"אשה עברייה מי ידע חייך" ( י.ל. גורדון )

מבוא
"שפרה" -  המקרא, האגדה והמיתוס הרומנסי
שפרה  כמינקת
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא

כל מי שעסק בהוראת סיפוריה הקצרים של דבורה בארון ('הלבן', 'איש התוכחה', 'שברירים', 'פראדל', 'כעלה נידף' ואחרים) יודע, שעיקר עניינה של הסופרת, אינו בבעלי הכוח והשררה בעיירה היהודית , אלא בעלובי-החיים שלה, 'יתומיה' החברתיים-כלכליים, שעם גורלם המר היא מזדהה. במיוחד נוגע לליבה של הסופרת גורלה הקשה של האשה בחברה היהודית בגולה (וגם בארץ). האשה, ברבים מסיפוריה של בארון, היא ה'אחר' האולטימטיבי הנתון לשרירות לבה של מערכת חברתית פטריארכלית-הגמונית המנצלת את נחיתותה הגופנית-משפחתית ('מדנים','שברירים'), הדתית ('גניזה'), או המעמדית-כלכלית ('כעלה נידף'), כדי להתאנות לה. שאלת מקומה של האשה בתוך הסדר החברתי הקיים תעמוד במוקד עיוננו.

הסיפור ''שפרה'' ראה אור לראשונה בקובץ סיפוריה הראשון של דבורה בארון 'סיפורים' ('דבר',1927). קדמו לסיפור שתי גִרסאות מוקדמות שלו, הראשונה בשם 'התפרץ' ('הזמן',1907), שונה למדי בתכניה ובמבניה מן הנוסח הסופי, והשנייה בשם 'עצבנות' ('הזמן', 1912), קרובה אליו מאד. שלושת הסיפורים עוסקים בגורלה המר של אלמנה צעירה, שמחמת עונייה נאלצת להשכיר את גופה כמינקת למשפחת עשירים. (שינויי הנוסח בין הגִרסאות השונות אינו מעניינו של מאמרי, אך אגע בו בקצרה בהמשך).

עלילת הסיפור "שפרה" מתרחשת בעיירה הליטאית סמיונובקה, בשלהי המאה התשע-עשרה. אשה צעירה בשם שפרה מתאלמנת מבעלה, לאחר כמה שנות נישואין. היא נותרת בעוני ובחוסר-כל ושבה לבית אמה, הענייה אף היא, כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים (אחד מהם תינוק בן חודשיים). העונה היא עונת חורף קשה במיוחד, וכדי להתקיים מקבלת שפרה על עצמה כל מלאכה אפשרית (עבודת כביסה). כאשר מגיעה הצעה, שתשמש כמינקת באחוזת העשירים היא נענית לה, גם כאשר נתבעת היא להשאיר את תינוקה שלה בבית אמה. הניסיון אינו עולה יפה. שפרה מתמוטטת בבית העשירים, ומגורשת בחרפה מן האחוזה. את דרכה חזרה לעיירה היא עושה ברגל, אך קופאת למוות באמצע הדרך.

"שפרה" -  המקרא, האגדה והמיתוס הרומנסי

בכותרת הסיפור ''שפרה'' מהדהדים שני מקורות-תשתית מקראיים; הראשון שבהם הוא  סיפורן של צמד המיילדות העבריות במצרים (שמות א', 15-21), שלא חששו להפר את פקודתו הרצחנית של פרעה, ומתוך יראת האלהים החיו את הזכרים. בתמורה היטיב עמן האל "וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים", ופרשו הפרשנים, שברך אותן בשושלת ארוכה של משפחות כהנים ולויים. גורלה של שפרה בסיפורנו לא שפר עליה כל כך, והמקור המקראי מאיר אותו באור אירוני מר. איזכור נוסף של התיבה 'שפרה' מצוי בספר איוב פרק כ"ו פס' 13: "בְּרוּחוֹ, שָׁמַיִם שִׁפְרָה", מילה יחידאית במקרא, שפרושה יופי, הוד. כאן,ללא ספק, קיימת תקבולת ישרה בין המקור המקראי לבין דמותה של שפרה בסיפור. 

ואמנם פתיחת הסיפור נושאת אופי רומנסי מובהק. יופייה וחינה של שפרה שובים מלכתחילה את לבנו (כפי ששבו את ליבם של גברי העיירה), ואנו נענים ברוב רגש גם לסיפור החיזור הממושך, שסופו נישואין. למרבה הצער, כל פרשיית החיזור הדרמטית אחר שפרה, כנרמז לעיל, מסופרת במעין חיפזון לא מובן, בפסקה אחת קצרה, בת משפט אחד בלבד (ובעוד שבריר משפט בפסקה השלישית). מיד אחר כך עוברת המספרת לתאר את מצבה העגום של שפרה לאחר שנתאלמנה מבעלה. מות פנחס נזכר בחלק ה'טפל' של המשפט המורכב הפותח את הפסקה השנייה בסיפור, כמין עובדת טבע מובנת מאליה, והרבה יותר מציאותית מאשר טקסי החיזור אחר הנערה החיננית. כדאי גם לתת את הדעת למילה 'סברו' במשפט הפתיחה היוצרת פער אירוני בין המחברת לבין תושבי העיירה. נראה, שאין היא שותפה לערכים המרכזיים בחייהם, ערכי הכסף והיופי, שלפיהם נשפטת כדאיות הנישואין.

במסתה הידועה "כל אשה מכירה את זה" תוקפת לילי רתוק (1994) בחריפות את 'המיתוס הרומנסי', כנרטיב שיקרי, שעיקר תכליתו הוא סיגולן של הנשים למעמדן החברתי הנחות. המיתוס הרומנסי תופס את  האשה ברגע השיא של חייה, כאשר אביר מסור ונלהב מוכן לסכן את חייו למענה. האביר באגדות מציל את הנסיכה ממצב המצוקה אליו היא נקלעה. הנסיכה כמובן, מתאהבת במושיעה, נישאת לו, ובסיום המאושר של הסיפור הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. שקריותו של הנרטיב הרומנסי הזה, אליבא דרתוק, נובעת מן העובדה, שסיפור החיזור הסנטימנטלי מנותק מרצף חייה השלם של הגיבורה. הוא תופס אותה בפרק זמן קצר של חייה, שבו היא בשיא כוחה ועצמתה, ואינו נותן דעתו לגורל הצפוי לה  לאחר נישואיה.

לא אביר אחד בלבד עמד לשירותה של יפהפיית  העיירה, שפרה, גיבורת סיפורה של דבורה בארון - אלא שניים. במשך שנים נאבקו שניים מבחוריה הטובים ביותר של סמיונובקה על ליבה של הנסיכה בעלת העיניים הבהירות, שתי גומות החן, ועור הפנים הצח והעדין. בסופה של התחרות הקשה ביניהם גברה ידו של פנחס הנגר העני על מתחרהו דוד הסנדלר האמיד, והוא זכה לשאת אותה לאשה (נצחה האהבה את הכסף, כמיטב המסורת הרומנסית). ואם יתמה הקורא וישאל היכן ומתי התרחשה דרמה סוערת זו, והוא לא הבחין בה כלל, נאמר, שהיטב מצניעה אותה המחברת בין פסקות הפתיחה (קִראו היטב את פיסקת הפתיחה, ואת הפסקה השלישית בסיפור). ומדוע ויתרה המחברת על נרטיב- דמוי- טלנובלה, רווי יצרים וסערות רגש רומנסיות, לטובת עלילה מלנכולית כל-כך?!  מדוע נדחק כל סיפור החיזור והנישואין לסד של מילים ספורות וקצוצות, בפתיחת הסיפור בלבד?! התשובה לשאלות אלה היא למעשה המפתח לתמטיקה ולפואטיקה של דבורה בארון.

בטכניקת הסיפר המאופקת והמצומצמת שלה רומזת דבורה בארון לשתיים מן המגמות הבולטות בכתיבתה: במישור הפואטי היא מגלה יחס אמביוולנטי מאד כלפי המגמות הרומנסיות-אגדתיות הרווחות בספרות הסנטימנטלית (המכונה לעיתים 'ספרות-נשים'). היסודות הרומנסיים בסיפור מבליחים בקצרה בראשיתו, אך ורק כדי להצביע על מוגבלותם ושִקריותם בחיי האדם בכלל, ובחיי הנשים בפרט. החיים ה'אמיתיים' על פי סיפוריה של בארון (גם על פי הביוגרפיה שלה) עשויים מחומרים שונים לחלוטין. יחד עם זאת, המחוות הספרותיות, שמבצעת הסופרת כלפי גיבורותיה מעבירות אותן לספירה רוחנית על גבול האל-טבעי, כפי שיסתבר להלן (היזכרו גם בדמותה של חיה-פרומה בסיפור "שברירים", ובאור הגנוז העוטף אותה בסיום). במישור התמטי והאידיאולוגי מסמנת המספרת את עצמה כנבדלת מן החברה אותה היא מתארת, כהכנה לביקורת החברתית החריפה, שתמצא את ביטויה בסיפור כולו.

ביקורת הספרות העכשווית איננה מסתפקת ב'מילון' הקונוונציונלי של מושגי הסיפורת לצורך ניתוח הטקסט הספרותי, אלא שואלת את עצמה מהם הדברים, שהטקסט  מקבל כ'מובן מאליו'. בעניין זה כדאי לתת את הדעת לשני היגדים בפסקה השנייה בסיפור: "והיא,מטופלת בשני ילדים, שבה לבית אמה..."  "ואמה...היתה חושבת כי 'לו רק מעט מזל ורצון הבורא'.." (עמ' 371 -  כל מראי המקום במאמר הם על-פי בארון, 1951). הפסקה הבאה תבהיר שה'מזל' לו מתפללת האם הזקנה הוא תשומת לבו של שכנה דוד הסנדלר, שאך לפני שנים מועטות נהה כל כך אחר שפרה שלה (ללא הועיל, כמובן, מפני שתשומת לבו של הסנדלר נתונה כעת לתופרת הכרכית). שני ההיגדים מבהירים את המוסכמות החברתיות ביחס לאלמנה - אין היא יכולה לעמוד ברשות עצמה כאדם עצמאי, וקיום ממשי יש לה רק בבית אמה, או בבית בעלה.

בגרסא הקודמת של הסיפור (''עצבנות'') אין תיאור של מחלתו ומותו של פנחס. בסיפור ''שפרה'', לעומת זאת, מקדישה לו המחברת מספר שורות. להכללת סצנת גסיסתו של פנחס בסיפור יש כמה פונקציות. ראשית, תיאור גורלו של הנגר, שבבוקר עוד מבקש לתקן את הכר למראשותיו כדי, שיוכל 'לראות את העולם', "ובערב הושכב כבר על גל של גרודות, אשר נשרו רק לפני שבוע מתחת מעצדו, ומאותן הגרודות עצמן לוקח גם להסקת הכירה, כדי לחמם סירי מים ל'טהרה'" (עמ' 372); תיאור זה מעצים את האירוניה הטרגית של הגורל האנושי; שנית, הוא גם מוסיף את נקודת מבטו של הבעל לרשת הקולות הפוליפונית, שמקיפה את שפרה, ומחדד בכך את סבך המוסכמות בהן לכודה האשה ה'שתוקית' וחסרת הישע הזו, שאינה מוציאה מלה מפיה בכל מהלך עלילת הסיפור (כל ה'קולות' שהיא משמיעה הם דיבור פנימי או זעקות בכי).

אך כדאי במיוחד לתת את הדעת לתוכן בקשתו של פנחס על ערש דווי. בבוקר מותו הוא מבקש אך 'לראות את העולם'... ובכן, שני מקרי מוות מתאר הסיפור 'שפרה', הראשון שבהם בפתיחתו, מותו של הבעל פנחס, והשני בסיומו, מותה של האשה שפרה. אך מה רב ההבדל ביניהם; פנחס, לפני מותו הצפוי אינו מבקש להיפרד מאשתו או מילדיו. הוא נושא עיניו בכמיהה, מתוך הבית, אל ה'טריטוריה הטבעית'  שלו (כגבר) – החוץ, ה'עולם'. שפרה לעומתו מוצאת את מותה דווקא בטריטוריה ה'לא-טבעית' לה בדרך, ב'חוץ'. אך לפני מותה היא הוזה ברצף של הלוצינציות דומסטיות ('ביתיות') את תינוקה בן החודשיים אותו נאלצה להפקיר בביתה, את איכרי סמיונובקה הצועדים קוממיות בשלג עם מוטות הצלה בידיהם, ושיאה של ההזיה: דמותו של פנחס בעלה הצועד נוהר כולו לקראתה, כביום, שבו נאותה שפרה להתארס לו באמונה. שפרה קופאת למוות, כשחיוך של אושר על פניה, אושר שכל כולו שחזור של המיתוסים הרומנסים האישיים והמשפחתיים שלה. האין כאן, לפחות, קמצוץ של אירוניה מרירה, העולה מהשוואת 'חלומותיו' של פנחס מול אלו של שפרה? (מה קורה לגברים לאחר החתונה? לאן נעלם הלהט הרומנטי שלהם?)  האין כאן מחאה מרומזת על רקע מיגדרי, או, למצער, סימון הטריטוריות הפיסיות והרגשיות הנבדלות של ה'גבר' מול אלה של ה'אשה'? (אגב, לבקשתו של פנחס לפני מותו, ולהזיותיה של שפרה בסיום הסיפור, אין זכר בגרסא המוקדמת שלו, ואני משער, שהחומרים הללו הוכנסו לסיפור בכוונת-מכוון, כדי לבנות אנלוגיה ניגודית ביניהם.)

גם תיאור לווייתו של פנחס רצוף יסודות אירוניים-מרירים. אותם אבזרים, שאך לפני זמן לא רב נשאו משמעות טקסית, רומנטית-אירוטית: 'הסדין עם הזר', ה'מיטה' הפכו לפתע, ובתוקף הנסיבות הטרגיות, לאבזרים בלוויה. גם ה'חלום', שבהקשרים מסוימים נטען בקונוטציות רומנטיות הופך בסיפור לתמה טרגית-אירונית. החלום וההזיה הם גם לייטמוטיב בסיפור, ואמצעי איפיון בולט לדמותה של שפרה. זו האלמנה הצעירה, שאיננה מעכלת את האסון שנחת עליה: "אחרי ה'מיטה' רצה שפרה כל הזמן בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא הגה, כמו בחלום, מבלי למעוד בחלקלקות הקרח, על פני השלוליות הקפואות, אף זה כמו בחלום-" (עמ' 372). במונחים פסיכולוגיים ניתן לומר, ששפרה מצויה בלוויה במצב של דיסוציאציה, כלומר של נתק רגשי מן החוויה הקשה שחוותה עם מות בעלה. ההלם בו היא נתונה לאחר מותו של פנחס ימשך עד תום הסיפור/חייה. אך מעניין לא פחות לבחון את מצבה של שפרה בלוויה (ובבית האחוזה) מהבחינה הספרותית.

פעמיים, במהלך הסיפור, מתוארת שפרה כמי ש'מרחפת' על פני משטח חלקלק מבלי למעוד, כמו בחלום. פעם אחת בהלוויה, ופעם נוספת כאשר צועדת היא "על חלקלקות הרצפה בנפתולי המסדרונות" (עמ' 375) בבית האחוזה. שתי האפיזודות מעניקות לדמותה של שפרה ממד ערטילאי והזוי-משהו, כמי שאינה מחוברת היטב לקרקע המציאות. ה'רוחניות' הזו בדמותה של גיבורת הסיפור מאפשרת לאנשים ערלי לב לנצל אותה, אך היא גם 'מאפשרת' למחברת הסיפור להעניק לדמותה מאפיינים 'מרטיריים', ולתארה בסיום כמי שאירוע פלאי מתרחש בגופה (התכלת הבהירה שבה לעיניה).

למחרת הלוויה מתעוררת שפרה בבית אמה אל מציאות חייה החדשה, מציאות של מצוקה כלכלית ורגשית חריפה ביותר. עלילת הסיפור כולו מתרחשת בעונת החורף הקשה, ואין ספק שתיאורי הטבע החורפיים (במיוחד השלגים, שהכול טובעים בהם) , שגודשים את הסיפור אינם מהווים רק תפאורה אילמת להתרחשויות בו. החורף הוא עונת הקור והחושך, והללו מהווים מוקד רגשי דחוס, ומטונימיה למצוקתה הקשה של שפרה מחד גיסא, ואמצעי איפיון עקיף של העולם האנושי המנוכר, מאידך גיסא. הוכחה לפונקציה הרגשית (והכלכלית!) של תיאורי הטבע החורפיים ניתן למצוא בעובדה, שהקור העז שורר רק בבתי העניים בסיפור. לבעלי האמצעים אין קושי לעמוד כנגדו, והטריטוריה שלהם ספוגה בחמימות נעימה (ראו, תיאור ביתו של דוד הסנדלר, שאש הכירה בוערת בו כל היום, או תיאור חמימותם של  אסמי הבר של בעלי האחוזה, שהקור הנודף מהם הוא קור אנושי- רגשי בלבד).

לאווירה המלנכולית השורה על הסיפור כולו תורמים גם: "צריחה של עורבים", "נכאים יבבו פעמוני הכנסייה", "בלילה יללו הכלבים מעבר לנהר, הקורות בעליה, תחת משא השלג, נאנקו-", ובעיקר: "בבקר אחד, אחרי אשר העז צרחה כל הלילה ממצוקות רעב, (עמ' 372 – 373). העז, שחלבה יאזל בהמשך משמשת כאקוויוולנט מטרים לשפרה עצמה, וכניגוד לשפע המצוי בבית האחוזה. ויחד עם זאת, ניתן להצביע על איזו אמביוולנטיות רגשית ביחס לתמונות הטבע בסיפור, שאינן נעדרות ליריקה ופיוט: "מאחורי החלון מחוסר התריסים נשמעה לראשונה צריחה של עורבים, ופתי שלג גדולות רפרפו שם באפרורית האוויר בלי קול – השלג הראשון." (עמ' 372). כמובן, שמיד אחר בך מצוטטות מחשבותיה העגומות של שפרה המחברות בין השלג לקבר (בעלה), ודמעות מציפות את עיניה היפות ההולכות ומעכירות. המלנכוליה גוברת על הפיוט. (העיניים הם כידוע 'ראי הנפש', ובסיפורנו משקף מוטיב העיניים את השינויים הדרסטיים בעולמה הרגשי והמעמדי של שפרה).

אחת התחבולות האופייניות לסיפור "שפרה" (ולסיפוריה של בארון בכלל) היא, כאמור, השימוש בחלום ובהזיה כלייטמוטיב בעל עצמה רגשית חזקה המטרים את הסיום, ומחדד את עוצמתה הברוטלית של מציאות החיים הממשית המנוגדת לאשליה ולהזיה. אך תיאורם של איכרי סמיונובקה הטובעים על עגלותיהם בשלג הכבד (עמ' 373) נושא משמעות נוספת. זו אינה רק תמונה הזויה (של שפרה? של המחברת?) שתשוכפל בסיום הסיפור. היא גם ביטוי לסולידריות הקיימת בין איכרי סמיונובקה החותרים אל אחיהם, בשארית כוחם, להצילם מטביעה בשלג. סולידריות כזו לא תימצא בין העניים לעשירים בעולם היהודי, ושפרה תנוצל ללא רחם, כפי שיתברר להלן.

עם מות בעלה איבדה שפרה את משענתה הכלכלית היחידה (מסתבר שהיופי לבדו הוא משענת קנה רצוץ), ושפרה נאותה "לקבל איזו עבודת כביסה באחד הבתים" (עמ' 372). אך כדי לצאת מן הטריטוריה הטבעית שלה – הבית, לובשת שפרה את מעילו של בעלה, אדרת כבשים קצרה ההולמת אותה להפליא. האדרת איננה רק שכבת מגן פיסית, כנגד הקור הנורא השורר בחוץ, אלא גם אבזר גברי סימבולי המייצג את הצרכים הרגשיים של מי שיוצא להתמודד מול מציאות קשוחה ואכזרית כל כך.

בינתיים ממשיכה האם הזקנה לטפח את תקוותיה לגבי שכנה הסנדלר, אך מפח הנפש, שהיא עתידה לנחול, מתחדד באמצעותה של נעל גבוהת עקב הממתינה לבואה של "הבתולה הכרכית" אהובתו הטריה של דוד הסנדלר. האירוניה המרה מובלטת כאן באמצעות הוואריאציה המהופכת של אגדת סינדרלה, (חומרי האגדה בכללם משמשים בסיפור לצרכים אירוניים), ובאמצעות האירוטיקה המרומזת בתיאור הנעל "אשר חחי המתכת שבה נראו כמתרפקים האחד על השני" (עמ' 373). מובן שהחוויה הרומנטית- אירוטית מודרת לחלוטין מחייה של שפרה מרגע שנתאלמנה (בשלב מאוחר יותר בסיפור תופיע נעלה שטוחת העקב של שפרה, ותבליט הן את עונייה והן את תבוסתה במישור הרומנטי). ובכלל, איזה סיכוי יש לשפרה האלמנה ה'מזדקנת' ("הלבינו שנים-שלושה תלתלים בקצות רקותיה" – עמ' 371), והמטופלת בילדים אל מול המתחרה, שהיא גם בתולה, גם בעלת מקצוע מכניס (תופרת), וגם מדיפה מניחוחותיה של העיר הגדולה?!

שפרה  כמינקת

מוסד ה'מינקת' עתיק יומין כמו ההנקה עצמה. כבר במקרא אומרת מרים אחות משה לבת-פרעה: "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד" (שמות, ב, 7). בסופו של דבר קוראת מרים לאם הילד, הלא היא יוכבד, הלא היא שפרה, כדי להיניק את התינוק שמצאה בת-פרעה בתיבה. במאה התשע-עשרה מקצוע ההנקה הוא מקור הכנסה מקובל וממוסד בקרב נשים עניות, אלא שבסיפורנו שלנו הופכת ההנקה למקור לטרגדיה אנושית, הנובעת משפלות מוסרית.

כאשר מופיעה הסרסורית (סרסורית היא מתווכת, אך יתכן שמהדהדת כאן הקונוטציה השלילית של 'סרסורית לדבר עבירה') בבית אמה של שפרה, ובפיה הצעה לשכור את שרותיה של שפרה כמינקת בבית האחוזה לא מתנגדת לכך הזקנה. כל בקשתה היא, שיותר לשפרה לקחת עמה את תינוקה בן החודשיים, כדי להניקו באחוזה. אך כאשר מגיעה בעלת האחוזה בכבודה ובעצמה, במרכבתה המפוארת, לבית העניים לצורך המשא והמתן הכספי, נאלם פיה של הזקנה, והיא מקבלת את הצעתה של הסרסורית-הערמומית, שמן האחוזה ישלח חלב עבור התינוק (מן הסתם, חלב פרה ולא חלב-אם, כך על-פי דברי הסרסורית על העז, שאינה חולבת עוד וריבוי החלב באחוזה). שפרה עצמה ממשיכה להסתגר בשתיקתה, מחייכת במבוכה, כאשר נשאלת לדעתה, ומקבלת בכניעה את גזר-דינה.

לכאורה, ברוח תפיסות מקובלות בימינו, אודות הצורך בהתנהגות 'אסרטיבית', ניתן למתוח ביקורת גם על התנהגותה הפסיבית של שפרה באפיזודה זו, ובמהלך עלילת הסיפור בכלל. (לו רק היתה עומדת על שלה..ומתעקשת לקחת את תינוקה).אני מפקפק בלגיטימיות של ביקורת כזו, מנקודת מבטה של ה'מחברת המובלעת'. נראה לי, שהסיפור מעצב את דמות ה'גיבורה' כקרבן מובהק של הנסיבות, של החברה המעמדית ושל מוסד המשפחה, ואינו קורא בגלוי למרד נשים כנגד החברה ומוסכמותיה, ולכן גם אינו מעמיד במרכזו דמות אקטיבית יותר. (ביטוי לזהות נשית אוטונומית ניתן למצוא בסיפוריה המאוחרים יותר של בארון, כפי, שמראה טובה כהן, 2005, בקריאתה את הגירסא המאוחרת של הסיפור "גניזה"). הסיפור מבליט לכל אורכו את שתיקתה של שפרה, כביטוי לעדינותה-שבריריותה; אשה המתקשה לעמוד לבדה כנגד פִּגעי החיים, וכנגד תקיפים וחזקים ממנה, ועל-כן בוחרת להתכנס בתוך עצמה בעולם של חלומות והזיות, מעין מגן-לא-מגן כנגד הקור המקפיא של ה'חוץ' האקלימי והחברתי כאחד. לא מקרי הוא שבעת הנסיעה לאחוזה נידמית שפרה לעצמה "...קלה ועזובה, כציפור בודדת בצדי דרכים".(עמ' 375).

סצנת הביקור של הגבירה בבית אם-שפרה מבליטה את הניגוד המשווע בין העשירים לעניים בסיפור. תמונת הגבירה, שהגיעה אל הבית במרכבה רתומה לשני סוסים אצילים, והיא עומדת קיצרת-רוח בתוך הבית, מנפנפת באוויר במטפחת, שהוציאה מתוך המוך של עור השועלים, (מן הסתם, כדי לגרש את הריחות הרעים שבבית), היא תמונה סאטירית המשקפת סלידה חסרת בושה של בני המעמד הגבוה מן העניים. מנגד מבליט הסיפור את עליבות הבית, שהגבירה הואילה לכבד אותו בביקורה: "נגעי העובש על הקירות הדולפים, התנור המפוחם ליד עצם המבוא, ולבסוף, הגיגית הגדולה, שעמדה פה באמצע החדר גדושה כבסים מזוהמים." (עמ' 374). כך ממצב הסיפור את עצמו כיצירה, שעיקר הביקורת שבה הוא חברתי-כלכלי.

שפרה יוצאת מביתה ל'מסע' אל עולם אחר מזה המוכר לה. זהו עולם 'חלומי', שעושר ופאר ממלאים אותו. האחוזה, שחמימות של שובע נושבת ממנה, היתה יכולה להיות מקור של נחמה וגאולה עבור ה'נסיכה' הענייה והאומללה. אך כמרומז בתיאור הנסיעה בכרכרת האדונים, הופך המסע לכזה שסופו ניצול, השפלה ומוות. האדרת, שמהדקת הזקנה לגוף בתה בחבל לקראת הנסיעה משדרת -  חרדה; פרטי הנוף שבדרך מגויסים אף הם, כדי להטרים את גורלה המר של שפרה: "הבהבו: בתי המטבחיים שמחוץ לעיירה, טחנות רוח רפות כנפיים, שקועות עד טבורן בשלג ועמודי טלגרף, שעל חוטיהם התנדנדו פה ושם צפרים מסומרות נוצה." (עמ' 374) גם שפרה מדומה, כאמור, לצפור בודדה ומחשבותיה משקפות הן את הגורל הצפוי לה: " אנה היא מובלת?" (מתקשר לבתי המטבחיים הנזכרים קודם לכן), והן את רגשי האשם הממלאים את לבה: "ולמה לא חיתלה את התינוק הרך לפני לכתה?" (עמ' 375). כציפור היא מתכנסת בתוך עצמה, ושוקעת בהזיות על תינוקה, על אמה ועל פנחס בעלה הנגר, מקורות התמיכה הרגשית שלה, שמהם התרחקה, ולהם היא זקוקה כל כך.

השהות של שפרה באחוזה מביאה לשיא את חווית הזרות, הניכור והקור האנושי, שחווה גיבורת סיפורנו. שפרה מוצאת מן הכרכרה, נדחפת לתוך פרוזדור אפלולי, ופוגשת את בבואתה המבועתת במראה (גם המראה היא עוד אבזר 'מן האגדות' המופיע כמוטיב בסיפור, ומשתתף בתהליך ניפוצם של המיתוסים הרומנסיים ביצירה). מרגע הגעתה לאחוזה חדלה שפרה מהיות אדם (סובייקט אוטונומי). היא עוברת תהליך של החפצה (ראיפיקציה), כחלק מן ה'עיסקה', שבצעה אמה. (זוכרים את 'העיוורת' של שטיינברג?) תיאור הטיפול לו זוכה שפרה באחוזה מזכיר את פס-הייצור במפעל. היא מובלת, מופשטת, מרוחצת, מולבשת ומושקית במשקה מיוחד, כדי שתוכל למלא את התפקיד, שלשמו הובאה. לכן גם פוקדים עליה להשמין, ואוסרים עליה לבכות. עולמה הרגשי אינו מעניין איש. כסחורה, עוברת לסוחר, אין כל משמעות לייסורים הנפשיים, שהיא חווה. שפרה הפכה 'שקופה' בעיני אדוני האחוזה; עוד אחד מבעלי התפקידים הרבים באחוזתם של העשירים: רכב, משרתים, אחות, רופא, רועה, חולבת פרות וכן הלאה. יש להניח, שהמינקת איננה ממלאת רק תפקיד ביולוגי חיוני עבור היולדת, שחלבה פסק. היא משמשת גם 'סמל סטאטוס' עבור העשירים, שיכולים להרשות לעצמם לקנות בכספם פונקציות ביולוגיות מסוימות בגופם של העניים, כשהן מנוטרלות ממשמעותן הרגשית העמוקה, מעוקרות מהיותן ביטוי לזהות נשית-אימהית.

למרבה ה"הפתעה" מתברר, ששפרה אינה יכולה לעמוד בתהליך המכניסטי, שנכפה עליה. ההנקה, כידוע, איננה ממלאת רק צורך ביולוגי של הזנה בריאה. היא גם אמצעי לחיזוק הקשר הרגשי בין האם לתינוקה. כאשר מובא התינוק של היולדת לחיקה של שפרה, היא חשה אותו במלוא זרותו. הנקת תינוקה של בתה של בעלת האחוזה מתוארת באמצעות סדרה של אפיתטים המשקפים, בטכניקת המבע המשולב, את תחושת הסלידה של שפרה מן המעמד: "בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצימאון חדש, לא ידוע לה – צימאון עלוקות" (עמ' 376). אירוע זה הוא מעבר ליכולת האיפוק של שפרה, ובניגוד גמור לעצתה של המשרתת, היא בוכה ומתייפחת בחדרה בקול גדול. שפרה שוברת, סוף סוף, את שתיקתה, ופורקת את רגשותיה בקול רם, גם אם ללא  מילים. זו היא נקודת השבר של שפרה, וגם אם אין הדברים נאמרים במפורש, אין ספק שהתמוטטותה קשורה בנתק מתינוקה שלה, וברגשי האשם שלה על השארתו בבית אמה, בזמן שהיא נאלצת להניק את התינוק הזר.

אירוניה מרה מלווה את תמונת ההתנכרות הבוטה של בעלי האחוזה, הגביר, אשתו, בנם הסטודנט מן הכרך, ובעלה של היולדת, אשר נזעקו בחרדה לשמע קול בכייה של המינקת. לא דאגה, חלילה, למצבה מריצה אותם אל חדרה, אלא החשש שבכייה של 'זו' יפגע באיכות ה'סחורה', שהיא אמורה לספק לתינוק.

"...אשר חלבה של 'זו' סם מות הוא בשבילו..." (עמ' 377). (הדאיקטים 'זה' ו'זו' מופיעים פעמיים במירכאות בסיפור, ומהווים, עבור המשתמש בהם, תחליף לתיאור של ביטוי רגשי כואב, או תחליף לאדם הסובל עצמו, ובכך מעצימים את תחושת הניכור החריפה השוררת באחוזה). כדאי לשים לב לעובדה, שמבחינה תחבירית יכול תיאור זעקות האימים המושמעות בסצנה זו להיות מיוחס הן לשפרה - ואז  הצירוף "עקשנית וכפוית-טובה מכף רגלה ועד קדקדה."(עמ' 377) מקבל משמעות סרקסטית - והן לגבירה - ואז מבטא הוא ביקורת ישירה כנגד הגבירה. בכל מקרה, הקטע מביא לשיא את ההתרסה של המחברת, כנגד העשירים הנצלנים השקועים כל כך בבועת הצרכים שלהם, עד, שאינם רואים כלל את האדם האומלל המונח לפניהם (האדם כאמצעי ולא כמטרה). תיאור דמעת הגביר בשעת תלונותיה של אשתו על "סבלותיה"  בעת ביקורה בבית העניים, תוך התעלמות מוחלטת משפרה השוכבת מעולפת על הרצפה, מעצים אף הוא את האירוניה החריפה שבסצנה. הרופא  והמיילדת נזעקים להרגיע את הגבירה הצעקנית, ואף הם מתעלמים מן האשה חסרת ההכרה שלפניהם.

עבור בעלי האחוזה שפרה אינה קיימת עוד. את מקומה תופסת כבר למחרת מינקת חדשה, שאף היא מועברת דרך "שרשרת החיול" לקראת תפקידה: "רחיצה, בדיקה, החלפת בגדים, ולבסוף גם השקאת שוקולדה – מן הספל המיוחד..." (עמ' 377) אלא שהמינקת החדשה, בניגוד לשפרה הרגישה, היא כפרית גסה "אשר רק לפני שני ימים מת ילדה 'מסיבה בלתי ידועה'.."(עמ' 377) (האם הרגה כפרית זו את תינוקה, כדי לזכות ב'כרטיס כניסה' לבית העשירים?). שפרה, העלובה בעיני עצמה, מזדרזת לעזוב את האחוזה, כלעומת שבאה. בנעליה שטוחות העקב, היא יוצאת בחשאי מפתח צדדי למסע ברגל בניסיון לשוב אל ביתה, אל אמה ואל התינוק, שהשאירה מאחור. רַכָּב האחוזה מתנכר לה ומתחמק מלהחזירה לביתה, ורק הנער הרועה, בנה של חולבת הפרות, בעל העיניים הבהירות (שוב, מוטיב העיניים בסיפור – הפעם מבטא הוא איזו קירבה רגשית, בין הדמויות בעלות העיניים הבהירות: שפרה, התינוק והרועה, אל מול סביבה עוינת) נאות ללוותה אל השער, כשהוא מחלל לפניה בחלילו. שפרה משאירה מאחוריה את ריח השובע, ריח אסמי הבר עם נביחת הכלבים המתלווה אליו, של האחוזה, והולכת לדרכה האחרונה. החיבור בין ריח השובע של אסמי הבר לבין נביחת הכלבים מלווה את שפרה הן בהגעתה לאחוזה (עמ' 375), והן בהסתלקותה ממנה (עמ' 378), ובהחלט עשוי להיטען במשמעות סמלית של חיבור בין ה'דבש' ל'עוקץ', שבבית האחוזה. הכלבים גם מתוארים בסיפור, כמי שצובאים על כל פתחי בית האחוזה (עמ' 375 ), ומעניקים למקום צביון דמוני.

סיום הסיפור עומד כולו בסימן ההזיות, מאיימות בראשיתן ומתוקות באחריתן. שפרה הצועדת לבדה בשלג הוזה תחילה את המראות הענקיות מבית האחוזה, כלי הנחושת שם וידיה הגרמיות-דורסניות של המינקת החדשה (פרטים סינקדוכיים מתסריט האימים שחוותה במקום). אחר כך צונחת שפרה, לקראת תרדמת המוות שתיפול עליה, ליד גשר רעוע. לפני מותה שוב מופיעים החלומות בהקיץ, שפקדו אותה בעת הנסיעה לאחוזה. תחילה רואה היא, כבחלום, את תכלת עיניו של התינוק שבביתה, אחר כך צועדת בשורה ארוכה 'שיירת החילוץ' של איכרי סמיונובקה, שמוטות ההצלה בידיהם, לבסוף מקבלות האילוזיות תפנית רומנסית בנוסח האגדות; פנחס בעלה, גבוה וחסון, צועד לקראתה, בין רגבי הקרח, כשהוא נוהר כולו, כביום שבו נאותה שפרה להארס לו באמונה. שפרה על סף מותה חוזרת לרגע אל תקופת הזוהר והכוח של חייה, תקופת החיזורים של שני מעריציה, פנחס הנגר ודוד הסנדלר, ומחזקת לעצמה את הבחירה הרומנטית שבחרה: "מה חסון היה בקרבו אליה, כדי לשחררה מבין רגבי הקרח. היאך זה יכלה להעלות פעם על הדעת כי הסנדלר, שכנם, גבוה ממנו." (עמ' 378).

ניתן לומר, שסיום הסיפור הוא אמביוולנטי מאד, ומזכיר באופיו את סיום אגדתו המפורסמת של אנדרסן: "מוכרת הגפרורים הקטנה". מצד אחד אי אפשר להתעלם מן האירוניה המרה, שבכריכת הגאולה במוות. הזיית השחרור, שחווה שפרה בסיום מסמלת יותר מכל דווקא את כבילותה למוסכמות החברתיות הפטריארכליות ולמיתוסים הרומנסיים השִׁקריים. מצד אחר, אולי ניתן לראות בכך שמץ נחמה עבור מי שאכזריות ה'חיים' (למעשה, אכזריותם של בני-אדם ושל סדרים חברתיים) נטלה ממנה כל תקווה לעתיד טוב יותר.

משפט הסיום של הסיפור הוא בעיני, סוג של מחווה-הצדעה של המחברת לשפרה, מוכת הגורל והאדם, שחייה תמו, שלא בעיתם: "התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם" (עמ' 378). שפרה משחזרת במותה את רגעי החסד של נעוריה היפים. גם המחברת הסרקסטית ביותר אינה עומדת בפני קִסמי נשיותה של גיבורתה, ובמותה היא משיבה לה את תכלת עיניה, שנעכרה לאחר התאלמנותה. יחסה של הסופרת ליופי הנשי, מסתבר, הוא אמביוולנטי מאד; מה גם שתכלת עיניה (ראי הנפש  - זוכרים?) של שפרה היא ביטוי ליופיה הפנימי, לא פחות מאשר ליופיה החיצוני.

סיכום

לסיפור "שפרה" מקום של כבוד בתוך ספר סיפוריה השלם ביותר של דבורה בארון "פרשיות". הוא שובץ כסיפור המסיים את  חטיבת הסיפורים 'מאז'. לצד "שפרה" ניצבים הסיפורים: "חתונה", "עגמת נפש", "שומן", "גרעינים" ואחרים, רובם ככולם סיפורי מחאה והתרסה כנגד עוולות חברתיות. בכולם - חשבון נפש נוקב של המחברת עם נגידיה ועשיריה של העיירה היהודית, וכולם כואבים את כאב ניצולם הכלכלי-מעמדי של החלכאים והנדכאים, בתוך עולם של סדרים חברתיים מעוותים המאפשרים את קיומו של העוול הזה.      

יחודו של הסיפור "שפרה" הוא בגוון ה'פמיניסטי' החריף המתלווה למחאה הסוציאלית (גם ללא האפאראט התיאורטי המלווה מאבקים דומים בימינו). קיפוחה וניצולה של שפרה קשורים במובהק להיותה אשה ענייה, המנסה לשרוד בתוך עולם הגמוני 'גברי', מחוספס וחסר רחמים (גם אם מחוללות העוול העיקריות בסיפור הן נשים דווקא). שפרה מנושלת מאחד מביטויי הנשיות-אימהות המשמעותיים ביותר – ההנקה. הפונקציה הביולוגית הזו עוברת תהליך של מסחור ואובייקטיפיקציה ונמכרת לבעלי האחוזה, במנותק מעולמה הרגשי השלם של שפרה. זוהי דה-הומניזציה של העני (וליתר דיוק, של הענייה) באמצעות ה'מבט' הכלכלי המנכס של העשיר. שלילתם של בעלי האחוזה את אנושיותה של האלמנה הצעירה קשורה בקשר הדוק  למעמדה החברתי של 'זו'.

שפרה ממוקמת במקום הנמוך ביותר בעולם החברתי של העיירה היהודית. היא אשה בעולם הנשלט על-ידי המוסכמות המעמדיות-פטריארכאליות; היא ענייה מרודה בעולם, שבו הכסף, הוא בסיס השלטון והכוח; היא אלמנה ואם חד-הורית, המטופלת בשני ילדים קטנים, בעולם שבו התא המשפחתי המסורתי הוא המסגרת המגוננת, כנגד פִּגעי החיים; היא הולכת ומזדקנת בעולם, שמעריך כל דבר שהוא צעיר ויפה; היא חסרת השכלה בעולם פסבדו-מודרני, שבו ידע (כללי או מקצועי) הוא כוח; היא אשה כפרית בעולם פרובינציאלי, שמעריץ מרחוק את אורח החיים העירוני. לשפרה אין סיכוי לשרוד בתוך עולם שכזה; עולם שהמיתוסים הרומנסיים שלו מתבררים כמדוחי שוא המועברים מדור לדור, מאם לבת, ואינם מאפשרים את 'שחרור האשה' המיוחל, אלא באמצעות  הדמיון וההזיה.

טיפולה של דבורה בארון בסיפורה העצוב של אלמנה-ענייה-מינקת דווקא, מאפשר לה לתת ביטוי ל'חוויה נשית' השונה באופייה מן ה'חוויה הגברית'. עלילת הסיפור חושפת את ה"אספקטים שבהם שונים חייה של האשה מאלה של הגבר – אספקטים ביולוגיים, רגשיים-רוחניים וחברתיים." (רתוק, 1994, 7 ).     
שפרה היא 'שתוקית', אמנם, אך לא הסופרת המספרת את סיפורה. דבורה בארון בסיפוריה בכלל, ובסיפור "שפרה" בפרט, היא הקול השפוי הזועק חמס כנגד השיח המושתק של קיפוח האשה והנשיות בעולם היהודי.

ביבליוגרפיה

מקור ראשוני:

בארון, דבורה, 1951,פרשיות, מוסד ביאליק, ירושלים, "שפרה", עמ' 371 – 378.

מקורות משניים - לעיון ולהעשרה:

גוברין, נורית,1988, המחצית הראשונה: דבורה בארון – חייה ויצירתה, תרמ"ח – תרפ"ג, ההדיר והוסיף הערות: אבנר הולצמן.,מוסד ביאליק, ירושלים.

כהן,דבורה,2005, "האם נגנזה ה'גניזה'? מקום הסיפור 'גניזה' בנוסחו השני בהתפתחות תודעתה הפמיניסטית של דבורה בארון" בתוך: ממרכזים למרכז – ספר נורית גוברין בעריכת אבנר הולצמן, מכון כץ לחקר הספרות העברית, עמ' 241 – 260.

נוה, חנה, 1994, "פוליטיקה של השתקה: משמעותו של העיוורון בסיפורו של יעקב שטיינברג 'העיורת'",בתוך: ספר ישראל לוין – קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 143 – 168.

פגיס, עדה,(עורכת), 1974, דבורה בארון: מיבחר מאמרים על יצירתה, עם עובד וקרן תל-אביב.
פיינגולד, בן-עמי,1980,"יום אחד בחייו של רמי, ומוטיב המסע ביצירת דבורה בארון" מאזניים, נ, 5-6, עמ' 399 – 404.

פיינגולד, בן-עמי, 2000, "דבורה בארון כסופרת פמיניסטית", סדן, בעריכת אבנר הולצמן, כרך ד, עמ'  323 – 351.

פיינגולד, בן-עמי, 2002, "העיירה בסיפורי דבורה בארון: בין מיתוס להיסטוריה", בתוך: דוד אסף  (עורך), מוילנה לירושלים, עמ' 449 – 466.

רתוק, לילי, 1994, "כל אשה מכירה את זה" (אחרית דבר), בתוך: הקול האחר – סיפורת נשים עברית, הקיבוץ המאוחד, סיפרי סימן קריאה, תל-אביב, עמ' 261 – 346.

שקד, גרשון, 1987, הסיפורת העברית 1880 – 1990, כרך א , בגולה,( דבורה בארון ), כתר הוצאה לאור,   עמ' 452 – 466.