רשימה אוטוביוגרפית

הדברים נכתבו ב-21.1.02 כהכנה לקראת ראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאוחר יותר.

המראיינים היו – יהודה קורן ואילת נגב

נולדתי ב-1929 בפולין.

אבי, פרוון ויוזם סדנאות ספרות בבית, סבא סבל, בעל-תפילה ומנצח על מקהלת משוררים בבית-הכנסת.

ילדות – בגיל ארבע וחצי התחלת לימודים בחדר עד גיל עשר. הלימודים בעברית וביידיש, לומד גמרא ותרבות עברית אקטואלית לזמן ההוא. מגיל שבע לומד בבית-ספר פולני. בספטמבר 1939 הנאצים כובשים את עיר הולדתי, אבא בתחקיר קצר על-ידי קצין אס.אס. כמעט נרצח ואני עומד על ידו ורועד . תמונה מחרידה.

אוקטובר 1939, אנו בורחים לצד הסובייטי ברוסיה הלבנה. הורי, סבא וסבתא מצד אימי ואנוכי עוזבים את הבית ואת הרכוש.

מגיעים לעיר על הגבול החדש, על נהר הבוג ומשם, תוך זמן קצר, עוברים לעיר אחרת, מרוחקת כ-30 ק"מ מהגבול, תחת השלטון הסובייטי.

מתגוררים אצל שלוש רווקות זקנות (אחיות) שמוכרות סכרינה במחתרת. אני בורח מבית-הספר האידי בעיר, בגלל התנכלות כלפי מצד ילדים יהודיים מקומיים – ילד פליט מדבר יידיש אחרת. לאחר מכן אני מנסה לברוח לאזור הגרמני, הביתה, דרך נהר הבוג שקפא בחורף, אבל נסוג מן הרעיון בגלל אימת החיילים הגרמניים בגדה ממול. נזכרתי כי באוקטובר 39 חיילים אלה דחפו חייל פולני אל תוך המים העמוקים של נהר  הבוג, אך היות שהיה מקומי והכיר את הנהר תמרן בו כשהוא שוחה במדיו וניצל.

במאי 1940 באו שוטרי נ.ק.וו.ד. הסובייטים, הוציאו אותנו באמצע הלילה מן הבית וברכבת מסע בקרונות סגורים ונעולים ושמורים היטב, הובילו אותנו במשך כשלושה שבועות לארכנגלסק, בצפון ברית המועצות לעבודה ביערות. אבי ואמי עבדו שם עבודה מפרכת, סבי עבד כשומר תחנת תדלוק בלב היער. למעשה הייתה זו עבודת כפייה שכללה כריתת עצים, הובלות, שמירות, הספקת חשמל וכל זאת תחת הסיסמה "מי שלא עובד לא אוכל". בגלל תנאים אלה סבא נפטר שם תוך זמן קצר ועקב קשיי טיפול קבורה אני שמרתי על המת במשך 2 לילות עד שהבאנו אותו לקבורה, על מזחלת רתומה לסוס, בשלגים עמוקים בדרך לא דרך לבית קברות לא יהודי. אני עזרתי בקבורתו וכתבתי מצבה על לוח עץ.

באיזור ארכנגלסק, ביישוב-צריפים שהוקם על ידי הטרוצקיסטים, שגוועו בינתיים ביערות האלה, חיינו במשך שנה תמימה, למדתי בבית-ספר רוסי בכפר של גולים לסיביר מימי הצאר. ולמרות התנאים הקשים והעין הרואה של נציגי המשטר הסובייטי, אנו הילדים נהנינו מחירויות רבות: שיטוטים ביערות, הפלגות מאולתרות בנחלים שבסביבה, נהנינו מקיסמי הצפון הקרוב לקוטב – בעלי חיים אופייניים לאקלים, שלגים עמוקים, צמחיית יערות, אגמי-מים וכיוב', גם את מזונותינו אספנו מן היערות האלה – פירות  כמו קלוקווה מהביצות, פטריות מן היערות, צמחי מאכל וצמחי מרפא מגדות הנחל והזדמנויות להתמודדויות אישיות וקבוצתיות עם איתני הטבע ועם סיכוניו. ההליכה לבית-הספר ביערות ארכנגלסק הייתה כרוכה במעבר דרך יערות. בחורף, כשהיה קר מאוד, עמוס שלגים רבים וגבוהים, היה טרקטור מפלס לנו, לתלמידים, דרך בשלג, גם היה נוסע לעיתים הלוך וחזור ללא מעש כדי להפחיד את הדובים והזאבים וחיות אחרות שלא יתקרבו אלינו אל הדרך. בית-הספר הסובייטי שכן בכפר מתקופת הצארים. בית בנוי קורות-עץ על כלונסאות – הגנה מפני שלגים עמוקים בחורף ומפני חיות, אבל הבהמות, אם בכלל היו, מקומם נקבע בקומת הקרקע, מתחת למגורי התושבים, למרות הסכנות.

היה זה בית-ספר מעורב לגילאים שונים, למדנו יחדיו בגלל חוסר מקום, מיעוט תלמידים ומורים טובים. היו אף מקרים שידעתי טוב יותר מהמורה במקצוע החשבון, ואילו את הרוסית למדנו לפי ניחוש, שמיעה, חיקוי, רמזים ובמפגשים עם ילדים רוסים, בני המקום, שהוריהם עבדו כאן בתורת אסירים למחצה, מתקופת ההגליות וגלי החיסולים של סטלין.

בתום שנה, בשנת 1941, עם תקיפת ברית-המועצות ע"י צבאותיו של היטלר, שוחררנו מארכנגלסק ויכולנו לנסוע למקומות שונים בברית-המועצות, פרט לערים מרכזיות מאוד, כמו מוסקבה, לנינגראד וכיו"ב. אבי בחר לנסוע אל האזור הקר של הוולגה, כי שם, אמר, יוכל לפרנס אותנו כפרוון בתפירת מעילי פרוות-כבשים לאיכרים ולאחרים.

לאחר טלטולים רבים ברכבות מסע, פתוחות לרוחות תחילת החורף, הגענו בעוד נפשנו בנו לאוליאנובסק, עיר הולדתו של לנין, אבי המהפכה הרוסית הפרולטרית. בדרך לכאן ראינו את מטוסי הגרמנים מזנבים בחילות הצבא האדום וכנגדם – מסות חיילים סובייטים מובלים אל החזית, במן תזזית של מתאבדים.

רעבים ללחם ומותשים, שוכנו במרכז עירוני ענקי ושמו אווקופונקט, מרכז פינוי אוכלוסין מאזורי מלחמה.

אנשים רבים, מאות משפחות עם ילדים קטנים וקשישים, צלחות מרק בקושי, ריחות רעים, ערמות כינים בראש ובבגדים ואין-מנוס מאלה. במוקד הזה המתנו לאיכרים שיבואו לקחתנו למקום אחר ואולי לאיזה בית. לפעמים עם אבי ולפעמים לבדי, התגנבתי אל מרכז העיר, כאשר לפתע מאיזו כניסה צדדית, מישהו הושיט לנו כיכר לחם.

מהגדה הגבוהה של העיר יכולנו לראות את נהר הוולגה ואף הלכתי לשם עד הנהר עם צעיר רוסי שנענה לבקשתי לראות נהר זה, גדול ורחב ידיים, לראשונה בחיי, ואני אז בן 12 בסך-הכול.

כעבור ימים אחדים באו איכרים מכפרים סמוכים לעיר (כ-40 ק"מ משם) ולקחו אותנו, בלב החורף הרוסי, על מזחלת רתומה לסוס בודד, אל כפרם. בדרך כולם שתקו. העגלון שלא ידע מי איתו במזחלת ואנחנו, מחשש שמא ניכשל בלשוננו ויוודע לו שאנו יהודים. כולם שתקו, כמעט לאורך כל הדרך, אך לפני הגיענו לכפר, משום מה התחלנו לדבר רוסית רצוצה.

האיכר ידע כבר, למעשה, שאנו יהודים ובהגיענו בבוקר השכם לכפר (בקולחוז) נשים רוסיות יצאו להקביל את פנינו. הם לא ידעו מי זה יהודי של ממש. רק ידעו שז'יד זה משהו שקשור לשטן ולכן ביקשו ממני לחלוץ את נעלי כדי לבדוק את רגלי ולהיווכח שאין לי כרעי תרנגולת, כדרכו של אשמדאי. כך חלפו דקות ראשונות של טקס קליטתנו בכפר הזה.

בכפר הזה ובכפר שכן (אחר כך) עברו עלינו כל שנות מלחמת העולם השנייה. עם נפילת גרמניה הנאצית, ב-1945, תוך שנה (1946) חזרנו לפולין, אך לא הביתה, כי כבר לא היה בית ולא היו יותר יהודים בעיר הולדתי.

השנים בכפר הרוסי באזור הוולגה היו שנות ההתבגרות שלי. משנת 1941 עד 1946, היינו מגיל 12 עד גיל 17.

רבות רעבנו ללחם. אספנו תפוחי-אדמה קפואים מתחת לשלג וגרגרי דגנים שנותרו בשדות המושלגים שלא נקצרו במועדם מחמת גיוס הגברים למלחמה בגרמניה הנאצית. למדנו לאכול צמחי בר למיניהם ולמדנו לנצל חלקות אדמה על יד הבית הכפרי לזריעת תפוחי-אדמה משלנו שלרוב לא עלו יפה. אני עבדתי בקולחוז והייתה לי סוסה משלי ושמה מורקה. בחורפים הקשים, שהיו חורפי רעב, נאכלו רוב הסוסים? ובעלי חיים אחרים של הקולחוז, ונותרו רק המשקים הפרטיים של האיכרים באישור השלטונות. מוקדם מאוד בגיל 14 נהייתי ה"גבר" של המשפחה וראש וראשון בקבוצת הנוער בכפר. קבוצה זו של בני 13 –17 נשאה במרבית התפקידים בקהילה הכפרית: חריש, קציר, רדיית-דבש, כריתת-עצים, שחיטה, קבורה, הצלה, עזרה ראשונה וכיו"ב. לימודים סדירים לא התקיימו, ובלילות החורף, לאור עששיות ונרות קראנו שירים של לרמונטוב, פושקין ואחרים, שרנו שירי-אהבה חדשים, שירי-מלחמה ולמדתי, בעצמי, לנגן בבללייקה ובגרמושקה. כמו-כן עסקתי, לקיום המשפחה, ברוב השירותים המקצועיים להם נזקקו תושבי-הכפר. ידעתי לתקן שעונים, הייתי סנדלר, תיקנתי גגות, הייתי נגר, מוביל וכורת עצים, מוביל חציר רענן מהשדות. שימשתי גם כסוס-אדם תמורת ארוחת-צהריים שקיבלתי מאיכר שכן. אצל איכר זה עבדתי לעיתים קרובות וממנו למדתי גם פרקים מעניינים בגידולי גן ושדה ובתחומי ההתבגרות הארוטית.

אבי שהיה מגויס לצבא האדום, בהגיעו לחופשה חד-פעמית, עטוף בלויי סחבות וללא נעליים לרגליו, בכה מאושר כשסבתי הגישה לו את צלחת המרק שלי, עשוי ממים, סרפדים ומתפוחי-אדמה ראשונים, כגודל אפונים, שהוצאנו מתחת לשיחי הצמח בטרם הספיק להצמיח את פקעותיו.

שם בכפר הזה התנסיתי לראשונה בחילופי שירים שלי על פתקים של נייר אריזה ישן עם נער רועה צאן בן הכפר שהיה נותן לי את שיריו עם שובו מן המרעה. שמו היה אלכסנדר.

בעזבנו את הכפר הטבענו, חברי הרוסים ואני, כתובת קעקע בעורנו לזיכרון חברות ובתקווה להתראות בעתיד טוב יותר.

בשנת 46, בפולין שלאחר המלחמה, גרנו זמן קצר מאוד בעיר גרמנית (קלדסקו בפולנית). הורי נסעו משם לעיר הולדתי, סוקולוב, לראות מה באמת קרה והם חזרו משם מודוכאים ואומללים, דבר זה ליווה אותם גם כאן בארץ, עד יומם האחרון.

ביוזמת ה"בריחה" עזבנו, לאחר הפוגרום בקלץ, את פולין לצ'כיה ומצ'כיה לאוסטריה ומאוסטריה לאיטליה. משם, לאחר מות סבתי בטורינו, עלינו ארצה דרך נאפולי, ובדצמבר 48 דרכנו על אדמת הארץ בנמל חיפה.

שנות 46-48 היו שנות המתנה קשות לי ולמשפחה במחנות הפליטים באוסטריה ובאיטליה, למרות שבמקומות בהם התארכה שהייתנו, כגון במחנות הגדולים ווגשייד באוסטריה וריבולי באיטליה, נוצרו מערכות חברה ותרבות מקומיים, מסגרות לימוד, הכשרה מקצועית, התארגנות חברתית במסגרת "קיבוצים בדרך" ומוסדות עליית הנוער. כמו כן גם עיתונות, תקשורת ומשפט. היו כאן הזדמנויות לפיתוח כתיבה ספרותית והתנסויות בעבודה לפי אפשרויות מזדמנות: אבי שימש כשופט, חברי ואני עבדנו בסלילת כבישים וכפועלי ניקיון בערים הסמוכות, ההכנסות הועברו לקופה המשותפת של ה"קיבוץ-בדרך". בנוסף על כך התאמנו עם מדריכי הגנה ופלמ"ח בכפ"פ כדי לבוא מוכנים לקראת מלחמת השחרור שכבר נראתה באופק.

מה שזכור לי במיוחד משנות מחנות הפליטים באירופה: באוסטריה הכול נשאר ירוק ופורח, שדות, מטעים, חנויות, נהר הדנובה, הלבוש, התרבות החומרית וכיו"ב. שום גדר, שום משק, אף לא דונם אחד לא הוזזו ממקומם במלחמה. לעומתם – פליטים יהודים, צעירים מעטים וזקנים מעטים, הרבה יתומים, חלקי משפחות, שברי כלי, רעבים,  מפוחדים, חסרי-בית וחסרי-תקווה, ציפו שיתרחש משהו טוב: מדינה יהודית או אפשרויות הגירה (לאוסטרליה, קנדה, ארה"ב) הרחק מאירופה. אך קשה מכל הייתה ההתוודעות לאימי-השואה ותוצאותיה. המידע על מה שקרה זרם עכשיו בעוצמה רבה בתקשורת והיה קשה לקלוט את אשר אירע באורח נפשי סביר ובמהירות. הדבר בה כהלם על שארית הפליטה והמם את רואיו ושומעיו.

אנו שחיינו במחנות הפליטים, שמרנו בכוחות עילאיים על השפיות הנפשית בהתכנסויות, מופעי תרבות, תיאטרון מקומי, הרבה הומור, גם הומור שחור. היה כאן לפעמים משהו הזוי שכאילו לא מן העולם הזה.

הגענו ארצה, אבא אמא ואני, בסוף דצמבר 48 באוניה קטנה, עמוסה עד אפס מקום, עולים ואנשי פלי"ם. סערות-ים קשות ומסוכנות פקדו אותנו בדרכנו ארצה ולכן נאלצנו להמתין בכרתים עד שוך הים, אלא שבהמשך דרכנו בים שוב פקדו אותנו סערות-ים קשות, אך אנו המשכנו ומדי פעם עליתי על סיפון האוניה, למרות האיסורים, מתבונן בגלים החושבים לבלוע את האוניה הקטנה והישנה "מדקס" ומנגן במנדולינה, שאת הפריטה בה למדתי מקבוצת גיאולוגים רוסיים, אצלם עבדתי באזור הוולגה, בקידוחים בקרקע (המנדולינה עדיין שמורה עמנו – מ.ק.).

הגענו, כאמור, לנמל חיפה. סחוטים ועייפים מטלטולי הים ומבגידת סגן קברניט האוניה, שהיה נאצי שהיסווה עצמו וניסה לכוון אותנו לחוף הסורי.

את הורי הסיעו מן הנמל לבית העולים "ברנדס" בחדרה, ללא ידיעתי, ואותי – הישר לבסיס צה"ל בבית-ליד לקראת יציאה מחודשת ללטרון, אם ושמא יתחדשו הקרבות שם.

לאחר המתנה באוהל, עם מגויסים כמוני מארצות המזרח, שלא ידעו את שפתי, לא יידיש ולא עברית, שוחררתי ונסעתי לנמל חיפה לחפש את הורי, ואני בנם יחידם. לבסוף מצאתי אותם שרויים בגשם ובבוץ בבית-העולים בחדרה.

היינו כבר נקיים מכינים ושאר מזיקים ונושאי-מחלות מסוכנות, כי עברנו איבוקים חוזרים ונשנים בדי.די.טי. שמחנו כי זכינו במעין מינימום הכרחי של פעולת מנע בריאותית. אני ראיתי בכך הישג חשוב בקנה מידה לאומי ולא עלה על דעתי, גם לא היום, לראות בטיפולים היגייניים אלה פגיעה בכבודי כבן-אדם, כי ברור היה לי הקשר בין הזוחלים על גופי, לבין החולי ומגפות מסוכנות. גם השהייה במעברה זו, בחדרה, לא מעלה בי תחושות קיפוח או פגיעה בכבודי בימים ההם וגם לא היום. חזון עתיק יומין חימם את ליבי ואת לב הורי, עם נגיעת כפות רגלינו באדמת ארץ-ישראל וזו עמדה לנו כנגד כל בוץ, גשם, או קור של חורף.

שנות 49-50 היו שנות חיפוש בית ועבודה. לבסוף מצאנו בית של רכוש נטוש בתל-חנן על יד חיפה. עבודות דחק להורי ולי מטעם הקרן-הקיימת, נטענו יערות על צלעות הכרמל באזור יגור.

ב-50 עברתי להתגורר בעכו וחייתי בעיר זו כ-10 שנים. שם התחתנתי והקמתי את ביתי, עבדתי כאזרח צה"ל בעבודות ריתוך ואינסטלציה, מקצת למעלה משנה, עד שסיימתי לימודים ונתקבלתי למערכת החינוך כמורה בבית-הספר היסודי בעכו.

שנות חיי בעכו, מבחינתי, היו שנות ההתערות בארץ ובתרבותה. קשרים ראשונים לספרות ותחילת ציור בעידודו ובתמיכתו של הצייר אבשלום עוקשי.

במשך השנים התגבשו אצלי דרכי יצירה בשני תחומים, עם זאת יש לציין שהחיים בעכו בשנות שלטון מפא"י היו קשות, בייחוד בגלל ההכרח להזדהות פוליטית, אם רצית בטחון כלכלי, עבודה ופרנסה. בעצמי ראיתי אנשים רעבים ללחם ואנשים שחלו והתמוטטו כלכלית בגלל החרמות פוליטיות מצד "אבות"-העיר.

התקבלותי כמשורר לא הייתה קלה ואפילו קשה. תרמו לכך המרחק מתל-אביב והעדר קשר חסות, פרוטקציה, עם קובעי מדיניות הספרות, הפרסום, הבקרות, מתן הזדמנות לאדם בראשית דרכו. הייתי אז בשנות ה-20 שלי. הוא הדין בציור. במשך ימים רבים המתנתי לתערוכות יחיד, שאמנם התממשו, אך לאחר זמן רב, במוזיאון הרצלייה, עין-חרוד, משכן האמנויות בחולון ועוד. גם לפרסומי שירתי המתנתי עד תום שנות ה-70 לערך. רק משנים אלה ואילך זכיתי לפרסום שירי ב"ידיעות אחרונות", "מעריב", "משא", "עכשיו", "מאזניים" ועוד.

ספרי ראו אור החל משנות ה-80. בידי, עתה, שבעה ספרי שירה מפרי עטי. משנות ה-80 ואילך מזלי האיר לי פנים בתחום הביקורת, העיתונות, ראיונות  ברדיו ואף, כיום קבלת מינוי לעריכת "מאזניים", תפקיד שאני מכהן בו גם בימים אלה, קדנציה רביעית.

שנות חיי בעכו עומדים בסימן המעבר מכתיבה ביידיש לכתיבה בעברית. פרק זה בחיי כרוך בטראומה שלא מרפה ממני – השתתפותי בקרב תל-מוטילה ב-51, שם ניצלתי בנס, כשעל ידי נופלים חברי.

חיילי יחידתי, רובם עולים חדשים, ביניהם קבוצה גדולה של עולי תימן, ללא הכשרה צבאית, היוו כוח מגן מפוקפק כנגד התקפות הסורים שניסו להשתלט על אזור שפך הירדן לכינרת. בהיותי בן יחיד להורי, שכבר מזמן נהיו להורים שכולים, עם מות אחותי, בשנה החמישית לחייה, לא אשכח את פני אימי שהמתינה לי בהר כנען, על יד צפת, לאחר הקרב הזה, כאשר השמועות אומרות לה רע, רע, רע. בקרב הזה כתבתי את שירי האחרון ביידיש. אבני הבזלת של הגליל, אקלים קשה וקריאות קרב, לא מצאו בה מלים ולשון תואמת.

עוד בהתגוררי בעכו התחלתי ללמוד, תוך נסיעות הלוך וחזור, מעכו לחיפה, במוסדות להשכלה גבוהה של אוניברסיטת חיפה ובהמשך  - באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת ת"א. בין שנת 59 לשנת 78 סיימתי לימודי תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובסוציולוגיה ולימודי תואר שני בספרות עברית והקמתי את משפחתי החדשה. פעלתי רבות בתחום הספרות והאמנות, מינהל תרבות, המדרשה לאמנות, חברת המתנס"ים, אגודת הסופרים ואגודת הציירים.

האמור עד כה אינו מתיימר למצות את כל חיי.

לא סיפרתי לך איך או כיצד אלתרתי רפסודות וסירות מפרש על נהר אדום-מים במושבת יער העונשים באנכנגלסק.

ולא סיפרתי לך איך בחורף של 41, בכפור הרוסי ההוא, טיפס הכפור על החלונות ואל התקרה ואין לנו חומרי הסקה ואין אנו יכולים לצאת מהבית שקבלנו מוועד הכפר ואיך אימי ואני חולים מחמת מחסור בוויטמינים, ללא יכולת, עם פצעי עור רכים ופתוחים, להחליף בגדים ואיך מצאנו לבסוף וטרינר במרחק כ-30 ק"מ נסיעה בשלג המקפיא, שנתן לנו תרופת סוסים והיא הביאה מזור לגופנו, תוך תהליך קשה ומתמשך.

ולא סיפרתי לך איך ריפאה אותי רופאת האליל הכפרית מצהבת, על ידי נטילת כפיות דבש עם כינים למשך כ-3-4 ימים וזה אמנם עבד!

ואיך בחורף 42, כשכבר לא היה לנו בית בכפר, נאלצנו לשלם במיטב שרידי העדיים של סבתי ושל אימי לאישה כפרית תמורת חדר בביתה ואיך כיסו השלגים ושמו עלינו מצור ואבי ואני, מכוסי בלויים משונים, קוראים את ה"אודיסיאה" ביידיש ובא הדבר בנפשנו ובגופנו כמקור חיים.

ולא כתבתי לך איך בעת הקרבות הנואשים על סטלינגראד כבר החילונו לתכנן צורות השרדות: הסתרת מוצאנו היהודי ובעיקר הסימנים הגופניים ומאפייני המבטא המסגיר.

אינני מספר לך איך אכלתי ביצי עורבים בשנות הרעב ברוסיה, ישר מן הקן ואיך הצלחתי לשרוד, כילד יהודי, במשך שנות מלחמת העולם השנייה בכפר הרוסי, כאשר הננו משפחה יהודית יחידה ובודדה בו, במשך רוב אותו הזמן.

ולא סיפרתי לך כיצד במעין טקס משפחתי קצר ועצוב, בחורף 43, במקום בר-מצווה העביר אלי אבי טלית משי ואת בגדי השבת שלו ומעט מטבעות עתיקות ויקרות, ושיחרר אותי מכל חובה אישית למשפחה, לדת וללאום...

ולא סיפרתי לך איך מצאנו סבון עשוי מגופם של יהודים באחת החנויות ברחוב ראשי של עיר גרמנית שסופחה לפולין לאחר המלחמה.

או איך נסעתי על כתפי את סבתי החולה בעת חציית גבולות מצ'כיה לאוסטריה ומאוסטריה לאיטליה.

לא סיפרתי לך איך בעת קטיף הדרים בחדרה חיבקוני חזק פרדסנים, שיטה למישוש שרירי עובדים..., לפני שקיבלוני ליום עבודה ובזכות שרירי הנכונים, קיבלו גם את אבא שלי לקטיף הדרים.

לא סיפרתי לך איך הייתה דירתנו הראשונה בארץ, חדר טהרת מתים בבית-קברות מוסלמי, במורדות הכרמל בחווסה, על-יד תל-חנן, ולא סיפרתי לך איך בהרף-עין, בין עיני לבין עיני מפקדי, בקרב תל-מוטילה, ניצלתי ממוות, כאילו ביד נעלמה.

ולא סיפרתי לך איך ראש עיריית עכו הזמינני לשיחה בלשכתו והודיע לי קטגורית לעזוב את העיר כי אין לו שום תכנית עתידית בשבילי משום שלא שמרתי אמונים להשתייכות הפוליטית לו ולבית מדרשו מפא"י, ואני אז נשוי עם שתי ילדות קטנות.

ואיך אני עדיין מנסה ליצור ולפרסם, כאשר אין אני בין המקורבים, יורשיהם ונסיכיהם, לא מצד העושר ולא מצדם של חכי"ם, רמטכל"ים ו"בכללם".

בכבוד רב

עזריאל קאופמן