לגולשים שלום,
 
לאור הירי המתמשך על שדרות ויישובי עוטף עזה, אשקלון ומערב הנגב אנו מקדישים את הפורום שלנו לתלמידים באזורים אלה.
 
שלום רב לכם תלמידות ותלמידים – תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, אשקלון ומערב הנגב,
 
אנחנו, בקו-הפתוח, עוקבים בחרדה ובדאגה אחרי מה שאתם עוברים כבר כמה שנים ובמיוחד בימים הקשים האחרונים...
 
אנו מעריכים כי צריך לאסוף הרבה כוח ואורך רוח כדי להמשיך ללמוד, להשתתף בפעילויות פנאי, ולהמשיך בשגרת היומיום בבית, בבית הספר ובקהילה.
 
מניסיוננו – שגרה של לימודים, מפגשים עם חברים והמשך העיסוקים היומיומיים הרגילים מאפשרת התמודדות טובה יותר עם המצב.
 
אנחנו פה בשבילכם! באתר שלנו תוכלו למצוא הצעות להתנהגות במצב בו אתם נמצאים, ונשמח לשוחח עמכם, אם תרצו, בכל דרך שנוחה לכם:
בדואר אלקטרוני: kav-patuach@education.gov.il
בטלפון מס': 1800-222-003
בפקס': 02-5603754 או בפורום שלנו
בקבוצת דיון:  http://educationforums.cet.ac.il/Forums/Index.asp?FID=47630
 
 
אנו מאחלים לכולכם כל טוב !
ימים טובים ובטוחים יותר והצלחה בכל מה שאתם עושים !
 
לכל הגולשים מכל קצוות הארץ –
אנחנו מצרפים את מכתבה של שקד ליבנה, תלמידת כיתה ט' בביה"ס המקיף בשער הנגב, תושבת קיבוץ ברור חיל. מכתבה משקף את ההתמודדות והחיים בצל הקסאמים.
אנו פונים לכולכם להגיב לדבריה באמצעות הפורום שלנו. התייחסותכם האישית – ברעיונות ומחשבות – תתרום לתחושת שייכות החיונית לכולנו, בכל מצב.

להלן המכתב:

שמי שקד, אני גרה בקיבוץ ברור חיל ליד שדרות.
המציאות שבה אנו מתמודדים כל יום קשה, ולממשלה לא אכפת. כל אותן צעקות לעזרה של תושבי האזור נגמרו, כי אין עוד כוח להתמודד עם הסיוט בו אנו חיים. לממשלה לא אכפת מאיתנו כבר שבע שנים. אנחנו שורדים את הסיוט הזה לבד עם המון כוח מאנשים מהמרכז מהצפון וכל אותם אנשים שעוטפים אותנו,אבל זה לא מספיק המציאות לא משתנה, הייתי רוצה שמישהו יבוא ויגיד די עם הקסאמים שיורים, די עם האלימות, הגראדים, העוני וכל שאר הדברים שקורים במדינת ישראל אולי יש הרבה כאלה אבל זה לא עוזר. אני הולכת לבית הספר בידיעה שאולי זה הולך להיות יום שישנה את החיים שלי, של חברים שלי או סתם אנשים שאני מכירה ואכפת לי מהם, שהפעולה הפשוטה לקום בבוקר תגמר בגלל חוסר האחריות של מדינת ישראל או כל פעולה קטנה הולכת להיפסק בגלל קסאם, או אמא ששולחת את הבן שלה לבית הספר ובמקום שיספר חוויות, הוא מספר על כמה קסאמים היו היום או כמה שהוא מפחד לחיות במצב הזה. יצא לי מספר פעמיים (רבות) לחשוב האם כדי לנצל את היום הזה עד הטיפה האחרונה כי אולי היום הזה ישנה לי את החיים או לאנשים שאני מכירה או אנשים מהאזור (ואני מתפללת שלא), או שלקחת את הדברים ופשוט לברוח כי מפחיד נורא לחיות פה, וההורים שלי שואלים אותי את השלאה הזאת האם אני רוצה לקום ולעזוב ,אבל בלב שלי אני רוצה להישאר כי כאן הבית שלי הזכרונות שלי הילדות ועוד המון דברים אבל במחשבה שניה אולי כן בשביל השקט והידיעה שלי שפה בטוח, וזה לא שאני אומרת שכל אותם אנשים שקמו ועזבו פחדנים אלה לא שלהם ניגמרו הכוחות להיות כאן ויש עוד אלפי סיבות 
כל פעם שנשמע צבע אדום אני מתחילה לרעוד לפחד כמו הרבה ילדים מהבית הספר, די אנחנו כבר לא יכולים לברוח מזה. בגלל שהממשלה לא נותנת לו מיגון אבל אנחנו צריכים להילחם כי זה הישרדות שלנו ואם אנחנו לא נשרוד אותה אף אחד לא ירצה לשרוד אותה, מקווה שאולי משהו ישתנה אחרי המכתב הזה.
שקד 
 
 
 
 
בברכת אתכם תמיד !
צוות הקו-הפתוח לתלמידים