education - חינוך אמנות

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
"המושג 'מולדת', והמולדת כמושג - ציונות מול יהדות בציורי הנוף הישראליים"
אליה ברטל
 

ההרצאה ניתנה בהשתלמות בבית-יציב

מבוא

"מי שמתעלם מן הצורך לקחת אחריות ביקורתית על שאלת הנארטיב המקומי בתוך הנארטיב הכללי, לא יוכל לטעון טענה בעלת משקל בשום נארטיב שהוא"  - במשפט זה, מסיימת תמר גטר [1] את מאמרה "כשאופציה הופכת למהות של קבע". במאמר זה דנה גטר בשאלת תובנת המודרניזם המערבי במציאות הישראלית. באופן כללי ניתן לקבל את דרישתה - לבדוק את תוצרי התרבות הישראלית, בתוך הקשרם הבינלאומי.

 

בהרצאתי זו, אני מבקשת לחרוג מנוהג זה, ולבחון את האמנות הישראלית מתוך נארטיב כללי אחר. לא עוד האמנות הישראלית וזיקותיה לאמנות הבינלאומית (אירופה /ארה"ב) אלא האמנות הישראלית וזיקותיה לאתוס היהודי. הסתכלות מזווית זו, תאפשר לנו להשתחרר מתוך עמדת הנחיתות שבה מתוארת האמנות הישראלית ביחס לאמנת הבינלאומית. נחיתות הנובעת (כלשונה של גטר) משום שההשפעה על האמנות הישראלית היא "השפעה פוטוגנית בלבד".

 

האתוס היהודי, מתקיים בתודעתם של חלק מן האמנים הישראלים, ומקרין על יצירתם ממעמקי הוויתם התרבותית, להבדיל מן ההשפעה המערבית שנתפשה לא אחת כויזואלית וחיצונית בלבד.

 

בדיקת האמנות הישראלית ביחס לאתוס היהודי והתנועה הציונית, תניב מבט  מורכב אל ההשפעות התרבותיות. מורכבות מבט זה, אינה פחותה מן המורכבות של ההשפעות הבין לאומיות.

 

אחלק את דברי לשני חלקים:

 

  • חלק א' - יעסוק במושג המולדת באתוס היהודי מחד ובתנועה הציונית מאידך.

  • חלק ב' - יעסוק בשאלה: "האם תיאורי המולדת (ציורי נוף) בציור הישראלי, משקפים הן את המגמה הציונית - והן את המגמה היהודית.

חלק א' - המושג "מולדת"

את הגדרת מושג המולדת באתוס היהודי ובתנועה הציונית אימצתי מתוך מאמרו של חגי דגן [2]: "המושג מולדת והאתוס היהודי: כרוניקה של דיסוננס". דגן מראה כי מושג המולדת במשמעות של בית ושל מרחב בטוח/שקט ובלתי מותנה - אינו מתקיים באתוס היהודי.

 

אבי האומה אברהם, מצווה לעזוב את ארץ מולדתו ארם נהריים, וללכת אל המולדת החדשה שלו - הארץ המובטחת. אלא שארץ זו אינה מובטחת בכל מצב. קיומה של ההבטחה מותנה בקיום מצוות. לעתיד לבוא, אם יחטא העם - הוא יוגלה ממולדתו (וכך אכן היה).

 

דגן עומד על כך, שבבסיס האמונה היהודית המונותיאיסטית - עומדת חווית המאבק הנצחי. הכמיהה אל דבר שלא ניתן לממשו. בעניין זה, הוא מצטט הוגים שונים - מהרמב"ם ועד הרמן כהן, שהבינו כי אל טרנסנדנטי שאין לו גוף והוא שולל    את הארצי והחושני - הוא אל התובע מן האדם ללכת בדרך אינסופית של התקדשות ומאבק מתמיד. דרך שבסופה לא ממתינה המנוחה והנחלה נוסח: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

 

קיומו של מושג המולדת (שאמור לשקף - בית, שקט ובטחון) בתוך הוויה מונותיאיסטית זאת,  רק ממחיש את המהות הדיסוננטית שבו.

 

התנועה הציונית לטענתו של דגן, ביקשה לרפא את העם מנגע זה של המורשת היהודית קרי: תרבות שאינה כמהה למצב של שקט ושלווה. משום כך, שאפה התנועה הציונית "להקים בית" לעם היהודי בארץ מולדת, ולא רק להעלות יהודים אל ארץ הקודש. בית נבנה בארץ מובטחת ולא מותנית (מולדת). רק ארץ שכזו מאפשרת תחושה של בטחון וקביעות אינסופית.

 

כוונתה זו של התנועה הציונית, לא התממשה למעשה, מאחר ולא ניתן לשחרר עם מאתוס שהתהווה במרוצת הדורות. במובן הזה, תפקדה התנועה הציונית כ-"אקמול למחלה קשה" וכתרופה מרגיעה בלבד למצב שבבסיסו נותר בעייתי:

 

הכמיהה לשקט ושלווה עדיין לא חלחלה בתודעה הציבורית כמהות המהפכה הציונית. אזרחים רבים עדיין חשים כי החיים במולדת, מקבלים את משמעותם רק בחיי הקרבה עצמית למענה. אזרחים אלו לא הפנימו את המהפכה שביקשה התנועה הציונית לחולל במושג "מולדת" מן התפישה שהייתה קיימת באתוס היהודי.

 

 חלק ב' - ציורי הנוף הישראלי, כמשקפים את מושג המולדת באתוס היהודי ובתנועה הציונית:

בבואנו לבחון את תיאורי הנוף באמנות הישראלית (אמנות שראתה עצמה כחלק מן המפעל הציוני), מעניין לבדוק האם מתקיימים בהם שתי המגמות ההפוכות הללו:

 

  • המגמה הראשונה, ששורשיה באתוס היהודי ובה מושג המולדת כבית אינו מתקיים. המולדת הפכה למושג/ לאידיאה מופשטת/ למקום שנחשפים אליו וחולמים עליו/ לארץ שמימית של מעלה - אך לא לאדמה ממשית עליה דורכים וחיים.

  • המגמה השניה, לקוחה מן ההיסטוריה - הציונית - ומבקשת ליצור מהפך בו יעברו הכיסופים למציאות ממשית. לא עוד מולדת כמושג וכאידיאה, אלא תביעה למימוש מושג המולדת - הווה אומר: מולדת כבית.

אסיים במספר מצומצם של דוגמאות[3] המראות כי שתי המגמות הללו אכן משתקפות בציור הישראלי.

 

בהבחנה זו יש למעשה מן ההפתעה. אנו הורגלנו לחשוב כי האמנים הישראלים, התנזרו מתכנים דתיים ויצרו תחת השפעתה של הציונות החילונית בלבד.

 

והנה, מבט חטוף ביצירותיהם של אמנים משנות העשרים כגון: ליטבינובסקי, מוקדי ואלחנני יגלה תיאורים של יהודים בבית כנסת, אברכים, עיירות יהודיות ועוד מגוון נושאים הקשורים להוויה הדתית.

 

גם אמן כמו יחיאל שטרייכמן (משנות החמישים), שהתפרסם כצייר מופשט, חוזר בשנות השמונים לתהיות דתיות עת הוא מצייר נביא.

 

שנות השבעים, השמונים והתשעים - כבר גדושות ביצירות בעלות הקשרים דתיים. עדות לכך מהווה התערוכה שנאצרה
ע"י  שרית שפירא [4] - "מסלולי נדודים". בתערוכה זו, דנה שרית שפירא באמנים המתארים מצבים שונים של נדודים. לטענתה, מצב זה משקף שיבה לזהות היהודית הגלותית.

 

נחזור כעת להדגמת שתי המגמות לעייל בציור הישראלי:

 

שני האמנים המובילים של שנות העשרים (נחום גוטמן וראובן רובין), נחשבו כאמנים שביצירותיהם משתקף המפעל החלוצי של הפרחת השממה, בנית הארץ וישובה. אם נתבונן לרגע ביצירות כגון "רועה העזים" (גוטמן, 1926), "נושאת האלומה" (גוטמן, 1926), "משפחת הדייגים" (ראובן, 1927), "עלמה עם רימונים" (ראובן, 1922) - נבחין בנוכחות חזקה של מציאות מיתית ושל הוויה רוחנית דתית.

 

למותר לציין כי תיאורי הנוף של מרדכי ארדון ("נחל קידרון, 1939), ביטאו באופן פלסטי (ואף מילולי ע"י האמן) את המהות הרוחנית שמימית על אדמת הארץ.

 

תאור מיתי אוטופי זה, למרות שצמח במסגרת התנועה הציונית - שיקף את חלחולו של מושג המולדת באתוס היהודי לתוך התנועה הציונית. המולדת, היתה למושג, מאחר ועדיין לא הפנימו את מושג המולדת כבית.

 

 

"האמנות הינה שקר ומשימת האמן לשכנע את הצופה באמיתות השקרים. נהוג לומר שהריאליזם המסורתי (מאז הרנסאנס) משקיע עצמו אל תוך שטח התמונה, והוא פותח – כמו מבעד לחלון – חלל שכאילו נמצא מאחוריה.

 

הציור המודרני – מקים חלל בתוך החלל המציאותי, המצוי לפני שטח התמונה, ושכביכול תופש את החדר בו היא תלויה. במאמציהם לכבוש ממש חלל קדמי זה, הרחיבו האמנים המודרניים לא פעם את תמונותיהם אל המימד השלישי".

 

פאבלו פיקאסו

 

 

עדויות ראשונות לאמנים החשים כי ישראליותם משתקפת באמצעות חוויה חושנית קונקרטית ולא מיתית מושגית, ניתן למצוא באמני שנות השישים. רפי לביא, בהחדירו  מודעות רחוב אל תוך יצירתו, מעורר בנו את התחושה, כי המולדת היא מקום שבו אנשים חיים חיים של ממש. אמן נוסף שביצירתו עולה באופן מובהק תחושה של מולדת כבית, הוא מיכאל גרוס. גרוס הצליח להחזירנו אל עונג חושני של מרחבי אדמה, המהווים מצע לנוח עליו. אשר על כן, בתוך מרחבים מופשטים אלו, יופיעו דימויים של בית, דקל  וטרקטור ("הבית והדקל במגדל", 1956 / "טרקטור בשדה II", 1987).

 

מעל כולם, משתקף לדעתי חזונה של המהפכה הציונית - "להקים מולדת שהיא בית" ביצירתו של אורי רייזמן "כסא", 1980. על עבודה זו, כתבה גליה בר-אור[5]: "הכסא של אורי רייזמן, נראה כאילו הוצא… לנוף שיש בו אדמה לרגליו ושמיים לראשו". רייזמן, מאחד בין שיטחו המצומצם של הכסא ובין מרחבי הטבע - כאילו הם דבר אחד: הטבע כמקום מושבו של האדם.

 

סיכום

אמני שנות העשרים, רצו להשתחרר מן האתוס היהודי, אך חיו בשלב ההיסטורי בו המולדת נתפשה כחלום, ואת החיים הקריבו למענה. כך, למרבה האירוניה, למרות אורח חייהם הציוני/ מהפכני, הם ממשיכים אתוסים יהודיים גלותיים.

 

לעומתם, הדורות שבאו מאוחר יותר ויכלו להנות מרגעים של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" במולדת זו, ביטאו את מושג ה-"מולדת כבית" ביצירתם. אמנים אלו (כגון: רפי לביא, רייזמן וגרוס) לא תפסו את מפעלם האמנותי כמפעל ציוני חלוצי במובן הפשוט של המילה (להבדיל מאמני שנות העשרים), ולמרות זאת עבודתם היתה "עבודה עברית" ציונית.

 

על המרצה

אליה ברטל, מרצה רב תחומית. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ותולדות האמנות. בעלת תואר שני משולב בספרות עברית ובתולדות האמנות. בימים אלו עוסקת במחקר לתואר שלישי במסגרת המכון להסטוריה והפילוסופיה של הרעיונות והמדעים.

 

המחקר עוסק, בהשוואה בין הפואטיקה המודרניסטית בספרות לבין תיאוריות מודרניות באמנות בשנות החמישים בארץ.

 

אליה ברטל, מרצה במכללת תלפיות במסגרת לימודי האמנות, ומשתתפת בפנלים רב תחומיים במסגרות שונות.

 

[1] תמר גטר, "כאשר אופציה הופכת למהות של קבע", סטודיו  46 ספטמבר, (1993): 42-49.

 

[2] חגי דגן, "המושג מולדת והאתוס היהודי: כרוניקה של דיסוננס", אלפיים 18 (1999): 9-23.

 

[3] מאמר זה, הוא רק תקציר של הרצאה שבה נבחנו מאה שנות תיאורי נוף בארץ ישראל מן האספקטים  הנ"ל. היקף המאמר מאפשר רק הדגמה חלקית בלבד.

 

[4] שרית שפירא, "מסלולי נדודים", אוקטובר 1981, מוזיאון ישראל ירושלים.

 

[5] גליה בר אור, בתוך תשעים שנות אמנות ישראלית, מבחר מאוסף יוסף חכמי, אוצר מרדכי עומר, 1998-9, מוזיאון תל אביב.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  07/09/2014