תפיסות של האמנות משתנות ומתרחבות לאורך תולדות האמנות. בתקופתנו, הגבולות של יצירה והבנת האמנות, פרשנות, אופני מבע חדשים, התמודדות עם ערכים הנם בזרימה מתמדת. מעברים אלו הינם מצע פורה להתהוות תחומי ידע חדשים, המעוררים כתיבת תיאוריות ביקורת האמנות מזוויות כמו פוסט מודרניזם, פמיניזם ועיצוב דרכי ניתוח ופרשנות של האמנות והתרבות. התוצאה של שינויים אלו הוא הצורך להרחיב את התפיסה והיישום של החינוך לאמנות לתחום התרבות החזותית.

יצירת האמנות היא ביטוי של תרבות, יוצר, מדיה. ראיה, הסתכלות, התבוננות ביצירת אמנות מעוררת את החושים והדמיון לתגובה אסתטית לדימויים חזותיים, לתכנים ולאמצעים האמנותיים. יצירת הקשרים בין כל המרכיבים משמעותה פענוח ופרשנות של החוויה האסתטית בהקשר ליצירת האמנות.  עשיית אמנות, תגובה, פענוח ופרשנות עבור הלומד מספקים לו אמצעים לשקף, לארגן, ולהביע את ההתנסויות האישיות והסביבה התרבותית המקיפה אותו באמצעות אופני מבע מגוונים של שפת האמנות.

כמי שתחום עיסוקם חינוך לאמנות, יתכן ועלינו להבין יותר על התפקיד שלנו בתהליך הסוציאליזציה. אשר משמעותו לאתגר את התלמיד לראות, להתבונן, להגיב במקום לרשום מידע. חשיפה בלבד לחוויה אינה מספקת. המורה לאמנות אמור להציג דרכי מחשבה, עמדות חלופיות, להזמין את התלמיד להציג את עמדתו, תפיסתו, להרחיב ולהעמיק את הדיון עד לנקודה בה התלמידים סקרנים ומנהלים דיאלוג עם עמדות שאינן בהכרח בהלימה לעמדותיהם. היכולת להביע עמדה אותנטית בדרכי מבע שונים עשויה לצמוח ולהתפתח מתגובתם של תלמידים ליצירות אמנות במרחבי תצוגה מגוונים במקביל למרחבי תצוגה מסביבתו התרבותית העכשווית הקרובה של הלומד אשר הנם "הנוף" החזותי היומיומי שלו.

לימוד חוצה תרבויות ואמנויות יכול להיות מסלול עשיר העשוי להרחיב את האופק התרבותי של התלמיד תוך מודעות לתרבות בה צמח. מעבר לכך, מערכת יחסים רב כיוונית זו מזמנת את היחיד והחברה לראות את האמנות כמרכז תרבותי-חברתי התורם לחיים האסתטיים של החברה.