education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
היחס   ללימודים כלליים  במקורות   חז"ל 
אלכס גליקסברג
 

מבוא

לימוד "אומנות" או "מלאכה"

לימוד לשון יוונית ושפות זרות אחרות

לימוד "חכמה יוונית" 

לימוד ב"ספרים חיצוניים" - ספרי מינות

לימוד מדעי הטבע

לימודי הגיון לדור הצעיר  

סוף דבר

 

 

מבוא

מאמר זה מציג מגוון מקורות חז"ל (מהתנאים ועד הגאונים), העוסקים בבירור היחס ללימודים כלליים (לימודי חול) כסוגיה ערכית, וכן ביחס הראוי שבין לימוד התורה וענפיה לבין לימוד החכמות החיצוניות לסוגיהן, סוגיות הנדונות זה דורות רבים.

 

מאמרנו אינו עוסק במקורות הלכתיים ומחשבתיים מאוחרים מתקופת הגאונים.

 

מעיון במקורות אלה, עולה שהמושג "לימודים כלליים" אינו עשוי יריעה אחת בתורתם של חז"ל. חז"ל הבחינו בין תחומי הדעת הכלליים: חלקם נאסר באופן חד משמעי, חלקם במקום מסוים או בזמן מסוים (או בשניהם), וחלקם הותר לחלוטין או הוגדר כחיוני לקיום החיים, לביסוס האמונה ולידיעתה של התורה.

 

 

לימוד "אומנות" או "מלאכה"

 

"תני רבי ישמעאל: ובחרת בחיים, זו אומנות" [1].

הציווי של התורה, "ובחרת בחיים" [2] בצורתו המורחבת כולל גם את העיסוק באומנות. עיסוק זה דורש לימוד והתמחות מקצועית על מנת שנעשה מלאכתנו היטב. ר' ישמעאל נאמן לשיטתו, ומיישב את הסתירה בין שני הפסוקים: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"[3], לעומת - "ואספת דגנך תירושך ויצהרך"[4] - וטוען: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". בפולמוס זה הוא חולק על שיטת רשב"י הסובר: "תורה - מה תהא עליה?". בהמשך הסוגיה מסכם אביי ואומר: "הרבה עשו כר' ישמעאל - ועלתה בידן, כרשב"י - ולא עלתה בידן"[5].

 

חז"ל הטילו חיוב על האב ללמד את בנו אומנות[6], ואף התירו בשבת למנות את האומן המלמד. מינוי זה נחשב ל"חפצי שמים" המותר בשבת, ואינו נחשב "כחפצי חול" האסורים בו[7]. יתרה מכך, לשיטת רבי יהודה בר אילעי, אם אדם לא מלמד את בנו אומנות, כאילו לימדו לסטות[8].

 

חובת לימוד מלאכה והעיסוק בה - מקבלת בחז"ל מימד אידיאי  של לכתחילה: "היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"[9], וכן "... כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון"[10], וכן, "אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה"[11], וכן, "שוליא דנגרי - חיותא היא דלמדיה"[12] (לימוד מלאכת הנגרות נחשב לצורך קיום החיים, ולכן יש להחשיב לימוד זה כמצווה), שמעיה הגדיל לומר: "אהוב את המלאכה…"[13] – המלאכה צריכה להיות אהובה ואיננה עניין של כורח חיים בלבד.

 

העולה מן המקורות הוא, שחז"ל ראו בלימוד אומנות לשם עיסוק בה, דבר לגיטימי ומלכתחילה המאפשר את קיום האדם. לא נמצאו מקורות השוללים באופן מוחלט לימוד ועיסוק באומנות, להוציא את דעתו של רבי נהוראי: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה"[14].  ההנמקה לדבריו היא שרבי נהוראי העיר הערה אישית על בנו, שהיה מוכשר ביותר בלימוד תורה באופן בולט[15].

 

פירוש אחר, שדבריו משלימים את הרישא של המשנה, שחובת האב ללמד את בנו מלאכה נקייה וקלה באופן ארעי, אבל לימוד תורה צריך להיות לימוד של קבע, כאומר: מניח אני קביעות של כל אומנות, ואני מלמדו תורה - בקביעות, ואומנות -  עראי[16]. פרשנות אחרת לדבריו יוצרת אבחנה בין ארץ ישראל לבבל - "הא לן והא להו": בבבל הניח ר' נהוראי כל אומנות שבעולם, אבל בארץ ישראל יש עניין רוחני לעיסוק באומנות[17]. פרשנויות אלו לדברי רבי נהוראי מצטרפות למקורות נוספים, המבקשים לשמור על האיזון שבין לימוד תורה לבין לימוד מלאכה והעיסוק בה[18]

 

 

 

לימוד לשון יוונית ושפות זרות אחרות

 

חז"ל לא שללו את לימוד השפה היוונית כשפה זרה, אף על פי שבתקופות מסוימות ראו בשפה זו אמצעי התקרבות לעולם ההלניסטי. אנו מוצאים עדויות מתקופת המשנה והתלמוד על לימוד השפה היוונית והשימוש בה בקרב ההנהגה ואף בקרב ההמון היהודי[19]. בדרך כלל שימשה השפה היוונית עניין פונקציונאלי בחיי היומיום בחברה היהודית בארץ ישראל, עד כדי חדירה גם לבית הכנסת, במסגרת הדרשות[20] ונוסחי התפילה[21], וגם לתרגומים של ספרי התנ"ך[22].

 

חכמי הסנהדרין אף נדרשו לדעת את השפה היוונית על מנת להתמנות כדיינים בסנהדרין:  "אמר ר' יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה... ויודעים בשבעין לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן"[23].

 

כמו כן אנו מוצאים שרבי אליעזר ורבי יהושע שלטו בשפה היוונית, ואף הדריכו את עקילס הגר, בשעה שתרגם את התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע ואמרו לו: "יפיפית מבני אדם"[24]. רבי יונתן (המאה השלישית לסה"נ) משבח את סגולותיה של הלשון היוונית לא רק כשפת דיבור, אלא כשפת הספרות והשירה - "זמר" - בלשונו של רבי יונתן[25]. רק אדם, שהכיר היטב את הסגנון הספרותי היווני, יכול היה לחוות דעתו על הלשון היוונית.

 

רבי יהודה הנשיא מתנגד לשימוש בשפה הארמית, אבל מצדד בשפה היוונית: "בארץ ישראל - לשון סורסי (ארמית) - למה? אלא אי (או) לשון הקודש אי (או) לשון יוונית"[26]

 

עדות מפורשת ללימוד אינטנסיבי של שפה זרה אנו מוצאים בתקופת הגאונים במאה העשירית והאחת עשרה:   "משמיה דרב האי גאון - איתמר: מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה - כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה - אינו נכון"[27]. יש לדייק מלשון הגאון, שאינו מחייב את לימוד השפה הערבית אלא מתיר. מכל מקום הישיבה בבבל -  בין דוברי הערבית -  עוררה את הצורך בלימודה.

 

נראה שחז"ל לא התנגדו ללימוד שפה זרה. ידיעת שפה זרה נחוצה בשעה שאתה יושב בקרב דובריה. כמו כן ראו חז"ל בשפה זרה אמצעי אמנותי, שאיננו בעל השפעה מהותית-אמונית, כמו יכולת ההשפעה השלילית של החכמה היוונית, להלן, וכדברי התלמוד הבבלי: "לשון יווני - לחוד, חכמת יוונית - לחוד"[28].

 

 

לימוד "חכמה יוונית"

 

אנו מוצאים ביטוי לשלילת לימוד חכמה יוונית בהוראות הבאות:

 

"שלא ילמד אדם את בנו חכמה יוונית"[29], וכן: "ארור אדם, שילמד לבנו חכמה יוונית"[30].

 

משני מקורות אלה ברור לחלוטין שחז"ל שללו לימוד חכמה יוונית והעברתה לדור הצעיר.

ראוי לעיין בנימוקים לאיסור שעולים מהמקורות הבאים:

"שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יוונית? ענה להם: ילמדנו, בשעה שהוא לא יום ולא לילה. דכתיב: והגית בו יומם ולילה"[31].

 

במקום אחר אנו מוצאים: "שאל בן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה... והגית בו יומם ולילה. צא לבדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית"[32].

 

הנימוק הראשון העולה משני מקורות אלה (מהתלמוד הבבלי ומהתלמוד הירושלמי) הוא שחז"ל חששו מביטול תורה, משום שיש חיוב לעסוק בה יומם ולילה[33].

 

התלמוד הירושלמי מנמק נימוק שני בשם ר' יוחנן: "מפני המסורות" (המלשינים), כלומר כדי שלא יהא מכיר בלשונם ועל ידי כך יתרגל לשהות במחיצת המלכות ו"ימסור" להם יהודים.

 

נימוק שלישי לאיסור לימוד חכמה יוונית אנו מוצאים בדרשה על הפסוק: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[34]. חז"ל דורשים פסוק זה באומרם: "ולא תתורו אחרי לבבכם - זוהי מינות"[35]. כלומר: יש חשש לערעור האמונה ולאובדנה, אם מעיינים ולומדים השקפה דתית זרה מנוגדת ליהדות, באופן המושך את הלב והשכל לדרך מינות.

 

נימוק רביעי לאיסור לימוד חכמה יוונית הוא סכנת עזיבת התורה והמצוות. רב האי גאון טוען שמי שיסיר לבו מלימוד תורה ויעסוק בפילוסופיה יסיר מעליו אט-אט עול תורה ויראת שמים, עד שלא יחוש לעזיבת התורה והתפילה[36]. כלומר קיים חשש לא רק לביטול לימוד תורה ו/או לערעור האמונה ולכפירה חס וחלילה, אלא אף לעזיבת התורה והמצוות באופן מעשי ממש.

 

לעומת זאת, אנו מוצאים מקורות המתארים לימוד חכמה יוונית:

 

רבן שמעון בן גמליאל מעיד על אביו הנשיא רבן גמליאל (המאה ה-1 לסה"נ):  "אלף ילדים היו בבית אבא: חמש מאות מהם למדו תורה, וחמש מאות למדו חכמה יוונית"[37]. וכן, "ג' דברים התירו לבית רבי: שיהו רואין במראה, ושיהו מספרין קומי (תספורת יוונית) ושילמדו את בניהן יוונית שהיו זקוקין למלכות"[38].

 

ציטוטים אלה מתייחסים לקרובים למלכות מבית הנשיאות, אולם קשה להאמין, שיחס זה לתרבות היוונית היה נחלת בית הנשיאות בלבד. ליברמן[39] טוען, שחכמי ארץ ישראל, בעלי ההשכלה הכללית, הכירו את הסגנון המהלך בחוגי התרבות של אותו זמן, והיו מסוגלים להוכיח את מעלת היהדות בדרכים ובשיטות, שהיו רווחות בקרב אנשי התרבות. נמצאנו למדים, שבית הנשיא ובית ראש הישיבה בקיסרין היו גורמים פנימיים, שסייעו להפצת התרבות היוונית בקרב המון העם היהודי, שניסה לחקות את בני המעמד הגבוה – מעמד החכמים.

 

גישה מחקרית זו מתארת את מציאות החיים באותה תקופה, שלא נראתה בעיני חז"ל מלכתחילה, שהרי אי אפשר להתעלם מההיתר המוזכר לעיל כפי שניתן לקרובים למלכות ולבית הנשיאות בלבד ללימוד חכמה יוונית, על מנת למצוא חן בעיני השלטונות[40] וכדי שיוכלו להציל נפשות מישראל (או שניהם)[41]. אלון[42] מסיק מהמקורות, שרק לבני המעמד הגבוה הותר לעסוק בחכמה יוונית -  בניגוד לגישה המחקרית שהוזכרה לעיל.

 

ראוי לציין, שיש המתירים לנשים ללמוד חכמה יוונית, מפני "שהוא תכשיט לה", כלומר: שבח ותפארת לה[43], ולא חוששים למוסרת למלכות, מה עוד שנשים אינן מצוות על ביטול תורה כאנשים[44].

 

לסיכום, חז"ל החמירו עם המון העם בלימוד חכמה יוונית, אך לא מנעו מהמנהיגים ומהנשים ללמוד תרבות זרה זו. לעומת זאת, לימוד השפה היוונית כשפה זרה וכשפת מדינה הותר לכל שדרות העם, מהמנהיגים ועד להדיוטות.

 

 

לימוד ב"ספרים חיצוניים" - ספרי מינות

 

התייחסות חז"ל ל"ספרים החיצוניים" מתגלה לנו בדבריו של רבי עקיבא: "הקורא בספרים החיצוניים - אין לו חלק לעולם הבא"[45]. בהמשך, אומר רב יוסף, שהאיסור חל אף על ספר בן-סירא[46]. מקורות אלה מופיעים בתלמוד הבבלי. גם בתלמוד הירושלמי מופיע איסור בשמו של רבי עקיבא על לימוד ספר בן סירא  וספר בן לענה [47].

 

הביטוי "ספרים חיצוניים" משמעותו ספרים שיש בהם חשש לכפירה, או ספרים שהוסיפום הנוצרים לתנ"ך ואמרו עליהם שנכתבו ברוח הקודש, או ספרים שיש בהם ערעור על הסמכות הפרשנית והמדרשית של חז"ל.

 

מכאן האיסור ללמוד בספרים שאינם כתובים על-ידי חכמי ישראל ואינם קשורים באופן לגיטימי לספרי התנ"ך, "לספרים הפנימיים", כיוון שיש בהם היבט של מינות וסטייה מדרך המסורת, שאף הקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא.

 

המעניין הוא, שאין שלילה מוחלטת של הספר בן סירא: ישנם קטעים, שניתן לדרוש אותם בבית המדרש[48], וכן האמוראים השתמשו בו וציטטו ממנו בכמה מקומות בתלמודים[49]. הגאונים נתנו לגיטימציה לתופעה זו באומרם שדרך חכמים לדרוש לשונם של הדיוטות ומותר ללמוד מן הספר דברי מוסר והתבוננות יפים [50].

 

יתכן שריבוי המקורות בתלמוד הבבלי, המעיד על השימוש בספר בן סירא, וכן הלגיטימציה שמעניקים לכך הגאונים - לעומת מיעוט השימוש בספר בן סירא בתלמוד הירושלמי - מצביע על מגמות שונות בשני המקומות: בארץ ישראל - עקב רדיפות השמד וערעור מעמדם של חז"ל בגלל המינים - היה צורך לחזקם ולמנוע מהעם עיסוק בספרים חיצוניים, ואילו בבבל לא חששו להשתמש בספר בן סירא לאור מצבה הרוחני האיתן של יהדות בבל, שאף התעצם במשך הזמן.

 

העמקה נוספת במקורות מגלה פן נוסף, הקשור לאסטרטגית למידה, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של רבי אלעזר: "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס" [51]. על הפסוק "... לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם"[52], אומר הספרי שם: "לא תלמד לעשות: לעשות - אי אתה לומד, אבל אתה לומד להבין ולהורות"[53]. משמע, שיש צד להתיר לימוד ספרות חיצונית על מנת לדעת מה להשיב למינים.

 

כמו כן מתארים חז"ל את לימודי המינות של ר' מאיר: "רימון מצא, תוכו - אכל, קליפתו - זרק"[54].

הווה אומר: לצורך התמודדות עם המינים ניתן ללמוד לימוד סלקטיבי ב"ספרים החיצוניים", בניגוד לאיסור שהובא בראש פיסקה זו. מעניין, שבמשך הזמן אנו מוצאים שהלימוד "בספרים חיצוניים" הותר, גם אם אדם רוצה להזהיר אחרים, ואף את עצמו, מלתעות בדברי לקח, וגם כאן יש מן ה"דע מה שתשיב לאפיקורס"[55].

 

 

לימוד מדעי הטבע

 

יחסם של חז"ל למדעי הטבע שונה מיחסם ללימוד הלשון היוונית או החכמה היוונית, וכן שונה מיחסם ללימוד בספרים החיצוניים. תחום זה נחלק לשתי קטגוריות: מדע הביולוגיה והבוטניקה ומדע האסטרונומיה.

 

א.   מדעי הביולוגיה והבוטניקה

 

בתחומי דעת אלה דורשת התורה להיות בקיאים. בשעה שאנו צריכים להחליט ש"כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים - אותו תאכלו,"[56] מטילה התורה את האחריות ללימוד מדעי המגדיר את המושגים של קשקשים וסנפירים. אין בתורה רשימת דגים טהורים ושאינם טהורים כפי שמופיע לגבי בעלי חיים אחרים טהורים או אשר אינם טהורים.

 

אנו מוצאים עדויות רבות ומגוונות לעיסוק במדעי הטבע בתקופת האמוראים :  רב, ראשון אמוראי בבל (המאה ה-3 לסה"נ), למד שמונה עשר חודש אצל רועה בהמה כדי לדעת איזה מום עובר ואיזה מום קבוע, ידע הדרוש לעניין קדושת בכור בהמה[57]. תלמידי רבי ישמעאל ניתחו גופת עבריין שנידון למיתה, כדי לברר שאלה בענייני טומאה וטהרה[58].

 

יתר על כן, חז"ל מבכרים דעת חוקרים זרים על זו של חוקרים יהודיים. להלן דוגמאות:

 

התלמוד מטיל ספק בדעתם של חכמים ונותן אמון בדעת חוקרים זרים בשאלה מה המרחק של יניקת הירקות באדמה לגבי איסור כלאיים. אמון זה נתן להם בשל בקיאותם וידיעותיהם הרבות בחקלאות[59].

אנו מוצאים גם שחלוקתה של ארץ ישראל לעניין מצוות ביעור פירות שביעית מבוססת על ההנחה, שאין החיות משנות את מקום מגוריהן. חכמים מביאים כראיה ניסוי מתוחכם של קיסר רומי לביסוס הנחה זו[60].

 

ב.  מדע האסטרונומיה

 

מימרות שונות של ראשוני האמוראים בבבל מדגישות את חשיבות מדע האסטרונומיה. מדע זה הוגדר כמצווה ממש[61] ומתבסס על הפסוק: "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[62].

 

על דרך השלילה אמרו חז"ל שמי שיודע להשתמש במדע האסטרונומיה ולא עושה כן הוא מגונה[63], שנאמר: "ואת פועל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו"[64].

 

שמואל, מראשוני האמוראים בבבל, זכה לכינוי "שמואל ירחינאה" מפאת בקיאותו הרבה במדע זה[65]. הוא היה ידוע בקרב האמוראים כבר סמכא בסודות העיבור והלוח העברי, ונתבקש לפתור בעיות בתחום זה[66]. הוא העיד על עצמו כבקיא באסטרונומיה: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא"[67], וכך מופיע גם בתלמוד הירושלמי[68].

 

שמואל הסתייע בידע זה לצורך חישובים שונים בלוח העברי ובעיבור השנה ובתקופותיה. על פי עדותו, הוא עסק בנושא כבעיסוק טפל לחלוטין. הוא עשה זאת בשעה שהתפנה מלימוד תורה והלך לבית המים[69]. הוא לא התיחס אל התחום כאל מדע, שמטרתו לקבוע את גורל האדם (אסטרולוגיה), שהרי גורל האדם נתון בידיו, והוא יכול לשנות מזלו לטובה[70]. מסופר ששמואל סידר בבבל לוח עברי לשישים שנה ושלחו לר' יוחנן, שישב בארץ ישראל[71].

 

מסתבר שלימוד מדע זה שימש לצורך קביעתו של הלוח העברי, ולא למטרה אחרת.  אמוראי בבל ראו בלימוד אסטרונומיה ערך חיובי ולכן מי שלא עסק בו - גונה. לימוד תחומים אלה התבסס על מקראות כדי לתת תוקף לדבריהם.

 

יתכן שחכמי בבל, ובמיוחד שמואל, רצו להגיע למיומנות גדולה במדע זה על מנת לקיים את הקהילה בבבל באופן עצמאי ומבלי שיהיו קשורים למרכז הרוחני ההולך ומידלדל בארץ ישראל.

 

שאלת קביעת הלוח העברי מאפיינת את המתח הרוחני-שלטוני, שהיה בין אמוראי ארץ ישראל לאמוראי בבל. נסיונו של שמואל ואמוראי בבל להכין לוח עברי משלהם התפרש ע"י אמוראי ארץ ישראל כניתוק מזיקתם למרכז הארץ-ישראלי ולשלטון הנשיאות שם, ונראה בעיניהם כהמשך למעשה התנא חנניה, אחיינו של ר' יהושע, שעיבר את  השנים בחו"ל[72]. המעניין הוא, שלאחר מותו של שמואל נישבו בנותיו בהיכבש נהרדעא עירו, ואמוראי ארץ ישראל ראו זאת כעונש על חטאו של שמואל אביהן שניסה להתנתק מהמרכז הארץ ישראלי באמצעות חיבור לוח עברי עצמאי לבני בבל[73].

 

 

 

לימודי הגיון לדור הצעיר

 

על מיטת חוליו משיא ר' אליעזר עצות טובות לתלמידיו, וביניהן: "מנעו בניכם מן ההגיון"[74].

 

משמעותה של המילה "הגיון" בדברי חז"ל אינה ברורה: מצד אחד, משמעותה הגות ועומק מחשבתי, כפי שהם באים לידי ביטוי בלשון חכמים "לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה"[75], ובביטויים כגון "הגיון תורה" או "הגיון בפיהם" במשנת ר' אליעזר[76], שמשמעותם עיון ולימוד אינטנסיבי.  מצד שני משמעותה גם קריאה ללא עיון מעמיק, כמאמרו של רבי עקיבא: "להגיון – ניתנו, ליגיעה - לא ניתנו"[77].

השאלה היא מהו תחום הדעת בו דן התנא ר' אליעזר ?

 

בכתבי הגאונים מופיעה הגדרה לתחום דעת זה:

 

רב צמח גאון מסביר, שיש למנוע מהבנים להגות במקראות, שהם נוטים למינות[78].

 

לרב האי גאון מיחסים פירוש אחר למושג זה: חכמת הדיבור, דיאלקטיקה, לוגיקה. פירוש זה לא קושר את המושג "הגיון" ללימוד מקרא[79].

 

פירושים נוספים ניתנו לעצתו של ר' אליעזר, אולם אין הם קשורים ללימודים כלליים[80].

 

מסקנת דברינו היא, שהפירוש הרלוונטי היחיד לענייננו הוא זה המיוחס לרב האי גאון, המדבר על חכמת השכל - לוגיקה, הבאה לידי ביטוי גם בחכמת הדיבור.

 

מדוע יש למנוע מבנינו לימוד חכמת החשיבה וחכמת הדיבור ?

 

יש לומר שבאותה תקופה הזהיר התנא ר' אליעזר, הידוע כקפדן וכבעל הלכה קדומה ושמרנית[81], מפני מינות וסטיה מהדרך הפרושית. תורת הלוגיקה היתה מבוא לחכמת הפילוסופיה של היוונים, ואם ילמדו הבנים חכמת ההגיון, לפני שירוו צמאון שכלם בלימודי הקודש, יהיה בכך סכנה לטשטוש המסורת והאמונה היהודית. אם נקבל פירוש זה, ניתן לומר שלימוד לוגיקה לדור הבוגר, שאמונתו מבוססת וכרסו  מלאה בש"ס ופוסקים אינו אמור להוות בעיה חינוכית-דתית.

 

לסיכום, עצתו של ר' אליעזר, "מנעו בניכם מן ההגיון" – על דרך  הפירוש המיוחס לר' האי גאון - עשויה בהחלט להתאים לתפיסת עולמו של התנא ר' אליעזר כפי שעולה ממקורות אחרים[82], במיוחד כשמדובר בחינוך הדור הצעיר. אין אזהרה בצוואתו של ר' אליעזר לדור הבוגר, וניתן אולי להסיק, שלימוד הגיון לגביו - מותר.

 

 

 

סוף דבר

 

מעיוננו במקורות חז"ל, מתבררים תחומי דעת מגוונים, הנכללים במושג לימודים כלליים. לכל תחום דעת התייחסו חז"ל בנפרד ובהתאם לנסיבות של זמן ושל מקום.

 

חכמות כלליות שהיה בהן חשש למינות, פרישה מדרך המסורת ופגיעה בסמכותם של חכמים, נגזרו ונאסרו על ידי חז"ל. היתר לימודן היה מצומצם, וגם אם הותר – הותר לצורכי מצווה ולגדולים, ולא לקטנים. חכמות אלו כלולות  היום בתחום "מדעי הרוח".

 

לעומת זאת, לימוד אומנות ומלאכה, לימוד שפה זרה ולימוד מדעי הטבע הוגדרו על ידי חז"ל כחיוביים, כיוון שתורמים לחיי הקיום הפיזי של היהודי תוך חיזוק אמונתו בבורא עולם.  

 

אבחנתנו מוצאת את ביטויה בלשונם של חז"ל בהיגד הבא:

 

"אם יאמר לך אדם: יש חוכמה בגויים - תאמין,  יש תורה בגויים - אל תאמין"[83].

 

כוונת חז"ל במאמר זה היא להבדיל ולהבחין בין חלק ממדעי הרוח הנקראים "תורה", לבין מדעי הטבע הנקראים "חכמה".

 

אנו נדרשים גם למסקנות חינוכיות: שילוב לימודים כלליים עם לימודי הקודש אינו חדש. שורשיו עמוקים ומסועפים בתולדות החינוך והלימוד של עם ישראל כבר  מימי חז"ל בארץ ישראל ובתפוצות, על דרך מאמר חז"ל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון"[84]. תועלתו תהא רבה מאוד, אם נפיק מן השילוב את המירב מבחינה ערכית-דתית, ותוך שימת לב ערכית לקשיים אמוניים העשויים לעלות. קשיים אלה יכולים לשמש מנוף חינוכי-תורני להתמודדות מערכת החינוך הממלכתית דתית עם עולם המדע והמחקר המודרני. חשוב להדגיש את העיקרון הבא. החכמות הכלליות, המותרות במקורות חז"ל, נלוות וטפלות ביחס ללימוד התורה וענפיה. לימודים כלליים אלה "משלימים" את לימוד התורה בראיית המציאות וניתוחה לחיזוק האמונה היהודית תוך שימוש בכלים מדעיים מתקדמים.

 

מערכת החינוך הממלכתית דתית חרטה על דגלה את דברי החכם מכל אדם: "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך"[85], לאמור, גם הלימודים הקרויים כלליים הם מסילות להכרת פעולתו של הבורא בעולם היצירה והעשייה, וכן: "פתיחותו של החמ"ד להשכלה כללית אינה צריכה לשבש את חתירתנו לעיצובו של תלמיד מאמין ושומר מצוות. יתר על כן, המדע וההשכלה הכללית שאנו מקנים לתלמידינו ישמשו כרקחות וכטבחות בעבודתנו בחינוך לאמונה וקיום מצוות"[86].

 

תפילתנו היא שהמלמד תורה לעמו ישראל יתן בלבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, תוך גיבוש השקפה חינוכית המושתתת על יסודות איתנים של דברי חז"ל.

 

מסתבר, שעל פי המקורות ניתן למדר את תחומי הדעת השונים מבחינה ערכית. כבר מני אז, יחסם של חז"ל לחלק נרחב מהלימודים הכלליים היה חיובי ביותר, בתנאי שהוא מהווה "השלמה" בלבד ללימוד התורה על כל ענפיה. מסקנות חשובות עולות מתוך המקורות ועשויות  לשפוך אור על השקפת עולמם של כל שותפי מערכת החינוך הדתי לגווניו הרבים. 

 

ראוי להדגיש, שהמאמר דן אך ורק במקורות חז"ל ולא במקורות תורניים והלכתיים מאוחרים יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1]    תלמוד ירושלמי, פאה, פרק א', הלכה א'.

[2]    דברים, ל', י"ט.

[3]    יהושע, א', ח'.

[4]    דברים, י"א, י"ד.

[5]    תלמוד בבלי, ברכות, ל"ה, ע"ב.

[6]    תלמוד בבלי, קידושין, כ"ט, ע"א, ול', ע"ב.

[7]    תלמוד בבלי, שבת, ק"נ, ע"א, וכן שולחן ערוך, אורח-חיים, סימן ש"ו, סעיף ז'.

[8]    תוספתא, קידושין, פרק א', הלכה י"א, וכן תלמוד בבלי, קידושין, כ"ט, ע"ב.

[9]    אבות דרבי נתן, פרק כ"א (נוסח ב').

[10]   אבות, פרק ב', משנה ב', וכך גם נפסק להלכה למעשה: משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, ה', י"א, וכן שו"ע, אורח חיים, קנ"ו, א'.

[11]   אבות, פרק ג', משנה י"ז. עיין שם בפירושיהם של הרמב"ם ורע"ב על התועלת והחשיבות שבמיזוגם.

[12]   תלמוד בבלי, מכות, ח', ע"ב.

[13]   אבות, פרק א', משנה י'. עיין שם בפירושיהם של רע"ב ותוי"ט – אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שלא יבוא לידי שיעמום, ולכן נאמר:"אהוב".

[14]   קידושין, פרק ד', משנה י"ד.

[15]   ראה דבריו של ה"פני יהושע" על התלמוד הבבלי, קידושין, פ"ב, ע"ב.

[16]   ראה דבריו של המהרש"א שם.

[17]   ראה דבריו של החת"ס בחידושיו על הש"ס, סוכה, ל"ו, ע"א.

[18]   תלמוד בבלי, ברכות, ל"ה, ע"ב.

[19]   אנו מסתמכים גם על עדויות ארכיאולוגיות שהתגלו במערות קבורה בבית שערים. שם גילו כתובות ביוונית, שמספרן עלה על  מספר הכתובות בעברית ובארמית. המערות נחקרו ע"י מספר רב של חוקרים: ביניהם הפרופסורים: שוובה, מזר ואביגד. מחקריהם פורסמו ע"י החברה לחקירת א"י ועתיקותיה בשיתוף עם מוסד ביאליק ב"בית שערים", כרך ב' (תשכ"ז), וכרך ג' (תשל"ב). ראה עוד בספרו של הרב שלמה גורן: "מועדי ישראל", הוצאת האידרא רבא  ומסורה לעם, ירושלים, תשנ"ז, עמודים 148- 139. שם כותב המחבר על תפוצתה הרחבה של השפה היוונית בימי החשמונאים.

[20]   תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק א', הלכה ג'.  

[21]   תלמוד ירושלמי, סוטה, פרק ז', הלכה א', וכן תלמוד ירושלמי, שבועות, פרק ג', הלכה י'.

[22]   מגילה, פרק א', משנה ח'.

[23]   תלמוד בבלי, סנהדרין, י"ז, ע"א.

[24]   תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א', הלכה ט' - על פי תהילים, מ"ה, ג'.

[25]   תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א', הלכה י"א.

[26]   תלמוד בבלי, סוטה, מ"ט, ע"ב.

[27]   ספר העתים לר' יהודה אלברצלוני, מהדורת שור, תרס"ג, קראקא, עמ' קע"ה.

[28]   תלמוד בבלי, סוטה, מ"ט, ע"ב.

[29]   סוטה, פרק ט', משנה י"ד.

[30]   תלמוד בבלי, סוטה, מ"ט, ע"ב, וכן בבא קמא פ"ב, ע"ב, וכן מנחות, ס"ד, ע"ב. יש הרואים בלשון "ארור" הוראה קדומה ולא מחייבת לפני האיסור והגזירה "שלא ילמד אדם את בנו חכמה יוונית" (תוספות ד"ה "ואסור לאדם", תלמוד בבלי, בבא קמא, פ"ב, ע"ב), ויש המייחסים את שני המקורות לאותה תקופה (רש"י).

[31]   תלמוד ירושלמי, פאה, פרק א', הלכה א'. יש הטוענים ש"יוונית" כאן היא "חכמה יוונית" - לימוד התרבות היוונית בכללה על שפתה הספרותית, שיש לה קשר לעבודה זרה ולשאר דברים הנוגדים את היהדות, ויש הגורסים      "חכמה יוונית" במקום "יוונית". ראה בהרחבה בפירושו של הרב עדין שטיינזלץ ("שיטות") שם.     

[32]   תלמוד בבלי, מנחות, צ"ט, ע"ב. עיין תוספות ד"ה "ארור אדם", שם, ס"ד, ע"ב.

[33]   אומנם ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן פירש את הפסוק לא כציווי אלא כהבטחה וברכה, ואף אם קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', עיין במקור בהערה הקודמת.

[34]   במדבר, ט"ו, ל"ט.

[35]   תלמוד בבלי, ברכות, י"ב, ע"ב.

[36]   כתבי הרמב"ן, מהדורת הרב ח"ד שעוועל, איגרת "טרם אענה", מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ג, כרך א', עמ' ש"נ.

[37]   תלמוד בבלי, סוטה, מ"ט, ע"ב.

[38]   תלמוד ירושלמי, עבודה זרה, פרק ב', הלכה ב', וכן תלמוד ירושלמי, שבת, פרק ו', הלכה א'.

[39]   פרופ' ש. ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל", מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ג, עמודים: 225-227.

[40]   פירוש "בית הבחירה" על מסכת קידושין ("המאירי"), מהדורת שלזינגר, ירושלים, דף כ"ט.

[41]   תלמוד ירושלמי, שבת, פרק ו', הלכה א' ( עיין על אתר בפירושו של "קרבן העדה").

[42]   פרופ' ג. אלון, "מחקרים בתולדות ישראל", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ז. כרך שני, עמודים: 277 - 248.

[43]   תלמוד ירושלמי, סוטה, פ"ט, הט"ו. אמנם בהמשך הסוגיה מפקפק ר' שמעון בר אבא אם ר' יוחנן נתן היתר כזה מימיו.

[44]   תלמוד ירושלמי, פאה, פ"א, ה"א ותלמוד ירושלמי, סוטה, פ"ט, הט"ו.

[45]   תלמוד בבלי, סנהדרין, צ', ע"א.

[46]   תלמוד בבלי, סנהדרין, ק', ע"ב.

[47]   תלמוד ירושלמי, סנהדרין, פרק י', הלכה א'. עיין בדברי ליברמן (לעיל הערה 39) עמ' 230-231, והערה 56.

[48]   תלמוד בבלי, סנהדרין, ק', ע"ב.

[49]   בתלמוד הבבלי - עיין  ברכות דף מ"ח ע"א, עירובין דף ס"ה ע"א, חגיגה דף י"ג ע"א, יבמות דף ס"ג ע"ב, כתובות דף ק"י ע"ב, בבא בתרא דף צ"ח ע"ב ודף קמ"ו ע"א, סנהדרין דף ק' ע"ב, נידה דף ט"ז ע"ב.

        בתלמוד הירושלמי - עיין ברכות פ"ז, ה"ב, חגיגה פ"ב, ה"א, נזיר פ"ה, ה"ג.

[50]   רב האי גאון, "אוצר הגאונים" למסכת ברכות, מהדורת ב"מ לוין, ירושלים, תשל"ו, דף מ"ח, ע"א.

[51]   אבות, פרק ב', משנה י"ד.

[52]   דברים, י"ח, ט'.

[53]   וכן בתלמוד בבלי, שבת, ע"ה, ע"א.

[54]   תלמוד בבלי, חגיגה, ט"ו, ע"ב.

[55]   אגרת שו"ת מאת הרב א"י בלוך זצ"ל, פורסם בקובץ "המעיין", כרך ג', תשל"ו, עמ' 1-6.

[56]   ויקרא, י"א, ט'.

[57]   תלמוד בבלי, סנהדרין, ה', ע"ב.

[58]   תלמוד בבלי, בכורות, מ"ה, ע"א.

[59]   תלמוד בבלי, שבת, פ"ה, ע"א.

[60]   תלמוד ירושלמי, שביעית, פרק ט', הלכה ב'.

[61]   תלמוד בבלי, שבת, ע"ה, ע"א. עיין עוד בבה"ג עשה ק"ה, וכן בסמ"ג, עשין מ"ז, וכן בסמ"ק ק"ג, שמנו מדע זה במנין המצוות.

[62]   דברים, ד', ו'.

[63]   תלמוד בבלי, שבת, ע"ה, ע"א. 

[64]   ישעיהו, ה', י"ב.

[65]   תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ"ה, ע"ב.

[66]   תלמוד בבלי, ראש השנה, כ', ע"ב.

[67]   תלמוד בבלי, ברכות, נ"ח, ע"ב.

[68]   מסכת ברכות, פרק ט', הלכה ב'.

[69]   מדרש רבה, דברים, פרשה ח' (ניצבים) פיסקה ו',  ובפירוש ה"תוספות" לתענית,  ז', ע"א, ד"ה "אף דברי תורה", שם מוסברות המילים "בעידן דנפקא למיא" - להטיל מים.

[70]   תלמוד בבלי, שבת, קנ"ו, ע"ב.

[71]   תלמוד בבלי, חולין, צ"ה, ע"ב.

[72]   תלמוד בבלי, ברכות, ס"ג, ע"א.

[73]   תלמוד ירושלמי, כתובות, פרק ב', הלכה ו'.

[74]   תלמוד בבלי, ברכות, כ"ח, ע"ב. עיין עוד במסכת דרך ארץ רבא, פרק ג', שם בדפוס מופיע בשם ר"א בן עזריה אולם לא מוזכר "מנעו בניכם מן ההגיון". וצריך עיון.        

[75]   תלמוד בבלי, עבודה זרה, י"ט, ע"א, וכן תלמוד בבלי ברכות, ס"ג, ע"ב, וכן תלמוד בבלי, עירובין, כ"א, ע"ב.

[76]   פרקי דר' אליעזר, מהדורת היגר, פרק ל"א, ד"ה "ששה נקראו בשמותן", וכן פרק י"ח, ד"ה "עשרה דברים  נבראו". עיין עוד במדרש תנאים לדברים, מהדורת ד"צ הופמן, ברלין 1908, פרק ה' פסוק י"ד, עמ' 22, שם מופיע הצירוף "הגיון תורה ותפילה" שכנראה משמעותו קריאה  והגיה בלבד.

[77]   תלמוד ירושלמי, סנהדרין, פרק י', הלכה א'.

[78]   ספר "יוחסין השלם" לר' אברהם זכות, מהדורת פיליפובסקי,תרי"ז, לונדון, עמ' 124.

[79]   "אוצר הגאונים" למסכת ברכות, מהדורת ב"מ לוין, ירושלים, תשל"ו, עמ' 39.

[80]   עיין בפירושו של רש"י בתלמוד הבבלי, ברכות, כ"ח, ע"ב. וכן בספר "הערוך" לרבי נתן מרומי, מהדורת קוהוט, תרצ"ו, בערך: הג, וכן ברשב"ם בפירושו לבראשית, ל"ז, ב', וכן בראב"ע בספרו "יסוד מורא", מהדורת בן-מנחם, תש"ל, דף י"ד, עמוד א', וכן בפירושו של רבי שמואל  ב"ר  יהודה אבן תיבון בחיבורו "פירוש המילות הזרות", מהדורת י. אבן שמואל, עמודים 44-43, תש"ו, ירושלים, וכן בפירושו של הרב עדין שטיינזלץ לתלמוד הבבלי, ברכות, כ"ח, ע"ב, הוא טוען, שישנה סכנת סילוף בלימוד מקרא כפשוטו, ולכן בהמשך מבקש רבי אליעזר להושיב את הבנים בין ברכי תלמידי חכמים.

[81]   תוספתא, מהדורת צוקרמאנדל, ירושלים, תשכ"ג, יבמות, פרק ג', הלכה ד', וכן תלמוד בבלי, יומא, ס"ו, ע"ב, וכן סוכה, כ"ז, ע"ב, וכ"ח, ע"א, וכן  תענית, כ"ה, ע"ב, וכן בבא מציעא, נ"ט, ע"ב, וכן בבא קמא, פ"ד, ע"א.
      עיין עוד אצל הסוברים, שאזהרתו של רבי אליעזר מתאימה לשיטתו שלא לחדש מסברת עצמו, אלא אם כן קיבלה מרבותיו. השווה: א. הימן, "ספר תולדות תנאים ואמוראים", ירושלים, תשכ"ד, כרך א', עמוד 174, וכן בדבריו של הרב ר. קצנלבוגן  המובא בקובץ "אמונה דת ומדע", מהדורה ב', משרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשל"ג, עמ' יא'-כג', הנ"ל טוען  שמחמת השפעת הנצרות ואי קבלת התושב"ע זייפו הנוצרים את הבנת התנ"ך כהבנתם בניגוד למסורת, ועיינו  מקרא באופן ביקורתי ושלילי -  דבר, המהווה סכנה לדור הצעיר. דבר זה עולה בקנה אחד עם גישתו השמרנית- מסורתית של רבי אליעזר - כפי שאמרנו.
      עיין עוד בהרחבה על גישתו השמרנית והמחמירה של רבי אליעזר, בספריו של מו"ר הרב פרופ' י. ד. גילת ז"ל: "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה", תשכ"ב, דביר, ת"א. וכן "פרקים בהשתלשלות ההלכה", תשנ"ב, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, עמודים 61-60,  68-67,  83-73, ו- 99-97 .

[82]   עיין עוד במאמרו של הרב מרדכי ברויאר המובא בספר זכרון לרב ד"ר דוד אוקס ז"ל, "מכתם לדוד", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשל"ח, עמ' 261-242. הנ"ל טוען כי ריבוי הפירושים על מאמרו של רבי אליעזר שיקף את הגישות השונות ללימוד המקרא ולעיסוק בחוכמות כלליות במרוצת הדורות ובמרכזים היהודיים השונים שלאחר תקופת חז"ל, שבה אין מאמר זה עוסק. ואכמ"ל.

[83]   איכה רבא, פרשה ב', פסקה י"ז.

[84]   אבות, פרק ב', משנה ב'.

[85]   משלי, ג', ו'.

[86]   מתוך:"קווים מנחים למדיניות החינוך הממלכתי  דתי", מינהל החינוך הדתי, משרד החינוך, ירושלים, ה'תשנ"ג, עמ' 14,25,26. ראה עוד בחוברת "מבנה לימודים ועקרונות ההוראה בביה"ס הממ"ד", מינהל החינוך הדתי, משרד החינוך, ירושלים, ה'תשנ"ז, עמ' 11- 12 . דיון מורחב באידיאה חינוכית זו בחינוך הממ"ד - ראה בספרו  של  פרופ' משה ארנד: "חינוך יהודי בחברה פתוחה - ציוני דרך", אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, מהדורה חדשה ה'תש"ס, פרק ה', עמ' 136-134, ובהערות השולים שם.

     גם בפרוזה לא נגרע המתח החינוכי שבו עוסק מאמרנו, ראה למשל  בספרו של הרב חיים סבתו: "אמת מארץ תצמח", הוצאת ספרי חמד, ידיעות אחרונות, ה'תשנ"ז. שם מתאר המחבר את המתח הקיים בין חובת לימוד תורה  לבין לימוד לימודים כלליים בחברה דתית שמרנית, ובמיוחד בעמודים: 74-61.

 
 
  תאריך עדכון אחרון:  18/11/2008