מאת אריק בנדק-חביב, מקיף חדש אורט הבונים *

ה"נדידה" בין השניים כביטוי ריאלי ומטפורי לתהליך ההיזכרות והאבל בסיפורהּ של יהודית הנדל "סיפור בלי כתובת" *

פתיח

הסיפור הזה הוא סיפור של אבל, או עיבוד אבל בשפה הפסיכולוגית. במשך שלושה ימים עוברת גיבורת הסיפור תהליך של היזכרות באמהּ ואבל על מותהּ, שהתרחש לפני שנים רבות.

תהליך זה מתרחש בשלושה מקומות מרכזיים: בית המספרת, שדרות דוד המלך, ביה"ח איכילוב.

אפשר לעקוב אחר המסע של הדוברת בין שני החללים האלה, דרך השדרה ולראות כיצד מתפתח תהליך ההיזכרות של המספרת במות אמהּ  וההשלמה עם מוות זה.

פנים - חוץ

אחד הסמלים השחוקים ביותר לגופו של אדם הוא בית. הבית הוא גופו, החלונות הם העיניים ו"פנים הבית" הוא נפשו, רוחו ונשמתו של אדם. כך אפשר לראות שבסיפור שלפנינו הנדל משתמשת בסמל שחוק זה כדי לעצב את השינויים שחלים במספרת [יש רגליים לסברה שזה סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים חזקים*].

הסיפור מתחיל בחנות עיתונים. שם, המספרת היא בבחינת "עדה" ולא דמות פעילה.  ומשם ממשיך לתנועת המטוטלת של המספרת בין ביתה לבין בית החולים דרך שדרות דוד המלך.

קורא זהיר של הסיפור יגלה שתנועת המטוטלת הזו בתחילתה נמצאת "זמן ארוך יותר" בבית החולים ובשדרה, ואט אט מצטמצם חלקם של השנים וגדל חלקו של הבית. בסיום הסיפור המחוג נמצא בין הבית לבין בית החולים, בשדרה, מעין "פשרה" או "מצב ביניים" בין שני קטבי המטוטלת, או בין התנועה של המספרת בתוך עצמה, שסופה השלמה עם מות אמהּ, וקבלת עצמה.

מיפוי גרפי

על מנת להמחיש את תנועת המטוטלת המטפורית אותה הזכרתי, אציג תרשים זרימה, או מיפוי של תנועת המספרת בין שני החללים דרך השדרה. (לאחר שתלחץ על התרשים, לחץ חזור, כדי לשוב למאמר).

תנועת המטוטלת

תנועת המטוטלת היא מבית החולים דרך השדרה ולבית. ביום שישי, היום בו מתרחש אירוע הדוחף את המספרת אל ההתמודדות האמיתית עם מות אמהּ שלושת המקומות זוכים לנפח יחסי דומה מבחינת הסיפור. בשבת וביום ראשון מקומו של בית-החולים מצטמצם והוא הופך למעין "פעולת חובה", אולי חוב מוסרי של הגיבורה לאישה בשמלה הלבנה ולכלבהּ, אך עיקר פעילות ההיזכרות נעשית בשדרה ובבית. כלומר, רוחב התנועה הנרטיבית ביום שישי מצטמצם והולך עד קפיאה ביום ראשון.

השדרה היא המקום בו נזכרת הגיבורה במות אמה ביום שבת, ביום האמצעי, וכיוון שיש אנלוגיה בין המקום בו מתה אמהּ לבין השדרה, " המרפסת היתה מלאה אור. הגן היה מלא אור." עמ' 129 השדרה היא המקום בו הדוברת יושבת בסוף הסיפור ומסיימת את תהליך הפרידה שלה מאמה. אפשר בהחלט אם כך לתאר את תנועת הגיבורה בסיפור מן החוץ – פנימה, כאשר האירועים החיצוניים, או ההימצאות "בחוץ" דוחפת אותה למסע פנימי עמוק של עיבוד האבל.

הבית אם כך הוא המקום בו מתרחש עיבוד האבל, ההתמודדות העמוקה אתו. ההיזכרות ביום שבת בשדרה מובילה את  הגיבורה לחזרה מהירה לביתה, לפעילות מהירה, ואחר כך להקשבה להרצאה מלומדת הנראית מרוחקת מאוד מהמצב הרגשי בו היא נמצאת.

יש לשים לב, שההליכה אל בית החולים איננה חשובה. החזרה מבית החולים וההגעה הביתה הם מרכז ההתעניינות.  בית החולים לא נתפס בסיפור כמקום מרפא, או מנחם או שיש בו שמץ של חמימות. בית החולים הוא בעצם "בית המתים",  ועל כן זה מקום שכדאי לא להיות בו יותר מן הנדרש. הגיבורה חוזרת אליו כמו  נכפתה עליה החזרה, ורק מספיק זמן לצורך בירור פרטים הכרחיים.

סיכום

תהליך ההיזכרות של המספרת באמהּ, במות אמה. ההתמודדות עם המוות הזה נראה כמו דבר שרירותי הקורה בגלל אירוע חיצוני. אישה בשמלה לבנה מתה מהתקף לב. הסיפור הנראה על פני השטח כאוטי, פוסטמודרניסטי, קולאז'י הוא סיפור מאורגן היטב לפרטיו. מיפוי המקומות בהם נמצאת המספרת בשלושת ימי זמן הסיפר מצביע על שימוש מודע היטב בסמל ה"בית" כביטוי לגוף, ובהתאמה בין המקום בו נפטרה האם והמקום בו נזכרת המספרת במות האם.

הכאוס הסיפורי נעלם, ונותר בידינו סיפור מאורגן היטב מבחינת העלילה, המקום ואפילו הזמן.