education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
דבר תורה וחינוך לחומש דברים
אלכס גליקסברג, מחמ"ד
 

תשע"א - תשע"ה


 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''דברים'' - תשע''ו

 

מה בין פרשתנו ''דברים'' הפותחת את החומש החמישי לבין פרשת ''מסעי'' שחתמה את החומש הרביעי ?!

 

בפרשת מסעי משה כותב לנו את רשימת מסעות העם במדבר (''ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם''), בפרשתנו משה מדבר-נואם גם על המסע במדבר. אלא, שיש הבדל מהותי בין שתי הפרשות, שתי הסקירות. מעבר להבדל בין כתיבה לדיבור שאין כאן המקום להרחיב על כך, בפרשת מסעי כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לא נכתבו האירועים המשמעותיים שעברו על העם במסע אלא רק רשימת מסעות, ואילו בפרשתנו משה אינו מתייחס בדבריו לתחנות הגיאוגרפיות של המסע, אלא מדבר בהרחבה על האירועים המשמעותיים אותם עבר העם.

 

ההבדל המהותי ברור הוא. משה מבין שהגיעה השעה הגדולה. השעה שבה הוא אמור להיפרד מן העם שייכנס בלעדיו אל הארץ המובטחת, שהרי משה לא ייכנס איתם לארץ ישראל. נאום משה לאורך רוב חומש ''דברים'' הוא מעין צוואה ארוכה. זהו, עכשיו הגיע הזמן להתחזק ברוח ובאמונה בעקבות אותן תחנות שנסקרו באופן מינהלתי-טכני בפרשה הקודמת. מדהים לראות איך משה נואם נאום רוחני-אמוני בשעה שהוא סוקר את האירועים שהתרחשו במסע. אכן, משה מבקש לעצב את זהותו הרוחנית-אמונית של העם המשוחרר מבית עבדים אחרי תלאות המדבר, עוד טרם כניסתם לארץ. לא פלא שמשה בפסוקים החותמים את הפרשה מזכיר את יהושע המנהיג החדש היורש והנוחל את הארץ, מעין תיזכורת לסיום תקופת מנהיגותו.

 

לא בכדי חומש ''דברים'' נקרא גם בספרות חז''ל ''משנה תורה''. החומש חוזר על חלקים נרחבים המוזכרים ב-3 החומשים שלפניו. נדמה, כי החזרה בפרשתנו הראשונה בחומש איננה חזרה סתמית, היא משמעותית להבנתנו את המהפך שהעם מוכרח לעבור מהמסע המפרך מבית עבדים שהמציאות הקיומית היומיומית מטרידה אותו ועד לנאום הצוואה הרוחני של משה.

 

בעולם החינוך אנו מבחינים במדרגות של צרכים אצל כל אחת ואחד מהשותפים להוויה החינוכית בבית החינוך (טקסונומיית הצרכים של אברהם מאסלו). פרשתנו באה כהשלמה לפרשה הקודמת, ומבקשת ללמד אותנו שגם לעם שלם יש מעין סולם צרכים המתחיל במדרגה התחתונה של הקיום הפיזיולוגי של עם ועד המדרגה העליונה הגבוהה ביותר של מימוש רוחני של עם.

 

שבת של מנוחה ושלווה,

        

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''דברים'' ולתשעה באב - תשע''ה

 

פרשתנו פותחת את ספר ''דברים''. כשמו כן הוא, דברי נאומו או נאומיו של משה רבינו לפני הכניסה לארץ ישראל. בפרשתנו סוקר משה לפני העם את חטא המרגלים ואת המלחמות עם עמי הסביבה אחרי קריאת משה אליהם לשלום. היכן נעלמו מנאומו זה של משה כל המשברים האחרים שהיו לאורך כל המסע במדבר ?! – אין איזכור לפרשת המתאוננים בתבערה, לקברות התאווה, לסיפור קרח, מי מריבה, המגיפה מחמת מעשי הזנות של העם עם בנות מואב. על כל האירועים הגדולים האלה משה מדלג. יש ליישב את השאלה העולה מאליה: מדוע אירועים משמעותיים אלו לא זכו לאיזכור בתוך ה''דברים'' בנאומו של משה בפרשתנו ?!

 

לצורך יישוב השאלה הנ''ל, יש לראות את מבנה הנאום. לפני שמשה מדבר על חטאם של המרגלים, הוא מתאר את הצורך למינוי מנהיגות ביניים של שוטרים ושופטים כעצתו הטובה של יתרו חותנו. למרות שמנהיגות ביניים זו כנראה הצליחה בתפקידיה והקלה על משה בטורח, במשא ובריב, היא כנראה לא עמדה בדרישה בסיסית המצופה ממנהיגים נבחרים לצידו ולעזרתו של המנהיג משה. מנהיגות ביניים זו (להוציא את כלב ויהושע) הייתה חסרת אמונה ביחס לחזון הכניסה לארץ ישראל כפי שהשתקף בדברי ה' אל משה עוד בארץ מצרים. מנהיגים אלו לא הזדהו באופן מוחלט במעבר החד שבין עבדות לחירות, ותודעת שליחותם לא השתוותה לתודעת שליחותו של מנהיגם משה. חטא זה של המנהיגים המרגלים מבטא את חוסר האמונה בצדקת הדרך ואת חוסר הביטחון בשליחות שהוטלה עליהם ממשה. אי לכך, חטא המרגלים הוא ראש ושורש לכל חטאי המדבר האחרים שמשה לא הזכיר בנאומו בפרשתנו. כשיש חטא עוצמתי כזה במנהיגות לצידו של משה, כל החטאים האחרים נמשכים ממנו ולכן משה מייתרם לגמרי מנאומו. הנפילות שהעם נפל במסע במדבר באות הן מן הנפילות של המנהיגות שאינה מצליחה לעמוד ברף גבוה של רוח וחזון.

 

חורבנו של בית המקדש עליו אנו מתאבלים ביום ראשון הקרוב, נמשך אף מאותו שורש של מנהיגות שכשלה בתקופת בית המקדש בהזדהות מוחלטת בערכים שבית המקדש סימל ומסמל. הצום המצטרף לאבל החורבן מבטא בקשה ותפילה לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולה.

 

כאשר איש חינוך שם לעצמו מטרה נעלה של חזון ערכי-חינוכי, עליו לוודא שהשותפים לחזון לא רק מבצעים אותו הלכה למעשה כמצוות אנשים מלומדה, אלא הם בראש ובראשונה מזדהים הזדהות מוחלטת עם החזון והאידיאות החינוכיות הנמשכות ממנו. מנהיגות רוחנית וחינוכית על שותפיה, מאופיינת באמונה בצדקת הדרך המובילה למקום נכון וראוי מתוך אחריות ומסירות תמידית לאורך כל הדרך העולה מעלה.

 

שבת של מנוחה ונועם וצום מועיל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''דברים'' - תשע''ד

 

הדברים מוקדשים לחזרתו בשלום של השבוי סג''מ הדר גולדין הי''ו, קצין מגדוד הסיור של גבעתי, יחד עם כל החיילים האחרים בדרום, ולהחלמת כל הפצועים, אמן !

 

חומש ''דברים'' שבו אנו מתחילים לקרא השבת, כשמו כן הוא. נאומו ארוך הדברים של משה רבנו לעמו לקראת הכניסה לארץ ישראל. כאז כן עתה. אותה שליחות של עם. אותו עם ש''לבדד ישכון'' ואותו עם ששאיפותיו והליכותיו מבוססות על ערכי מוסר ודרך ארץ.

 

כמו כל שיעור שיש בו הוראה מיטבית ומשמעותית, כך גם בנוי נאומו של משה. בתחילת דבריו פורס משה לפני העם מעין מבוא. במבוא מתאר משה את קורות האירועים עד כאן. כל האירועים מאופיינים אחת לאחת בתיאורים ציבורים כלליים המתארים מסעו של עם: שמות המקומות לאורך המסע לצד הבטחת הארץ לאבות, חטא המרגלים ועונשם, תלונות העם בשעת המסע במדבר והמלחמות לקראת הכניסה לארץ. ציווי אחד מתואר במרכז דברי המבוא ונראה שהוא ממש לא מן העניין. אין בו שום תיאור ציבורי כללי הקשור למסע העם: ''ואצוה את שופטיכם בעת היא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק - - - לא תכירו פנים במשפט - - - לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא'' (פרק א', ט''ז-י''ז). אכן, שני פסוקים אלו נראים תלושים לחלוטין מכל היקשר המבוא לנאום, ויש בהם אופי של ציווי ולא אופי של תיאור. האם משה סטה מתיאורי האירועים אל ציווי שאינו מן העניין ?!

 

פרשתנו מאז חורבן הבית השני נקראת בשבת שלפני ''תשעה באב''. כידוע, חורבנו של בית המקדש השני בא בגלל חורבנה של החברה, ולא להיפך. כל הדרך ארוכת הדורות שעם הנצח עולה בה ללא מורא ופחד מושתתת על יסוד חתירה מתמדת לחברה הוגנת, מוסרית וערכית. דרך ארץ ועם ששורה בה כל העת ''שמוע בין אחיכם'' יחד עם ''לא תכירו פנים במשפט'', ''ושפטתם צדק'' לצד ''לא תגורו מפני איש''. בדיוק על יסודות אלו מונח המבוא לכל נאומו של משה הנפרס לכל אורכו של חומש ''דברים''. ברגע שאנו משמיטים את שטיח מוסר המידות והצדק החברתי מתחת לרגליו של עם ישראל, מנעת ממנו לקיים את שליחותו האלוקית-רוחנית בעולם. יוכיח חורבנה של החברה בשלהי בית המקדש השני שהביאה לחורבנו.

 

ב''ימי בין מיצרים'' אלו, שהחלו במיצר חטיפתם ורציחתם של שלושת נערי החמודות הי''ד לבין מיצר המלחמה בדרום כעת, אנו עדים להזדהות חברתית עצומה ומרגשת. כמה מסירות וערבות הדדית אנו מגלים בכל חלקי החברה בעמנו, מכל החיילים עד אחרון האזרחים. כמה אהבה וסולידריות אנו חשים כלפי אחינו בדרום, כלפי המשפחות השכולות וכלפי הפצועים. מיצרים קשים אלו מגלים את העוצמות הגדולות הטמונות בעמינו, וממלאות אותנו בביטחון ובאמונה בצדקת הדרך. אכן, יש לנו ''נשמה אחת בגופים מחולקים''.

 

אנו מייחלים ומתפללים ש''ימי בין המיצרים'' השנה יהוו תיקון גדול לימי שנאת החינם שהחריבו את הבית השני, ויקוממו את הבית השלישי לעד.

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע דברים – תשע''ג

אנו בשעריו של החומש החמישי, ספר ''דברים''. ספר שעניינו נאום או סדרת נאומי הכנה של משה רבנו לקראת הכניסה לארץ ישראל. בתחילת הספר, בתחילת פרשתנו, משה נואם נאום בעל אופי של תוכחה לכלל העם: ''לא אוכל לבדי שאת אתכם'', ומיד אחר כך: ''איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם''. משה מפרט מה המשמעות  של היותו  ''לבד''. האירוע הראשון – היותו שופט יחיד והצורך בהקמת מערכת משפט היררכית, כפי שמופיע לנו בפרשת ''יתרו'' בספר שמות בעקבות הצעתו של חותנו יתרו (הרחבנו בפרשת יתרו על הנושא, ראו באתר). מיד לאחר מכן משה מתייחס לאירוע השני – שליחות הריגול וכשלון 10 המרגלים נשיאי העם, להוציא את יהושע וכלב שגם הם היו במציאות של מעין ''לבד'' ביחס ל-10 נשיאי השבטים האחרים.

הבה נשווה בין שני אירועים אלו. באירוע הראשון – הכישלון: משה מנהיג-שופט יחיד אינו עומד במעמסת השיפוט, ההצלחה: פיזור סמכויותיו לשרים-שופטים רבים נוספים, באירוע השני – הכישלון: חטא מרגלים-נשיאים רבים, ההצלחה: יהושע וכלב המעטים עומדים בשליחות הריגול. לכאורה, נראות המגמות הפוכות וסותרות זו את זו. באירוע הראשון - המנהיג היחיד נכשל, באירוע השני – המנהיגים היחידים מצליחים.

לא נוכל להסיק תובנה מסתירה זו ביחס למתח המתמיד בין שני סגנונות של הנהגה: פיזור סמכויות לעומת ביזור סמכויות. שהרי באירוע הראשון – פיזור הסמכויות צלח, ובאירוע השני – פיזור הסמכויות נכשל. לשני האירועים לעיל איפיון שונה. באירוע הראשון מדובר על מעמסה טכנית, טרחה יתרה. באירוע השני מדובר על משא של מריבה מהותית ביחס לחזון הנשגב של הקב''ה מיציאת מצרים והמסע במדבר ועד הכניסה לארץ ישראל. מעמדו של ראש ההנהגה שהוא לכאורה ''לבד'' בנושאי-רוח וחזון, השראה ודוגמה אישית – הוא ללא עוררין. לעומת זאת, מעמדם ושיתופם של צוות מנהיגים רחב הכרחי הוא להצלחה בחתירה מתמדת למימוש הרוח והחזון האלוקיים ע''י המנהיג של ה''לבד''. אולי זו כוונת המילים שעליהם משה מוכיח בפסוק: ''טרחכם'' – מצוקת משה השופט כאיש ''לבד'', ופתרונה בהרחבת השותפים, ''ומשאכם וריבכם'' – מצוקת ההתמודדות של השותפים עם שליחות הריגול האלוקית, לעומת הצלחתה בידי מנהיגי ה''לבד'' יהושע וכלב.

הדברים גם נוגעים לעולמנו החינוכי. מנהיג זה לא רק מנהל, זה הרבה יותר מזה, וצוות ניהול הוא לא צוות מנהיגות. מנהיג חינוכי – הוא איש של אורות גבוהים - אורות דרך, צוות ניהול – הוא צוות העולה בדרך העולה מעלה יחד עם המנהיג החינוכי, בעל האורות הגבוהים - אורות הדרך.

שבת עם הרבה אורות גבוהים,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''דברים'' – תשע''ב

פרשת דברים פותחת את החומש החמישי של התורה. ספר דברים רובו ככולו מעין נאום צוואה ארוך של משה לפני כניסת עם ישראל לארץ המובטחת. פרשה זו נקראת לפני תשעה באב, מכיוון שיש בה את המילה: ''איכה'' (פרק א', י''ב) כשמה של מגילת ''איכה'' אותה קוראים בתשעה באב. כמובן שעם צפייתנו לבניין בית המקדש, אנו מייחלים מידי שנה בהתמדה, שהאבלות בתשעה באב תתבטל לשנה הבאה.

ראוי להתבונן בתוכנם של הכתובים המופיעים לאחר המילה ''איכה''. משה נואם לעם על כך שהיה שלב, בגלל התעצמותו של העם, שהיה צורך בהרחבת ההנהגה לצורכי מערכת שיפוט שתקל על העם ועליו (זוכרים: עצתו של יתרו חותן משה). תכלית כינונה של מערכת השיפוט היא לא שאלה אדמיניסטרטיבית בלבד. משה מציין את התכלית בנאומו: ''שמוע בין אחיכם ושפטם צדק בין איש ובין אחיו . . . לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא'' (פרק א', ט''ז- י''ז). לאמור, מערכת שיפוט מיטבית, היא זו שמסוגלת לשפוט משפט צדק ללא מורא מתוך שמיעת כל הצדדים, שעדיין מוגדרים למרות הכל אחים.

כמה מאתגר לשפוט ולהכריע בין אחים. כמה מורכב לנקוט עמדה ולהישאר אחים. איזה אומץ לב ויושרה נדרשים כדי לשמוע במתינות את הקטן לפחות כמו הגדול מבלי לחשוש, מבלי להכיר פנים.

הקשר האמיץ בין הפרשה שלנו לתשעה באב ולסיבת חורבנו של בית המקדש האחרון, אינו טמון רק המילה ''איכה''. הוא מופיע בפסוקים שלאחר מכן. משה מתאר מה עושים כשיש מדון ומריבה, כשהולכים להישפט בפני מנהיגי אמת בעלי יושרה ומוסר גבוה ללא משוא פנים. בזמן חורבנו של הבית ''אחים'' כבר לא היו בנמצא, גם לא היו מנהיגי משפט שישכינו שלום בין אחי העם. התוצאה הכואבת כמובן: ''שנאת חינם''. חינם – כי יכולנו לפתור מחלוקות מתוך הכרעת מנהיגים מאוזנת ומתונה בדין, חינם – כי מבחן המעמדות ניצח, ולא האמת והשלום. גם ההפטרה של הפרשה ''חזון ישעיהו'' (ישעיהו, פרק א') עוסקת בשחיתות המידות וחוסר ניקיון כפיים עליו מתריע הנביא.

זוהי משמעותו של תשעה באב. תיקון חברתי המביא לאהבת חינם. כל משמעותו של היום עוסקת בתיקון עוולות חברתיות. בתשומת לב ל''קטנים'' החלשים המתמודדים מול משוא פנים והכרתם. אין בית מקדש כי אין אהבת חינם. התיקון שבין אדם לאחיו חברו, הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של הקב''ה בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם.   

שבת של ישועות ונחמות,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע דברים - תשע''א

 

פרשת השבוע ''דברים'' פותחת את ספר דברים, החומש החמישי ועוסקת בהכנות לכניסת עם ישראל לא''י. ההכנות לכניסה לארץ הן בכל המובנים הן ברוח והן בחומר. תוכנה של פרשתנו עוסק בסקירה של משה לאירועים ייחודיים שבני ישראל עברו במדבר. הפרשה נקראת גם ''חזון'', בגלל המילה הראשונה שמופיעה בהפטרת הפרשה מפרק א' של ספר ישעיהו. הפטרה זו נקראת בשבת לפני ט' באב.

אני מבקש להתייחס הפעם לא לפרשת השבוע, אלא לתוכנה של ההפטרה ביחס לצום ט' באב על חורבן בית המקדש שחל השבוע.

תוכחת הנביא ישעיהו מופנית אל כל העם אבל במיוחד למנהיגי העם שאינם נוהגים במוסריות ואף נגועים בשחיתות רבה. הנביא קובל על עוול חברתי ואי צדק שנעשה עם החלשים בחברה. כמה זה מוכר כאילו הזמן עמד מלכת - - -  חורבן הבית השני לפי תפיסת חז''ל, ארע בין היתר, בגלל שנאת חינם ופלגנות בקרב העם שהייתה שקולה לשלוש עבירות שהחריבו את הבית הראשון: שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. אם כן, המשותף להפטרה ולצום ט' באב הוא: המצב החברתי הבלתי מוסרי, השסעים בחברה, חוסר אהבה וריבוי השנאה. על היחסים שבין האדם לבין בוראו אין הנביא מלין, כי כנראה שהם מתוקנים דים.

עם כניסתו של חודש מנחם-אב ביום שני השבוע, החמ''ד במחוז ירושלים הזכיר, בכנס שעסק בחינוך החברתי-ערכי, את יום פטירתו של אהרן הכהן שחל בראש חודש. אהרן היה איש של שלום ורדיפת שלום, כפי שמציינת המשנה במסכת אבות, ומהווה דוגמה אישית לתיקון מצב חברתי קלוקל כפי ששרר בתקופת חורבן הבית השני ולצערנו נמצא במידה כזו או אחרת גם בימינו.

ידועה אימרתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ''ל: הבית השלישי יבנה בגלל אהבת חינם, כתשובת המשקל לחורבן הבית השני.  מורי ורבי הרב יהודה עמיטל  זצ''ל, ראש ישיבת ההסדר בגוש עציון, שבשבוע שעבר מלאה שנה לפטירתו, טען לפנינו כתלמידיו ואמר: ''הבית השלישי יבנה בגלל אהבה!'' – יהודי צריך לאהוב יהודי, ללא שייכות למושג ''חינם''. יהודי אוהב לא עושה חשבון של למה ומדוע אני אוהב. תנועת הנפש הטבעית והבסיסית בנשמתו של כל יהודי ויהודי הוא אהבת הזולת, ורק מניעות של קנאה וגאווה, אנוכיות ונמיכות קומה מוסרית מונעת הימנו לממש את הופעתה של אהבת ישראל.

שבת של מנוחה, אהבת השלום וישועות ונחמות לפרט ולכלל,

אלכס  

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ואתחנן'' - תשע''ו

 

צמד המילים העוצמתי המעורר את כולנו בהתרגשות גדולה - ''שמע ישראל'', מופיע הוא בפרשתנו עם אותם פסוקים שאנו אומרים כל יום בתפילה. אלא, שיש לדייק צמד המילים מופיע 3 פעמים בפרשתנו !

 

פעם אחת – בחילוף סדר המילים: ''ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו'' (ד', א').

פעם שניה -  ''... ויאמר אליהם, שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'' (ה', א').

פעם שלישית – ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'' (ו', ד').

 

מה נוכל ללמוד מהופעה משולשת זו של הביטוי הנשגב שמע ישראל ?!

 

יש להתבונן בשלישיית האיזכורים כמעין סולם העולה מלמטה למעלה למשמעות הביטוי והקשרו. השמיעה הראשונה של ישראל היא הדיוטא התחתונה המבקשת מן העם ללמוד מה' מה עליו לעשות. השמיעה השניה עולה מדרגה ומבקשת מישראל לשמוע את מה שה' דובר, ולעשות לדבריו עיבוד של למידה המביא לידי מעשה. האיזכור השלישי הוא המדרגה העליונה המבטאת את האמונה בא-ל אחד ובאחדות הבורא. דרגה גבוהה זו יכולה להתממש רק לאחר השמיעה הפאסיבית הראשונה של העם את דבר ה', ולאחר התמורה שחלה בשמיעה השניה שבה העם מעבד בלמידה עצמית שלו את דברי ה' על מנת לעשותם.  

 

לא פלא הוא שמיד לאחר האיזכור השלישי של ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'', מופיעים המילים ''ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ...''. כשהעם מקשיב ושומע ומטפס 3 מדרגות ביכולת הבנת המשמעות של השמיעה, אזי מגיעה אהבת ה' !

 

כשליחי חינוך פרשתנו מלמדת אותנו שיש להיות מודעים למדרגות העולות של השמיעה וההקשבה. אם נהיה מודעים למדרגות אלו, ונוכל להתאמן לעליה ביכולת השמיעה וההקשבה, נמצא את עצמנו בעולמנו החינוכי (במיוחד היום בט''ו באב) מחוללים ומרבים אהבה ואחווה, שלום ורעות.

 

ט''ו באב ושבת של מנוחת אהבה השקט ובטח,

 

 

אלכס גליקסברג

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ואתחנן'' - תשע''ה

ראויה היא השבת שנכנסים אל שערה ביום ט''ו באב. כידוע, התרחשו ביום זה אירועים משמחים לאורך קורות עמנו. הידוע והמפורסם מבינהם עד דורנו הוא, שבתקופת קדומות ביום זה השתדכו חתנים וכלות לקראת בניית בית נאמן בישראל. הפיוט הידוע מתפילתנו בערב שבת עם חשיכה, הפותח במילים ''לכה דודי לקראת כלה'', מתפרש באחד מפירושיו כאלגוריה שביחסים הרוחניים בין כנסת ישראל-הכלה לבין הקב''ה-החתן, וכדברי המחבר הפייטן ר' שלמה הלוי אלקבץ בפיוט שם: ''ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה'' (צפת, מאה ה-16). אכן, ט''ו באב הסמוך לשבת צובע את השבת בצבע מיוחד שבין חתן לכלה, שבין כנסת ישראל לדודה.

האם גם תכני פרשתנו מתייחסים לאותה אהבה ?! – בעיון במבנה הפרשה וסדר המופעים בה נוכל לראות שבנאומו של משה לאורך הפרשה מוזכרים המונחים ''יראה'' ו''אהבה''. הפרק הראשון בפרשתנו תוכנו וסגנונו קשים הם. רובו ככולו מהווה דברי תוכחה גלויים של משה אל העם, שבמרכזם מוטיב ה''יראה'' המופיע בדברי הפסוק: ''אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ... '' (ד', י'). מתוך כך, מיד משה נכנס לתאר בנאומו את מעמד ''עשרת הדיברות'' המתבססים גם הם על אותה ''יראה'' של דין. בכל הדברות, להוציא את הראשונה, יש מרכיבים של איסורים של מצוות ''לא תעשה''. רק לאחר מעמד ה''יראה'' של עשרת הדיברות, מגיע הזמן ל'אהבה'' שבין עם ישראל לקב''ה בפרשיה הראשונה של קריאת שמע: ''ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך''. אהבה מופשטת זו שבין האדם לקב''ה חייבת היא קודם כל להתבסס על יראה. יראת-כבוד זו מהווה את התשתית הנכונה והראויה שעל גביה ניתן לכונן את האהבה. כבר כתבנו בעבר שאף סדר האותיות והמילים רומז על כך שיראה תחילה והאהבה באה ממנה וקשורה אליה קשר אמיץ: ''יראהבה'' (ראו בהרחבה באתר האינטרנט - הקישור מטה).

דומה, שניתן להשליך מתוך מהותו של יום השבת ומתוך הסדר במבנה פרשתנו, שמהם עולה הקשר הנכון והראוי בין כנסת ישראל לדודה, על מהותו של יום ט''ו באב. יום זה מהווה ציון דרך לתחילת כינון הקשר שבין חתן וכלה, ובין איש לאשתו. היחסים החברתיים בכללותם, הכוללים גם יחסים שבין אדם לחברו ו/או לחברה ובין איש לאשתו ולבני משפחתם, ראוי הם כי יתבססו ויושתתו על יראת-כבוד. אין זו יראה של פחד ותחושת שיתוק. יש ביראה זו כדי לרומם את האהבה הנובעת ממנה למקום של הערכה וכבוד הדדיים המביאים לשמחה ורוחב לב ודעת.

תובנה זו של ''יראהבה'' ראוי לה כי תשכון קבע בכל בתי החינוך. בטוחנו, כי כל באי בית חינוך באשר הוא, שואפים לממש שיח מכובד שיש בו בראש ובראשונה כבוד ורגישות לצד הרבה אהבה והכלה. ט''ו באב והשבת הסמוכים זל''ז השנה, מלמדים אותנו גם כאנשי חינוך מהי אהבה ראויה ונכונה.

 

שבת של מנוחת אהבה והשקט ובטח,

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ואתחנן'' - תשע''ד

 

פרשת השבוע פותחת בתחינתו של משה להיכנס לארץ ישראל. חז''ל אומרים שמשה רבנו התפלל מאות תפילות כדי לבטל את גזר דינו. נבקש לשים לב שמשה מקדים לבקשתו דברי שבח לקב''ה: ''ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל כמוך בשמים ובארץ - - -  אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'' (פרק ג', כ''ד-כ''ה). עקרון זה ששבח קודם לבקשה הוא עיקרון יסודי בסדר התפילות שלנו. יש בסדר זה הגיון רב המושתת גם על יחסים ארציים שבן בני אנוש. גם אדם הבא לבקש על נפשו ממלך בשר ודם יפתח תחילה בדברי תהילה ושבח. לכאורה, דברי שבח אלו נראים כדברי חנופה שאין בהם תום לב. כי בסופו של דבר כאשר אדם מבקש על נפשו ועל צרכיו ממלך בשר ודם וכן אדם המבקש בקשה בתפילה מבוראו, תכלית הדברים היא הבקשה, ודברי השבח נראים כסוג של הקדמה נימוסית בלבד, כי עיקר המפגש הוא הבקשה והרצון למימושה.

 

אולם, הקדמת דברי שבח לבקשה בין ביחסים שבין בני אנוש, וכן ביחסים שבין בני אנוש לבוראם, משמעותם לא פוחתת מן הבקשה עצמה. אין בדברי שבח אלו עניין נימוסי של חנופה. דברי השבח שלפני הבקשה אצל משה רבנו בפרט, ובתפילות בכלל, הם היסוד ללגיטימציה של הבקשה הבאה לאחריהם. דברי השבח מהווים הכרה ביכולת ובכח של אותו בעל סמכות. בקשה לגיטימית נכונה וראויה תהא רק לאחר פתיח הכרחי של דברי שבח.

 

פעמים שאנו אנשי החינוך עדים לבקשה ותביעה שאין בה הכרה בבעל הסמכות. תוכנה וביתר שאת אופן הבעתה והשמעתה קשים לנו מאד, ואין בה גם מידה מועטה של דרך ארץ. עיקרון חשוב זה של הקדמת שבח לבקשה, שמשה רבנו וסידור התפילה מלמדים אותנו, מהווה יסוד חינוכי חשוב לקיום שיח חינוכי נכון עם כל השותפים. הקדמה זו היא היסוד להכרה בסמכות, ועל בסיסה ניתן לבקש בקשות לשינוי ותמורות. בלעדיה כל זכות הבקשה מתערערת ממש ואין לה מקום כלל.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ואתחנן'' – תשע''ג

המעיין בפרשה ימצא שוב בחיקה את ''עשרת הדיברות'' כחלק מהנאום של משה שהחל
בפרשה הקודמת וסוקר בקצרה ובכלליות את קורות המסע במדבר. אכן, ''עשרת הדיברות''
שנכתבו לראשונה בספר שמות הם אירוע מכונן המתרחש באותו מסע מחשל שבין ארץ מצרים
לארץ ישראל.

על שאלת המבנה, הלשון והיחס שבין 5 הדברות הראשונות לבין 5 האחרונות הרחבנו
בשנים קודמות, מעבר למה שכבר כתבו הפרשנים. אנו מבקשים להתבונן בהיבט נוסף
העולה מפרשתנו העשוי להאיר את יחסה של התורה ל''דברות מובילות'' בתוך ''עשרת
הדברות''. סביב ''עשרת הדיברות'', לפני ואחרי, משה מתייחס באופן בולט במיוחד
לשני נושאים בזה הסדר: האחד -  האמונה בה' המוציאנו מארץ מצרים, השני – הקמת 3
ערי מקלט לרוצח בשגגה בעבר הירדן מזרחה.

כידוע לכולנו, הדיבר הראשון הוא: ''אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'',
הדיבר השישי הוא: לא תרצח''. הראשון - הוא ראש קבוצת הדיברות העוסקות במצוות
שבין אדם לקב''ה, השישי – הוא ראש קבוצת הדיברות העוסקות במצווות שבין אדם
לרעהו. האם זה מקרי ששני דיברות אלו נמצאים בראש כל קבוצה ?!

מענה למעמדם של שני דיברות אלו נוכל לקבל מתוך שני הנושאים הבולטים במיוחד
עליהם מדבר משה בנאומו לעיל. הצד החיובי, כמפתח לכל מערכת היחסים שיש לנו עם

הקב''ה הוא, האמונה הבסיסית בקב''ה היכול לשנות סדרי בראשית בניסי יציאת מצרים
ובמסע המפרך במדבר. מנגד, הצד השלילי שבנטילת חייו של אדם, שהוא השער לכל מערכת
יחסים חברתית תקינה המאפשרת את הזכות לחיים מתוקנים וראויים.

שני דיברות כראשי קבוצה: ''אנכי ה' אלוקיך''  ו''לא תרצח''. לא פלא שעליהם משה
נואם, ואותם הוא מבכר מעל שאר הדיברות. כי הם שני מפתחות לשתי מערכות יחסים -
האלוקית והחברתית.

שליחי חינוך אמורים להיות מודעים ופועלים מצד אחד לאמונה הרעיונית-רוחנית
ביכולת לחנך ובמושג המופשט ''חינוך'', ומצד שני למערכת יחסים תקינה של כל
הסובבים אותם על מנת לאפשר מערכת חברתית-חינוכית מכבדת וראויה, המאפשרת חיים
תקינים, בריאים ושמחים.

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ואתחנן'' – תשע''ב

אנו מייחדים השבת את דבר התורה והחינוך לע''נ איש הרוח והמעש, מנהל ביה''ס הארצי לכבאות, טפס''ר משנה ר' ינון יצחקי, בעלה של מדריכתנו היקרה דינה, שנהרג היום בתאונת דרכים והובא לפני שעה קלה למנוחות בירושלים. הפטרתה של השבת שלאחר תשעה באב פותחת במילים ''נחמו נחמו עמי'' - - -  יהי זכרו ברוך !

בשנים הקודמות התייחסנו ל''עשרת הדברות'' או לפרשה הראשונה של ''קריאת שמע''. עתה מתבקש, למצוא את הקשר התוכני והיחס שבין שני חלקים מרכזיים אלו של הפרשה.

רובם הגדול של הדברות מתייחסות לאיסורים (''מצוות לא תעשה''). אמנם, הדיברה ''כבד את אביך ואת אימך'' מבטאת עשייה חיובית למען ההורים (''מצוות עשה'') אך כלולים בה גם איסורים, כגון: לא להיכנס לדברי אביו ואימו, לא לשבת במקום שיוחד רק להם ועוד. בראיה כללית, עשרת הדברות משדרות שמירה מאיסורים חמורים ומשמעותיים במגוון רחב של תחומי החיים. ביחסים שבין אדם לקונו ובין אדם לחברו, בעולם המחשבה הדיבור והמעשה. להוציא את הדיברה הראשונה ''אנכי ה' אלוקיך'' שהיא היחידה שאינה מצווה ובטח שאינה איסור. היא מעין תודעת פתיח ובסיס לכל המצוות כולן. אם יש תודעת אמונה אפשר להמשיך הלאה לקיום המצוות בכלל ועשרת הדברות בפרט.

הפרשה הראשונה של ''קריאת שמע'' המופיעה לאחר עשרת הדברות, מבטאת הרחבה רעיונית ומעשית של אותו הדיבר הראשון ''אנכי ה' אלוקיך'', וזה הקשר והיחס בין שני החלקים המרכזיים של פרשתנו: ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוהֵינו ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ, וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶך, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיך וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוטָפת בֵּין עֵינֶיךָ, וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ''. פרשה זו מרחיבה כיצד ניתן לממש הלכה למעשה את תודעת האלוהות בקרבנו או כפי שהיא נקראת בחז''ל ''קבלת עול מלכות שמיים''. תודעה זו באה לידי ביטוי באהבת ה', אהבת התורה וערך לימודה והנחלתה לדורות הבאים, בחיי שילוב וחיבור שבין העולם השכלי (תפילין של ראש) לבין העולם הרגשי (תפילין של יד שמאל מול הלב) או בחיי שילוב וחיבור שבין עולם המחשבה (תפילין של ראש) לבין עולם המעשה (תפילין של יד). תודעת אלוהות זו נכנסת גם לבית היהודי דרך פתחיו (מזוזה) ויוצרת בו סוג של מוגנות וחממה של תא בין-דורי.

שבת של שלום ושלווה והשקט ובטח,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ואתחנן - תשע''א

שלום לכולם,

פרשת השבוע ''ואתחנן'' והפטרתה ''נחמו'' נקראים תמיד לאחר צום ט' באב. הפרשה מיוחדת במינה היא. שכן, מופיעות בה עשרת הדברות לצד הפרשה הראשונה של ''קריאת שמע'' הפותחת בפסוק: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד''. על עשרת הדברות נכתוב בהזדמנות אחרת. הפעם נייחד את דברינו  ל''פרשת שמע''.

''פרשת שמע'' מגמתה קבלת עול מלכות שמיים מתוך אהבה: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד''  ומיד  ''ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך - - - ''. ישנה גם  אפשרות לקבל עול מלכות שמיים מתוך יראה. שני מושגים אלו, יראה ואהבה, הם מושגי יסוד בחינוך בכלל, ובחינוך דתי בפרט. בחינוך בכלל, אנו יודעים ומודעים למושגים מקבילים מהפסיכולוגיה החינוכית: מיקוד שליטה פנימי ומיקוד שליטה חיצוני או מוטיבציה פנימית ומוטיבציה חיצונית. אחת המשמעויות של מושגים אלו היא סוגיית תיגמול התלמיד כן או לא. בחמ''ד, המחנך לקיום תורה ומצוות ולאהבת ה', השאיפה היא להביא את עצמנו ואת תלמידנו לקבל עול מלכות שמיים מאהבה. דהיינו: שההנעה לקיום תורה ומצוות תהיה מתוך הרצון הפנימי של התלמיד וכדברי הרב קוק זצ''ל: ''גבורת הרצון מחוללת את היכולת''.

מצב אידיאלי זה של עבודת ה' מאהבה, קשה להשגה ומתבססת על שלבים קודמים הקשורים לביטחון האמוני של האדם. לפי חלק גדול מהוגי הדעות בחכמת ישראל, וביניהם גם הרב קוק טענו, שכדי להגיע לעבודת ה' מאהבה חייבים לעבור שלב התפתחותי של עבודת ה' מיראה. בהיות האדם צעיר בשנים, תפיסת המחויבות שלו לקיום מצוות התורה וביסוס האמונה נובעים מיראה מפני עונש או לחילופין שכר, אך ככל שאיש האמונה מתבגר, היחס שלו לה' ולמצוות התורה אמור להיות מבוסס על בחירה מתוך אהבה. כשם שחינוכו של התלמיד בתחילת דרכו מתבסס במיוחד על מיקוד שליטה חיצוני של יראה מפני עונש או לחילופין שכר. לעומת זאת, לדוגמה, לימודי הסטודנט בהשכלה גבוהה מבוססים על מיקוד שליטה פנימי, כי על פי רוב לימודיו נעשים מתוך בחירה פנימית.

רמז לדבר: '' יראהבה '' - מילה אחת המורכבת משתי מילים לפי הסדר הנכון: קודם  תהא ''יראה''  ולאחר מכן תבוא  ''אהבה'' !

נחזור ל''פרשת שמע'': אך טבעי הדבר שאצל כל אחד ואחד באיזה שהוא מקום בלב מסתתרת גם היראה, אנו שואפים ומתפללים שנזכה לקבל עול מלכות שמיים מאהבה גדולה ומתוך שמחה.

שבת של נחמה ומנוחה,

אלכס   

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''עקב'' - תשע''ו

 

רובה של הפרשה עוסק באחת השאלות הגדולות במחשבת האמונה היהודית ובמחשבת החינוך: ''שכר ועונש''. במיוחד חתימתה של הפרשה. היא נחתמת בפרשיה שאנו אומרים בכל יום ב''קריאת שמע'' בתפילה הפותחת במילים ''והיה אם שמוע''. בדרך כלל, חתימתם של דברי הגות הם מעין סיכום, והחתימה מחוללת את תובנת הדברים כולם. הנחת יסוד זה אינה בהכרח נכונה לתורה ולפרשיות השבוע, מאחר וחלוקת הפרשיות היא אנושית והיא מבחינה כרונולוגית מאוחרת. אכן, המתבונן היטב בפרשתנו, מגלה שיש גם בפרשה אידיאות אמוניות המבוססות גם על אהבת ה', ולא רק על יראת ה' המונעת מכח הערך של ''שכר ועונש''.

 

הביטוי אהבת ה' מופיע בראש פרק י''א בפרשתנו: ''ואהבת את ה' אלוקיך''. כן כן, זו פעם נוספת על מה שכבר קראנו בפרשת השבוע הקודמת בפרשיה הנפתחת אף היא ב-4 מילים אלו. התורה באה להדגיש שמערכת יחסי האמונ(ה) שבין כנסת ישראל לאביה שבשמים, מבוססת היא גם על אהבה ולא על יראה בלבד.

 

אולם, מה היחס הנכון והראוי שבין אהבה ליראה ?!

 

יש תשובה מפורשת בפרשתנו לאתגר אמוני-חינוכי זה: ''ועתה ישראל מה ה' דורש מעימך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו ...''. התורה מציינת יחדיו בפסוק אחד את שני המרכיבים המניעים לעבודת ה'. אלא, שיש לדייק. קודם מופיעה היראה ורק לאחר מכן האהבה. לאמור, בשלבים הראשונים של חיי האדם המניע החיצוני המביא לעשיית טוב וישר, או להיפך, הוא יראת העונש או הרצון לקבל שכר. בשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות האדם, עם הגיעו לגיל בשלות והוא בעל יכולת בחירה מושכלת, עשיית הטוב והישר באה מתוך הנעה פנימית של אהבה. אכן, היחס הנכון והראוי לביטוי הכרונולוגי של יראה ואהבה בחיי האדם, בא לידי ביטוי בתצריף שבין שתי המילים שנחרזו יחדיו ובסדר הנכון: יראהבה.

 

דומה, ששאלת יסוד זו היא מעניינו של כל שליח חינוך באשר הוא. כל אחת ואחד מאיתנו שואל את עצמו מהי הדרך הנכונה: להניע תהליכים מן החוץ אל הפנים (יראה – רגולציה) או להניע תהליכים מן הפנים אל החוץ (אהבה – אוטונומיה). הדברים באים לידי ביטוי בקווים מקבילים לכל רוחב יריעת השותפים להנעת מערכת החינוך. פרשתנו מלמדת אותנו שני דברים: האחד - שכמו בכל דבר השאלה היא של מינונים ואיזונים, והשני – שיש שלבים בהתפתחות החינוכית. בתחילה מרכיב היראה משמעותי, אולם לאחר מכן האידיאה החינוכית היא לשאוף להגיע למקום של אהבה !

 

שבת מבורכת בטוב עם ברכת חודש אלול,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''עקב'' - תשע''ה

 

בפרשתנו ה''זיכרון'' וה''שכחה'' מתנצחים זה עם זה. דבר ה' בפרשה מבקש לעצב את תודעתנו בהתניה שבין אותו ''זיכרון'' חיובי ל''שכחה'' שלילית: אם תזכור אז לא תשכח, ואם תשכח אז לא תזכור. הפרשה מבטאת היטב את הזירה של אותה התנצחות. היא מתרחשת במתח שבין חיי השיגרה תלויי נכסי החומר, לבין החיים במישור העמוק יותר של אותם נכסי הרוח: ''השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך - - - פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת - - - וזכרת את ה' אלוקיך - - - '' (פרק ח', י''א-י''ח).

 

''ובתים טובים תבנה'' – כל הורה ושליח חינוך משתמש הלכה למעשה בביטוי ''בית טוב'' העולה מן הפסוק, ומייחל לעתיד שבו ילדיו ו/או תלמידיו יבנו ''בתים טובים'' לעצמם. פרשתנו מבקשת ללמד אותנו שהפרשנות הפשוטה של המונח ''בתים טובים'' אינה מספקת. בהיבט הפשטני וההקשרי של הפסוק מדובר על ''בתים טובים'' מבחינה חומרית שהם חלק משיכרון השובע שאליו יכולים להגיע. אולם, בהיבט של זירת ההתנצחות שבין זיכרון לשכחה לאורכה של פרשתנו, ''בתים טובים'' פירושם בתים ששורה בהם אותו זיכרון של נכסי הרוח של עם ישראל. בתים אלו אינם מאופיינים כמגדלים רבי רושם, אלא בכך שהם בעלי קומת יסוד איתנה ואולי אף מרתף אוצר זיכרונות מעצבי דרך. סכנת מציאות של הווה ללא עבר עשויה להוביל לשיכרון של גאווה ואהבת עצמי העולה על גדותיה, המשכחת את זיכרון הידיעה של ''דע מה למעלה ממך'' במובנו הרחב. ''בית טוב'' משמעותו בית הנשען על ערכי רוח ומסורת שאינם בני חלוף, הנמשכים מן העבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, מתוך ענווה והכרת תודה הבאה מן היחס הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

 

גם יום השבת השב אלינו מידי שבוע, מאופיין הוא בזיכרון: זיכרון למעשה בראשית של בריאת העולם – זיכרון בינינו לבין הקב''ה, וזיכרון ליציאת מצרים – זיכרון בינינו לבין זולתנו בחברה, שכן בהיותנו במצרים לא זכינו כעבדים ליום מנוחה, ואילו היום זכינו ליום של שביתה מעמל ומיצירה. ערכו החינוכי של יום השבת עצום הוא, והוא משפיע מאד על כל תודעת הזיכרון שלנו. אנו שבים ביום השבת אל אותו זיכרון רב רושם מן העבר, המעצב את דרכנו כעם לנצח נצחים. יש בשני הזיכרונות שעליהם נשענת השבת, לחזק בנו את מידת הענווה בינינו לבין בוראנו ובינינו לבין חברינו.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''עקב'' - תשע''ד

 

בחלק הראשון של הפרשה משה סוקר בנאומו המתמשך את ניסי הקב''ה במדבר. פסוק ג' בפרק ח' טעון הבהרה, וזה לשונו: ''ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך''. אם מדובר בכך שהקב''ה באופן תמידי האכיל את עם ישראל במן, אז היכן הוא בדיוק העינוי והרעב ?! - אם יש מן אז אין יותר מציאות של עינוי ורעב !

 

נראה לומר, שנקודת המוצא בשאלה שגויה מיסודה. נקודת המוצא בשאלה היא שפשוט לנו הדבר שיש בעולם שפע כלכלי של מזון לקיום. אבל, הפסוק מבקש להשמיענו את נקודת המוצא היהודית-אמונית האומרת לנו שאין שום דבר בעולם שהוא מובן מאליו, כי העולם לא מתנהל על ''אוטומאט''. מצב הצבירה הבסיסי בעולם הוא של עינוי ורעב, שהרי חלה חובה על האדם לעבוד ולעמול כדי להפיק מן האדמה את המזון לקיומו, ואם אוכלים גם כל הזמן את אותו מזון של מן מהשמים, יש כאן עדיין מציאות אלוקית השוברת את אותו מצב צבירה בסיסי של חוסר מזון המביא עימו עינוי ורעב. בפסוק זה מבקש משה רבנו ללמד את עם ישראל לדורות מהי נקודת היחס הנכונה והראויה למציאות הטבעית בעולם. נקודת היחס מתחילה מהחיים הטבעיים במדבר, והיא מתפשטת ועולה לכל זמן ומקום עלי אדמות. כשם שמודדים את גובה פני הקרקע בהשוואה לגובה פני הים, כך יש למדוד באופן אמוני את גובה המציאות הטבעית של העולם בהשוואה לגובה פני המדבר. המימד האמוני מטמיע בנו להעריך את מה שיש, להשתדל להסתפק במועט ולהבין שתמיד המציאות הקיומית שלנו יכולה להיות גרועה יותר כמו המדבר, שמאפייניו הם עינוי ורעב.

 

כולנו חיים בתוך מציאות או סביבת מציאות של שפע חומרי אין סופי הולך ומתגבר. במציאות חומרית זו דואגים כל העת בעלי העניין ליצור לנו פיתויים וצרכים חדשים לבקרים. כבעלי צלם אלוקים, רוח נשמה ורגש, אין לנו באמת צורך בכל כך הרבה פיתויים וצרכים חומריים. נסתפק מאד עם נשקיף על פני הישימון במדבר, ונראה עד כמה עלינו מעל גובה פני המדבר. נשמח אם נצליח לחנך את עצמנו לאכול את אותו מן מידי יום ביומו, ולהכיר בנס קיומנו זה אלפי שנים, כי נצח ישראל לא ישקר.

 

באה שבת באה מנוחה,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע עקב - תשע''ג

פרשתנו היא המשך לנאום/י התוכחה של משה, בפרשתנו משה מזכיר את האירוע הכפול של קבלת שני לוחות הברית. הלוחות הראשונים שנשתברו ע''י משה בשעה שהוא יורד מן ההר ורואה את העם חוטא בחטא העגל, ואת קבלת שני לוחות הברית בפעם השנייה.

מעבר לסגנון הפעולה המיידי של משה שאולי מבטא חוסר שליטה ואף מזכיר את פעולת הכאת הסלע וכל המשתמע מכך, אירוע כפול זה מעורר שאלת יסוד גדולה: לוחות הברית מבטאים ברית בין הקב''ה לכנסת ישראל, כיצד משה שובר את הלוחות שקיבל מהקב''ה מבלי לשאול את רשותו ?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לראות את האבחנה העולה מן המקראות ביחס לשני המעמדות של קבלת שני הלוחות. הפרשנים ודורשי רשומות התייחסו להבדלים ביניהם. אנו מבקשים להתייחס להיבט נוסף בעל משמעות בסיסית ומכוננת לשאלת מקומו של המנהיג ו/או המנהיגות.

שבירת הלוחות הראשונים בידי משה אכן מבטאים נכוחה את אי מעורבותו של משה המנהיג ביצירתם של הלוחות. הוא מקבלם כפי שהם כ''מוצר מוגמר'' מאת הקב''ה. העם לא בשל לקבל מנהיגות שתפקידה להנחיל רוח וחזון רק מלמעלה למטה, מן השמיים אל הארץ. זו גם הסיבה שהעם יוזם ויוצר דמות רוחנית-מוחשית בצורת עגל, שבאה מן הארץ אל השמיים, מלמטה למעלה. משה מבין את ההתנגשות: שני לוחות ברית שנוצרו בידי הקב''ה מן השמיים למעלה מתנגשים חזיתית עם דמות א-ל שנוצרה בידי העם מן הארץ למטה ! – משה שובר מיד את לוחות הברית, אולם גם מנתץ את העגל ובסופו של יום אין לוחות וגם אין עגל – שניהם שבורים לחלוטין.

למרות זאת, יש ליזכור ששתי הפעולות באו ממקום טוב וכוונה רצויה. הקב''ה מבקש להוריד לוחות של ברית לעמו ישראל, ועמו ישראל מבקש לעלות ולהתקרב אליו באמצעות חפץ מוחשי בדמות עגל. מעשה שבירת הלוחות בידי משה נכון היה גם בעיני הקב''ה בעת ההיא של ההתנגשות. ראיה לדבר, מיד אחר כך הקב''ה מצווה את משה שיפסול במו ידיו, בארץ, את הלוחות השניים בעלי אותו תוכן כמו הלוחות הראשונים. הלוחות השניים הנוצרים בידי המנהיג בארץ מבטאים בתוכם גם את הרוח והחזון האלוקיים ובה בעת גם את אותו חפץ מוחשי שהעם זקוק לו בהתקרבותו אל הקב''ה. הלוחות השניים מכפרים ממש על חטא העגל, כי הם באים מלמטה למעלה, מן הארץ אל השמיים !

מנהיגי חינוך יוצרים רוח של חינוך וחזון של שליחות כאשר מתממש הערך הגדול של שיתופיות. אפשר שבבתי החינוך ימומש ערך הפסוק ממגילת שיר השירים: ''אני לדודי ודודי לי''. שיתופיות בין עולם המחנכים לבין עולמם של המתחנכים ולהפך. מגילת שיר השירים, מגילת האהבה שבין הדוד-הקב''ה לכנסת ישראל, יכולה להוות גם מגילת האהבה שבין כל השותפים בתוך בתי החינוך.

שבת שתהא בה הליכה של הדוד לקראת הכלה כדי שנזכה את פני השבת לקבלה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע עקב - תשע''ב

במרכזה של פרשת ''עקב'' עומדת הפרשה השניה של ''קריאת שמע'' עליה הרחבנו את הדיבור בשנה שעברה (ראו באתר האינטרנט של המחוז). יאה לה מקום זה, מאחר והחלק הארי של הפרשה עוסק גם הוא בשאלת ''שכר ועונש''. כזכור, בפרשה של השבת הקודמת נכתבה הפרשה הראשונה של ''קריאת שמע'' העוסקת בקבלת עול מלכות שמיים.

 

אחד הנושאים המאתגרים בחיי הדת שלנו הוא, היחס להנעה או למניעים לקיום מצוות המחייבות בינינו לבין המקום או כפי שהגדירה זאת מסכת ''אבות'': ''על מנת לקבל פרס''  או  ''שלא על מנת לקבל פרס''. במצוות שבין אדם לחברו קיימת תובנה הנובעת מן השכל ו/או מן הרגש על משמעות קיומן של מצוות מסוג זה כפי שהוצגו ע''י חז''ל ובעלי מחשבת ישראל. במוקד התובנה: רכישה והפנמה של מידות טובות לקיומה של חברה איכותית יותר כרחמנות, רגישות, וותרנות, ביטחון בה', ענווה, חסד, עשיית צדק ועוד. אולם, במצוות שבין אדם למקום הנעת שכר מול עונש משמעותית היא לאיכות קיום מצוות אלו.

 

סדר הופעתן בתורה של שתי הפרשיות הראשונות של ''קריאת שמע'', מלמד אותנו מה היא הדרך הראויה יותר לחיי הדת שלנו במצוות שבין אדם למקום. הפרשה הראשונה מפרשת השבוע הקודמת מתייחסת לאהבת ה': ''ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך''. הפרשה השניה מפרשת השבוע שלנו מתייחסת ליראת ה' מתוך שכר או עונש: ''והיה אם שמוע תשמעו''. על פי סדר זה מובהר לנו שנקודת המוצא היא אהבת ה'  ולא  יראת ה' הנובעת משאלת השכר או העונש.

 

אולם, לא כך נראה בדברי פסוק משמעותי בפרשתנו: '' ועתה ישראל מה ה' שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' - - - ולאהבה אותו - - - ''. קודם מוזכרת ''יראה'' ורק לאחר מכן מופיעה ה''אהבה'' ?!

 

נראה בעיני, שיש להבחין בין הסדר האידיאלי לסדר הטבעי. לאמור, במישור האידיאלי המניע המרכזי לקיום המצוות  אמור להיות במדרגה גבוהה של אהבת ה'. במישור הטבעי, כל פרט מהעם וכל העם, מוכרחים הם לעבור שלב התפתחות בקיום חיי הדת, המתחיל ביראת ה' מתוך שאיפה שבסופו תשרור אהבת ה' גדולה עם פחות ופחות מניעים של שכר ויראה מפני עונש.

שבת מנוחה מתוך אהבה ושלום,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע עקב - תשע''א

פרשת השבוע ''עקב''  ממשיכה באופן כללי, כפי שאמרנו בפתיחת ספר ''דברים'', את הסקירה על העבר של אירועי המדבר וכן את ההכנות לכניסה בעתיד לארץ ישראל.

במרכזה של הפרשה אנו מוצאים את הפרשיה השנייה של ''קריאת שמע'': ''והיה אם שמוע''' שעוסקת בקבלת עול המצוות המביאות לשכר, ולהפך – לעונש. להזכירכם, בפרשה הקודמת קראנו את הפרשיה הראשונה: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'', שתוכנה הוא קבלת עול מלכות שמיים. זהו הסדר ההגיוני אמונה בה' מובילה לקיום מצוות. למרות שלפי תפיסת ההלכה למעשה, קיום מצוות אינו מצריך כוונה. כלומר: כל יהודי ויהודי שמקיים מצווה בלי שהוא מכוון בה לשם קיום המצווה, קיום המעשה נחשב כמצווה ושכרה תקף. לדוגמה: כל יהודי שעושה מעשה של כיבוד הורים, ביקור חולים, לווית המת, צדקה וחסד, חי בארץ ישראל, לומד דברי תורה, נושא אישה, בונה תא משפחתי עם ילדים – מעשהו בגדר של מצווה ממש ומקבל עבורה שכר. בשאלה הפילוסופית על האפיון וההגדרה של השכר והעונש האלוקיים לא נעסוק עכשיו.

אולם, יש מן המשותף בין שתי הפרשיות, למשל: שינון תורה ( בפרשיה הראשונה: ''ושיננתם לבניך ודברת בם'' ), ולימוד תורה ( בפרשיה השנייה: ''ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם'' ). מסדר הדברים ולשונם עולה, שה''שינון'' הוא שלב מוקדם יותר מן ה''לימוד'', והוא מופיע בלשון יחיד. האב הוא זה ש''מדבר בם'', ואילו ה''לימוד'' מופיע לאחר מכן ובלשון רבים, והילד הוא זה שצריך ל''דבר בם'' ולא האב. נראה לי לומר, שהפרשיה הראשונה מופנית אל היחיד שמחנך את בנו ודרך ה''שינון'' הולמת מאד הוראה יחידנית. שהרי, כל ילד וילד משנן לעצמו על פי סימני-זיכרון משלו. לעומת זאת, הפרשיה השנייה מופנית אל הרבים ודרך ה''לימוד'' ראויה יותר להוראת קבוצה. אולי כבר פה טמונים היסודות הדידקטיים של תורת ההוראה שנחקרו במיוחד ב-50 השנים האחרונות.

ראוי לציין, שבשתי הפרשיות מופיעות גם מצוות תפילין ומזוזה שבהם אנו כותבים על קלף שתי פרשיות אלה, ועל כך בפעם אחרת.

שבת שלום ומבורך,

אלכס  

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ראה'' - תשע''ו

 

''ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'' – כך פותחת פרשתנו, מי אמר למי ?!

 

לכאורה על פניו, נישמע שהקב''ה אומר זאת לעם ישראל. אולם, כידוע זה חלק מנאום ההכנה של משה אל העם לקראת הכניסה לארץ. פעמים רבות הפנייה בנאום לאורך ספר דברים היא בלשון יחיד, ומכוונת היא לכל אחד ואחד מהעם.

 

הפסוק פותח במילה ''ראה'', ולא ''שמע''. משה המנהיג מגדיר במדויק את ראית המציאות ללא כחל וסרק, וללא שום פרשנות סובייקטיבית: אתה רואה שיש טוב ויש רע בעולם, ועליך לבחור בדרך הברכה. כל תוכנת ניווט שאנו מכירים זקוקה היא להגדרות חד-משמעיות בהתקנתה, וכאשר נבקש לנווט היא דורשת מאיתנו יעד ברור, כדי שבסוף נוכל להתבשר על ידה ''הגעת ליעד''. אין חצאי הגדרות, אין לפרש את הגדרות התוכנה, ובוודאי שאין אפשרות להמציא הגדרות משלנו. תוכנת ניווט היא תוכנת מנהיגות, היא מנהיגה אותנו (בנהיגה ...) כדי שנוכל להגיע בביטחה ובזמן אל מחוז חפצנו.

 

מנהיגות דורשת הצבת יעדים ברורים. דפי ההיסטוריה של עמנו ושל אומות העולם מלאים בכישלונם של מנהיגים על כך שהם פירשו את המציאות ולא הגדירו אותה באופן ברור ומדוייק (למשל, חטאם של המרגלים נשיאי ישראל). בספר במדבר הרחבנו פעמים רבות על סוגיות המנהיגות ועל משברי המנהיגות כפי שבאו לידי ביטוי במסע במדבר סיני (להרחבה ועיון ראו דרך הקישור מטה).

 

השבת שבפתח היא גם שבת ראש חודש אלול. אתמול שמענו את קולו של הצלצול הראשון המעורר את כולם להתחדשות ושינוי בשנת הלימודים חדשה, ומחרתיים נשמע לראשונה את קולו של השופר המבקש לשפר ולעורר אותנו, בנהיית בכיו, לשינוי והתחדשות רוחנית, להיות במקום טוב יותר כלפי אלוקים ואדם. צירופם של קול פעמון הצילצול עם קול השופר מבטאים נאמנה עד כמה עשייתנו החינוכית היא רוחנית-ערכית, וממש לא למטה מזה !

 

צלצול הפעמון והמיית השופר ישפיעו עלינו כאשר אנו שליחי החינוך, נגדיר לעצמנו יחד עם השותפים לדרך החינוכית, מה היעד החינוכי-לימודי שאליו אנו שואפים להגיע. נשתדל להימנע מפרשנות והסברים או מחצאי הגדרות. ברוך ה', ש לכל אחת ואחד מקום רב להתקדם בו. יתכן שאולי ניצטרך ל''חשב מסלול מחדש''. אולם, כאשר יש התמדה, מסירות ואחריות לבסוף תגיע ההודעה המשמחת: ''הגעת ליעד'' !

 

שבת, ראש חודש אלול ושנת לימודים מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ראה'' - תשע''ה

 

לא מפתיע אם נסתפק לכתוב רק על 4 המילים הראשונות של פרשתנו: ''ראה אנכי נותן לפניכם - - - ''. שכן, יש במילים אלו כדי לגרום לנו להיכנס במעט כובד ראש לשערה של השבת ושל חודש אלול. חודש של דין וחשבון לסיומה של שנה לקראת שנה חדשה.

 

''ראה'' בלשון יחיד ו''לפניכם'' בלשון רבים. למי פניית הקב''ה מופנית, אל היחיד או אל הרבים ?!

 

לשאלה זו כמו להרבה שאלות לאורך כל ספרי התנ''ך על חילופי לשון בין יחיד לרבים, ניתנות תשובות במדרש ובפרשנים שמגמתן ליצור ''הרמוניה דרשנית'' המאחדת רעיונית בין לשון היחיד ללשון הרבים שבפסוק. על פי רוב, התשובות אינן מתבססות על פשוטו של מקרא. התשובה שנציע על השאלה שעולה בפתיחת פרשתנו, מבקשת היא לומר שמגמת השינוי בין לשון יחיד ללשון רבים בשער פרשתנו, מכוונת היא מלכתחילה לפשוטו של מקרא, ואין בה שום ניסיון ליצור ''הרמוניה דרשנית''.

 

הפניה של הקב''ה אל היחיד – ''ראה'' - לבחור בין ברכה לקללה, בין טוב לרע, יכולה היא להיות מושפעת מן הבחירה של הרבים – ''לפניכם''. היסוד המחשבתי-אמוני של ''בחירה חופשית'' סובל שתי משמעויות: האחת הידועה לנו - בחירה חופשית של האדם ביחס להשגחתו הפרטית של הקב''ה, במישור שבין אדם למקום, השנייה – בחירה חופשית של האדם מקונפורמיזם, מהצורך והלחץ לישר קו עם הרוב בחברה, במישור של בין אדם לחבריו. את המשמעות השנייה של יסוד ''בחירה חופשית'' מקונפורמיזם אנו למדים מתוך חילופי הלשון בשערה של פרשתנו. יש ''בחירה אישית חופשית שיכולה להיות הפוכה לחלוטין מה''בחירה החופשית'' של הרבים (=''לפניכם''), ובכל זאת עליך להיות נאמן למה שהחלטת לבחור טוב ומבורך לעצמך (=''ראה''). למותר לציין, שהבחירות האישיות החופשיות מתייחסות הן כמובן לעולם האידיאות של ה''אני המאמין'' האישי והן לעולם ההתנהגותי-מעשי האישי. אולם, לגבי האחרון חלות מיגבלות המונעות פגיעה בזכויותיו הבסיסיות של הזולת המושתתות על פי המוסר, ההלכה היהודית והחוק.   

 

חובה שהיא זכות גדולה היא, לחנך את עצמנו ואת תלמידינו לבחירה אישית חופשית מלחצים חברתיים. יסוד ה''בחירה החופשית'' האישית, למרות מיגבלותיו בעולם ההתנהגותי-מעשי, הוא יסוד חינוכי מעצים המביא למנהיגות ואחריות, ומעמיד כל העת את עצמנו ואת תלמידינו בשאלת היחס שבין האישי לציבורי, בין היחיד לרבים. יסוד זה מחנך לאמת וכנות פנימיים המחוללים אמונה ואמון רב, בראש ובראשונה בעיני עצמנו לעצמנו, וכמובן ביננו לבין הזולת ולהפך.

 

 

שבת וחודש מבורכים בכנות ואמת של ראיית טוב,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ראה'' - תשע''ד

 

הפרשה פותחת במילים: ''ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה''. מה בדיוק הקב''ה מצווה אותנו ''לראות'' ולאן לוקחת אותנו ראיה זו ?!

 

לכאורה, מה מקום יש לשאלתנו, התורה מיידית מבארת לנו מהי אותה ראיה: לשמוע אל מצוות ה'- הברכה, לעומת אי שמיעת מצוות ה' – הקללה. אולם, נבקש לדקדק בלשון הפסוק: ''לשמוע אל מצוות ה''', ולא נכתב: לשמור את מצוות ה'. אמנם יש שוני באות אחת בלבד בין לשמוע ולשמור, אבל הוא שוני משמעותי ביותר, וממנו נבין מה מצופה מאתנו מאותה ראיה.

 

שמירה – מבטאת את העולם המעשי של קיום מצוות, פעמים שאנו עשויים להיכשל בו בגלל פניו הטכניים, בלשון חז''ל: ''מצוות אנשים מלומדה'' – סוג של שגרה ו/אולי שחיקה. שמיעה – מבטאת את עולמן הפנימי-המשמעותי של המצוות. לאמור: הראיה המופיעה בפרשה לוקחת אותנו אל השמיעה, מן החוץ אל הפנים. מה שאין כן אם הראיה הייתה לוקחת אותנו רק אל שמירת המצוות במובן המעשי-טכני אבל לא המשמעותי.

 

מתוך תובנה זו, ניתן להבין באופן נוסף את בחירת המקום להקרבת הקרבנות והרמת תרומות ומעשרות בפרשתנו (פרק י''ב, י''א-כ'). נושא בחירת המקום פותח במילים בפסוק י''א: ''והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם לשכן שמו שם''. מה גורם לאותו מקום שה' ישכן שמו שם ?! – מקום שנמצאים בו אנשים ש''אין להם מקום'', במובן החברתי הרחב והעמוק של הביטוי. אנשי שבט לוי – אין להם ממש מקום של נחלה, ומוחלשי החברה מבחינה כלכלית. זהו התבחין לבחירת המקום לשכן את שמו של ה' בו. רק שם מותר לנו להקריב קרבנות ולהעניק תרומות ומעשרות ללויים ולמוחלשי החברה. התבחין חוזר על עצמו, כסגירת המעגל וחיזוקו, בחתימת הנושא של בחירת המקום בפסוק כ' האחרון: ''השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך''. באותו מקום, אין מקום לחשוב ולדאוג רק לעצמך. אין מקום ליחיד, יש מקום לציבור. אין מקום רק לאני, יש מקום גדול לערבות ההדדית.

 

כולנו צריכים לשאול את עצמנו כל העת: מתי אנו זוכים למקום שנבחר לשכן בו רוח של ערכים, חינוך וקדושה ? – במקום שיש בו דאגה, מחוייבות ואחריות מתוך שמחה וערבות הדדית לכולם, כולל אלה ש''אין להם מקום''.

 

שבת מבורכת עם ברכת חודש אלול החל השבוע,  

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ראה – תשע''ג

לפרשתנו קיימת מסגרת. בפתיחה מופיע הציווי האלוקי על ריכוזיותו של  ''המקום אשר יבחר ה''' (פרק י''ב, ה') ביחס למקומות רבים של אלילות ועבודה זרה שאותם יפגוש העם לרוב בכניסתו לארץ. סופה של הפרשה גם הוא עוסק ב''מקום אשר יבחר ה''' (פרק ט''ז, ט''ו), בעקבות הציווי על עליה לרגל בשלושת הרגלים.

אולם, יש להבחין בין פתיחת הפרשה לחתימתה. בפתיחה, אותו ''מקום'' מרכזי נבחר לצורך עבודת ה' קבועה ושגרתית במיוחד של הכהנים, ובניגוד מוחלט לפיזור העבודה הזרה והאלילות בכל רחבי ארץ ישראל. בחתימת הפרשה, ה''מקום'' מתואר לא רק בהיבט של עבודת ה' בשלושת הרגלים, כי אם גם כמקום אשר כל העם מתאחד סביבו, והצד החברתי והערבות ההדדית הם מוטיב משמעותי הנובע מבחירת המקום. אבחנה זו שבין הפתיחה לחתימה מאפשרת לנו לראות את בחירת ''המקום'' בהיבט שלם. מצד אחד הפתיחה מדברת על בחירה שנובעת ממקום של ''סור מרע'' מחמת ריבוי מקומות של עבודה זרה ואלילות, ועוסקת ביחסים שבינינו לבין הקב''ה. מצד שני החתימה מדברת על ''עשה טוב'' של עליה לרגל של כל העם והדאגה לגר, ליתום ולאלמנה, ועוסקת ביחסים שבין אדם לחבירו ו/או לחברה.

את התפיסה השלמה על המשכן או המקדש מבטאת לנו המסגרת של הפרשה. מרכזיות ''המקום'' מתאפשרת רק אם מתקיימים בה שני המישורים: עבודת ה' ראויה יחד עם אחדות העם מתוך ערבות הדדית. אולי אם נעז לומר, שסופה של הפרשה המבטאת ''עשה טוב'' חברתי ממיצבת את בית הבחירה במקום רוחני גבוה יותר מאשר ראשיתה של הפרשה שעוסקת במניע לבחירת מקום מרכזי לעבודת ה' מחמת ''סור מרע'' מאותה עבודה זרה וריבוי מקומות של אלילות.

בעולם החינוך אנו נמצאים כל העת במתח שבין ה''סור מרע'' ל''עשה טוב''. פעמים שאנו מוצאים את עצמנו עסוקים יותר מידי ב''סור מרע'' ולא מצליחים לממש את החלום על ה''עשה טוב''. נדמה, שהתורה אומרת לנו באמצעות המסגרת של הפרשה, שמרכז הכובד של שליחותנו החינוכית צריך להיות מוטל על ''עשה טוב'' פחות מאשר על ''סור מרע''.

שבת מבורכת בברכת החודש שבפתח הוא חודש אלול,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ראה וראש חודש אלול – תשע''ב

יאה לפרשתנו לפגוש את ראש חודש אלול, ויאה לראש חודש אלול לפגוש את פרשתנו.

הפרשה פותחת באתגר הבחירה שעומד לפני כל אדם בוגר. אחד המאפיינים של בן אנוש, לעומת יצורים חיים אחרים הוא, שברוב המצבים הטבעיים הנורמאליים יש לאדם שליטה על בחירותיו. יש חירות בבחירות (=''בחירה חופשית''). ה' מונה שתי אפשרויות: בחירה טובה – ברכה, בחירה רעה – קללה. התורה מגדירה מיד מהי בחירה טובה, בלשוננו: קבלת עול של מסגרת יהודית-מוסרית שיש בה כל העת מימוש מעשי של רעיונות רוחניים (=מצוות) מתוך טהרת המחשבה והדיבור.

יסוד הבחירה הוא יסוד חינוכי משמעותי בחייו של בוגר. יסוד זה מקשר את פרשתנו לחודש אלול. יש לסקור בקצרה את הלוח העברי שלנו כדי להבין את ההקשר:

40 יום לאחר חג השבועות (שחל בו' בסיון) משה מוריד את שני לוחות הברית ושוברם (בי''ז בתמוז - צום). 22 הימים שלאחר מכן, בעקבות ימי אחרים בקורות עמנו, נקראים ''שלושת השבועות'' עד יום חורבן בית המקדש (ט' באב - צום). 22 הימים הנוספים שלאחר מכן נקראים בקורות ימי זמננו ''בין הזמנים'' – חופשת הקיץ של חובשי ספסלי הישיבות עד ראש חודש אלול. בראש חודש אלול, נחזיר השנים אחורה, עולה משה בשנית ויוצר בעצמו את שני לוחות הברית במשך 40 יום ויורד ביום כיפור (י' בתשרי - צום).

מה ראה משה רבנו לעלות שוב ל-40 יום ולהוריד בדיוק את אותם שני לוחות ?! וכי הוא לא יכול היה לומר את הדברים מיד בעל-פה ו/או ליצור שני לוחות ולתת אותם מיידית לעם ישראל ?!

התשובה לשאלה זו נמצאת בכח הבחירה הטמון בהבנת מקומם של הלוחות השניים וחודש אלול. אינם דומים לוחות ראשונים שניתנו מלמעלה למטה – מה' למשה, ללוחות שניים שנוצרו בידי משה – מלמטה למעלה. הלוחות השניים שנוצרו בידי משה במשך חודש אלול ועשרת ימי תשרי דורשים 40 ימים לפחות כמו הלוחות הראשונים שנוצרו בידי ה'. אם אדם בוגר בוחר בדרך עליו להתכונן אליה במלוא המרץ ובטהרת הכלים. למרות שאולי בדרך הזו הלכו כבר לפניו מנהיגים פורצי דרך (לוחות ראשונים). בחירה טובה שמביאה ברכה, אינה יכולה להיעשות ללא חשיבה וללא מוכנות. פרשתנו, חודש אלול ועשרת ימי תשרי לצד יצירת לוחות הברית בידי אדם, בידי משה, מלמדים אותנו שהכנה ראויה וכבדת ראש מובילים למימוש כח הבחירה החופשית. כח מאתגר זה הוא היסוד להתפתחות האנושית בכלל, והאישית בפרט של כל אחד ואחת מתוכנו.

 שבת וראש חודש מלאי ברכה,

 אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ראה - תשע''א

''ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה''

פסוק ראשון זה של פרשת ''ראה'' עוסק באחת מסוגיות היסוד במחשבת ישראל:  ''בחירה חופשית'' ( נושא זה מופיע בתורה גם בסוף פרשת ''ניצבים'' )

הרמב''ם מסביר (''שמונה פרקים'', פרק ח'), שכל פעולותיו של האדם מסורים לו, ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. אין  שום כורח עליון של עשייה כל שהיא. לכן בא הציווי של ה', כי יש בחירה חופשית ואין הכרח, שהרי אם לא הייתה בחירה חופשית, לא היה מקום לשכר ועונש.

הנביא ירמיהו במגילת איכה, שקראנו לא מזמן בצום תשעה באב, טוען : '' . . . מפי עליון לא תצא הרעות והטוב; מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו; נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' ''.

כלומר, ה' לא מכריח אותנו לבצע מעשה חיובי או שלילי, ובמילא הוא לא קובע לנו אם יהיה לנו רע (עונש) או טוב (שכר). האדם צריך לבדוק את עצמו מדוע בחר בדרך פעולה שלילית שאינה מוסרית, ולא להתלונן על כך שכח עליון גרם לו לעשות את החטא, עליו להתלונן רק על עצמו !

בעידן השפע והמתירנות שבו אנו חיים, ''חיזוק שריר כח הבחירה'' היא משימת החינוך החשובה ביותר המוטלת עלינו כמחנכים וכהורים. השפע החשוף, חי ובועט לכל עבר והוא מאד מאד מבלבל ואף מטעה. כל העת אנו, ילדנו ותלמידנו עומדים בצומת של בחירה. הן בעולם החומר והן בעולם הרוח. יש דרישה הולכת וגוברת של ''בחירה חופשית'', אלא שיש לחנך ב''חופש הבחירה'' גם לנדבך המשמעותי שלה: לכל בחירה יש תג מחיר. קח אחריותיות על בחירתך, האם בחירתך עשויה להוביל לטוב או לרע, לשכר או לעונש, לברכה או קללה ?!

שבת של שלווה ומנוחה, וזה תלוי רק בבחירה שלנו - - -

אלכס    

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שופטים''- תשע''ו

 

לא מעט פסוקים מוקדשים בפרשתנו, וכן בתחילת הפרשה של השבת הבאה, לנושאי מוסר ומלחמה. גם הנושא של שפיכות דמים בשגגה ובזדון בקרב העם, לא ניפקד מקומו בפרשתנו.

 

בתוך כל הנושאים הכבדים הללו, העוסקים בלהיות, לשרוד או לחדול, מופיע איסור ''בל תשחית'' של עצי פרי. יש להימנע מלעבור על איסור זה בשעת מלחמה, כאשר משתמשים בעצים כחומרי גלם למצור. הופעתו של האיסור דווקא בשעת מלחמה נראה מוגזם, ויכול להיות מובן על סף הגרוטסקה: האמנם בשעת מלחמה כשעוסקים בחיים ובמוות, יש זמן ופניות לתעדף עץ סרק מפני עץ פרי כדי לנצח בה ?!

 

אכן, כל פעם שאנו מעיינים בפרשה, איסור ''בל תשחית'' נראה כנטע זר בהקשר לנושאים המוזכרים לפניו ולאחריו. אלא, שלא כך הם פני הדברים בתורה. דווקא במציאות הגסה והכי פחות רגישה של החיים ממש כשנוגעים במוות, אנו נדרשים להביט פנימה לעומק ולבחון את עצמנו בהיבטים מוסריים. זה מתחיל בעולם הצומח - ''כי האדם עץ השדה'' נאמר בפסוקים שם. לאמור, אי השחתת עצי פרי אמורה לעורר את האדם בשעת מלחמה לזהירות והחמרה בשמירה על חיי אדם. ההשלכה של הדברים היא למלחמת הקיום היומיומית, שעשויה לפתות אותנו למקומות של השחתת המידות ולשחיתות. איסור ''בל תשחית'' בעולם הלכה נוגע במיוחד למזון ומאכל. אולם, מקומו היותר גבוה והיותר נישגב נמצא בהקפדה המוסרית-ערכית בכל הקשור ליחסים בין בני אנוש, ולמותר לציין, גם בין בני אנוש לבעלי חיים.

 

עולם החינוך מושתת הוא בין היתר גם על ערך ''השמירה''. ערך זה יכול להשתנות במינונים או בתחומים. אולם, שמירה על ערכי מוסר וטוהר מידות, שהם חלק ממשמעות האיסור ''בל תשחית'', כפי שראינו בפרשתנו, תמיד יעמדו לנוכח פניו של כל אחת ואחד מישראל, ובוודאי לנוכח פניו והליכותיו של כל שליח החינוך.

 

שבת מנוחה,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שופטים'' - תשע''ה

 

פירוש נפלא וידוע אנו מכירים על הפסוק הראשון בפרשתנו: ''שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך - - - ושפטו את העם משפט צדק''. הפירוש דורש ומדייק מהמילה ''לך'', שעל כל אדם ואדם להעמיד לעצמו מעצמו שופט ושוטר, כדי לתת לעצמו דין וחשבון על מחשבותיו, דיבורו והלך מעשיו.

 

שמא פירוש מוסרי-דרשני זה יכול להימשך גם לפסוק הבא: ''לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'' ?!

 

נראה לנו לומר, שפירוש נפלא זה נמשך הוא גם אל הפסוק השני. בשעה של חשבון נפש אישית, על האדם לשפוט עצמו במשפט צדק. עליו לשאוף לאובייקטיביות, למרות הנטייה הטבעית ש''אדם קרוב אצל עצמו''. בשיפוט עצמי יש להימנע ולהתרחק מהטיית המשפט עד מבלי להכיר את פניו שלו. גם  לקחת ''שוחד'' מעצמי לעצמי הוא לא נכון וראוי. ''שוחד'' זה מובנו, וויתור או עיגול פינות לעצמך בתירוצים שונים ומגוונים הבאים עלינו תכופות, ויסודם בעצלות או בחוסר רצון להשתנות. הוויתור לעצמנו מלווה פעמים רבות בעילת העילות של ''לא נורא – יהיה בסדר''. בסופו של יום הוא מעוור את עינינו ומסלף את דברי הערכתנו על עצמנו כלשון הפסוק, ובכך מונע את התקדמותנו.

 

פירוש מוסרי-דרשני זה שהחלנו אותו על שני הפסוקים בפתיחת הפרשה, איננו עומד ותלוש מהקשרו של הפשט על שני פסוקים אלו. הפשט והדרש על שני הפסוקים משלימים זא''ז ויוצרים זיקה של יחסי גומלין בן היחיד לציבור ולהפך. מתי תכון מערכת משפט ושיטור ראויים לכללו של העם ? – בשעה שהיחיד יהיה בעל שיטור ושיפוט עצמי אובייקטיבי ראוי ונכון, וכן להפך: כאשר יעמדו מולנו אנשי מידות ומוסר בשיטור ובשיפוט כסמל ודוגמה אישית למנהיגות ראויה של הכלל, היחיד ישאף ללמוד לעצמו ממידותיהם התרומיות שישפיעו על הליכותיו.

 

חודש אלול מזמן לנו היבטים מגוונים להתקדמות ושינוי לקראת שנה חדשה. הפרשות בספר ''דברים'' מאופיינות מאד באותם יחסי גומלין שבין היחיד לציבור. עקרונות אלו מלבד היותם עקרונות חברתיים חשובים, הם בעיקר עקרונות חינוכיים של ערבות הדדית שביסודה רגישות. כל קבוצת השתייכות חינוכית (תלמידי כיתה, מנהלים, מדריכים, מפקחים וכו') מחוייבת היא לאותם יחסי הגומלין בין היחיד לציבור ולהפך. שני הפסוקים הראשונים בפרשה מלמדים אותנו שאיש חינוך בכל תפקיד שהינו בעל מידות וערכי מוסר נעלים, יש בכוחו להשפיע על קבוצת השתייכות חינוכית שלמה, וכל קבוצת השתייכות חינוכית, שהיא איכותית בערכי המוסר שבה ובעלת מידות טובות, עשויה להשפיע ולחולל שינוי על כל יחיד ויחיד הנמצא עימה בקשרי חינוך ולמידה.

 

שבת של שלום ושלווה,      

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''שופטים'' - תשע''ד

 

פרשת השבוע היא היסוד לסמכות חכמים ולעמוד התורה שבעל פה. מן הפסוקים נושבת רוח ממלכתו של המלך המתמנה עם כניסתנו לארץ ישראל, ובה יש את 3 רשויות השלטון, בשפתנו העכשווית: המחוקקת, השופטת והמבצעת. בתחילת הפרשה פסוק אחד צד את עינינו וראוי להבנה: ''צדק צדק תרדוף למען תחיה ... '' (פרק ט''ז, כ'). אנו מבינים שכפל המילים ''צדק'' בא להדגשה מחייבת וטוטאלית לרדיפתו. אולם, קשה לקבל הבנה זו מאחר ואין כפל לשון על הפועל כמו בכל הפועלים האחרים בתורה שבהם יש חיזוק לפעולה, כגון: ''עשר תעשר'', ''הכה תכה'' (דוגמאות מפרשת השבוע שעבר) ועוד. לפיכך, מובנו של הפסוק הוא, שעלינו לרדוף אחר ריבוי צדקות בו זמנית ואין צדק אבסולוטי, האמנם ?!

 

אנו מכירים בעובדה שבכל עימות הדורש הכרעה אין צדק אבסולוטי עלי אדמות, ובכל צד מתדיין יש גם מן האמת. חז''ל התייחסו לשלוש רמות הכרעה: דין, אמת ושלום. היכן הכרעת ה''צדק'' הנרדף ? – הכרעת ''השלום'' היא הכרעת ''הצדק'' ! ריבוי צדקות נרדפות בו זמנית (''צדק צדק תרדוף''), פירושו לעשות פשרה בדין. לכן, הצדק הוא השלום, כי פעולת הפשרה המגשרת בין ריבוי הצדקות של בעלי הדין מביאה לשלום. הפשרה איננה סוג של הכרעה בלית ברירה או הכרעה בדיעבדית. הצדק הוא השלום שבין אדם לחברו המבטא הרמוניה, השלמה וחיבור: ''למען תחיה'', בניגוד להכרעות ''דין'' ו''אמת'' שאינן יוצרות שלמות והרמוניה, ובעלי הדין נשארים בסופו של יום מנותקים זה מזה.

 

תפיסת הפשרה והגישור לא תמיד זכתה וזוכה לאהדה. יש שראו ועדיין רואים בה סוג של בריחה מהתמודדות, ושאין לה מקום רשמי בקבלת הכרעות ו/או החלטות. נדמה, שבעולמינו החינוכי העכשווי היא קונה לה מקום של הצלחה וכבוד. דווקא, בעידן שבו הסמכות נשחקת, יש מקום להגדיל הלכה למעשה מלכתחילה, ולא כסוג של ברירת מחדל, את כוחם של הפשרה והגישור בעולם החינוך.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

 

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שופטים -תשע"ג

פרשתנו פותחת בפרק חשוב בהערכות הכניסה לארץ ישראל הכולל מיסוד רשות מחוקקת (מינוי מלך – ''שום תשים עליך מלך''), רשות שופטת ורשות מבצעת (מינוי שופטים ושוטרים – ''שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך''). תיאור התורה לתהליך מינוי מלך מעורר בנו מחשבות על תכונות דמותם של מנהיגים. במפתיע מאד, אין התורה מבקשת למנות מלך שתכונותיו האישיות וסגולותיו השכליות מורמות מעם. על פי התורה תנאי הסף למינוי מלך ולכהונה נכונה וראויה הם מינימאליסטים ביותר: אחת - הוא צריך להיות מלך מקרב העם (''מקרב אחיך תשים עליך מלך''), שתיים – אורח חייו והליכותיו מהווים דוגמה אישית לצניעות (''לא ירבה לו סוסים… נשים … וכסף וזהב לא ירבה לו מאד''). לאמור, המלך צריך להיות בעל דמות עממית להזדהות, דמות מופת לחיקוי לענווה ולצניעות.

כיצד מלך שהוא כל יכול, יכול גם להתמיד בכך לאורך כל זמן המלוכה ?! - המעניין הוא, שכבר לפני אלפי שנים עוד בהליכתנו במדבר לקראת הכניסה לארץ, התורה מבינה שגם כאשר מלך מתמנה מתוך העם, וגם חי חיים צנועים שאינם מנקרי עיניים, אינם ערובה וביטחון שהמלך העממי והצנוע בעקבות שיכרון הכח לא ישתנה לרעה. הפתרון הוא, שמלך חייב לכתוב לעצמו ספר תורה שהוא קורא בו תדיר ושהספר צמוד אליו כל העת. התורה מהווה מעין תזכורת, סוג של תעודת ביטוח, לשמור על ענווה מול אחיו ובאורח חייו הצנוע: ''לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה''. המלך והתורה כל הזמן צמודים הם, אינם נפרדים. מי שרואה מלך - רואה תורה, מי שרואה תורה - רואה מלך.

דומה שתכונת מנהיגותם של אנשי חינוך מתאפיינת אף היא באותם תנאי סף ושליחות ראויה מתוך ענווה וצניעות. איש חינוך הוא דמות להזדהות, דמות לחיקוי. איש חינוך הוא ממש כמו מלך. כשרואים איש חינוך – צריכים לראות כנגד עיננו תורה, ושרואים תורה – צריכים לראות ממש בבד בבד את איש החינוך !  

באה השבת באה מנוחה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שופטים - תשע''ב

תורתנו מתייחסת בפרשת השבוע, בין היתר, גם להיערכות הרוחנית-נפשית לקראת יציאה למלחמת מצווה כחלק מההכנות הרבות לקראת כיבוש ארץ ישראל המאפיינות את ספר דברים. הכהן מדבר אל צבא העם כדי לחזקם ולאמץ את לבבם: ''אל ירך לבבם אל תיראו . . . ואל תערצו מפניהם''. לאחר מכן, שוטרי העם מבקשים ביוזמתם לפטור מיציאה למלחמה את היראים מפני האויב הרב והעצום. בנוסף מופיעות עוד 3 בקשות הפוטרות חיילים מסיבות אישיות: חייל מאורס לפני חתונתו, חייל שרק החל לבנות את ביתו ולא חנכו וחייל שנטע כרם ולא קיים עדיין את מצוות נטע רבעי המכשירה את הפירות לאכילה. לאמור: יש 4 מצבים בלבד שההנהגה פוטרת מיוזמתה חיילים מיציאה למלחמה. למותר לציין, שמכאן אנו למדים שחיילי ישראל כולם רצו להילחם במלחמת מצווה מתוך רצון ומוטיבציה גבוהה, אלא שהנהגת העם מיוזמתה מבקשת מהם לא לצאת למלחמה בכל אחד מ-4 המצבים הנ''ל.

לגבי הפטור הראשון הכללי של חיילים יראים ורכי לב, התורה מנמקת בצורה מובנת כדי שלא ימיסו את לבב אחיהם בשעת מלחמה. אולם, ראוי להבין את שאר 3 מצבי הפטור האישיים לעיל. התורה כותבת נימוק לפטור. יש חשש שראשו של החייל לא יהיה נתון למלחמה כי הוא יפחד להיהרג כי הוא יחשוש שאיש אחר ישא את ארוסתו או איש אחר יחנוך את ביתו או איש אחר יכשיר את הפירות לאכילה. נימוק זה ראוי להעמיק בו. הרי יש עוד הרבה מצבים ו/או מצוות שאדם יכול היה לעשות והוא לא יעשה כי הוא עשוי להיהרג במלחמה ואולי איש אחר יקיימם, מדוע אם כן פוטרים מיציאה למלחמה רק ב-3 מצבים אלו ולא בעוד רבים אחרים ?!

נראה בעיני לומר, ש-3 מצבים אלו מבטאים שלשה מישורים יסודיים שיחס האדם אליהם צריך להיות או הוא כבד משקל: בת/בן זוג (=זוגיות)  בית (=משפחה)  פירות (=פרנסה). שלושה מצבים אלו בלבד ראויים הם לבחינה אחראית על ידי האדם לאורך כל חייו בכלל ובערב יציאה למלחמה בפרט. לאור משמעותם העמוקה, הנהגת העם מכירה בהם ומבקשת לא לפגוע באותם שלושה מצבים, כי התשתית הלאומית הכללית מונחת על חוסנו ועוצמתו של כל  תא משפחתי פרטי מקרב העם. לאמור, כשיש התנגשות בין מלחמה מבחוץ לבין מלחמת החיים פנימה, של כל תא ותא משפחתי בתוך העם, מלחמת החיים עדיפה היא.

אידיאה זו מנחה אותנו גם כמנהיגי חינוך לקראת פתיחתה של שנה חדשה. חינוך פנימה שעושה טוב וישר בבתי חינוך בכל שכבות הגיל יחד עם בתי משפחות תלמידינו, יוצרים את החוסן והעוצמה החינוכית לדורות הבאים האמורים לנצח תרבות של ניהיליזם בת חלוף שחדרה לחברה היהודית מבחוץ.

שבת של מנוחה והחלפת כוחות,      

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע שופטים - תשע''ב

פרשתנו ממשיכה לעסוק בהכנות לקראת הכניסה לא''י. כשמעיינים לאורך כל הפרשה וממיינים את נושאיה, נוכל לומר, שנושאיה העיקריים של הפרשה מצווים עלינו את סדרי השלטון הציבורי לעם בן-חורין בארץ ישראל: מינוי מלך ומינוי נביא ( רשות מחוקקת ), מינוי שופטים, סמכות בית המשפט, דיני רצח וסדרי עדות ( רשות שופטת ), מינוי שוטרים, גביית מיסים, הקמת ערי המקלט ויציאה למלחמה ( רשות מבצעת ).

אין זה מקרי שלפחות פרשה אחת שלמה מספר דברים עוסקת בסדרי השלטון והממשל הציבוריים. שכן, כל חברה באשר היא, איננה יכולה להתקיים באופן סדיר ובטוח ללא סדרי חוק ומשמעת. רק כאשר יש בסיס שלטוני איתן, המעניק ביטחון לכל שכבות העם, אזי העם יכול לממש את חייו הרעיוניים, ואי כיבוד החוק גורם להחלשות איתנותו הקיומית והרעיונית של העם. לפי דברי התורה בפרשה, מינוי מלך ו/או נביא ו/או שופטים נעשה בבחירה על ידי העם. בבסיס המושג ''סמכות חכמים'' מונחת ההנחה, שאמנם חכמים שואבים את כוחם ממעמדם הרוחני הגבוה כבקיאים בעומק התורה המקרבת אותם אל ה', אולם כוחם הרשמי בא מעצם בחירתם על ידי אחיהם מקרב העם.

יש הסבורים שיש סתירה מהותית בין ערכי הדמוקרטיה לבין ערכי היהדות. אני מבקש לומר, שדווקא מפרשתנו אנו יכולים להוכיח קשר בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה, ושמדינת ישראל היא אכן מדינה יהודית ודמוקרטית.

התורה היא "תורת-חיים" הרלוונטית לכל תחומי חייו של האדם – לתחומים שבין אדם למקום, לתחומים שבין אדם לחברו וגם לתחומים שבין אדם למדינתו.

במקומות רבים בתורה אנו מוצאים התייחסויות ברורות למודל על פיו צריכה להתנהל מדינה יהודית. פרשתנו היא אחד מן המקומות הללו. בפרשה מדובר על עקרונות חשובים בדמוקרטיה והם עקרון הפרדת הרשויות ועקרון הגבלת השלטון הבא לידי ביטוי בבחירת המנהיגים. הדגם העולה מן התורה הוא דגם דמוקרטי. אמנם הוא איננו זהה לדגם הדמוקרטי לפיו פועלת ומתקיימת מדינת ישראל כיום, אך המסקנה מפרשתנו היא : שמדינת העם היהודי פועלת על פי ערכי התורה ולכן היא גם מדינה דמוקרטית !

שבת מנוחה,

אלכס    

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תצא'' - תשע''ו

 

בערב שבת שעברה כתבנו על כך שפרשתנו עוסקת אף היא בנושאי מלחמה כהמשך לפרשה הקודמת. בשבוע שעבר התפלאנו על כך שהתורה דורשת מאיתנו בעת מלחמה לשים את ליבנו לפרטים שלכאורה הם שוליים מאד, כגון: לא לכרות עצי פרי בשעת הקמת מצור משום ''בל תשחית''.

 

אולם, פרשתנו עולה קומה מהפרשה הקודמת ביחס לתופעת ''המדרון החלקלק''. ידוע לנו, שהדברים הגדולים מתחילים בצעדים הקטנים: ''צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות''. זה נכון הן לחיוב ולצערנו הרב הן לשלילה. פרשתנו מתארת לנו רצף של שרשרת אירועים מאתגרים שבסופו של יום מובילים את האדם לתמונה חיים מורכבת מאד. אם בפרשה הקודמת חשבנו שחזית ההתמודדות היא לעניין ''בל תשחית'' בלבד, באה פרשתנו ומספרת לנו שחייו הערכיים-מוסריים של האדם לעולם לא יהיו במישור, או שהאדם שואף ומטפס בסולם עד השמיים, או שהוא נימשך כלפי מטה על גבי המידרון הסוחף.

 

בשער הפרשה הכל מתחיל באירוע תוך כדי מלחמה של אשת יפת תואר. ברצף אחד חושפת בפנינו התורה את אותו מדרון כפי שמופיע במדרש. הנישואין עם אשת יפת תואר לצד אשה נוספת עלולים להביא להעדפת אחת הנשים עם ילדיה על פני האשה הנוספת, ובסופו של תהליך עלול הדבר לבוא לידי ביטוי בחינוך הילדים בדמותו הייחודית כתמרור אזהרה של ''בן סורר ומורה'', שכנראה לא היה ולא נברא. לאחר הנושא של בן סורר ומורה, המדרש יכול היה להמשיך את תיאור הנפילה במדרון החלקלק בכל התופעות המאתגרות שהתורה ממשיכה בהם. אלא, שכנראה להבנת המדרש, עיקרון הנפילה מובן ונהיר משרשרת האירועים בתחילת הפרשה המתייחסים לכוחה של הזוגיות והמשפחה וההליכה המשותפת יד ביד בחינוך הילדים.

 

יש שדרשו את המונח ''מלחמה'' בפרשתנו באופן סימלי של מלחמת האדם ביצרים ובתאוות. נדמה לנו כשליחי חינוך שזה אכן המקום האמיתי שהמדרש בפרשתנו לוקח אליו אותנו עם תלמידנו. אנו יחד עם תלמידינו שואפים למצוא את עצמנו מטפסים מעלה כל העת על סולם הערכים והמידות הנאות. אחרת, לא מן הנמנע שניפגש עם האיסור ''בל תשחית'' מהפרשה הקודמת, שעשוי להוביל אותנו לאותו מדרון מסוכן שאותו מתארת התורה בפרשתנו. כידוע, אין חולק שהשפעתו של החינוך פועלת על החברה כולה על אתגריה המשתנים מעת לעת, ובכוחנו כשליחי חינוך לצעוד צעד קטן של טיפוס לאדם, שיהווה צעד גדול של טיפוס לאנושות !

 

שבת מבורכת בכל,

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תצא'' - תשע''ה

 

רוב הנושאים שבנאומו הארוך של משה רבנו מאז תחילת הספר, מאופיינים בעניינים ציבוריים של כלל עם ישראל. לא כך פני הדברים בפרשתנו. היא עמוסה מאד בציוויים רבים וקצרים של מצוות המופנות אל היחיד. בשערה של הפרשה אנו פוגשים בשלושה אתגרי התא המשפחתי שעלולים להתרחש כאירועי שרשרת הקשורים זה לזה כפי שחז''ל מפרשים (נישואי אישה נוכריה בשעת מלחמה עשויים להביא לנישואי אישה נוספת שעלול להוליד מציאות קשה של בן סורר ומורה). אולם, אין זה אופייני לאורך כל הפרשה, כי המצוות המופיעות בה לאחר מכן אינן קשורות כלל ויעקר זו לזו, ויש בהן ערבוביה גדולה מאד בנושאים ובסוגי המצוות. חלקן מצוות שבין אדם למקום וחלקן מצוות שבין אדם לחברו.

 

ניתן לומר ששערה של הפרשה בשני הפסוקים הראשונים מייצג כפתיח את מהות הפרשה. כלל עם ישראל יוצא למלחמה ומיד מתואר היחיד החושק בנוכריה בשעת אותה מלחמה, ומבקש לשאת אותה לאישה. המעבר החד ממלחמה שכולם עסוקים בה כדי להינצל ולחיות אל אותו היחיד הפרטי המתאווה לשאת לו אישה נוכריה בשעת אותה המלחמה, דורש הוא בירור. מה התורה מבקשת למסור לנו על המעבר החד הזה ?!

 

החיים הם רצף של אירועים המבקשים מן האדם התמודדות. אתגרים רבים נמצאים במתח שבין כלל הציבור וטובתו לבין שאיפותיו של היחיד הפרטי. אין התורה מבקשת מאתנו לבטל מתח טבעי זה, היא מניחה אותו צועק ובולט לפנינו בשערה של הפרשה: יציאה למלחמה של כלל ישראל לצד חשקו של היחיד שם. אי-הקשר בין כל המצוות העולות לאחר מכן בפרשה, מבטא יותר מכל את אותם מקרי-חיים טבעיים, במישורים מגוונים ומאתגרים, שהאדם הפרטי נדרש להתמודד איתם, מבלי להזניח את יחסו אל כלל ישראל. אין התורה דורשת מן היחיד את ביטול עצמיותו האישית מפני הכלל, היא נותנת לו את מרחבו האישי, ובתנאי שיעשה מתוך גבולות ברורים של שמירת מרחבו של הכלל. המתח המובנה שבין הציבור ליחיד הוא מתח בריא ומעצים.

 

בעולמנו החינוכי מתרחשים כל העת מתחים בין הכלל ולפרט ולהפך בתוך הכיתה ו/או בתוך בית החינוך. לא רק שפרשתנו מכירה בהם, היא מבקשת שמתחים אלו יהיו בריאים ומצמיחים כחלק מכישורי החיים אותם אנו רוצים להעניק באהבה לכל תלמידינו.

 

 

שבת מבורכת בשלום ונחת,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תצא'' - תשע''ד

 

בשנים עברו התייחסנו לריבוי המצוות בפרשתנו וההקשרים הנסיבתיים ביניהם (ראו באתר). מצווה אחת לפני האחרונה בפרשתנו צריכה ליבון קל. איסור החזקת מידות ומשקלות שאינן מדויקות: ''לא יהיה לך בכיסך אבן גדולה וקטנה: לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה'' (פרק כ''ה, י''ג-י''ד). שכרה של מצווה זו הוא עצום: ''למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך'', בדיוק כמו השכר המובטח על קיום מצוות כיבוד הורים (בפרשתנו מופיעה מצווה נוספת ששכרה זהה, מצוות ''שילוח הקן'', אבל אין כאן המקום להאריך גם בה). יש לדון מה מקום לציווי זה המדבר על עצם החזקת מידות ומשקולות שאינן מדויקות שאינו קשור לאיסור הונאה או גניבה המופיע בתורה במקומות אחרים, ומדוע שכר המצווה כל כך גבוה ?!

 

יש לראות את המצווה הזו כמצוות-הרחקה, גדר וסייג, בדיוק כמו את מצוות איסור החזקת חמץ ברשותו של האדם וראייתו בפסח, שמא יאכל חמץ (''לא ימצא'' ו''לא יראה''). אל תחזיק בכיסך ובביתך מידות ומשקולות שאינן מדויקות שמא תגיע לידי איסור הונאה ואיסור גניבה. איסורי תורה שהם כעין הרחקה, גדר וסייג אינם אופייניים מן התורה, הם לחם חוקם של חז''ל ואיסוריהם הבאים להרחיק את האדם מן העבירה הכתובה בתורה.

 

הרחקת האדם מן העבירה יסוד חינוכי גדול הוא. היא מבקשת מן האדם זהירות ושמירה יתירה. להיזהר ולהישמר מאבני-נגף קטנים או גדולים שלא יהיו בתוך כיס הבגד שעל גופך, בדיוק באותה המידה שיש להיזהר ולהישמר מאיפה ואיפה בתוך ביתך. האיסור נוגע לך ממש, וגם לסביבה בה אתה חי ופועל (''כיסך'' ו''ביתך''). למותר לציין, שהמילה ''מידות'' משמעה איננה נוגעת רק לממד הפיזי אלא גם לממדי אישיות האדם ותכונותיו. בשעה שאנחנו מתחנכים ומחנכים, כהורים וכאנשי חינוך, להרחקה מן העבירה בדברים הנראים שוליים וקטנים, אנו מנסים ליצור מציאות של מוגנות המאפשרת התפתחות חינוכית והעצמה אישית גדולים יותר. עוצמתו של החינוך המניעתי הפרואקטיבי במובנו הרחב, גדול לאין ערוך ממציאות חינוכית מאתגרת המבקשת מאתנו לתקן ולשנות לאחר מעשה. לאור זאת, ניתן גם להבין מדוע שכרה של המצווה כה גדול עד כדי הארכת ימים. שמירה וזהירות עשויים להביא איתם חיים מלאים ושלמים ברוח ובמעשה של עשיית הישר והטוב.

 

שבת עם הרבה טוב וישר,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תצא – תשע''ג

פרשת כי תצא משופעת היא במצוות עשה ולא תעשה במגוון נושאים שבין אדם לחברו ובין אדם לבוראו. מציאת הקשרים בסדרת רצף של מצוות ו/או נושאים מבוססת על ההנחה האנושית שיש סדר רעיוני או סדר מבני או שניהם גם יחד לנכתב בתורה. אכן, הפרשנים מחפשים הקשרים לאותם רצפים או לסמיכותן של פרשות ועוד. החיפוש והניסיון למציאת הקשרים בא לענות, קודם כל, על הצורך האנושי בהבנת התורה בשכלנו, בבחינת דברים המסברים את האוזן. אולם, חז''ל בתושבע''פ לא הסתפקו רק בדרשה רעיונית-חינוכית, והסיקו מסקנות להלכה למעשה מתוך אותם רצפים וסמיכויות (על הקשר הרעיוני-חינוכי בסדרת המצוות הפותחת את פרשתנו, ראו על הפרשה משנים קודמות בתוך האתר).

הפרשה מזמנת לנו ריבוי של רצפים וסמיכויות בין מצווות ונושאים. אני מבקש להתעכב על שלוש מצוות רצופות בפרשה: מצוות שילוח הקן, מצוות עשיית מעקה לגג ומצוות כילאים (פרק כ''ב, ו'-י''ב). מדובר בשלוש מצוות שאין שום הקשר ביניהן, לכאורה. הן שונות לגמרי זו מזו. אולם בעיון מעמיק, נוכל למצוא שבין שלושתן עובר חוט שני של קשר: כל המצוות עוסקות בניסיון של האדם, בן אנוש, לשנות את הכוחות הטבעיים שנוצרו עם בריאת העולם בידי הקב''ה. מצוות שילוח הקן – מתמודדת עם הניסיון האנושי להתכחש למציאות של כח הרחמנות מול כח האכזריות. מצוות עשיית מעקה – מתמודדת אל מול ניסיון האדם להתכחש לחוק המשיכה שעלול להזיק לנופל, ומצוות כלאים – באה להתמודד עם ניסיון האדם לברוא יצירות חדשות לגמרי של הכלאת בעלי חיים, צמחים וסיבי בגדים.

מה שעומד מאחורי הקשר לשלושת המצוות הוא רעיון חינוכי יסודי. הרעיון נשען על התובנה בדבר מגבלותיו של הכח האנושי ביחס לכוחו של הבורא, ומה תפקיד האדם בעולמו. התורה מכוונת אותנו בשלושת מצוות רצופות אלו, שלמרות היותנו נזר הבריאה אין אנו בוראים עולמות חדשים באופן עצמאי ובלעדי המנוגדים לבריאה האלוקית. חובת האדם בעולמו היא אכן ליצור, לחדש ולברוא על בסיס שותפות עם הבריאה ועם הקב''ה ולא בניגוד לה. האדם צריך להכיר את מגבלותיו: הוא בורא ויוצר כשותף עם הקב''ה, ולא בורא ויוצר באופן בלעדי ועצמאי בניגוד ליצירת הקב''ה בעולם.

תודעת מגבלת הכח הכרחית היא לעולמנו החינוכי. תודעה זו מעוררת בנו יכולת מעשית להכיר בחולשותינו בפרט, ובחולשות הזולת בכלל. היא ממצבת אותנו במקום ראוי שבו יכולת ההבנה הכנה שלנו את עצמנו ואת האחר מתעצמת, ובכך היא עשויה לאפשר לנו שפע של השפעה חינוכית לכל.

שבת של מנוחה מיצירה ובריאה

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תצא – תשע''ב

אחד ההקשרים בין פרשתנו לפרשת השבוע הקודמת הוא סביב משמעותה של מלחמה. בפרשה הקודמת התורה מתייחסת למלחמה בהיבט המרומם שלה עליו כתבנו ממש בשבת שעברה. פניית המנהיגות בשעת טקס מרגש אל לוחמי העם לאימוץ הלב ולחיזוק הביטחון העצמי, ויחד עם זה בקשת דיווח לפטור ממלחמה מאותם חיילים שבונים ומבססים את התא המשפחתי. מצד אחד מוטיבציה גדולה להילחם ומצד שני קריאה לשלום לאותה עיר שעומדים להילחם מולה, עיסוק בשאלה המוסרית של השלל, וכן על זה הדרך.

אולם, המלחמה המתוארת בפרשתנו לא כך היא. היא הנגדה מוחלטת ממה שמתואר בפרשה הקודמת. המלחמה מתארת בתחילת פרשתנו מציאות במישור של החייל הפרטי בשעת קרב, ואינה עוסקת במישור הרעיוני-לאומי של מלחמה בעם ישראל. מציאות פרטית מן ההיבט הנמוך שבה. תוך כדי מלחמה, חייל שובה אשת יפת תואר וחושק בה לקחתה לאישה. בהבנת הפסוקים והפרשנים, זה לא בא ממקום גבוה של בניית תא משפחתי שפוטר חייל מיציאה למלחמה, אלא ממקום נמוך של יצר/חשק. בהמשך, הפרשה מתארת בניית תא משפחתי שבא ממקום לא טהור שתוצאותיו קשות: אשת יפת תואר עלולה ליצור מציאות של אישה אחת אהובה ואישה אחת שנואה ובעקבות כך יחס מקביל לילדיהן, ושאולי אחד מהם עלול להיות גם בן סורר ומורה.

מה מבקשת מאיתנו הנגדה זו, מהי משמעותה לעולמנו ?!

מציאות הפכית זו של מלחמת החיים תבקש מאיתנו כל העת למצוא את האיזון. איזון בין הצרכים הציבוריים הכלליים לבין הצרכים האישיים הפרטיים. איזון בין היחד לבין היחיד. איזון בין רוח לבין גשם. פעמים שלצורך האיזון יש להפעיל בלמים וגדרות המכאיבים לפרט, ליחיד, ולהפך: מלחמת החיים החברתית של הכלל אמורה ליצור בלמים וגדרות מתוך רגישות ואחריות לעולמו של היחיד, לעולמו של הפרט.

שבת של איזון בין הגוף לנשמה,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תצא - תשע''א

בפרשתנו מופיעות מצוות עשה ולא תעשה לרוב. אחת מהן היא סוגיה חינוכית מאתגרת להבנה של ''בן סורר ומורה''. חז''ל, ניסו להסביר בדרכים שונות מציאות כזו קשה של בן סורר ומורה. רש''י טוען, שהסיבה להיותו של בן סורר ומורה טמונה ביסוד חשוב בחינוך: ''מצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה'' ( מסכת אבות ).

שני צדדים הפוכים אלו של אותה מטבע שזורים לאורכה של הפרשה. לגבי ''מצווה גוררת מצווה'', אנו מוצאים רצף של מצוות בתוך הפרשה שקשורות זו לזו: בניית בית חדש בא''י גוררת את מצוות עשית מעקה בבית למניעת אסון, ומתוך כך מגיעים למצוות הקשורות לכרם ולשדה שליד הבית, וממצוות אלו תגיע לקיים מצוות הקשורות בבגדים נאים, כולל ציצית.

לגבי ''עבירה גוררת עבירה'', גם כאן יש רצף של עבירות בתוך הפרשה שקשורות זו לזו: מי שנושא אישה בשעת מלחמה בגלל יופייה, סופו שיתגרש ממנה ואם לא, סופו לשאת אישה נוספת ( הדבר אסור בימינו ) האחת תהיה אהובה והשנייה שנואה, היחס אל ילדי הנשים הללו יהיה בהתאמה ובסופו של תהליך זה של ''עבירה גוררת עבירה'' אחד הבנים יהיה בן סורר ומורה.

הציר המארגן של שני הצדדים ההפוכים הללו הוא: התא המשפחתי – הבית !

כאשר התא המשפחתי איתן ובונים את הבית ועושים לו מעקה, כלומר: גבולות ומשמעת המושתתים על תפיסות ערכיות פנימיות, אזי יש סיכוי לצמיחה ופריחה של שדות וכרמים לצד בגדים  ראויים שיש להם נראות חיצונית מוחשית יפה ונאה.

אבל, כאשר הבית נבנה ב''מלחמה'', ומשיקולים של נראות היופי המוחשי בעיקר, ללא בירור תפיסות עולם ערכיות פנימיות, עלולה להיווצר אצל בני הזוג אווירה עכורה ושלילית המקרינה גם על מערכת היחסים שבין הילדים להורים ובין הילדים עצמם, והתחנה הבאה הבלתי נמנעת היא - - - בן סורר ומורה !

שוב הגענו לסוגיית האקלים המיטבי במוסדות החינוך - - - משימה זו של קידום האקלים המיטבי בחמ''ד בשנתיים האחרונות נקראת: ''בית חינוך כמשפחה''. הפער בין התא המשפחתי והתא הבית ספרי חייב להצטמצם. תיאום הציפיות במיוחד בתחילת השנה הכרחי ביותר הוא. לאחרונה באופן בולט אנו מגלים שהצלחתם הגדולה של מנהיגי מוסדות החינוך טמונה בהבנה הקשר התמידי עם קהילת הורי בית החינוך, ולצערנו כישלונם הגדול של מיעוטם טמון באי יכולת לצמצם את הפער בין בית החינוך לקהילת הוריו. במילה ''בית-ספר'' יש מקף מאזן. בית-ספר צריך להיות בו זמנית גם ''בית''  וגם  ''ספר'', וזהו הביטוי הנכון והראוי לקשר שבין אקלים מיטבי לבין לימוד משמעותי !

שבת של מנוחה ושלווה,

אלכס    

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תבוא'' - תשע''ו

 

אתמול, בעת שיח משותף על תכנית העבודה, זכינו להתכבד בתמרים משובחים מאד של בקעת הירדן מידי צוות הניהול של בית החינוך חמ''ד ''תמר'' בבקעת הירדן. בני החבורה החליטו לעלות לעיר ירושלים ולכבד את השותפים לשיח, בפרי משובח מפירות 7 המינים שבהם התברכה ארצנו. אמרתי ביני לבין עצמי, אין לך סיפור יפה הימנו שיש לספרו ולפתוח בו את הדברים בערב שבת של פרשתנו ''כי תבוא''.

 

וכל כך למה ?!

 

בשער הפרשה ממש, משה מצווה את העם שלאחר כניסתם לארץ ישראל יהיה עליהם לקיים את מצוות הביכורים כמצווה ראשונה. פלא הוא בעינינו שמכל המצוות כולן דווקא זו נבחרה לה כמצוות בכורה. לא וודאי הוא שאנו היינו בוחרים לפתוח בה את המצוות הקשורות לכניסה לארץ. ישנם מצוות רבות משמעותיות יותר שאפשר היה לאחת מהן להעניק את הבכורה.

אלא, שבמצוות ביכורים מגולמת כל ההוויה היהודית של עמנו, הן ביחסי הגומלין ביננו לבין הקב''ה והן ביחסי הגומלין ביננו לבין זולתנו. ערש ההוויה היהודית הזו מוכרחת היא להיות בארץ ישראל. ביסודותיה של מצוות הביכורים טמונים ערכים משמעותיים לקיומו של העם. מידת הוותרנות, מידת הכרת תודה ומידת החסד: נותן הביכורים מוותר על פירות 7 המינים הראשונים שאותם הוא ממש להוט לאכול ו/או למכור, כששמחת הוויתור מלווה באמירה ממש של תודה לא-ל על עניינו האישי-חקלאי, ועל כל הטוב ההיסטורי של העם מגלות מצרים ועד הכניסה לארץ. לבסוף הוא גם משמח את האחרים באכילת פירות ראשונים אלו.

 

יסודות אלו מבטאים נאמנה את משמעות קיומנו כעם גם בזמן הזה. ראוי לציין, שהפרשה הקודמת נחתמת במצוות זכירת עמלק, ובסמיכות לה בשער פרשתנו מוזכרת הכניסה לארץ ישראל ומצוות הביכורים. רצף זה מעורר בנו באופן מידי ברמיזה או במפורש את המעבר שעמנו עשה בדורות האחרונים שבין דור השואה ( מצוות זכירת עמלק) לבין דור התקומה (כניסה לא''י ומצוות ביכורים). אנו נדרשים כל העת להבין את גודלה ועומקה של התקופה אותה אנו חיים, ואת הקשר הרלוונטי הנמשך ועולה מן התורה הנצחית, בין פרשתנו לפרשה הקודמת, ששמם מסגיר את משמעותם: מפרשת ''כי תצא'' (מן הגלות) אל פרשת ''כי תבוא אל הארץ''.

 

כשליחי חינוך הזוכים לחיות בדור מיוחד של שיבת ציון, נייחל לעצמנו שנבין את גודל האחריות המוטלת עלינו כל העת כמחנכים, למימוש והנחלה של ערכי היסוד המכוננים של וותרנות, הכרת תודה וחסד.

 

שבת של שלום ושלווה,

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תבוא'' - תשע''ה

 

שני אירועי כיתוב על אבנים ידועים לנו מן התורה: הראשון – כתיבה על שני לוחות הברית, השני – כתיבה על אבנים גדולות המסוידות בסיד מיד לאחר מעבר הירדן בהר עיבל. אירוע שני זה מוזכר בפרשתנו. עלינו לברר על היחס ומשמעותו שבין שתי כתיבות-אבנים אלו.

 

כדי להשיב על שאלה זו, נעיין בעוד שני אירועי כתיבה המופיעים בחומש ''דברים''. ישנן שתי כתיבות נוספות המתרחשות על גווילי-עור שאף הן קשורות לכניסה לארץ ישראל. מלך שמתמנה צריך לכתוב לו שני ספרי תורה. האחד – ספר תורה שמונח בחיקו תמיד, השני – ספר תורה המונח ללא זיע בבית גנזיו.

 

כל 4 סוגי כתיבת-תורה שבחומשנו ''דברים'', נועדו למטרה כפולה בשני מישורים: כתיבת תורה שהעם והאדם הפרטי נותנים לה ביטוי ומשמעות לאור קורותיו הכלליים-היסטוריים ואורחות החיים הפרטיים. ניתן לראות את כתיבת לוחות הברית שנכתבו בשנית ע''י משה בן האנוש ואת כתיבת ספר התורה שהמלך נושא עימו בחיקו בכל מקום ובכל זמן, כמייצגים את המשמעות של התורה במישור זה. אולם, ישנה גם כתיבת תורה במישור נוסף שיש לה ביטוי נצחי, איתן וקבוע שבה התורה איננה זזה ממקומה לעולם. כתיבה זו מתבצעת על אבנים גדולות בקרקע יציבה בכתב בולט על גבי סיד, וגם בכתיבת ספר תורה שני של המלך, שאיננו זז ממקומו, ומונח בקביעות בבית גנזיו.

 

הכח הטמון בתורת ישראל הוא כפול. יש בתורתנו את מימדי העבר המושתתים על מסורת איתנה שאיננה זזה ממקומה, לצד מימד הרלוונטיות המתבקשת שבכל דור ודור. החיבור, הדיאלוג וההרמוניה בין שני ממדים אלו מונחת על כתפיה של המנהיגות הרוחנית שבכל דור ודור לנצח נצחים.

 

נדמה, שתורת החינוך דומה היא לתורת ישראל, ושני מישורים משמשים גם בה בערבוביה. עוגנים של ערכי מידות ודרך ארץ שאינם זזים ממקומם לעולם לצד כוחות של חדשנות ויצירה דינמיים כל העת. המשימה המוטלת עלינו כשליחי חינוך היא, ליצור את ההרמוניה וההשלמה שבין מסורת למודרנה, ובין ישן לחדש. כל דבר אחר הוא איננו טבעי, הוא איננו אמיתי.

 

שבת מבורכת בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''כי תבוא'' - תשע''ד

 

פרשתנו פותחת ב''מצוות ביכורים''. במצווה זו האדם עוסק בסוג של ''ספירת מלאי'': מה יש לי עכשיו למרות מה שעדיין אין לי. יש לי – פירות ראשונים שהבכירו עליהם אני מודה לקב''ה, למרות מה שעדיין אין לי – את כל שאר הפירות האמורים להבשיל בהמשך העונה. לכאורה, איזה סוג של ''ספירת מלאי'' יש כאן, הרי הפירות היחידים שבידינו הם פירות הביכורים המעטים בלבד, וכל שאר הפירות עדיין לא באו לעולם ?!

 

מצווה זו מאפיינת היטב את המציאות הרוחנית והנפשית שבה אנו נמצאים בחודש אלול. אכן, פרשתנו לעולם תיקרא שתי שבתות או שבת לפני ראש השנה. בחודש אלול, כשאנו עומדים כל כולנו מול מראת-הקב''ה ועושים ''ספירת מלאי'' מה יש לנו או בנו עכשיו ומה עדיין חסר לנו או בנו, אנו עומדים נכוחה אל מול עשייתנו מן העבר וההווה וחולמים את חלומותינו לעתיד. איפיונה של ''מצוות ביכורים'' הוא מעין חשבון נפש אישי וציבורי. בשעת הבאת הביכורים בירושלים, האדם סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל, מיציאת מצרים ועד עתה, ואיך הוא באופן אישי כיחיד משתלב בכל העוצמה הציבורית הזו. ''ספירת המלאי'' בשעת הבאת הביכורים נעשית מתוך שמחה וציפיה לעתיד טוב וראוי יותר, למרות שכל הפירות הרבים חסרים לנו עדיין, והם טרם באו לעולם, כפי שנחתמת המצווה: ''ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך'' (פרק כ''ו, י''א).

 

בהשלכה לתהליך חשבון הנפש שלנו בחודש אלול, עלינו לשמוח מאד במה שיש בידינו מן העבר וההווה, ולהכיר עליה תודה. דווקא על רקע זה, אנחנו מייחלים ומתפללים לעתיד טוב יותר שבו כל פירות העונה יהיו בידינו. כולנו יודעים שכדי להגיע לקטיף הפירות עלינו לעמול עמל רב בהתמדה ובמסירות. אכן, מצוות התשובה ומצוות הביכורים דומות מאד זו לזו: בשתיהן יש חשבון נפש אישי וציבורי של ''ספירת מלאי'', בשתיהן יש מבט מן העבר וההווה אל עתיד טוב, נכון וראוי מתוך עמל רב על המידות ועל המעשים.

 

תקוות העתיד, חלום העתיד – הם המפתח לחינוך טוב יותר. נוכל להגיע אליו בשמחה ותודה בפירות הביכורים שיש, מתוך הכרה ברורה על היותנו קשורים לערך רוחני כללי עצום וענק שהתחיל בעבר, ממשיך בהווה ורואה פני עתיד עם פירות יפים ורבים.

 

שבת של שמחה וחלום,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תבוא – תשע"ג

חלוקת התורה לפרשות שבוע הנקראות מידי שבת בבית הכנסת, נושא מעניין הוא. שכן, אנו מוצאים לפחות שתי חלוקות. האחת רווחה בבבל, השניה – בארץ ישראל. המסורות של החלוקות נשענות על נימוקים שונים, תוכניים ו/או מבניים. בעניין זה, המעיין בתחילת הפרשה אינו שם לב שבעצם מצוות הבאת ביכורים היא המשך ישיר לסיומה של פרשת השבוע הקודמת העוסקת במצוות זכירת עמלק על מעשיו במדבר. ו' החיבור, האות הראשונה במילה הראשונה של פרשתנו, מוכיחה על החיבור בין חתימת הפרשה הקודמת לראשה של פרשתנו: ''והיה כי תבוא''. לפיכך, אם היו מבקשים מכל אחד מאיתנו לחלק את שתי הפרשות, ''כי תצא'' ו''כי תבוא'', הוא היה מחלקן אחרת ויוצר רצף אחד בין מצוות זכירת עמלק ומצוות הבאת ביכורים בירושלים.

פרשות ''כי תצא'' ו''כי תבוא'', לעניין ''קריאת התורה'' בשבת – הן אכן שתי פרשות, אולם, לעניין ''לימוד התורה'' - הן פרשה אחת. אף הדמיון והניגוד בשמות הפרשות עשוי להסגיר זאת. מ''תצא'' ---> ל''תבוא''. למה הן באמת צריכות להילמד יחדיו ?!

המשותף לשתי המצוות הנ''ל הוא: זיכרון. הזיכרון בשתי מצוות אלו, הוא זיכרון היסטורי המעצב את זהותנו כעם. מחד גיסא, במצוות זכירת עמלק מונח היסוד של הזיכרון הקולקטיבי של ה''יציאה'' מן הגלות אל הארץ המובטחת. מאידך גיסא, במצוות הבאת ביכורים, מביא הביכורים מבטא בדבריו הנאמרים בירושלים, את זיכרון העבר וההיסטוריה מימי האבות ועד ימיו אלו ב''ביאה'' לארץ ישראל (מקרא ביכורים זה נאמר גם בהגדה בליל הסדר, שליל זה עצמו מבטא חיזוק זיכרון קולקטיבי בין-דורי) . אולם, לזיכרון במצוות הבאת הביכורים יש גם משמעות אישית-פרטית ועכשווית. מביא הביכורים מבטא בדבריו את האמונה בהשגחת הקב''ה על תהליכים היסטוריים לכלל האומה ועל הנגיעה של תהליכים אלו בו כחקלאי וכאדם התלוי בברכת הקב''ה על תוצרת הפירות. מבחן עיצוב זיכרון הזהות האישית הלכה למעשה, בא לידי ביטוי בכך שאותו אדם-חקלאי פרטי תורם לכהן את הפירות הראשונים שלהם המתין זמן כה רב.

בעולמנו החינוכי, האישי והציבורי, מונחים עוגנים כאבני דרך של זיכרונות חינוכיים מעצבי-זהות. אנו נמצאים במעבר שבין שלב ה''יציאה'' מהעבר של שנת חינוך קודמת לבין השלב של ''ביאה'' אל שנת חינוך חדשה. נשתדל בכל מאודנו לזכור את תיקון הרע (=עמלק) מן העבר ושלילתו, לצד זיכרון חינוכי מעצב אמונה (=ביכורים) והכרה על כל הטוב שלו זכינו וזוכים כל העת בחיים ערכיים של שליחות חינוכית.     

שנזכה לצאת ולבוא אל השנה החדשה מתוך קדושת השבת ומנוחתה,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תבוא – תשע''ב

באופן כרונולוגי לאחר פרשת ''כי תצא'', שעסקה ביציאה למלחמה ובעניינים אחרים לצורך כיבושה של הארץ, באה פרשתנו ''כי תבוא'' העוסקת במשמעות הכניסה לארץ ישראל - ארץ הקודש. קדושתה של ארץ ישראל באה לידי ביטוי במישורים שונים כבר עם כניסתנו אליה. ראשית, מצוות חקלאיות הנוגעות לכל יהודי ויהודי הן בגלל היות כולנו יצרנים ו/או צרכנים. כשם שיש, למשל, סוג של חקלאות אורגאנית אז יש סוג של חקלאות ארצישראלית. הפרשה מונה את המצווה החקלאית של ביכורים כבר בראש הפרשה (על מצווה זו הרחבנו בשנה שעברה – ראו באתר המחוז).

אולם, מעבר לקדושתו של יבול חקלאי מתכלה ובר חלוף או לקדושת המזבח הראשון שיבנה עם הכניסה לארץ מאבנים שלמות ללא מגע כלי ברזל המקצר חייו של אדם, פורשת הפרשה לפנינו את משמעות המושג קדושת החיים הנוגעת לאנשים ולא לחפצים. בולט במיוחד הדבר ב-12 האזהרות הפותחות בביטוי ''ארור'' שנאמרו אף הן ממש עם מעבר הירדן בכניסה לארץ. ראוי לתשומת הלב, שאזהרת הארור הראשונה בלבד עוסקת במישור הקדושה של בין אדם לבין קונו: ''ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' . . .''. אולם, כל שאר האזהרות מתייחסות לקדושת החיים שביחסים שבין בני אדם במשפחה או מחוצה לה: כיבוד הורים (ארור מקלה אביו ואימו), הסגת גבול (ארור מסיג גבול), הטעית הזולת (ארור משגה עיור), הטיית משפט (ארור מטה משפט), איסורי עריות (ארור שוכב עם אשת אביו...אחותו...חותנתו...) כולל עם בעלי חיים, הכאה (ארור מכה רעהו), לקיחת שוחד (ארור לוקח שוחד).

קדושת החיים החברתיים בארץ הקודש איננה מושג ערטילאי קצר מועד. בעיון לעומק נראה שהאזהרות כולן תוקפות את התחלואים החברתיים שנמצאים בהתמודדות מתמדת לאורך כל הדורות, מהכניסה לארץ ועד לדורנו אנו. יצריו של הטבע האנושי מקדמת דנא בועטים ומאתגרים כל העת: מתי החברה היהודית הפסיקה לדון בנושאים הנוגעים למהות קדושת החיים, כגון: כיבוד הורים והיחס הבין דורי, אלימות, יצר העריות, שוחד, משפט צדק, הסגת גבול והונאה בהטעיית הזולת ?!?

כמנהיגי חינוך יש בידינו להשפיע ממש על קדושת החיים החברתיים במדינת ישראל בארץ הקודש. ביצור החינוך לעצמנו ולתלמידינו בצימאון וסקרנות לדעת בכלל, ובלימוד תורה ואהבתה בפרט, לצד זיכוך המידות מתוך שאיפה גדולה של מצוינות בכל התחומים, עשוי לרומם ולהגביה את חיי הרוח והקודש פה בארץ חמדת אבות.

שבת של שלום ושלווה,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע כי תבוא - תשע''א

 

פרשת ''כי תבוא'' מקרבת אותנו לכניסה לארץ-ישראל, ופותחת בציווי הראשון עם הכניסה לא''י, מצוות ביכורים: ''והיה כי תבוא אל הארץ - - - ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך - - - ובאת אל הכהן - - - ולקח הכהן הטנא מידך - - - ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך - - - ''

מדוע מצוות ביכורים כל כך חשובה שהיא מוזכרת ראשונה מבין כל המצוות שקשורות לכניסה לארץ-ישראל, ומעמדה שווה למצוות המשמעותיות המוזכרות בפרשת ''שופטים'', הקשורות לשלטון וההנהגה (עליהן כתבנו), הרי מצוות ביכורים עוסקת, בסך הכל, בהבאתן של פירות ביכורים לכהנים בבית המקדש?!

יש מסר משמעותי שהתורה רוצה להעביר אלינו בכל מה שקשור לאידיאל החברתי בארץ-ישראל. מצוות מינוי מלך, שופטים ושוטרים, דיני מלחמה ועוד, הן מאד חשובות. הנהגה ראויה ומוסרית היא אכן מצפן האומה. אבל, יש תחום יותר חשוב כדי לבנות חברה ראויה ובריאה בא''י: היכולת של החברה לפתח תרבות של הכרת הטוב והכרת תודה, בין אדם לאדם ובין אדם לבוראו. זה מתקשר גם לכל תנועת ''המחאה החברתית'' בתקופה האחרונה, שצריך לדון בה גם על משמעותה החינוכית-דתית. מצוות ביכורים מגלמת בתוכה את האידיאל הנשגב של הכרת הטוב והכרת תודה. סוף סוף אחרי הליכה במדבר במשך 40 שנה של אתגרים וחישול ללא מזון ומים משלנו הגענו לא''י בהנהגת יהושע, ויש נטייה טבעית של לקבל ''כדי לעשות לביתנו'', ופחות לתת ולתרום כי הרי הגענו אל המנוחה והנחלה. אבל לא ! – הדבר הראשון שעושים לאחר שנכנסים לא''י זה לתת את הפירות הראשונים לכהן בבית המקדש כהכרת הטוב והכרת תודה על מה שזכינו. זה מבחן אמיתי של מלחמה באנוכיות, כי אני כל כך רוצה לאכול את פירות מעשי-ידי, השקעתי בהם עמל רב עד שזכיתי לראות את הפירות הראשונים, אבל לא ! – פירות הביכורים יגיעו למישהו אחר, עוד לא הגיע הזמן ''לעשות לביתך'' - - -

ביסוד הטבעי של עבודת החינוך יש נתינה רבה, שלא על מנת לקבל גמול חומרי. כאנשי חינוך אנו יודעים שהחברה בישראל לעיתים איננה מכירה לנו טוב, ואיננה יודעת דיו להכיר לנו תודה. עם פתיחת שנה''ל החדשה, הבה נתבונן על עצמנו ועל שליחותינו ונכיר בטוב שלו אנו זוכים, ובמילא נכיר תודה. אנו מנהיגים בתוך מערכת החינוך שעסוקים בדבר החשוב ביותר בחברה הישראלית: מעצבים את דמותו הערכית והלימודית של הדור הבא הגדל כאן במדינת ישראל ! - תחשבו על זה - - - זה ממש כך !

שבת שלום של מנוחה ושמחה,

אלכס   

 

דבר תורה וחינוך לפרשת ''ניצבים''  ולראש השנה - תשע''ו

 

''כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'' (ל', י''ד).

 

פסוק זה מתוך פרשתנו, הנקראת תמיד בשבת האחרונה של השנה ולפני ראש השנה, מופיע בהקשר של ''מצוות התשובה'', הן של היחיד והן של העם. האמנם תהליך התשובה קרוב אלינו מאד שאפשר לעשותו על נקלה ?!

 

נראה לפרש, שיש בפסוק מעין הבטחה גדולה. תהליך של שיפור ועשיית תשובה יוכל להיות קרוב מאד אלינו, הן כיחידים והן כעם, כאשר נזכה לעשותו בפה ובלב במידה שווה, בבחינת: ''פיו וליבו שווים'' (משנה, תרומות, ג', ח').

 

כאשר היחיד והעם מגיעים למדרגה של אמת ויושרה, כשהלב והפה שווים, אזי תהליך השינוי והשיפור במחשבה, בדיבור ובמעשה קרוב ונוגע בנו מאד, ומסוגל להתממש בכל מציאות חיינו.

 

הדרישה לשפר ולשנות את הדרך, היא דרישה טבעית המתבקשת מכל בן אנוש. לפי דעתו של התנא ר' אליעזר, האדם הראשון נברא בראש השנה. באופן אימננטי בשעת לידתו של כל אדם הוא נדרש להיות במציאות של שיפור ושינוי מתמידים לאורך כל הווייתו בעולם. לכן, ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם ונידונים בו על עמידה בחובת השיפור וההשתנות.

 

זה בדיוק הייעוד של מצוות ''תקיעת שופר'' בראש השנה: שופר = שיפור. אלא, שהקולות היוצאים רק מן השופר אינם מספיקים. הקולות מן השופר באים לעורר את הקולות הפנימיים שלנו שיהיו שווים לקולו של השופר, ''בפיך ובלבבך לעשותו''. הקול היוצא מן השופר הוא בדיוק אותו הקול שאמור לצאת מן הלב. אין פער, אין זיוף, אין עקמימות. אולי זה פירושה של הלכה בסיסית גם בתקיעת שופר המופיעה בתלמוד: כאשר נשמעים שני קולות של תקיעה בו-זמנית – אין יוצאים ידי חובה (בארמית במקור: ''תרי קלי לא משתמעי''). לאמור, כאשר קול השופר וקול הלב הם שני קולות נפרדים ושונים – לא יצאנו ידי חבת מצוות היום. אולם, כאשר קול השופר וקול הלב הוא קול אחד שווה – קיימנו ראוי ונכון את מצוות תקיעת שופר.

 

יהי רצון שנזכה כאנשי חינוך, איש על דגלו ואיש על מחנהו, לשוב אל ייעודנו הטבעי להשתנות ולשנות, להשתפר ולשפר, כשקולו של הפה הוא בדיוק כקולו של הלב, כשקולות השופר מבטאים במדוייק את הקולות היוצאים מן הלב.

 

שבת ברוכה ושנה טובה ומתוקה לכולם,

 

 

אלכס גליקסברג

 

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וילך'' - תשע''ו

 

פעמים יהושע נקרא להתייצב בפרשתנו. פעם אחת משה קורא לו להתייצב לפניו (ל''א, ז'), ופעם שניה הקב''ה קורא לו להתייצב לפניו (ל''א, י''ד). לכאורה, ניתן היה להסתפק בצו-התייצבות אחד בלבד של הקב''ה. מה מקומם ויחסם של שני צווי-התייצבות אלו ?!

 

מעניין לדקדק בעיון בלשון הכתוב. בצו-הקריאה הראשון מטעם משה, נכתב: ''כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ'', היה צריך להיות כתוב ''תביא''. לעומת זאת, לאחר צו-הקריאה השני לאחר דברי הקב''ה אומר משה ליהושע: ''כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ''. האם צו-הקריאה הראשון של משה ליהושע נכתב חו''ח בלשון שגויה ?!

 

''וילך משה'': משה המנהיג הגדול של הדור הולך ומתקרב לקראת סיום תקופת מנהיגותו. הוא מנחיל ליהושע המנהיג הבא את אחד העקרונות החשובים במנהיגות. ראשית, ''אתה תבוא''. אתה כאיש מופת ''תבוא'' עם עצמך אל הארץ, ואז כל העם ילך אחריך. הדוגמה האישית של המנהיג שתנועת הנפש שלו היא להיות ראש וראשון לפני המחנה במימוש המעשי של חזונו על חלומותיו, היא זו שמגייסת את כולם. בצו-הקריאה השני של הקב''ה ליהושע, הקב''ה מבין שיהושע כתלמיד קיבל כבר מרבו משה את השיעור הראשון במנהיגות. לכן, הקב''ה משתמש בלשון כללית החלה על כל העם ועל יהושע בתוכם ביחס לכניסה לארץ ישראל: ''אתה תביא'' – כי כבר באת בעצמך, בכל פנימיותך, כראש וראשון כאשר התייצבת לפני משה רבך.

 

אנשי חינוך כמנהיגים צריכים קודם כל להיות בעצמם, וכל כולם, בחזון ובמעשה החינוכי. מנהיגות חינוכית נמדדת האם היא שם, עמוק בפנים בלי מחיצות ועם הרבה אחריות ומסירות. ''הוא היה אומר'' – קודם כל הוא כך ''היה'' ורק אח''כ הוא ''אומר''. קודם כל תתייצב ל''תבוא'' ורק אח''כ תתייצב ל''תביא''.

 

שבת ראשונה של שנה חדשה מבורכת בכל לכולם,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה לפרשת השבוע ''ניצבים''  ולקראת ראש השנה - תשע''ו

 

פתיחת הפרשה היא גם פתיחתה של שנה חדשה: ''אתם ניצבים היום כולכם, לפני יהוה אלוהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעברך בברית ה' אלוקיך - - - '' (פרק כ''ט, ט'-יא'). אכן, בידוע הוא שלעולם פרשת ''ניצבים'' תחול בשבת האחרונה של השנה לפני ראש השנה.

 

הפסוק הראשון דורש הבהרה: מדוע משה נוקט לשון כפולה מיותרת ומפרטת, גם ''כולכם או ''כל איש ישראל'' וגם מפרט את המעמד והתפקיד ''ראשיכם ... זקניכם ... מחוטב עיצך עד שואב מימך'' ?! - ניתן להשיב על הכפילות המיותרת לכאורה בשני היבטים שונים:

 

האחד – הביטוי ''כולכם'' או ''כל איש ישראל'' יוצר מציאות של הכללה. כל העם ניצב מול הקב"ה באופן שוויוני. יש כאן עמדה החלטית הגורמת לכל אחד בעם שלא להתנשא על זולתו. בהמשך, יש פירוט של מעמדות ותפקידים של ה''כולכם''. כלומר, אין התורה מסתפקת לומר לנו שכולם שווים בשעת ההתייצבות לברית עם הקב''ה, אלא יש משמעות גם למעמד ולתפקיד. המשמעות היא שכל אחד ניצב לברית עם האחריות המוטלת עליו מתוקף תפקידו ושליחתו בחיים. ראשי העם לא נתבעים על אחריות תפקידו ושליחותו של שואב המים, ולהפך, אין צפייה שחוטב העצים יתן דין וחשבון על פועלם של מנהיגי העם. השוויון והשוני משלימים זא''ז ואינם עומדים בסתירה. כולם שווים בפני (יום) הדין, אולם כל אחת ואחד נותן דין וחשבון מתוקף אחריותו על מעשיו שלו ( ''העמק דבר'' על פרשתנו ).

 

השני – הביטוי ''כולכם'' מופנה אל היחיד. תתייצב כולך ליום הדין. בכל אחת ואחד מאיתנו יש פעמים שהוא ראש שבט וזקן בחכמה ויש פעמים שהוא חוטב עצים ושואב מים. בראש השנה כולנו מתייצבים בקומה זקופה על כל מעשינו הגדולים והקטנים. עם עולמינו הרוחני-חינוכי ועם מעשינו הגשמים היומיומיים. אין סתירה בין ה''כולכם'' לפירוט. הפירוט הוא חלק מכוליותו של האדם הפרטי ( ''נתיבות שלום'' על הפרשה ).

 

ראש השנה החדשה מזמן את כולנו להתייצב בזקיפות קומה עם כל מה שיש בנו, עם המעשים הגדולים לצד המעשים הקטנים, כדי לתת דין וחשבון ''רק'' על מה שאנחנו מחויבים כלפיו מתוקף שליחותנו החינוכית, וזה הרבה מאד. אין אנו אמורים לתת דין וחשבון על דברים אחרים שאינם בשליטתנו, ימי תחילת השנה תובעים מאיתנו לקחת אחריות על פועלנו מתוך זקיפות קומה של ענווה ומסירות.

 

תפילות לשנה חדשה טובה ומתוקה מתוך חדוות עשייה חינוכית,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''ניצבים-וילך'' ולקראת ראש השנה - תשע''ה

 

שמה של פרשתנו ''ניצבים-וילך'' מבטא את הכל: ניצבים אנו לפני השבת האחרונה חביבה של כל השנה, והולכים ובאים בשערה של השנה החדשה. בין השבת האחרונה לשנה החדשה שוכן לו ה''מקף''.

 

מה משמעותו של מקף זה שבין שתי קדושות הזמן של השבת הניצבת וההליכה אל ראשה של השנה החדשה ?!

 

נראה, שהתשובה לשאלה זו טמונה בנבכי פרשתנו. בפרשה מופיעה ''מצוות התשובה'' הציבורית-כללית: 1. ''ושבת עד ה' אלוקיך - - - '' 2. ''ושב ה' אלוקיך את שבותך ושב וקיבצך מכל העמים - - - '' 3. ''ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך - - - '' 4. ''ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו - - - '' (פרק ל', ב'-ח'). העולה מן הפסוקים שמצוות התשובה איננה ליניארית המתקיימת באופן חד צדדי מצד עם ישראל. מצוות התשובה המתוארת בפסוקים היא מעגלית, המבטאת נאמנה את יחסי הגומלין בין עם ישראל לקב''ה ולהפך. הפסוק הראשון - מופנה כלפי עם ישראל, על פרטיו, לשוב אל הקב'''ה. הפסוק השני - הקב''ה שב אלינו לקבצנו לעם, כולל כריתת ברית מילת הלב המופיעה בפסוק השלישי, והפסוק הרביעי - סגירת מעגל יחסי הגומלין בכך ששוב אנחנו שבים אל הקב''ה תוך קיום נועם עול המצוות.

 

השבת, כשמה כן היא, סוג של ''תשובה'', וראש השנה אף הוא יום של ''תשובה''. אלא, שיש הבדל מהותי ביניהם. את יום השבת הקב''ה קבע מימי הבריאה, ואת ראש השנה עם ישראל קבע על פי מולד הלבנה. כוחו של העם גדול עד כדי כך, שהקב''ה קבע בתורה שראש השנה יהיה יום אחד ואילו עם ישראל, המסתפק מתי הולדתה של הלבנה, קבע שראש השנה יהיה בן יומיים, ולא יום אחד בלבד.

 

שבת – היא הזמן שבו אנו משיבים לעצמנו את הרוח, הנשמה והנפש: ''שבת וינפש'', ושבים אל הקב''ה נותן הנשמה. השבת היא היום שבו אנו ''ניצבים'' (בגוף שני נוכח) מידי שבוע. ראש השנה -  הוא הזמן של ''וילך'' (בגוף שלישי נסתר) , שבו הקב''ה הולך ושב אלינו מידי שנה בשנה. לא רק עם ישראל חוזר בתשובה אל אלוקיו, אלא אף הקב''ה מבקש בכבודו ובעצמו לשוב אל עמו ישראל. סוג של דוגמה אישית הידועה לנו ממדרשי חז''ל המבקשים מאיתנו להידמות לבוראנו: מה הוא רחום וחנון אף אני צריך להיות רחום וחנון וכו'. אמור מעתה: מה הוא חוזר ושב אל עם ישראל, אף אני חוזר בתשובה אל הקב''ה !

 

עלינו מוטלת המשימה לטעת במו ידינו את המקף בשעת בין השמשות בין המילים ''ניצבים-וילך''. עלינו לראות ברצף מעגלי הרמוני את השבת שבה אנו ניצבים ושבים מידי שבוע אל ה', יחד עם ראש השנה של ''וילך'' וישוב הקב''ה אל עם ישראל מידי שנה בשנה.

 

שבת משיבת נפש וראש השנה עם מילת הלב לכל בית ישראל,

 

 

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ניצבים וילך ערב ראש השנה – תשע''ד

המעיין בכל ספר דברים יוכל לומר בוודאות שנושא שכר ועונש בולט בו באופן מיוחד לאורך כל הספר. בעיון פשטני בתוך הפסוקים ניתן יהיה להסיק שכל תופעה אישית ו/או ציבורית מתרחשת ביחס ישר להתנהגות היהודית-דתית של היחיד ו/או של העם. מעין התניה ליניארית: חיים מול מוות וברכה מול קללה באים בעקבות מצבו הרוחני של הפרט ו/או הכלל.

אולם, בפרשתנו מופיע פסוק מאד משמעותי שאינו מאפשר רק את הסקת המסקנה לעיל. אין בהכרח תפיסה ליניארית בסוגיית שכר ועונש. פסוק זה שופך אור גדול על הבנת הנושא שכר ועונש לאשורו. אלמלא פסוק זה היינו חושבים שהכל כל כך מובן ופשוט: יש גורם ברור ויש תוצאה ברורה, כי כך חושב מוחו והגיונו של האדם. לענ''ד, זהו פסוק יסודי בהבנת הנושא שכר ועונש:

''הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת''

מבקש אני להציע פירוש נוסף לפסוק. הנסתרות לה' אלוקינו, ומה הכוונה בנגלות לנו ?! – הנגלות לנו הן מחויבותו של האדם לחיות חיים אידיאיים-רוחניים: ''לעשות את כל דברי התורה הזאת'' (לפי זה, הפסיק מופיע לאחר המילה ''אלוקינו'', ולא לאחר המילה ''לעשות''). אין קשר הכרחי מובן והגיוני בין שכר ועונש. יש את חובתו ומחויבותו הגלויה של האדם ו/או העם לקיום ערכי התורה ומצוותיה, והיא עשויה לחולל שכר טוב בעולם. אולם, מה קורה כאשר הדברים אינם מושתתים על ערכי התורה ומצוותיה ? – אין לכך בפסוק תשובה ברורה של קשר הגיוני אנושי שבעקבות כך מגיע עונש. זה בגדר ''נסתרות לה' אלוקינו''. יש קשר עמוק בין הגורם לתוצאה אבל הוא איננו בהכרח מובן לנו, ולכן גם אין לנו בעלות לפרש אותו בפרשנות אנושית סובייקטיבית. יש לציין, שדיון כזה קיים גם לגבי שאלת טעמי המצוות. מי אמר שטעמי המצוות הם טעמים שכליים-אנושיים, שמא הם אלוקיים לחלוטין ?!

בשתי סוגיות אלו של שכר ועונש וטעמי מצוות, אמור להשתקף הפער בינינו לבין הקב''ה. כי אם אנו מבינים הכל, אז אין פער בין ילוד אשה לבין הקב''ה. יש תופעות ואירועים בעולם שמבחינת השכל האנושי הם בלתי מובנים. ל''חור השחור'' הזה נכנסת האמונה. אמונה זו מושתת על מקומו הראוי והצנוע של האדם ביחס לא-ל. מי שתפיסתו היא, שלסוגיית שכר ועונש ו/או לסוגיית טעמי המצווות יש תמיד רק פשר הגיוני-אנושי – טועה. הבנה כזו מעמידה את האדם במקום של גאווה, במקומו של הקב''ה בעל הנסתרות.

לצערנו, לעיתים תכופות בעולם החינוך, אנשי החינוך מבקשים לתת הקשר בלעדי אחד ויחיד לתופעות הקשורות לגורם ותוצאה, כבעלים על האמת. שמא יש גורמים נוספים שמחוללים את התוצאה שאנו לא מודעים להם או לא מכירים בהם ?! ואולי צריכים אנו לחזור ולומר בהרבה ענווה שאנו צריכים להיות בעלי תודעה של פער ראוי ומתבקש בינינו לבין הקב''ה, כדי שנזכה אולי להרבה סיעתא דשמיא בשליחותנו החינוכית ?!      

נרות השבת האחרונה של השנה דולקים – אז עדיין אנו יכולים לתקן,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ניצבים  ולראש השנה – תשע''ג

פרשת ''ניצבים'' חותמת את ג''ן השבתות של שנת תשע''ב. אכן, אנו ''ניצבים'' כולנו ממש על סיפה של שנה חדשה. פרשה זו לעולם תיקרא לפני ראש השנה כי יש בה התייחסות ל''תשובה'' (ראו על כך באתר המחוז – הקישור צורף במייל שנשלח קודם).

מה המסר המרכזי של הפרשה הניצבת לפנינו ערב ראש השנה ?!

פרשתנו קצרה היא ומקפלת בתוכה את ''כל הסיפור''. יש נקודת עוגן שממנה נובע הכל: יכולת הבחירה של האדם. נקודת עוגן זו היא זו שמחוללת את התמורה בעולם האנושי. משה מציב את אתגר הבחירה לפני כל העם בלי הבדל גיל ותפקיד: ''אתם ניצבים היום כולכם - - - ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך - - - מחוטב עציך ועד שואב מימך''. ליכולת הבחירה אין מגבלת זמן ומקום. משה  מעביר כמעין צוואה מסר נצחי גם לדורות הבאים בכל מקום שהם: ''ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת - - - כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום - - - ואת אשר איננו פה עמנו היום''. נכונים הדברים לכל אחד ואחת כשם שהם נכונים לכלל העם.

אכן, מושכות הבחירה - בידיים שלנו, והקב''ה משגיח שנצליח בבחירתנו, בבחינת: ''בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו''. הפרשה מבקשת שנבחר בחיים, בטוב ובברכה, ומי שבוחר בהם גדלים סיכוייו לממש חיים ראויים מלאי תוכן ורגש, בבחינת: ''הבא להיטהר מסייעין בידו''. אולם, יש לזכור שגם אם בחרנו בנגלות החיים, בטוב ובברכה זו לא ערובה למסע חיים עם ''נהג אוטומאטי''. יש הפתעות נסתרות שאינן נעימות באמצע הדרך, שפשרן לא יובן וישכנע, וגם להן אין מגבלות גיל ודור. כל משמעותן לוודא שאכן אתה עדיין דבק במטרה העילאית: ''הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם''.

באופן טבעי-אנושי גם רעיון ה''תשובה'' נובע מנקודת העוגן של מושכות הבחירה. לרבים מאיתנו מושג התשובה נראה כנשגב, ערטילאי ורחוק שאינו נוגע בנו. פעמים שאנו מבקשים להיפטר מההתמודדות ולהעבירה כלאחר יד לאחר. על מצוות התשובה נאמר בפרשה: '' - - - לא נפלאת  היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו - - - ''. תנועת הנפש של תשובה היא חלק ממתנת האל לשאיפה לחיים, לטוב ולברכה. תנועת נפש זו אמורה להתרחש בכל אדם ובכל עת. אלא, שמימוש מתנת התשובה בערב ראש של שנה חדשה ראויה היא ביותר, משהו מעין ''מתנה לחגים''. נתאר לעצמינו כיצד היו נראים חיינו האישיים והציבוריים מבלי לעשות חשבון נפש ?! כיצד הם היו נראים מבלי האפשרות לתקן  ו''לעדכן מסלול' ?! כיצד יראו הדורות הבאים מבלי החינוך לשאיפה לתקן עולם ?! כיצד תראה החברה היהודית במדינת ישראל אם לא תהיה בכולנו שאיפה לחולל בה תמורות ?!

אנו כמנהיגי חינוך צריכים להניע בעוצמה רבה את ''מנועי החיפוש'' המחזקים את שריר הבחירה בנו ובקרב ילדינו-תלמידינו. יחד עם חיזוק שריר הבחירה תיולד ה''תשובה'' גם לשאלות ולאתגרים החינוכיים והחברתיים שאנו ''ניצבים'' בפניהם בכל עת ובכל שעה.

ושוב אנו שבים אל שבת משיבת רוח חדשה, לקראת שנת התחדשות מתוקה ומבורכת לכולנו,

אלכס

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''וילך'' - תשע''ז

 

''וילך'' – זהו, הולכים ובאים אנו אל תוך השבת הראשונה של השנה !

 

היינו מצפים למצוא בפרשתנו סוג של הליכה של התחלה חדשה, מעין הלימה לתחושה העזה של ההתחדשות האופפת אותנו בימים אלו. אולם, ההפך הגמור הם פני הדברים העולים מרוחה של הפרשה. משה מבשר קבל עם ועדה כי הוא חותם את תקופת מנהיגותו, הולך הוא ומתקרב אל מותו.

 

מעיון ראוי בפסוקי הפרשה, אין בבשורת קץ המנהיגות של משה חידלון. ''וילך משה'' – משה צועד ומצעיד את העם קדימה אל העתיד. גם כאן בדברי נאומו, משה מתייחס אל הבאות שימצאו את העם בהיותו כבר בתוך ארץ ישראל, דברי נבואה וחזון. אולם, דיבור צוואתי גריידא איננו מספיק. משה אף ממנה בחייו את מחליפו יהושע בנוכחות של כל ישראל.

 

מינוי מנהיג חדש תוך כדי חייו של המנהיג הקודם, איננו דבר של מה בכך. הוא מבטא נאמנה את תפיסת עולמו של משה ביחס לשליחותו של המנהיג, זוהי שליחות שאין לה סוף. ומכיוון שכך אין כאן כלל חתימה וחידלון. זהו מעגל רצוף שאין לו קצה. משה מבין שאם הוא אמור לצאת ממעגל המנהיגות, עליו להעביר ברצף את מקל ההנהגה ליהושע תוך כדי מציאות של חיים. אכן, ''כל סוף הוא התחלה חדשה''.

 

זוהי ממש בשורתם של ימים אלו של תחילת שנה. אין בהם תכונה של קו, יש בהם תכונה של מעגל. ''השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם'' (מגילת איכה): התחדשות כקדם פירושה, תנועה על אותו היקף המעגל שבו אנו שבים לאותן נקודות שאנו מבקשים להתקדם, לשפר ולשנות אותן. תנועה זו נלמדת ממנהיגותו של משה. אין חידלון ופסק זמן, יש רצף של תנועה והתחדשות – ''וילך משה'' בחייו אל ''ויקרא משה אל יהושע''.

 

שליחות חינוכית איננה פוסקת לעולם. היא דורשת מאיתנו כל העת לשוב לאותן ערכי יסוד חינוכיים, לבחון אותם, להתחדש ולחדש בהם. מעגלו של עולם החינוך אמור לבטא כל העת התחלה והתחדשות העשויות למנוע שחיקה והרגל.

 

שנזכה לשינוי בשבת הראשונה בתחילתה של שנה חדשה,

 

 

אלכס גליקסברג

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע וילך – תשע''ג

פרשת וילך היא הפרשה הראשונה שנקראת בשבת הראשונה בשנה החדשה. בשבת הקודמת כולנו ניצבנו (''ניצבים'') לפני יום הדין, והשבת אנו כבר בהליכה קדימה (''וילך'') בתוך השנה החדשה, בתוך עשרת ימי התשובה. יש משמעות מיוחדת לשבת של תשובה. יש בה מימד נוסף עמוק יותר שאינו קיים בכל שבת אחרת של השנה. מימד זה מתייחס לתנועת החיים שלנו, תנועת המעגל. תנועת החיים של מעגל מהווה את המוטיב המרכזי בדבריו של שלמה המלך בספר קהלת. שלמה המלך מדבר על מחזוריות הטבעית בעולמנו. הכל הולך ושב לאותו מקום. מעגלי מימד של מקום וזמן שבהם אנו חיים ומוגבלים, אינם שייכים לא-ל. משמעות קיומו מתאימה היא לתנועה קווית אין סופית.

השבת נוצרה בבריאת העולם. זמנה הטבעי והמעגלי נקבע כמסמרות לנצח נצחים. מאז ימי הבריאה כל ספירה של יום שביעי –  תמיד הייתה ותהא שבת. אנו שבים אל חיקה במעגל הזמן באופן קבוע, ומכאן קדושתה העילאית של השבת היא נצחית וחלה בכל מקום.

למעגל הזמן הטבעי של השבת הראשונה של השנה מצטרף מעגל זמן אנושי נוסף בדמותה של התשובה. תשובה (חרטה על העבר וקבלת התחייבות לעתיד) ניתן לעשות כל העת ולא רק בתקופת אלול ותשרי. אלא שתנועת הנפש של התשובה אינה קבועה מימי בראשית, והיא תלויה בבחירתו של האדם. בשבת זו, מעגל החיים של התשובה הפרטית-האישית נפגש עם מעגל החיים הכללי-טבעי מקדמת דנא של השבת.

אולם יחד עם זה, לשני מעגלי-חיים אלו של שבת ותשובה יש משמעות זהה: לשוב. אנו שבים אל חיק ראשיתו של עולם ושבים אל חיק חיינו האישיים של טוהר, תמימות וישרות דרך. הצירוף הזה מסוגל לזכך ולרומם אותנו לעיון אמיתי לשינוי ולהתקדמות ערכית בחיינו האישיים והחינוכיים בתוך עולם טבעי חי וקיים שאינו משתנה מאז ימי בראשית.

שבת ראשונה של התחדשות לכולנו,

אלכס

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ניצבים-וילך - תשע''א

 

פרשיות השבוע חותמות את פרשות השנה, ותמיד פרשת ניצבים תחול לפני ראש השנה, והסיבה לכך עולה מפשט הכתובים בתוך הפרשה:

 

'' וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, ְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ...

 

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ...

 

וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים...

 

וּמָל ה'  אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:

 

וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'...

 

כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב ...

 

כִּי תָשׁוּב אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ ... ''

 

 

צריך לדקדק בסדר הכתובים בפרשה, כדי להבין מה מקומה של התשובה ביחס לקשר התמידי שלנו עם ה'. בתחילתה של הפרשה כתוב: ''אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם . . .

 

לעברך בברית ה' . . .למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים . . . כאשר נשבע לאבותיך לאברהם יצחק ויעקב''. מפסוק זה אנו מבינים שהקשר ביננו לבין ה' ולהפך הוא קשר שאינו ניתן להפרה והוא אינו תלוי בהתנהגותו של עם ישראל, כי רק לאחר מכן כתובים הפסוקים לעיל שמדברים על תהליך התשובה. הווה אומר: לעולם ועד לא ינותק הקשר שלנו עם ה'  ולהפך! . אמנם, יש שחלקו על כך וטענו שהקשר תלוי בתהליך התשובה, אבל מפשט הכתובים הדברים לא כך. לידת הנצרות נבעה מהדעה שהקשר שלנו עם הקב''ה נותק בעקבות עזיבת חלק גדול מעם ישראל את ה'. כמובן שאין הדברים נכונים כי הברית עדיין עומדת וקיימת כי היא נצחית.

 

ימים אלו של חשבון נפש צריכים להיעשות בשמחה, כי אנו פונים אל ה' ממקום של ביטחון בברית ביננו. אנו לא מנצלים את הברית כביטוח חיים, אלא אנו בודקים את עצמנו מתוך תחושה של התחדשות והיטהרות של המושג הגדול והנשגב של התחלה חדשה שמשמחת לב ונפש ולא מעציבה. זה לא תהליך מדכא זה תהליך מצמיח !

 

 

בזו הפרשה סיימנו סבב של שנה במנהג של ''דבר תורה וחינוך לפרשת שבוע''. אני מבקש להודות לכולם על התגובות והדיונים בכתב ובעל-פה שהמריצו אותי להתמיד בקביעות מידי יום שישי בבוקר בקיום המנהג.

 

שבת שלום ושנה טובה ומבורכת לכולנו,

אלכס   

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''האזינו'' ולחג הסוכות - תשע''ז

 

''שירת האזינו'' כך גם קוראים לה לפרשה שאותה נקרא השבת.

 

יש בשירה הזו הכל. מעין תמציתה של כל התורה, ובהתאמה לחתימת נאומו של משה, כפי שהכתובים מעידים בסוף הפרשה הקודמת.

יש בשירה הזו את כל ההיסטוריה של עם ישראל, והקשר בין כנסת ישראל לדודה.

יש בשירה הזו עבר, הווה ועתיד. מי שיקרא אותה בכל זמן ובכל מקום ימצא בה תמיד רלוונטיות ואקטואליה.

יש בשירה הזו דברי נבואה, של ימי צער וזעם וימי נחמה וישועה.

 

מיד בשערי השירה היא מעוררת אותנו אל עולם הטבע: ''האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי''. איש האמונה מחוייב לחיבור אל המציאות הטבעית, שם בהכרח הוא יצטרך להתמודד עם אתגרי האמונה. העולמות האין סופיים של מרחבי הזמן והמקום מעוררים אותו עם כל בן אנוש אחר לשאלת סוד החיים ומשמעותם עלי אדמות. איש האמונה אינו יכול להישאר רק בתוך ד' אמותיו של הבית. הוא אינו יכול להיות במקום מוגן בלבד, שבו הכל לכאורה ברור ופשוט. עליו להתמודד את אתגרי המציאות הטבעית של כל העולם שמסביבו הנמצא מחוץ לבית.

 

ההליכה מיום הכיפורים אל חג הסוכות, היא בדיוק היציאה מהבית אל הטבע. מהפנים אל החוץ. יציאה מבית קודשי הקודשים של עבודת כהן גדול ביום הכיפורים אל הסוכה מחוץ לבית הבנויה מחומרים טבעיים ופשוטים. לכאורה, יכולים אנו לחשוב שזו נפילה וירידה בדרגה הרוחנית. לא כך הם פני הדברים. ''שירת האזינו'' מלמדת אותנו, שהמקום הראוי והנכון לבחון את אמונתנו הוא דווקא מחוץ לבית, בתוך מרחבי הטבע והמציאות מעוררי האתגרים הרוחשים בכל עת ובכל מקום. העבר, ההווה והעתיד כרוכים זה בזה, בבחינת: ''והחוט המשולש לא במהרה יינתק'' (קהלת). אין הפרדה, הכל כאירוע אחד ארוך ומתמשך. אירוע פתלתל שיש בו עליות ומורדות.  

 

משימת עולמנו החינוכי היא לא רק לחנך פנימה לתוך הבית השמור, החם והמוגן, אלא יש חובה לדאוג שהחינוך המוטמע פנימה יצא במלוא הדרו וזיוו ויאיר את עולמנו מחוץ לבית בכל עת ובכל מקום. שהרי קודש הקודשים של יום הכיפורים ממשיך ועולה הוא אל תוך פשטות מציאות החיים של סוכת הטבע בחג הסוכות.

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע ''האזינו'' ולחג הסוכות - תשע''ו

 

פרשתנו איננה פרשה רגילה היא נקראת ''שירה''. יש לתמוה: במה מתבטאת השירה בפרשה, הרי הפרשה סוקרת את תולדות הקשר בין עם ישראל עם הקב''ה שפעמים מוביל גם לעתות משבר של ''הסתרת פנים'' ותוכחה ?!

 

מערכת הקשר בין כנסת ישראל לדודה הקב''ה ולהפך, נבחנת דווקא באותן עתות של מבחן. במציאות של מידת הרחמים, מידת האהבה הגלויה, הדברים משתקפים בשמחת חיים של נחת-רוח. אולם, במציאות חיים של ''הסתרת פנים'', שבה מידת הדין מתוחה היא בעולם, בבחינת ''יקוב הדין את ההר'', מציאות החיים אינה מאפשרת את הופעת הקשר שבין כנסת ישראל לקב''ה באופן גלוי, היא נסתרת. בנקודה זו הקב''ה מבקש מאתנו שנראה גם אז את מציאות הריחוק כמציאות טבעית, שהיא חלק משירת החיים שיש בה עליות ומורדות, שבהם מידת הדין ומידת הרחמים יכולים להופיע בעולם לסירוגין. אכן, ''שירת האזינו'' היא עדות לדורות על הברית האיתנה שבין כנסת ישראל לדודה. ''הסתרת פנים'' מובילה לחידוש הקשר המבטא נאמנה הן את הרצון האלוקי והן את שאיפותיו של העם לקשר בר-קיימא.

 

שבת זו שאנו באים בשעריה, נמצאת בתווך שבין יום הכיפורים המבטא את אימת הדין בכניסת כהן גדול לפני ולפנים, לעומק הכיסוי שבקודש הקודשים, לבין חג הסוכות חג השמחה שבא מרחמים ואהבה יחד עם כלל ישראל על כל 4 סוגיו השונים, וביציאה לעולם הגלוי, אל הסוכה שמחוץ לקירות הבית. לשבת יש כח לחבר בין יום הכיפורים לחג הסוכות. לשבת יש גם את הנסתר וגם את הגלוי. מצד אחד, השבת באה כזכר למעשה בראשית, עולם נסתר של סודות הבריאה האלוקית הנמצאים לפני ולפנים מעבר להבנתנו, ובכך השבת היא מעין עולם הבא, מצד שני השבת היא זכר ליציאת מצרים, עולם גלוי של ניסים שעם ישראל חווה ביציאת מצרים, כולל ישיבה בסוכות ממש או תחת ענני כבוד להם זכה. שני  מישורים אלו משמשמים בשבת זו בערבוביה: הנסתר והגלוי. כנגד הנסתר שביום הכיפורים וכנגד הגלוי שבחג הסוכות.

 

שבת של שלום ושלווה חג סוכות שמח ומבורך בכל,

 

 

אלכס גליקסברג

דבר תורה וחינוך לפרשת השבוע האזינו וחג סוכות – תשע''ג

שתי שירות לנו השבת. בפרשת השבוע אנו קוראים-שרים את ''שירת האזינו'' ובהפטרתה של הפרשה אנו קוראים-שרים את ''שירת דוד'' (שמואל ב', כ''ב).

השאלה המתבקשת מאליה היא, מה הקשר והיחס בין שתי שירות אלו ?!

נערוך השוואה עקרונית וקצרה בין שתי שירות אלו:

שירת האזינו – הינה שירת תוכחה ומוסר המופנית לעם ישראל כבקשה לעתיד ונושאת אופי ציבורי, משה מנהיג העם אומרה כמעין צוואה ממש לפני פטירתו מעולם החיים, לעומת שירת דוד – שהיא שירת שבח והודאה על העבר וההווה המופנית כלפי הקב''ה ונושאת אופי אישי. דוד אומרה לאור הצלתו ממוות והישרדותו בעולם חיים. השירות ממש הפוכות באופיין ובמגמותיהן !

נראה בעיני, שהיחס בין שתי שירות אלו הוא היחס שבין יום הכיפורים לחג הסוכות הממשמש ובא. שירת האזינו מקבילה באופיה ליום הכיפורים, ושירת דוד מקבילה באופיה לחג הסוכות. ביום כיפורים הנושא הציבורי של כלל ישראל המיוצג על ידי הכהן הגדול מנהיג העם, והאופי המוסרי-תוכחתי תופסים מקום נרחב, ופניו של היום לעתיד. חג סוכות לעומתו מתאפיין בשמחה של הודאה ושבח אישיים על החתימה הטובה בעבר שיש בה הצלה ממוות וכניסה חוזרת לארץ החיים. כשם שיום הכיפורים הכניסה היא פנימה בתוך בית קודש הקדשים של הנשמה לשם קבלת מחוייבות לעתיד, כך הסוכה מבטאת את היציאה החוצה מתוך הבית למקום של שבח והודאה על ניסי העבר.

למותר לציין, ששתי שירות אלו מקבילות ממש למגמות הזמן של התפילה וחלקיה ושתיהן יוצרות מערכת שלמה. חז''ל כבר קבעו ש''אין שירה אלא תפילה''. שירת האזינו – מאופיינת כבקשה לעתיד, ושירת דוד – מאופיינת כשבח והודאה על הווה והעבר. כשם שבתפילה יש מרכיבי שבח, הודאה ובקשה המבטאים את שלושת הזמנים של חיינו.

שבת של שירות ותפילות כהכנה לקראת שמחת חג הסוכות,

אלכס

 

 

דבר תורה וחינוך לחג שמחת תורה ולפרשת ''וזאת הברכה'' - תשע''ז

 

מחר בשמחת תורה נקרא את פרשת ''וזאת הברכה'', הפרשה החותמת את החומש החמישי ''דברים'' ואת התורה כולה.

 

פרשה זו מזכירה לנו את פרשת ''ויחי'' החותמת את החומש הראשון ''בראשית''. החומש הראשון והאחרון נחתמים בברכות לשבטי ישראל: בבראשית – ברכותיו של יעקב, ובדברים – ברכותיו של משה. אלא, שמשמעותם וייעודם של שתי המערכות של הברכות שונות הן בתכלית השינוי.

המערכת הראשונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של יעקב אבינו וייעודה הוא לקראת היציאה מגלות מצרים מבית עבדים. מערכת ברכות זו מסתיימת עם מותו של יעקב במצרים בסוף הפרשה והחומש הראשון. המערכה האחרונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של משה וייעודה הוא לקראת הכניסה לארץ ישראל. מערכת ברכות זו מסתיימת בסוף הפרשה והחומש האחרון עם מותו של משה במדבר.

 

בתווך שבין שתי מערכות של ברכות אלו, בין חתימת תקופת האבות ועד חתימת תקופת משה, הולך צומח ומתפתח לו עם. לכן, עורכי ההשוואה בין שתי המערכות, אינם יכולים להתעלם מהאופי של הברכות. יעקב מברך כשההיבט האישי-תכונתי הוא הבולט בברכה כיאה לאב המברך את בניו, לעומת ברכותיו של משה שההיבט הכללי-ציבורי שולט בברכה, מכיוון שהוא מברך שבטים של עם, ולא בנים, עם העומד להיכנס לארץ ישראל ולכונן את ממלכתו.

 

"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ - - - " – אמר שלמה המלך במגילת קהלת, שחלק מקהילות ישראל קראו אותה אתמול בשבת חול המועד. בזו הפרשה החותמת את התורה בשמחת תורה, גם אני מבקש לחתום בשמחת תורה אישית את כתיבתי הקבועה אליכם מידי יום שישי במשך 6 השנים האחרונות תחת הכותרת: ''דבר תורה וחינוך לפרשות השבוע ולמועדי ישראל''. דומה היה הדבר בעיני לאותו מעגל הריקוד בהקפות שמחת תורה, שהרי המעגל הוא כרצף שבין הסוף – דברים, לבין ההתחלה – בראשית, וחוזר חלילה.

 

בכל 6 מחזורי כתיבה אלו על כל פרשות השבוע והמועדים, השתדלתי לחפש בכל שבוע ושבוע ובכל שנה ושנה את המסר החינוכי-ערכי לצד המסר המנהיגותי העולה מתוך הפרשה והמועד הסמוך אליה, ונוגע בנו באקטואליות וברלוונטיות שבו. ההיבטים האישיים מעולמי החינוכי שעליהם כתבתי פעמים רבות, היו לברכה ממש כברכותיו האישיות של יעקב לבניו בחתימת ספר ''בראשית'' כפי שנכתב לעיל. יחד עם זה, בדברים שנכתבו זכיתי גם לברכתו של משה בפרשתנו ''וזאת הברכה'', שהרי השתדלתי שיהיה בהם מסר כללי-ציבורי לכל שליחי החינוך המסורים והנפלאים הן במטה והן בכל בית חינוך. למותר לציין, שבתווך בין שתי הברכות הללו, להן זכיתי בכתיבתי האישית והציבורית, הלכתי וצמחתי בזכות יצירת אותם קשרי עבותות בין התורה הנצחית לעולם החינוך ולהפך.

 

אני מבקש להדגיש כי בדרך כלל הדברים שנכתבו לא התבססו על דברי חז''ל ו/או פרשנים, אלא נבעו מתוך זוויות הראיה האישית והציבורית שנגעו בי מתוך העולם החינוכי, שלשמחתי ותודה לאל, כל העת אני בא רק ממנו והולך רק אליו.

 

תודה רבה לכל הקוראים ולכל המגיבים בכתב ובע''פ לאורך כל השנים.

 

חג שמח עם הרבה אהבת תורה וחינוך,

 

 

אלכס גליקסברג

 

דבר תורה וחינוך לפרשת וזאת הברכה ושמחת תורה – תשע''ג

בשמחת תורה אנו מסיימים את המחזור השנתי של קריאת התורה כולה בפרשת ''וזאת הברכה''. שמחת תורה איננו מועד שמופיע בתורה, והוא מועד שנקבע מאוחר בתקופת הגאונים. לפני הברכות שמברך משה כל שבט ושבט נאמר: '' תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב - - - ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ''. מצד אחד - קהילת עם, מצד שני - שבטים מגוונים. כל אחד מהשבטים זוכה לברכה על תכונה משלו ובכך הוא משלים את כל קהילת ישראל (=יעקב). המשך רעיוני לאחדות שמאפיינת את חג הסוכות, שבשעות אלו אנו נפרדים ממנו. כולם יושבים בסוכת ארעי אם עשיר ואם דל, ומתחברים ומחברים זה לזה את ארבעת המינים, המסמלים מגוון של אנשים. לכל אחד יש את האות שלו בתורה, ומכל האותיות אנו זוכים לתורה שלמה, ל''תורת ה' תמימה''.  

על שני עניינים עומד חג שמחת תורה. האחד – סיום הקריאה של כל התורה, השני – התחלת מחזור חדש של קריאת התורה מבראשית (תרתי משמע). במחזורי החיים המעגליים שלנו, כמו שכתבנו השנה בפרשת וילך בין ר''ה ליו''כ, שאלת היחס בין הסיום לבין ההתחלה היא שאלה מאתגרת. כבני אנוש מה חשוב לנו ממה: הצלחת הסיום או אתגר ההתחלה ?! (שאלה מחשבתית זו אינה רלוונטית לגבי הקב''ה שהרי תנועת מציאותו היא קווית ולא מחזורית).

באופן כללי, מקובל לחשוב שאתגר ההתחלה חשוב יותר, שהרי כל ההתחלות קשות ומחייבות התמדה ומסירות. אולם, בשמחת תורה, כהמשך ישיר של רעיון התשובה, רצף הזמנים והיחס שבין העבר לעתיד ובין הסיום להתחלה משמעותי הוא. כשם שהתשובה בנויה על הוידוי על העבר ומייד יש קבלת אחריות ומחויבות לעתיד כך גם שמחת תורה. אנו מודים בשמחה על העבר, על סיום התורה, ומיד שמחים על העתיד, על הזכות להתחיל מבראשית. תנועת רצף זו – יסוד גדול הוא בחיינו היהודיים. היא מחוללת המשכיות והליכה קדימה ללא עצירה ו/או נסיגה. היא מחוללת מחויבות לעתיד רוחני טוב יותר עם תפילה ותקווה גדולה.

בשמחת תורה אנו כורכים את העבר עם העתיד, את היחיד עם הרבים, את אותיות התורה עם כל התורה.

מועדים לשמחה,   

אלכס

 

 
 
  תאריך עדכון אחרון:  02/11/2016