מאת: אסתי אדיבי-שושן, מדריכה להוראת ספרות

ברומן  החדש באהבה נטליה מבקשת רות אלמוג לבדוק  דרכים שונות  של הדמויות בספרה לשהות-לחיות באותו "יער-פרא עצום ומעורר חתת [...]  שהמוות מר ממנו אך מעט",  כדברי הפתיחה של התופת  מאת דנטה, המופיעים  הן כמוטו לרומן מכתבים זה, והן בגיוון קל, במכתבו  הווידויי האחרון של אלי מלחי בסיום הרומן  כך, תרות הדמויות השונות שבספר אחר 'הצלילי הפנימי' של חייהן שיאפשר להן לא רק לשרוד באותו 'יער פרא'', אלא גם לחיות בו חיים משמעותיים תוך מימוש תשוקתן לעשות תיקון בחייהן. הרומן מציג רשת דמויות, שחייהן טוויים זה בזו, הרחוקות פיזית זו מזו אך המשתוקקות לקשר ולמגע  כפי שהדבר ניכר בז'אנר חילופי המכתבים בו ארוג הרומן. כמו בתופת של דנטה בה  הגיבור-המשורר, הולך לאיבוד ביער אפל ומוקף מפלצות שונות, כך גם הדמויות ברומן הולכות לאיבוד ב'יער האפל' של חייהן, מוקפות ב'מפלצות' מאיימות, מחפשות את דרכן ומשוועות לליווי נאמן, כפי שזכה לו גיבור התופת, בדמויותיהן של ורגליוס וביאטרצ'ה.

מפלצות היער האפל של הדמויות ברומן  שונות מדמות לדמות אך ככלל הן מאיימות וגורמות לדמות המפוחדת לחפש מלווה-מושיע-מורה.  כך עבור נטליה,  'מפלצת'  ילדותה הוא חנן אביה החורג, 'חברו הטוב' של אביה שנפל בקרב לטרון, המבקש להעלים את אביה, ומכה בה כאשר היא מציקה לבתו הקטנה. בנוסף לכך, תחושת הינטשותה על ידי זאב אהובה, בדידותה ומערכת יחסיה עם השושלת הנשית במשפחה, אמה ואם-אמה,  איתן היא מצויה במערכת יחסים דיאלקטית של תמיכה וטיפול אבל גם כעס וסירוב לקבלת מורשתן שעיקרה חולשה ומחלת סרטן השד הגנטית.   'מפלצות האופל' של אלי מלחי, בעלה של נטליה,  הן אימי תקופת ילדותו בשואה, כמו גם 'החור השחור' לתוכו הבליע, האלים והעלים  את מוראות עברו  ובכך כפה על עצמו לחיות ללא עבר, ללא תאריך-הולדת,  'חצי אדם' .  'מפלצות האופל' של יסמין ותום, כמו של נטליה ואלי מלחי הוריהם, הם הוריהם שלהם.  כך סולדת יסמין מהוריה ומורשתם עד כדי בחירתה להיהפך לחרדית ימנית קיצונית, הקוטב המרוחק ביותר מהוריה, והתנערותה אף מהשם-הזהות היסמינית שבחרו לה הוריה תוך שהיא נהיית ל'רבנית ד"ר רבקה ירוזלם'. כך מנתק תום, באופן מוחלט, את קשריו עם אביו מולידו לאחר שהאב מסרב לקבל את זהותו המינית ההומוסקסואלית. 'מפלצת היער האפל'  של לאה, חברתה הטובה של נטליה, היא 'האישה האחרת', כוכבה שלו היפהפייה, זו  שלקחה ממנה את בעלה ובנותיה וגרמה לשבר חריף בחייה. גם נטליה עצמה בהיותה ''האישה האחרת' של זאב מהווה 'מפלצת האופל' של מנוחה כפי שהדבר ניכר בהתפרצותה נגד ה"לכלוך" שבבית  נטליה, כזו היא גם נטליה באדישותה המוחלטת לאהבתו של אשר יהלומי ובהתעלמותה הנחרצת מאיומי התאבדותו. ה'יער האפל' של זאב הם חיי המנוחה הבורגניים  בביתו  בישראל: אשתו 'מנוחה' וילדיהם, ניהול בית-ספר "נופים" ואהבתה האובססיבית של נטליה אליו. 'היער האפל' של טרזאוזאם הוא היעדר בית, כסף ועיסוק שמתממשים בסרחון העולה מגופו, ושל מיירה, עברה הלוט בערפל בכל הקשור לילדותה במחנות הכפייה בסיביר, שניכר בצלקות ובכוויות שבגופה ובבחירתה להתרחק מבני האדם על אורחותיהם.

בהקשר המדיני פוליטי מוצגות ההתנחלויות, האופוריה בעקבות מלחמת ששת-הימים והמלחמות שבאו בעקבותיה כ'מפלצות היער האפל'  של מדינת ישראל. טשטוש הגבול בין הפוליטי האמנותי האישי-נשי ניכר בהוראת הממשל הצבאי להסיר את פסל האם הפלסטינית שניצב באל-בירה בטענה שהוא גורם מתסיס בעל משמעות לאומנית כפי שמספרת נטליה לזאב במכתבה מספטמבר 73'.   

בלבדיותם, במועקת חייהן, ובפחדיהם  מהשהות המאיימת ב'יער האפל', מחפשות להן  הדמויות כולן מורה ומלווה שיוליכן בסבך היער, יקל את פחדי הקיום שלהן, ויעמעם את תחושת אפסותם בהיותם: "עוד גרגר חול על מדרון של הר". ספרה של אלמוג  מהווה מעין 'מעבדה' לבדיקת  יעילותם  ואמיתותם של 'מלווים-מורים' שונים  בהכלת פחדיו של אדם, בהענקת משמעות לחייו ובאפשורם לו "למצוא את הצליל הפנימי" של חייו.   

מסגרת הנישואים והקמת משפחה  מוצגת כ"מלווה"  השגור בו בוחרות רוב הדמויות ברומן, אלא שהנישואים  כולם מוצגים כ"פתיון של הבטחה ריקה". כך לאחר שנולדות שתי בנותיהן של לאה ואבנר עוזב אבנר את אשתו ועובר לחיות עם ה'עכביש השחור'  שכישפה לא רק אותו אלא גם את בנותיו. עוד בזמן נישואיה היה ללאה קשר עם גבר אליו היא נוסעת ואיתו היא נישאת. נישואיהם של אלי ונטליה אינם עולים יפה, אלי מסתיר את זהותו, ממציא זהות בדויה לאחותו התאומה שמתה ומחייה אותה כ'אישה מסתורית' הנוכחת ומפריעה בנישואיהם. במהלך נישואים אלו  ממשיכה נטליה בהשתוקקותה ובאהבתה לזאב, מתאהבת מ'הצד' בתלמידיה הצעירים ומקיימת יחסי מין מזדמנים עם גברים אחרים, במחלתה מטפלת בה חברתה מיירה ולפני מותה היא עוזבת את משפחתה ובוחרת למות לבדה.  לזאב יש קשר אהבה מחוץ לנישואים עם נטליה, ומנוחה מצידה,  מקיימת קשר אהבה עם גיטלר הנשוי, 'חברו הטוב' של בעלה ולאחר מות בעלה היא נישאת לו לתדהמת כל מכריהם.  גבי מזניחה עצמה כביטוי חיצוני ל'הבטחה הריקה' שבנישואיה ליודה שיש לו כל הזמן 'בחורות מהצד'.

מלווה חליפי לקשר הנישואים שמכזיב הוא קשר חברות ואהבה בין בני אותו המין. נטליה  שומרת על קשר הדוק עם לאה חברתה מימי נעוריהן ולימודיהן המשותפים בעין כרם בירושלים, והן חוזרות כותבות ופורקות את תהפוכות חייהן במכתביהן ההדדיים. בניגוד לאמירתה החוזרת ונשנית של נטליה על כך שאין מדובר באהבה בקשר בינה ובין בעלה, היא חוזרת ומצהירה על 'אהבת נפש'  כלפי מיירה שמהווה עבורה תחליף ותיקון לקשריה הפגומים עם אמה, בעלה ובתה. כך כאשר מטפלת בה מיירה בעת מחלתה, עוברת נטליה מהמרחב הזוגי שלה ושל בעלה, חדר השינה המשותף, למרחב זוגי חליפי, חדר השינה של מיירה, מיירה שרה לה שירי ערש כתחליף מטונימי לאהבת האם החסרה לשתיהן,  ונטליה באהבתה, דאגתה ותשוקתה אליה מוכנה להרות את מיירה, לשמש לה 'רחם', 'מעי לוויתן'  כתיקון להריונותיה הקודמים שבלעו אותה. כך היא מתוודה במכתבה לזאב: "אילו היה ניתן, הייתי בולעת אותה וממזגת אותה בתוכי". כך, בדומה לאמו, אך ללא צורך במסווה הנישואים, חוזר ומצהיר תום על אהבתו לבן זוגו למרות מחיר הניתוק מאביו ומאחותו שאותו הוא נאלץ לשלם עבור זהותו ההומוסקסואלית.

מלווה כוזב נוסף, אף הוא "פיתיון של  הבטחה ריקה" הם מסעות ונדודים מחוץ למדינת ישראל. הדמויות כולן חסרות ארץ 'עיר ובית' ומצויות דרך קבע במצב של נדודים וחיפוש אחר מקום בו ימצאו את 'הצליל הפנימי' של חייהם. הכזב  בחיי-נדודים  אלה ניכר בדבריה של נטליה, הגיבורה המרכזית ברומן המבטאת את ערכיו, המעתיקה את השימוש הטבעי במטפורת חבל-הטבור לתיאור קשר אם-בת לתיאור הקשר בינה לבין מולדתה: "ורק אני קשורה בטבורי אל הארץ המקוללת הזאת". קשר הכרחי ומעניק זהות זה ניכר גם בתחושותיה הפנימיות של נטליה  לקראת מותה  כאשר היא חשה שהדבר הנכון לה ביותר  הוא להתנתק מבעלה וילדיה ולחזור, לבדה, לארץ שרק בה היא יכולה לשוב ולהיות אישה-יוצרת ובכך להיענות לצליל הפנימי של חייה.

פתרון כוזב נוסף הם יחסי מין מזדמנים בהם בוחרת נטליה כתחליף לקשר משמעותי הן בזמן רווקותה, הן בזמן נישואיה ובמיוחד לאחר שהיא נהפכת ל"בובה משוקמת" 'בלונדינית' וזקורת חזה לאחר התקרחותה וכריתת שדיה כתוצאת ממחלתה. כך גם אלי מלחי העצור ובלום בכל תחומי חייו, הוא חופשי ונטול עכבות בכל הקשור לאקט המיני, וכפי שמעידה עליו נטליה, הוא נאחז בחיים דרך הגוף ודרך המין. תיקון מאווה ליחסי מין מזדמנים-כוזבים  אלו היא הערגה הרומנטית השזורה במכתביה של נטליה לזאב ללכת אתו שלובת זרוע בפארק לחוש את קרבת גופו וזרימת חומו בעורה. כאשר היא חולה במחלת הסרטן וחוזרת ומשחזרת באובססיביות משאלת-לב זו היא כותבת: "זה חלום אובססיבי, כאילו כל אפשרויות הגאולה שלי התנקזו לתוכו."

מלווה נוסף הוא אישור חיצוני לעשייתו המשמעותית של האדם. כך, במכתב השני שכותבת נטליה ללאה, היא מבטאת את הצורך בזאב כ'מורה' שבלעדיו ניטל הטעם מן הדברים,  אפילו זאב, ששמו מעיד על נטיית הבדידות הטבעית לו, והכותב במכתביו על שבחי הבדידות  בפאריס, זקוק ל'מורה' שיאשר את עשייתו המשמעותית לו – כתיבת שירים. כך בקשתו היחידה החוזרת ונשנית מנטליה היא שתקרא את שיריו ותגיב להם. צורך זה באישור  הוא אנוש במיוחד, לא בא על סיפוקו, עובר מדור לדור והוא בבחינת מילתו האחרונה של הרומן. כך במכתב המסיים, של בניהם של זוג האוהבים המקורי, מבקש יואב רובין, בנו של זאב, מתום, בנה של נטליה, שיקרא ויגיב לשירים חדשים שכתב.  האות הכתובה, הטקסט הבלתי פונקציונאלי  אותו כותב אדם מוצג כמלווה משמעותי בעל איכויות מרגיעות המכילות ומעמעמות את פחדיו. זו טבעה, משמעותה (וההצדקה של הבחירה בז'אנר זה) של פעולת כתיבת-המכתב  שאותה מבצעות הדמויות המרכזיות ברומן: הן כותבות, מתוודות על האירועים המשמעותיים של חייהן,  ויוצרות קשר דיאלוגי, אותו הן מתקשות לממש בפגישת פנים מול פנים עם הזולת המאווה. אלי מלחי, כ'מלח' חסר בית ומנוחה, קונה לעצמו 'מחברת' בה הוא מבקש לכתוב את סיפור עברו כדי להורישו לילדיו ולהשקיט את טלטולי נפשו. הטקסט הכתוב מופיע כמלווה משמעותי גם כמושא קריאתן של הדמויות. כך בזמן מחלת 'דלקת קרום הלב' (המהדהדת את 'מחלת-הלב' של לאה מבדמי ימיה של עגנון)   קוראת נטליה  מרותקת את מתחת להר הגעש של לורי, וטוענת שלו הייתה סופרת הייתה רוצה לכתוב כך (אמירה ארס-פואטית המתייחסת  לכלל כתיבתה),  זאב העקר מהיכולת לבטא רגשות והנס מאשתו ומהמאהבת שלו מחפש בפאריס  'מציאות' כמו מהדורה ראשונה של  פלובר 'עם הקדשה בכתב ידו לאהובתו', אבנר המדען המבקש מאשתו לשוב אליו ולבנותיו חוזר ומצטט שורה משירה של אליזבת בישופ: "אנא, בואי בטיסה", והמורשת  הרוחנית היחידה אותה זוכר אלי מאמו, אותה הוא חוזר ומבקש לממש  בנדודיו הכפייתיים, היא שורה בגרמנית משיר של גתה המבטאת כיסופים קיומיים להגיע למקום שונה לחלוטין מזה בו היא נמצאת: "הארץ שבה פורח הלימון".  

מלווה  כוזב נוסף הם חיי שקר וזהות בדויה – כך מסתיר גיטלר את העסק צדדי להובלות בו הוא שותף סמוי לאחיו המיליונר, בחיי שקר וזהות בדויה בוחר גם אלי מלחי המסתיר את שמו, זהותו האמיתית וכל הקשור באחותו התאומה. מלווה נוסף הוא משאלת-מוות. כך כבר במכתבה הראשון מספרת נטליה את סיפורו של מייקי, שהתאבד בגיל צעיר, נטליה עצמה, טרם היותה אם,  מתוודה על מחשבות ההתאבדות שלה במכתביה ללאה ואחר-כך מתגלגלת שמועה שאכן ביצעה אקט-התאבדות, גם אלי מלחי חוזר ומתוודה בפני זאב ידידו על משאלת המוות שלו. בסיום הרומן מממשים אלי מלחי, מיירה וכוכבה שלו, כל אחד בדרכו, משאלת לב זו. במישור המדיני פוליטי ה'מלווה' המנחם מתממש בפעולות מחאה חתרניות, כך רואה זאב בהפגנות הפנתרים השחורים ביטוי לבריאות החברה הישראלית, והאמנים בוחרים לגייס את  יצירתם  לאמירה החתרנית ביקורתית כנגד הכיבוש וההתנחלות. כך, בשנת 73' כותבת נטליה לזאב:"רובנו היום אמנים פוליטיים".

האמנות מוצגת כ'מלווה' העיקרי מעניק המשמעות לדמויות ברומן כך  מהווה האמנות את  ה'צליל הפנימי' בחייו של טראוזאם וכך רושמת מיירה  ביצירתה את קרעי חייה.   נטליה חיה את חייה במציאות ובאמנות תוך שזירתם זה בזה ללא הפרד. היא מפסלת את לאה חברתה הטובה,  לאחר נטישתו של זאב  היא עובדת על סדרה של טורסואים  בנסותה לשחזר את גופו של אהובה הנוטש, את אלי מלחי, בעלה לעתיד, היא פגשה כשנסעה ל'סדנא של עבודה בשיש' ('איש השיש' בניגוד לזאב 'איש העור'),  בבדידותה היא בונה 'הרי געש עם פתחי לבה', ובזמן הריונה היא   מצלמת  את בטנה ועושה מונטא'ז  עם צילומי עוברים במצב התפתחות שונה. לקראת מותה היא מממשת את ערגתה הרומנטית הכמוסה ללכת חבוקה בגן עם זאב  בפסל ענק שיוצב בחזית הגלריה ויזכה להכרה ופומביות.

החידוש העיקרי ברומן זה, ביחס ליצירתה הקודמת של אלמוג, הוא בעיסוק בחוויית האימהות. עד ליצירה זו   עקפה  אלמוג  את העיסוק בחוויה מרכזית זו של הדמות הנשית. לראשונה, לאחר ארבעים שנות יצירה ולאחר ספרים רבים, מאפשרת אלמוג לעצמה לעסוק  באופן אמיץ ומנפץ מיתוסים בחוויה נשית הרת-משמעות זו. האימהות מוצגת ברומן זה, מזווית ראייה כפולה של אם  ובת, בריבוי פניה, ובעיקר, בתובענותה, בולענותה ובכעס ובניכור שהיא מותירה בבנותיה. נטליה הצעירה מטילה ספק בהתאמתה למהות זאת: "אני לא אמא, וספק אם אהיה אי פעם".

הריונותיה של נטליה מקריים ובתחילת הריונה הראשון, שבעקבותיו החליטה להתחתן, היא מרגישה כקרבן עקוד ללא מושיע: "כמו יצחק בסיפור העקדה ושואלת את עצמי איפה האיל.". מיד לאחר הלידה חולה נטליה 'בדלקת קרום הלב', והיא איננה יכולה להניק את תינוקה ולטפל בו. נטליה  קובלת על כך שתום 'בולע' את רוב זמנה, ובכלל, "החיים בולעים אותי", תוך שהיא יוצרת אנאלוגיה ליונה הנביא בכך ששניהם נבלעו במעי הלוויתן אבל בניגוד ליונה שברח מייעודו הרי שהיא עורגת להתמסר ליעודה היצירתי אלא שאינה מגיעה לכלל עשייה.  הקשר בין הורים וילדיהם  מוצג במתחיו הדיאלקטיים כאשר  מצד אחד, במישור הגלוי, סולדים הילדים מהוריהם ומבקשים להתנתק ממורשתם ולברוח מהם אל קצווי ארץ, ומהצד האחר, במישור הסמוי והבלתי מודע, הם כפויים, בניגוד לרצונם והבנתם, לשחזר את אורחות חיי הוריהם  להיות 'נושאי החותם' שלהם, כפי שהדבר ניכר, באופן סמלי, בשמותיהם. כך תום נושא בשמו את שמותיהם של סביו, תומס סבירסקי ומוטי על דרך האניגרמה, חילוף האותיות. יסמין המבקשת לנתק עצמה ממורשת הוריה קוראת לעצמה 'הרבנית ד"ר רבקה ירוזלם', בלי להיות מודעת לכך ששם סבתה, אמו הרצוחה של אביה, הוא רבקה סבירסקי לבית זאלץ. תום, הנמלט מאביו,  מגיע דווקא למילנו אותה עיר מקלט, 'מעי הלוויתן' שאליה הגיע אביו הרדוף. בולט ביותר הדמיון בין הבת לאמה כפי שמעיד על כך האב: "יסמין כל כולה אמה, רק יותר יפה, ואני חושב שגם יותר אינטליגנטית". נטליה מלאה ביקורת, וכעסים על אמה, ובתה יסמין ממשיכה ומשחזרת דפוס זה ביחס לאמה שלה. כך, כדי להצביע על ההיבט הגנאולוגי-שושלתי  של קשר דיאלקטי דחוס ניגודים זה בין אימהות ובנות, הרי שבאותו מכתב בו מבשרת נטליה לזאב על הולדת בתה המתוקה יסמין, היא מספרת על מכתב שקיבלה מאחותה השנואה על אמן החולה מאד ועל כך שכל חייה: "רדפה אותי וכל חיי אני בורחת ממנה".  יסמין מלאה  טענות כנגד בית גידולה, ובעיקר נגד אמה, כפי שהיא כותבת לאחיה: "לגדול בבית כמו שלנו זו ערובה להפרעות נפשיות", תוך שהיא מאשימה את אמה במה שהיא רואה כ'מחלתו': "אמא היא האשמה." כשנה לאחר מותה נטליה, נכנסת, לראשונה, בתה לחדרה הסגור של האם, מוצאת בו אבק וריח רע, זורקת ומשליכה את מורשתה היצירתית של אמה בעודה קובלת על בזבוז הזמן שהשקיע האם ביצירותיה במקום בילדיה.

חידוש נוסף ברומן זה הוא בדומיננטיות של העיסוק הפוליטי. אלמוג יוצרת זהות והקבלה בין תהליכים פוליטיים לתהליכים האישיים שעוברות הדמויות. כך בעודה בודקת את שקריותן של המסגרות המבטיחות נחמה במישור האישי, היא מצביעה גם על שקריותן של הבטחות במישור הלאומי כך היא מספרת לזאב על סדר הפסח בחברון שהתברר בדיעבד  כהפרת הבטחה של 'חבורת נוכלים': מלחמת יום-כיפור נתפסת כשבר מוחלט הן במישור האישי והן במישור הלאומי. בעקבותיה מבקשים לוחמיה למלט את בניהם מהמלחמה הבאה ומהארץ הממיתה את בניה. הצלחתם, קץ החלום הציוני, ניכרת במכתב האחרון, מילתו האחרונה של הרומן, כאשר יואב רובין ותום מלחי, נציגי דור הבנים, שוקלים לפתוח ביחד משרד אדריכלים,  על משמעותו הסמלית של תכנון, שיפוץ ובניה, לא בארץ הוריהם, שאינה מולדתם שלהם,  אלא בערי המקלט של הוריהם פאריס ומילאנו. אנאלוגיה  נוספת היא בין הסרטן המכלה את הגוף הנשי לבין הסרטן המכלה את המדינה כפי שמצטט זאב במכתבו לנטלה מסוף דצמבר 1975, את דברי ראש הממשלה דאז יצחק רבין על המתנחלים שהם: "סרטן בגוף הדמוקרטיה הישראלית."

ה'צליל הפנימי' שמצאה אלמוג בספרה זה,  ביחס לספריה הקודמים, היא יכולתה לחזור ולהעמיד את התמה המרכזית של יצירתה "תיקון אמנותי" כערך עליון ומועדף לא רק  ביחס ל'ערגה הרומנטית' איתה התמודדה הדמות הנשית ביצירתה של אלמוג עד כה, אלא גם ביחס לאימהות, נושא בו היא עוסקת לראשונה ברומן זה. בנוסף, ה"תיקון האמנותי" כבעל איכויות מרפאות, מוסב לראשונה ביצירת אלמוג, לא רק להקשר הפרטי-אישי-נשי אלא גם להקשר החברתי פוליטי. הפעולה האמנותית מוצגת כפעולה חתרנית, ביקורתית  בכיוון הנגדי לפעולות פוליטיות המסמנות כיוון מסוכן, בהן נפתח הרומן,  ובכך,  היא ממלאה את ייעודה כ"תיקון אמנותי".