בַּמָּקוֹם הַזֶּה הַיְתָה נַגַסָקִי

הִירוֹשִימָה

אוּלַי וַרְשָה

פֹּה יָשַב אָדָם

הַמָּקוֹם נָקִי

גּוּפִים קְטָנִים וּמְמִיתִים מְהַלְכִים חָפְשִי

עִשֵׁן מִקְטֶרֶת

שָתָה קָפֶה

הַכִּסֵא רֵיק

הוּא קִוָה: שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ חוֹשֵב אוּלַי לִנְטוֹשׁ אֶת יֶלֶד-אֱלוֹהִים

אִוְשָׁה

מַחֲשָׁבָה קוֹפֶצֶת

פֶּתַע

שֶׁפַע לוֹהֲטִים

עזריאל קאופמן על "במקום הזה"

השיר התפרסם בתוך "מפני היום הזה","שירי זעם וכאב על רצח רבין" הוצאת תג, 1995

הדברים פרסמו ברבעון לפסיכולוגיה "נפש" בעריכת פרופ' אדיר כהן, גיליון 12 אוקטובר 2002

את השיר הזה כתבתי כפי שצויין בהערה לשיר ביום שבת שבערבו נרצח יצחק רבין. ישבתי, בתום צעדת בוקר שלי בחוף ימה של תל-אביב על יד הטיילת, לאט לאט המקום התמלא אנשים שבאו לטיול של שבת, כל אחד כדרכו וכל אחד עם ציודו ההכרחי וטעמו עמו.

לקראת שעות הצהריים המוקדמות התרווחתי על מקום ישיבתי – ספסל לעוברים ושבים – והבטתי לכיוון הים ולעבר גבעת חול שקשרה בינו לבין השמיים של אותו בוקר וכך בשבתי במקום הזה ומזווית זאת נוצר פתאום איזה קשר מוזר בין החול, השמיים והים – הם נתמזגו למעין בוהק מסנוור ולוהט ואני נקשרתי או אפילו נבלעתי במדבר של אור שעורר בי חרדה לא מזוהה והעביר בי צמרמורת וכך תוך שניות בלבד כבר הופיעה בתודעתי איזושהי שורה של הירושימה. כל מה שהיה שם בהירושימה נראה לי פתאום כה קרוב, כה מובן וכה אפשרי ולרגע דימיתי את היעלמי הגופני בלי השאר סימן גוף כאותו אדם, מאותם האנשים, שעלו במוקד האטום בה ובנגסקי. התאיינות, אך התאיינות לא קפקאית איטית ונרקבת אלא קוסמית. מפץ אישי שאין בו זמן לשאלה, "להיות או לא להיות" כפי שמצאתי בשקספיר, בניגוד למראה שראיתי בחלומי בהקיץ שממנו נולד השיר "מנוע צבעוני", כאן לא היה זה חלום, כאן עמדתי ממש מול הצהריים, על-יד ואפילו בתוך הכתם הבוהק, הלוהט, אני וגופי, בתוך חומר בנוי מפרודות טורפות ומשחיתות. מה שלא הבנתי ברגע הראשון, איך זה עכשיו כאן על-יד אנשים שלא מרגישים בכך, קורה דווקא לי המראה הזה, שהרי בימים האחרונים שהיו מלאי חרדות לגורלו של רבין ולגורל המדינה (בעיני) חיפשתי איזשהו מפלט מכל אלה ולכן שמחתי כשיכולתי, לאחר צעדת הבוקר שלי לתפוס קצת שלווה כאן על חוף תל-אביב, בפינה מוגנת עד כמה שאפשר. בעת מסעותי הספורטיביים, אני כצייד מראות, כותב פעמים שירים מתופעות ותופעות קרובות ומזדמנות. לכן כשחזרתי הביתה כמעט ששכחתי או שמא ניסיתי לשכוח את החווייה המצמררת, אלא שבערב, כאשר באה הידיעה שרבין נרצח, בהבזק שבן רגע נזכרתי במראה שנגלה לעיני על שפת-הים ובשיר הזה שכתבתי בצהרי היום הזה.

מבלי משים נתקשרו בתודעתי שורות השיר לאמירה גורלית מלכדת עלי ועל הארץ הזאת, המקום היחידי ששפתו כשפת שירי ויצירתי.

היתה כאן, אפוא, מעין תחושה מקדימה קשה בחריפותה שגם מאוחר יותר לא יעלה בידי להפנים יותר אל סיבותיה ועדיין הנני חופר בה בחרדה רבה...