בעבודה זו שלושה חלקים – מבוא, ניתוח הסיפור והשוואה בינו לבין הסיפור "מוכרת הגפרורים הקטנה" לאנדרסן.

א. מבוא

דבורה בארון נולדה ברוסיה בשנת 1887. בגיל 7 כבר כתבה מחזה ביידיש. בגיל 16 עברה בעקבות אחיה למינסק להשלמת לימודיה התיכוניים ושם החלה פרשת נדודים ועוני. עם סיום לימודיה התיכוניים החליטה לעלות לארץ ישראל ואכן עלתה בחורף 1911 ומאז פרסמה יצירותיה. דבורה בארון הרגישה שיום יבוא ונצמד לשורשינו והיא אכן חזרה אליהם בסיפוריה שהקנו תודעה יהודית, ואומנם מרבית מסיפוריה עוסקים באיזו דרמה אנושית הצמודה להווי יהודי, מושרשת וצומחת מתוכו.

מרבית ההתנגשויות של דמויותיה נוצרות תוך מפגש חיים טרגי עם ערך חיים או אורח חיים יהודי מסורתי ומקודש.

אומנם סיפוריה הם "יהודיים" באווירתם, אבל פתרונם נוגע על פי רוב באוניברסאלי. נושא מרבית סיפוריה הוא האהבה, הכמיהה לאהבה, חוסר האהבה, אהבה בין גבר לאשה, אלה שזכו בה, שקיפחו אותה ואלה שנגאלו.

הסיפור "שפרה" נוגע בדרמה אנושית של אשה, הנשארת לבדה לאחר מות בעלה.

לצד סיפור זה, אי אפשר שלא להתייחס לנשים בסיפוריה של דבורה בארון וכן לסיפור "הניה" של שופמן. הקבלה נוספת ניתן לערוך עם האגדה "מוכרת הגפרורים הקטנה" לאנדרסן.

איזכורים לסיפורים נוספים של דבורה בארון: בסיפור "פראדל" גורל הגיבורה מתרחש במסגרת החברה המלווה אותה במאבקיה. זוהי דרמת גורל הנרקמת על רקע של יחסים ומנהגים, הנהוגים בעיירה. נישואיה של פראדל נערכים בהתאם להשקפת עולמה של החברה שבה התקשרות של שני אנשים אינה תוצאה של בחירת הלב. בסופו של דבר משקף הסיפור נושא אוניברסאלי על זמני של אשה בלתי נאהבת.

אותה אהבה יהודית צנועה נמצאת בסיפור "כריתות", שחוקר את מותה של האהבה. גם כאן קיימת דלות ומצוקה ומתוכה עולה בעיה אוניברסאלית – הכרעת הלב מול הכרעת השכל. ברגע שמכריע השכל את הלב מגורשת האישה והיא מגיעה לתחנתה האחרונה, לכריתות מלאה והיא הולכת ודועכת עד "שכבתה לבסוף".

הסיפור "שברירים" נושא אותנו אל חיה פרומה עלובת הגורל מאז ילדותה. בסיפור זה ממוצה נושא אטימות הלב האנושי וגם כשהיא נישאת אין זה תיקון. רק הפרה אותה הביא בעלה מעוררת בה ומחזירה לה חום אנושי ודרכה "נימלא ליבה המון שברירי אור". מרגע פגישתה עם הפרה נבנתה אישיותה של חיה פרומה מחדש . בזכותה היתה מוגנת מהעוני ומהבדידות ואף מן המוות שהגיע אליה לבסוף וגאלה.

דמות נשית אחרת שנגאלה במותה מייסוריה היתה "הניה" של שופמן. אותה ילדה תאבת מרחבים, טבע וחופש, שביקשה למצוא עצמה בעיר הגדולה נפלה אל החום המזויף של הניצול הגברי והמטמא ולא יכלה לחדול.

יחד עם נשים אלו, המחפשות אהבה אבודה, צרפנו את שפרה, שלמרבה הצער לא שפר עליה גורלה, ולאחר מות בעלה פנחס מצאה שאין טעם לחייה, וכך לאחר ניסיון נואש לשרוד – קפאו ליבה ונשמתה.

ההקבלה לאגדה "מוכרת הגפרורים הקטנה" , שאף היא היתה דחויה מסביבתה וחיפשה חום ואהבה ומשלא מצאה קפאה בשלוה אל הגאולה שבמותה, מתבקשת מאליה.

הסיפור שפרה יהווה חלק מחטיבת לימוד של סיפורים, בהם מוצגת האישה כחלשה, כתוצאה מסביבה מתנכרת ומהעדר אהבה אמיתית – כזו שגורמת לאדם לרצות לחיות.

ב. ניתוח הסיפור

1. מהלך העלילה

הסיפור "שפרה" של דבורה בארון מעמיד במרכזו את דמותה של שפרה, בחורה צעירה, שלא שפר עליה גורלה.

הסיפור חושף פרק זמן קצוב בחיי שפרה – מיום שהתאלמנה מבעלה פנחס ועד יום מותה (כחודשיים אחר כך).

הקו הבולט בסיפור הוא המעברים החדים מחלום למציאות. הגיבורה הוזה במהלך הסיפור מספר פעמים ומטולטלת בין מציאות לדמיון.

הסיפור נפתח בנישואיה של שפרה, שכשמה כן היא, יפה ונאה "ורק בשביל זה כדאי היה לו לפנחס הנגר לחזר אחריה שלוש שנים רצופות ולשאתה לאישה".

המידע הזה אודות הנישואין מהווה נקודת פתיחה אופטימית לסיפור, מעין שיא בחיי הגיבורה, אולם מיד אחר כך, פסקה השנייה נמסר מידע נוסף בצורה לאקונית "אחר כך כשפנחס זה מת, והיא מטופלת בשני ילדים שבה לבית אמה".
שפרה נופלת לתהום עמוקה. לא זו בלבד שהיא התאלמנה, אלא בנוסף היא מטופלת בשני ילדים קטנים ואמה אף היא "אישה חולנית".

התאלמנותה של שפרה מהווה מהפך, המוריד אותה לשאול תחתיות עד למותה.
שפרה לא מבינה את המהפך בחייה והמעבר לבית אמה מתואר כחלום "כאשר הקיצה אחר כך בבית אמה בדמדומי בוקר..."

המעבר מתואר גם באמצעות מזג האוויר. מותו של פנחס מביא עימו גם את החורף "והשלג ירד, ירד, ירד, בלי הרף כבר".

וחורף זה לא נפסק עד סוף הסיפור, כאשר שפרה מתה.

נראה כי מותו של פנחס גזר את גורלה של שפרה ומראש ידוע כבר, כי לא תהיה תקנה לחייה.

במהלך הסיפור אנו מתוודעים לדמותה של שפרה, בחורה פסיבית, השרויה בהלם מוחלט ורק כאשר "אזלה גם מעט הסולת לדייסה בשביל הילד, נאותה לקבל איזו עבודת כביסה באחד הבתים".
גם כאשר מציעים אותה כמינקת בביתם של הגויים העשירים אין היא עושה דבר – "חייכה רק בשתי גומות החן שלה ואמור לא אמרה כלום. שתקה היא גם למחרת בבוקר...בדרכה למשרתה בבית האחוזה..."
במהלך הנסיעה היא שוקעת שוב בחלום, החושף את מצוקותיה – היא חרדה לתינוקה ומתמלאת רגשות אשם על כי נטשה אותו. בעלה פנחס מופיע כשהוא מושיט לה את ידיו ואף אמה מופיעה בחלום.
שפרה מחזיקה מעמד במשרתה החדשה פחות מיממה. העובדה שעליה להיניק תינוק לא לה בעוד תינוקה שלה עזוב ומיותם ממלאת אותה בכאב רב והחלק האחרון של הסיפור מתאר את תהליך התנפצותה. היא מתחילה ליבב יבבות כאב ומכאן ואילך לא מסוגלת לשלוט שוב בעצמה. האדונים משליכים אותה מביתם אל הכפור הנורא ואז היא שוב הוזה ובתשישות רבה צונחת ליד גשר המוביל לביתה ונרדמת. בחלומה שוב מתערבבות דמויות מוכרות  - התינוק ופנחס בעלה והיא חולמת כי הוא בא להציל אותה מהשלג הנורא.

במן טירוף רגעי שפרה מחייכת אל פנחס וכך מוצא אותה איכר גוי לפנות ערב. מותה של שפרה גאל אותה מן הייסורים ומהמציאות הנוראה שהיא התקשתה להתמודד עימה ובסוף הסיפור מתארת המספרת את עיניה "התכלת שהציצה מסדקי עיניה היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם..."

2. יסודות אגדתיים

בסיפור זה בולטים יסודות אגדתיים מוכרים כמו סינדרלה, החלילן מהמלין ומוכרת הגפרורים הקטנה.

הדמיון בין האישה הזרה שבסיפור לאב טיפוס של האם החורגת והמרשעת בולט מאוד בסיפור. כשהיא מגיעה לביתה של שפרה כתוב "אותה עמידת חשיבות... וברק העושר שבו הבריקה... האישה הכבודה הראתה סימנים של קוצר רוח..."

היא מתוארת כשטן לאחר ששפרה אינה עומדת במטלות שלה "כה גדולה היתה הדממה בגחון האישה, מוארת באש הכירה, להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד..."
השוואה למוכרת הגפרורים הקטנה – בהמשך.

3. מוטיב העיניים

לעיניים תפקיד מרכזי בסיפור. העיניים הם ראי הנפש וכך אנו למדים על מצבה הנפשי המדורדר של שפרה.

עיניה של שפרה מתוארות בפתיחה של הסיפור כעיניים בהירות. לאחר מות בעלה תכלת עיניה "אף היא נעכרה והועמה מן הדמעות". בבית הגבירה "הדמעות הכהו את עיניה" ולבסוף במותה שבה לה בהירות העיניים "כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם".

הסיפור נפתח באופטימיות והמוות בסיום מתואר כמעין נחמה לסבל שעברה.
עיני התינוק שלה מוזכרות באחת ההזיות כמעין "אני מאשים" שרודף אותה "ותכלת עיניו של התינוק הציצה אליה מעורפלת..."

כשהיא נזרקת מבית הגבירה מתואר נער רועה שמלווה אותה לשער "ועיניו בהירות" (אותו נער מחלל בחליל וכמו בחלילן מהמלין מלווה אותה בדרכה למוות).
בהזייתה האחרונה היא שוב רואה את עיני בנה וכן את פניו של פנחס, שכולו נהרה.

איזכור חוזר זה של בנה ושל פנחס מדגיש את המצוקה הרבה של שפרה, שאף אחד לא יכול להצילה ממנה.

4. המספרת בסיפור

המספרת בסיפור היא כל יודעת, שבמכוון מוסרת את הדברים בצורה לאקונית ויבשה. אין היא נוטה להתערב ולפרשן את הדברים, אך הביקורת שיש לה על החברה, על האם, על יחסי גויים – יהודים בולטת מאוד.

היא מתייחסת למוסד הנישואים באירוניה כבר בפתיחה. נתוניה החיצוניים של שפרה שיפרו את סיכויי השידוכין שלה ופנחס לקח אותה ללא נדוניה, "אפילו בלי בגדי חתונה הגונים".

היא לא מקבלת את עמדת האם, התולה את תקוותה "במעט מזל ורצון הבורא", שייטיבו עם שפרה שלה.

יחס הגבירה לשפרה בעת הגיעה לעבודה מתואר בצורה עובדתית, והתינוק היונק את חלבה מתואר כברייה קטנה, "אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצימאון חדש, לא ידוע לה – צימאון עלוקות" (קשה שלא להיזכר בסיפור "הניה" לשופמן , שם מתנפלים על הניה בחורי הכרך ומוצצים את לשד עצמותיה).
תיאור התינוק כעלוקה מדגיש את יחס המספרת לחברה הגויית, המנצלת לצרכיה את מצוקות היהודים.

תיאור מותה של שפרה כגאולה, כאור, מדגיש אף הוא את הביקורת של המספרת שכן רק במותה מצאה שפרה שלוה ומנוחה ממצוקותיה.
גם סיום הסיפור, המתאר את עיניה של שפרה דומה דמיון מפליא לתיאור מותה של הניה, שהחזיר לה את התום והרוך, שהיו שרויים על פניה בצעירותה, בבית אביה.

ג. הקבלה בין הסיפור לאגדה "מוכרת הגפרורים הקטנה"

שני הסיפורים עוסקים במוות שמתלווים לו כאב, קור נפשי וקור חיצוני ולבסוף חיפוש אחריו כפתרון גואל לייסורים.

בסיפור "שפרה" מת עליה בעלה פנחס בפתאומיות והותיר אותה עם שני ילדים קטנים ועם מלחמת הישרדות קשה. התדהמה שלאחר המוות "אחרי ה'מיטה' רצה שפרה כל הזמן בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא כל הגה, כמו בחלום  מבלי למעוד..." הרעיון הראשון שעולה בלבה בבוקר שאחרי הוא שהשלג "מכסה... את הקבר... ותוך כדי הרהור זה באו לה הדמעות – והן הן, אשר בעטיין נעכרה, לאחרונה, והועמה תכלת עיניה".

במקביל לתעוקת הנפש והריקנות לאחר המוות "השלג ירד, ירד בלי הרף".
גם מוכרת הגפרורים הקטנה מהאגדה של אנדרסן מצויה בקור רגשי ונפשי כאחד. "נורא היה הקור. שלג ירד ועוד מעט יחשיך... בקור הזה ובחשיכה הזאת הלכה לה ברחוב ילדה קטנה וענייה ויחפת רגליים."

שתי הדמויות הללו עוסקות בתוך הקור הגדול הזה במלחמת הישרדות. מוכרת הגפרורים הקטנה לוחמת למחייתה ופוחדת לחזור הביתה מפני שלא הצליחה למכור אף לא גפרור אחד, ואביה היחיד שנותר לה יכה אותה. גם בבית קר, היא צועדת ברגליים יחפות משום שאת צעדתה החלה כשלרגליה "דרדסים גדולים ומגודלים שאמה היתה נועלת והם נשלו מעל רגליה".

גם שפרה שלנו שיוצאת לשוק לחפש דרך להתפרנס לאחר מות בעלה עוטה עליה את מעילו של בעלה המנוח "אדרת כבשים קצרה..."

לבסוף מוצאת לה מוכרת הגפרורים הקטנה פינה בקרן זווית בין שני בתים, שם היא מתכרבלת ומשיגה אור קטן לחייה באמצעות הדלקת גפרור מידי פעם שהצצתו מחממת את אצבעותיה ומעניק לה שלהבת חמימה בדומה לנר קטן. בכל הארה כזו הוזה הילדה הקטנה והזיותיה לוקחות אותה אל נקודות החום שהיו בחייה לפני המצב הקשה הזה.

היא רואה בדמיונה אח בוערת, חדר ערוך לארוחת חג ראש השנה, אילן חג המולד נאה מעין כמוהו ומאירים אותו מאות נרות על ענפיו הירוקים ובכל פעם שכבה הגפרור כבה החיזיון המופלא שחימם את נשמתה.

גם לשפרה נדמה היה שבאה שעת ההארה, לאחר החשיכה. הוצאה לה משרת מינקת והיא נאלצה לעזוב את תינוקה שלה כדי להאכיל תינוק הזר לה ובתמורה יקבל תינוקה חלב מבית האחוזה ויהיה מעט מזון לה ולמשפחתה.

כשהיא מגיעה לבית האחוזה היא מתחילה להזות: היא פוגשת בתכלת עיניו של תינוקה, באמה הזקנה וכמובן מגיח מן האופק המעורפל פנחס בעלה. שפרה צועדת אל הבית כמו מתוך חלום, רוחצת גופה, עוברת בדיקת רופא ומקבלת בגדים נקיים, כוס שוקולדה חמה אבל... חמימות זו מוציאה מתוך גופה הצנום "אנקה של בכי", הדמעות הכהו את עיניה ונאמר לה: "התאפקי...התאפקי..." אבל להתאפק יותר אי אפשר ונדמה כי דווקא חמימות זו השילה מעליה את כל העצבות התהומית והפחד הנלווה מתחושת הדלות, הריקנות והאובדן.

שפרה הובלה בהשפלה רבה אל השער ומשם צעדה לדרכה והשלג הכה בפניה ובכל פעם שהרוח העזה "הכריחה" אותה לעצום את עיניה הזתה, חשבה על חמימות הבית ממנו גורשה. לבסוף התיישבה ליד גשר רעוע והזיותיה נמשכו   "שוב ראתה את עיני התכלת של תינוקה, את פנחס צועד לקראתה והיא מחייכת אליו וגומות לחייה מעמיקות".

גם מוכרת הגפרורים הקטנה ראתה בהזייתה האחרונה את סבתה המתה שהביאה עמה אור וחום, היא כבר ידעה שכשיכבה הגפרור האחרון תעלם סבתה והיא כל כך רצתה להישאר בתחושת האור המדומה. לכן, הציתה בבת אחת את יתר הגפרורים שבצרור שלה והם אכן, התלקחו והפיצו אור גדול "יותר מאור יום". סבתה לא נראתה מעולם יפה כל כך, והיא אספה את הילדה הקטנה בזרועותיה, לוקחת אותה עמה כפי שרצתה: "למקום אשר שם אין קור ואין רעב ואין פחד" וכך היא נמצאה ורודת לחיים וחיוך על שפתיה מתה מקור. "מנסה היתה להתחמם, אמרו הבריות".
ושפרה נמצאה מכונסת ליד אדרתה (שהייתה של פנחס) והתכלת שהציצה מסדקי עיניה היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם.
שתי הגיבורות שקפאו אל מותן הזו חיים טובים יותר של חיים חמים ומלאים והגיעו אל המוות שגאל את נשמתן המיוסרת בחיוך ובשלוה.

ד. ביבליוגרפיה

1. אנדרסן – "אגדות אנדרסן", הוצאות מחברות לספרות ת"א, 1984.
2. בארון דבורה,"שפרה",הוצאת בבל (כיס)
3. גורפין רבקה – דבורה בארון ואומנות סיפוריה, מתוך דבורה בארון, ילקוט  סיפורים, הוצאת יחדיו, 1987.
4. האוניברסיטה הפתוחה,הספור העברי בראשית העשרים, יחידות 1,6.