משברים, מצוקות, תחושות של בדידות ושאלות קיומיות הם חוויות שכל מתבגר חווה, אך שיתוף מבוגר בהם הוא קשה לו, ולפעמים גם המודעות העצמית לתהליכים נפשיים אלו היא בלתי נסבלת. לעיתים, ישנו שיתוף של בני הגיל. שיחה על קשיים אלו שהינם אוניברסאליים באמצעות דיון בדמויות בדויות ספרותיות מאפשרת להרחיק את הדיון מן הבעיות האישיות הספציפיות ואינה מאיימת על המתבגרים בחשיפה אישית מיידית. המציאות המרוחקת של הסיטואציה הספרותית מאפשרת למתבגר להתמודד עם תכנים קשים אלו באופן מוגן בעזרת המורה, מבוגר משמעותי המתווך בינו לבין היצירה. העיבוד הספרותראפי מאפשר למורה להתכונן מראש לדיון ומהווה עבורו עוגן מובנה לדיון ביצירה.

שיטת קובובי, ספרותראפיה

שיטת קובובי היא שיטת הוראה מובנית המכוונת ללמידה אמוציונאלית[1] ובצידה ללמידה קוגניטיבית. מושם בה דגש על טיפוח נפש התלמיד תוך לימוד הטקסט הספרותי,  ובנוסף היא מאפשרת גם לימוד דיסציפלינרי שלו (קובובי תש"ל, תשנ"ג). תכני ההוראה של הספרות נבדקים גם מבחינת השפעתם על בריאות הנפש של התלמיד.  שיטת קובובי רואה בספרות כלי לחינוך מיטיב, זאת מתוך הנחה שאין הבדל מהותי בין חינוך מיטיב לתרפיה, אלא הם מהווים רצף (קובובי, תש"ל, תשנ"ג). ההוראה מתוכננת ומבוקרת והיא מבוססת על מספר הנחות יסוד (קובובי, תש"ל, תשמ"א, תשנ"ג):

1. ספרות העוסקת בתכנים המשמעותיים לתלמיד, מעוררת בו מערך מורכב של תגובות נפשיות שבו תופסים חלק גדול תהליכים וקונפליקטים עמוקים ובלתי מודעים המתעוררים לפעילות בעת הפגישה עם היצירה ובעקבותיה (קובובי, תש"ל). הגברת מודעות התלמיד לתכנים אלו יש בכוחה למנוע, במידת מה, תהליכים של הדחקתם  ובכך לתרום לבריאותו הנפשית.
2. התלמיד נוטה להזדהות עם הנפשות שבסיפור או לזהות אותן עם דמויות התופסות מקום משמעותי בעולמו.  הבנת הכוחות הפועלים בנפשותיהן של הדמויות שביצירת הספרות עשויה לעזור לו להבין את עצמו, כאשר הדיונים בכיתה ישמשו לו כתמרור דרך לעיבוד בעיותיו. הכוונת המורה עשויה להחיות בנפש התלמידים קונפליקטים מקבילים, ולחסום,  במידת מה, את דרכי הבריחה מהם, ומכוונת את התלמידים לכך שיכירו בהם.
3. על ידי קישור מכוון של החוויה האישית לזו של הדמות ביצירה הספרותית, מתרחב ה 'אני' של התלמיד והוא לומד להכיר בדרך חווייתית ומודעת את הכלל אנושי שבמצב חייו.  דרך הדיון הספרותראפי ניתן ביטוי מילולי לתהליכים המתעוררים בנפש התלמיד, דבר המעלה למודעות את התובנה העשויה להתהוות. הכרה זו עשויה לאפשר לתלמיד לחזור ולהבין את עצמו גם במצבי חיים אחרים.
4. למידה אמוציונאלית תיתכן רק על ידי התנסויות רבות, החוזרות ונשנות. בניית הפרקים א' ו-ב' במקראה זו באשכולות תמאטיים במסגרת מעגלי ההתייחסות, מאפשרת לדון בתהליכים נפשיים קרובים, בכל פעם מזווית אחרת.  

מטרות

מטרת שיטת קובובי היא הגברת התובנה העצמית של התלמיד, פיתוח יכולתו להקשיב לחיי הנפש הפנימיים ולהבין באופן חווייתי את חוקיותם השונה מזו של ההיגיון והתודעה (קובובי, תשנ"ג).

לספרות השפעה על עולם הנפש של התלמידים ועל עיצוב עמדותיהם כלפי עצמם וכלפי העולם. קובובי מציעה שיטה מובנית להוראת הספרות, אשר באמצעותה  תוכל השפעה זו להיות מיטיבה, רגשית וקוגניטיבית,  לאישיות התלמיד כמכלול. הספרות נתפסת כמבטאת את ריבוי הפנים של נפש האדם, והמורה מתווה במהלך הדיון את העיקרון המנחה את התייחסויות התלמידים לעצמם ולזולתם.  כוונת השיטה היא לחזק בתלמידים את האוטונומיה ואת הרגשת החופש והאחריות לגבי בחירותיהם, על ידי הגברת ההבנה ויכולת ההתחשבות בגורמים הנפשיים הבלתי תלויים בתודעתם וברצונם, הקובעים את בחירותיהם (קובובי ,תש"ל).  המטרה היא להכשיר את המורה לעורר תהליך זה אצל תלמידיו באמצעות הטקסט הספרותי: הבנה של גיבור היצירה, מתוך הזדהות וקבלה של רגשותיו ומחשבותיו עשויים לאפשר לתלמיד קבלה  של רגשותיו ומחשבותיו שלו ומתוך כך לאפשר  לו צמיחה.

תיווכה של היצירה הספרותית, באמצעות הזדהות עם הדמות או עם החוויה הנפשית הגלומה ביצירה, מגן על התלמיד מפני שקיעה מציפה ברגשותיו הפרטיים העלולה להיות סוחפת ומאיימת, מפני שלתלמיד לא בהכרח יש כוחות הנפש להתמודד עמה. שיטת הספרותראפיה מאפשרת לתלמיד לשקוע בחוויה הנפשית הגלומה ביצירה כפי יכולתו בכך שהוא יחווה התייחסות זו לגבי עצמו, רק אם הוא אכן מזדהה עם הגיבור, ורק במידה שבה הוא מכיר בדומה בין מצבו הנפשי שלו לבין זה המתואר בסיפור (קובובי, תש"ל).

עקרונות השיטה

העיקרון הראשון, הנוגע לעמדת המורה הרצויה כלפי חיי הנפש הפנימיים של האדם בכלל ושל התלמיד בפרט הוא, כי כל הרגשות וההרהורים החולפים באדם הם חלק בלתי נפרד ממהותו; לפיכך יש לקבלם ולהימנע משיפוט והערכה מוסריים שלהם (קובובי, תש"ל, תשנ"ג). העיקרון השני מתייחס לחוקיות הפועלת בחיי הנפש הפנימיים ולחשיבות הבנתם:  התנהגותו של האדם ותגובותיו אינן מקריות ואינן מכוונות רק בידי ההכרה והרצון, הן תוצאה גם של תהליכים נקבעים. הבנת החוקיות האוטונומית הייחודית בה פועלים חיי הנפש הבלתי מודעים, בכוחה להגביר חסינות האדם, בפני השפעתם של כוחות נפשיים בלתי רציונאליים ובלתי רלוונטיים לתגובותיו  ולשיפוטו. מכאן ששיטת קובובי אינה רואה את האדם רק כנקבע על ידי תהליכים חיצוניים ופנימיים, אלא היא גורסת שיש לו גם מידת מה של חופש בחירה והוא אחראי לבחירותיו (קובובי, תש"ל, תשנ"ג).

תרומת שיטת קובובי להוראת הספרות

הוראת הספרות חותרת להשגת מטרות שמעבר להקניית ידע והבנה ספרותית לכשעצמה. מתמיד רואים מורי הספרות בהוראתה גם אמצעי מסייע להבנת נפש האדם, וכן אמצעי חינוכי רב עוצמה לעיצוב גישות נפשיות, להפנמת ערכים ולהשפעה על התפתחות אישיותם של התלמידים (קובובי, תשל"א). מורים רבים יאמרו כי ממילא הם משיגים את מטרותיה של הספרותראפיה תוך כדי הוראת הספרות מפני שזו עוסקת באדם ברגשותיו, בחוויותיו ובבעיותיו ואין להבין יצירת ספרות בלי לעסוק בכל אלה. ההבדלים הם במטרות החינוכיות ובתהליך ההוראה (שם): בשיטת קובובי, השפעת היצירה על בריאות הנפש של התלמידים היא קריטריון המנחה את המורה בצורה מודעת, מתוכננת ומבוקרת ככל האפשר. השיטה מכוונת את השפעת היצירה הספרותית על התלמידים בכך, שאינה משאירה ל"בחירה חופשית" מה יקלטו וכיצד יושפעו מן היצירה. עקרון זה בא לביטוי הן בתכנון השיעור והן בתהליכים בתוך השיעור, כשהמורה קשוב ומגיב לא רק לתוכן הגלוי של דברי התלמידים, אלא גם למשמעויות הנפשיות הסמויות המבוטאות בתגובותיהם וכמו כן לביטויי חרדה והתנגדות שהשיחה מעוררת בהם.

במרבית יצירות הספרות גלומה מציאות נפשית מורכבת, שבה ניגודים פנימיים והלכי נפש שונים וסותרים פועלים יחדיו ולכן גם השפעת היצירה אינה חד משמעית. חשוב שהמורה יהיה ערני גם למסרים הסמויים הנקלטים באופן לא מודע על ידי התלמידים (קובובי, תשל"א).

דרכי ההוראה-הדיון המורחב

הדיון המורחב הוא שיחה מורחבת של המורה עם תלמידיו אודות היצירה. הוא מבוסס על תהליך של הבניית אמפטיה לא שיפוטית כלפי רגשות הדמות ויצירת דיאלוג בין החוויה הגלומה בטקסט הספרותי לבין החוויה של הקורא. בדיון המורחב שלושה שלבים:

1. ההזדהות: מדובר בהזדהות עם גיבור היצירה, או עם החוויה הגלומה בה.  שלב זה מושתת על עקרון היסוד המנחה את שיטת קובובי - הגישה הלא שיפוטית למחשבות, רגשות והרהורים. המורה מכוון את התלמידים לשקוע ביצירה הספרותית, ללא ביקורת או שיפוט, כשהוא מסתייע בשפתה, באמצעיה ובמבניה הייחודיים כדי להגביר את חוויית ההזדהות עם הגיבור.  השקיעה בעולמו של הגיבור מכוונת על ידי המורה, על פי נתיב ההזדהות שבחר המורה מראש, אולם זהו נתיב פתוח לשינוי ומותאם לתגובות התלמידים במהלך הדיון. הכוונה זו היא אחד המאפיינים המייחדים את שיטת קובובי משיטות בבליותראפיות אחרות (כהן, 1990 , צורן, 2000). המורה מכוון, היצירה הספרותית היא המדיום והשיחה היא על גיבור היצירה ולא על תלמידי הכיתה עצמם. על ידי הזדהות אמפטית זו עם חווייתו של הזולת ביצירה מתעורר בנו משהו מוכר ומתחדדת או מתעוררת מחדש ידיעתנו את עצמנו. [2]
2. הדהוד בו מופנים התלמידים לחפש דוגמאות מחוץ לטקסט הנלמד בהן גלומה חוויה נפשית דומה לזו של גיבור היצירה, והם מוזמנים לתארה. שאלות ההדהוד עשויות להתייחס למצב דמיוני או היפותטי ואז הן מנוסחות בגוף שלישי, מזמינות את התלמידים להעלות את דוגמאותיהם בקול רם, ללא חשיפה ודוגמאות אישיות, אך אם הן מכוונות בגוף שני ומזמינות להעלאת דוגמאות אישיות, הן מפנות את התלמידים לכתיבה. השאלות הן קונקרטיות וקשורות לתהליכים הנפשיים בהם התמקדה השיחה בשלב ההזדהות ואינן מכוונות להשלכה פתוחה. כאשר התלמידים מתבקשים לכתוב חשוב שהמורה יגיב לכתיבת תלמידיו, אך לא בדרך של ציון שגיאות כתיב, אלא בהערות של שיקוף ותוך גילוי  אמפטיה. במקרה הצורך, ניתן להזמין את התלמידים לשיחה על מנת להפנות לסיוע טיפולי של היועץ/ת החינוכי/ת.
3. ניתוק מן ההזדהות עם המצב הנפשי הסובייקטיבי של הגיבור ומן הסיטואציה הרגשית הייחודית, ומעבר להבנת המצב האנושי הכללי הגלום ביצירה.  כאן ניתן מקום לניתוח הספרותי של היצירה כמו גם להמשגה תיאורטית של התהליכים הנפשיים בהם עסק הדיון. התלמידים מכוונים להפסקת ההזדהות ולריחוק במתכוון כדי להגיע לריחוק החברתי והנפשי הדרוש לניתוח אובייקטיבי. ניתוק זה מן הרגש והחוויה הקונקרטיים יש בו כדי לשלב בין הלמידה האמוציונאלית לזו הקוגניטיבית. הניתוק נועד להעניק פרספקטיבה מופשטת, ביקורתית ורחבה יותר לגבי התהליכים הנפשיים, שעמדו במוקד ההזדהות וההדהוד.

[1] הכוונה לתובנות ולעמדות הרגשיות לגבי האדם עצמו, לגבי זולתו והמציאות בכלל הנרכשות במהלך הלמידה באמצעות השיטה .