קרוק כותב ביומנו -  "אנו חיים זמנים כל-כך שחורים , שהאנשים לא מסוגלים לראות, לא רוצים לשמוע, לא יכולים להבין. ואני אומר: אם נגזר עלינו להיות קרבנות של פאשיזם, צריך לקחת עט, ולכתוב פנקס. הפנקס  שלי חייב לראות, חייב לשמוע וחייב להיות אספקלריה ותודעה של האסון הגדול ושל הזמן הקשה הזה." יומנו של קרוק שרד. ממנו ומיומנים נוספים נלמדו העובדות. האם לא די לספר את העובדות, הזכרונות, לקרוא ביומנים, לעיין בפרוטוקולים? מה מוסיף לנו המחזה, וספרות השואה בכלל, על העובדות? לאיזו ליבה היא מנסה לחדור? לבדוק? "גטו" אינו רק בבחינת עדות למה שהתרחש בגטו וילנה. כוחו בכך שהוא מביא אותנו אל המקום בו מפעמת התודעה האנושית החיה בעולם של גהינום. זהו ביטוי לסירוב להפסיק להיות אדם. להיות ישות חושבת, בעלת תודעה, מתלבטת, יוצרת, מבינה, אוהבת. הסירוב להפסיק להיות נפש אדם!

מכיוון שכך -  מלחמת ההישרדות היא גם בכלים של אדם – הרוח, היצירה, האהבה.

בספרו "כוחה הנורא של אשמה קטנה" (1998) כותב א.ב. יהושע כך: "זה זמן רב מטרידות אותי, הן כסופר, הן כקורא והן כמורה לספרות, שאלות הקשורות ביחסים בין האמנות בכללה, ובמיוחד הספרות, התיאטרון והקולנוע, לבין תחום שאנו מגדירים אותו כתחום המוסר, או תחום השיפוטים הערכיים...."

דומה כי במחזה "גטו" לסובול, נבחנת שאלה זו בכל חשיבותה ועוצמתה, ולו רק משום שהיא נוגעת במציאות נוראה שהתנסו בה בני-אדם.

המחזה מציג מצבים קונפליקטואליים המעוררים שאלות ודילמות מוסריות חורצות חיים, ובכלל זה את שאלת זכות קיומה של האמנות במציאות השואה. הקורא מחזה זה אינו יכול שלא לשאול עצמו כיצד היה נוהג, אבל יותר מכך -  מתקיים כאן אותו מאפיין שא.ב. יהושע מדבר עליו בהמשך: "יש הבדל מהותי בין הדרך שבה ספרות יוצרת את הקטרזיס המוסרי, לבין פעולתה של התקשורת. הספרות אינה מבקשת מנמעניה להבין, אלא להזדהות, וכוחה של הזדהות הוא בכך שהסוגיה המוסרית אינה נשארת ברמה הקוגניטיבית, אלא הופכת לחלק מאישיותו ועצמיותו של הנמען, ולבעיה אישית שלו, ולכן הנגיעה המוסרית, אם היא מצליחה, מזעזעת שכבות עמוקות יותר בנפש היחיד."