדורות על פי תחנת המוצא. משה המנהיג הרוחני קובע את תחנת המוצא וסוף המסע על פי ה' ולא על פיו (''מוצאיהם למסעיהם''). הוא ''חישב את המסלול'' בתוכנת הניווט. תחנת המוצא: רעמסס אשר במצרים למחרת הפסח. סוף המסע: ערבות מואב על ירדן יריחו. מסעו של עם ישראל בעבר ובהווה וכנראה גם בעתיד נקבע כבר אז מנקודת המוצא מרעמסס במצרים למחרת חג הפסח - חג החירות ועד הכניסה לארץ ישראל. אין אפשרות ''לחשב מסלול מחדש''. יש רק מסלול אחד. יש תחנת מוצא ויש יעד – יעוד. התורה מבקשת לראות את היעד – היעוד כעיקר המסע ומרכזו (''מסעיהם למוצאיהם'').

 

אנו נוכחים לדעת, שגם בימים אלו עם ישראל עדיין נמצא בשלב המסע. כאנשי חינוך, אנו שמחים לחוות בכל חלקי העם את מימוש ערכי הערבות ההדדית והציונית אליהם אנו מחנכים כל העת. במיוחד אנו עומדים נפעמים ונרגשים מהתנהגותו של הדור הצעיר הצבאי והאזרחי שמבין היטב את משמעות השתתפותו במסע הארוך והמפותל. תחנת מוצא המסע של עם ישראל ידועה היא לכולם. אולם, לשמחתנו הרבה אנו מגלים גם עכשיו שגם ייעודו של המסע נהיר הוא לכל בית ישראל, איש ואשה טף וזקן.

 

שבת ברוכה בבשורות טובות וברכת החודש,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע מטות-מסעי – תשע''ג

אנו זוכים לחתום את ספר במדבר בפרשות הצמודות מטות-מסעי. אפילו שמותיהן של הפרשות מסגיר למפרע את כל מהותו של ספר במדבר. מנהיגותם של מטות האומה, נשיאי השבטים, בשעת המסעות בדרך לארץ ישראל, ויחסם למנהיגות העליונה של משה. פעמים שמנהיגותם של נשיאי העדה באה לידי ביטוי כקבוצה, ופעמים כיחידים.

הפרשה עוסקת באחת הסוגיות המשמעותיות במנהיגות. עד כמה המנהיגות מהווה גורם מאזן: בין צרכי הכלל לצרכי פרט, בין צרכי רוח ואידיאה לצרכי חומר וקיום, בין צרכים אנוכיים של אנשי שלומם של המנהיגים לבין צרכים רחבים  של ציבור שהוא לאו דווקא שייך למחנם. סוגיה זו נבחנת בהרחבה בבקשתם של בני גד ובני ראובן ביחס לכל הנקודות דלעיל. אין אנו מבקשים השנה לעסוק במבנה ובתוכן של הדיאלוג בינם לבין משה (בשנים קודמות הרחבנו בו, ראו על כך באתר האינטרנט של המחוז).

יש לעמוד על יסוד מכונן חשוב ומשמעותי שעליו מבוססת תפיסת האיזון של מנהיגות ראויה. יסוד מכונן זה בא לידי ביטוי בפסוק: ''והייתם נקיים מה' ומישראל'' (פרק ל''ב, כ''ב). פסוק מכונן זה משמיע משה באזני בני גד ובני ראובן. מציאות של איזון בפעולות המנהיגות יכולה להתרחש כאשר יש ניקיון כפיים ודעת שמקורם בשיקולי אמת ופחות מונעים משיקולים זרים. דרגת מנהיגות זו איננה קלה להשגה כלל ועיקר. להיות נקי מה' (= אמת צרופה, פנימית) ולהיות נקי גם מכלל ישראל – איזון מורכב הוא.

כמה החלטות מקבלים ביממה מנהיגים בכלל, ומנהיגי חינוך בפרט ? – נכון, עשרות של החלטות קטנות ו/או החלטות גדולות, במישרין ו/או בעקיפין ! הבחינה האמיתית שלנו לאיזון נכון וראוי באה מתוך הפסוק שמבטא ניקיון דעת ולב מה' ומישראל. בטוחני שכל אחד ואחת מאיתנו, כמנהיגי חינוך, שואל את עצמו בכל עת ובכל שעה, האם אכן הוא עומד בבחינה הזו בהצלחה, ועד כמה הוא נאמן ל''תורת האיזון'' הנדרשת כל כך למציאות חיינו החינוכיים.

שבת של תפילות לסיום ראוי והתחלה חדשה עם כוחות מאוזנים ומאזנים,

אלכס

  

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע "מטות-מסעי" - תשע"ב 

שתי פרשות שבוע חותמות את החומש הרביעי חומש ''במדבר''. הפרשה הראשונה נקראת ''מטות''. משה מדבר אל ראשי המטות ומביא לפניהם את ציווי ה'. מה נושא הציווי ?! – הציווי הוא לקיים נדרים או שבועות כי כל היוצא מפינו יעשה. מדוע משה מדבר אל ראשי המטות על נושא של נדר או שבועות, וכי אפשר היה לדבר ישירות אל העם על נושא זה ?! יש ציפייה שמשה מדבר אל ראשי המטות הנושא יהיה משמעותי יותר.

הנראה הוא שנושא הדיבור ראוי הוא שדווקא מנהיגים יצוו עליו תחילה. כחם של מנהיגים נובע מכח דיבורם. אולם, דיבור שאינו מביא אחריו מעשים המנהיגות והמנהיגים נידונים לכישלון. ראשי המטות, המנהיגים הם אלו שצריכים להוות דוגמא אישית לכלל הציבור.

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע מסעי - תשע''א

פרשת השבוע ''מסעי'' חותמת את ספר במדבר, החומש הרביעי.

הפרשה מתארת את תחנות המסע של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ, את תיאור גבולותיה של הארץ, את ערי המקלט לאור שרטוטי הגבולות ודינים כלליים של נחלת הארץ וירושתה.

ראוי לציין שתיאורים אלו הולמים ביותר את חתימתו של ספר היציאה והנדודים בדרך לא דרך עד הגיעם לארץ המובטחת.

 

מדוע יש צורך כה גדול לפרט את כל שלבי המסע לארץ ישראל ?! - הרמב''ם בספרו ''מורה נבוכים'' (חלק ג', פרק נ') כותב על שאלה זו ומשיב:

''הצורך בזאת גדול מאוד, כי כל הנסים ודאיים רק למי שראה אותם. אבל בעתיד הזכרתם הופכת סיפור שהשומע עשוי להכחישו. ידוע שאי אפשר – ואין להעלות על הדעת – שיהיה נס קבוע ועומד לאורך הדורות ולאנשים כולם. מבין נסי התורה, יתרה מזאת, מהגדולים שבהם, שהייתם של ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאותו של המן בו בכל יום. ומדבר זה הוא כמו שהזכיר הכתוב 'נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים' (דברים ח', טו'). אלה מקומות רחוקים מאוד מן היישוב, לא טבעיים לאדם, 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון ומים אין לשתות' (במדבר כ', ה'), וגם נאמר עליהם: 'ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם' (ירמיה ב', ו). ולשון התורה: 'לחם לא אכלתם ויין ושֵכָר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' א‑להיכם' (דברים כ"ט, ה'). כל אלה נסים ברורים נראים. ומפני שהא‑ל יתעלה ידע שלנסים אלה עתיד לקרות מה שקורה לסיפורים, ויחשבו שבני ישראל שהו בערבה הסמוכה ליישוב, שבה מסוגל אדם לשהות, כגון הערבות בהן מתגוררים הערבים כיום, או שאלה מקומות שאפשר לחרוש בהם ולקצור או להיזון מאחד הצמחים שהיו שם, או שטבעו של המן לרדת באותם מקומות תמיד, או שיש באותם מקומות בארות מים. לכן נדחו דמיונות שווא אלה כולם, והודגש הסיפור על אודות כל הנסים האלה על ידי הבהרת התחנות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא, ואז יֵדעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים  שנה''.

 

לפי דברי הרמב''ם זו איננה רשימה טכנית גרידא. זו רשימה של ניסים שעם ישראל חווה בלכתו במדבר, שקשורים לעצם קיומו הפיזי והישרדותו במסע הארוך והמפרך. אזכור הנס מפורש או רמוז. כגון: קבורת בכורי מצרים עם היציאה מארצם, מעבר ים סוף בשלום, הימצאות מים במדבר הצחיח (מרה, אילם ורפידים), מוגנות מפני האקלים הקיצוני במדבר (סוכות). ראיה לדבר שאין אזכור לאירועים היסטוריים גדולים אחרים, כגון: מעמד מתן תורה, חטא העגל והקמת המשכן.

חז''ל לימדונו שאכן ''אין בעל הנס מכיר בנסו''. הרמב''ם טוען שעל אחת כמה וכמה הדורות הבאים אינם ידעו מה בכלל לזכור ובמה להכיר. באה התורה ומתעדת את עיקרי המסע. בל נחשוב היום ובדורות הנצח שמדובר באגדה דמיונית, אלא מדובר בהיסטוריה רווית ניסים מצילי חיים. התיעוד בתורה של אותם ניסי הישרדות מבטא נאמנה את אמונתם של ישראל בה' ובהבטחתו עוד מימי האבות. הדברים נכונים לעבר, אבל לא פחות לימיו אלו של עם ישראל הנתון באותו מסע ארוך ומייגע אל הגאולה הנכספת: ''כי נצח ישראל לא ישקר''.

 

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

 

אלכס

 

 

 
 
  תאריך עדכון אחרון:  25/08/2016