מאת שלמה הרציג

"כמעט כל התחלה של סיפור היא בעצם חיזור אחרי הכלבלב, שאולי יקרב אותך אל הגברת"  (עמוס עוז, "מתחילים סיפור", עמ' 8).

בפאראפרזה על אימרתו הידועה של צ'כוב על האקדח במערכה הראשונה, שודאי יירה במערכה השלישית, ניתן לומר, שהכלבלב המתרוצץ לו כאחוז טירוף, בפתיחת "סיפור בלי כתובת" מאת יהודית הנדל ("כסף קטן" עמ' 121 -  130), יקבל את מלוא משמעותו רק לקראת סיומה של היצירה. וכדי לסבך את העניינים בכוונתי לטעון כאן, שלא כלב אחד בלבד מככב בסצינת הפתיחה של הסיפור, אלא - שניים. שני כלבים: אחד ממשי והאחר מטאפורי, אך שניהם מייצגים שני קטבים ביחסה הרגשי של גיבורת הסיפור אל אמהּ המתה.

"סיפור בלי כתובת" הוא סיפור בגוף ראשון של מספרת, שהיא ככל הנראה, בת דמותה של הסופרת עצמה, בפתיחת הסיפור משחזרת המספרת אירוע קשה ומביך לו היתה עדה באחד מימי שישי, בחנות לממכר עיתונים. היא מתארת את התנפלותה האכזרית של בחורה צעירה, גסה והמונית, על גברת עם כלבלב, שאפר הסיגריה שלה שרף, כנראה, את כף רגלה היחפה של הצעירה. בקשות הסליחה החוזרות ונשנות של האישה בשמלה הלבנה אינן משכחות את זעמה של הבחורה. זו מגבירה את "נביחותיה" על הגברת עד, שהאישה מתמוטטת, בסופו של דבר, מתעלפת ומפונה באמבולנס לבית - החולים (אליו תגיע, כך יסתבר בהמשך, ללא רוח חיים).

בתוך האירוע הקשה הזה בולטת לטובה התנהגותו היוצאת דופן של הכלב הקטן, כלבה של הגברת בלבן. דאגתו ונאמנותו לאדונתו מפליאה בעוצמתה האנושית ממש. הוא מייבב ונצמד לרגליה של גבירתו, ועושה הכל כדי להגן עליה מפני מבקשת רעתה: "הכלב ניתר עליה, לופת אותה מחמת ייאושו בפיו ובטלפיו... ", "הכלב עמד על רגליו האחוריות, ממש..." (עמ' 124). גם כאשר מגיע האמבולנס הוא מסרב להרפות מגבירתו ונצמד אליה בנאמנות עיוורת כל הדרך לבית - החולים (למרות שהרופאים מסרבים לאפשר לו להיכנס לאמבולנס). הכלב הזה יחזור ויופיע עוד ועוד גם בהמשך הסיפור, ואפילו בתפקיד מרכזי יותר מאשר בפתיחתו, אך כאן ברצוני להצביע על הופעתו של 'כלב' נוסף בתחילת הסיפור, גם אם באופן סמוי הרבה יותר. ה'כלב' הזה מתגלם בדרכי העיצוב של הבחורה הוולגרית שנוכחת אך ורק בתחילת הסיפור, ואח"כ נעלמת ממנו.

יחסה הרגשי השלילי של המספרת - העדה, שתהפוך בהמשך למספרת - גיבורה, כלפי הצעירה הזועמת ברור מאוד, גם ללא אמירה מפורשת מצידה. הבחורה מתוארת בסגנון, המצטייר תחילה כהיפר - ריאליסטי, דוחה במיוחד: "רוק בצורת קצף קמחי פיעפע על שפתיה של הבחורה והיא הוציאה את לשונה וניגבה אותו בלשונה." (עמ' 123). שלוש פעמים מופיע תיאור הרוק המגעיל על פניה של הצעירה, אלא שבפעם השלישית הוא כבר מקבל מימד גרוטסקי ולא ריאליסטי: "היא ליקקה את סנטרה שהיה מכוסה גם הוא בקימחון הלבן הלח." (עמ' 124) לשון ארוכה המשתלשלת עד לסנטר יחד עם קצף לבן ומבעבע מזכירים יותר את זרבוביתו של כלב זועם, מאשר יצור אנושי. גם תיאור רגליה של הבחורה "היו יחפות וגדולות במיוחד, האצבעות שלהן פשוקות בצורת גבעולים לא - סימטריים שצמחו מן הרצפה" (עמ' 124) מפקיע את תיאור דמותה מן הריאליסטי לעבר הדמוני  והגרוטסקי. מעניין במיוחד הדימוי בו משתמשת המספרת כדי לאפיין את זעמה של הבחורה: "היא המשיכה לצעוק בקול ניחר, מסובבת את ידיה סביב גופה, מבטה דולק לפנים ולאחור, כאילו יש לה שני ראשים, זה שלפנים וזה שלאחור." (עמ' 123). אין ספק שתיאור זה מעלה על הדעת את דמותו המרושעת של צרברוס ( או קרברוס ) הכלב המיתולוגי בעל שני הראשים, השומר על השאול שהפך לסמל של שומר נאמן, אך קפדן ואכזרי.

ברור, אם כן,ש לא רק כלב אחד מתרוצץ בפתיחת סיפורנו, אלא שניים. אך בעוד שכלבה הגלוי של האדונית בלבן הוא המימוש האולטימטיבי של האמרה הידועה "הכלב הוא ידידו הטוב והנאמן של האדם", הרי שהכלב המדומיין המרחף מעל לדמותה של הבחורה הקשוחה והאכזרית, שומרת ה"מוסר" וה"חוק", מהווה סמל של עוינות והתנכרות אנושית חסרת - לב.

כל אחד מן ה'כלבים' הללו, משמש כקוטב מטונימי בעולמה הרגשי הקרוע של גיבורת הסיפור, ביחס לאמה המתה. מצד אחד כעס וטינה עצומים על הליכתה בטרם עת של האם (ה'כלב' הזועם), ומצד שני כמיהה וגעגועים מכמירי - לב אליה (הכלב התרפק). כידוע, רגשות סותרים של זעם וחמלה אופייניים לילדים, שהוריהם 'נטשו' אותם ומתו במפתיע, מה גם שהמוות נתפס בתודעתה של הילדה בסיפור כהליכה מרצון: "היא לא מתה, אמר אבי - אבי. היא רק הלכה" (עמ' 129). נראה, שרק המפגש המחודש עם מות האם, דרך מותה הפתאומי של האישה בלבן בחנות העיתונים משחרר בהדרגה את רגשותיה השליליים של המספרת - הבוגרת, והיא מצליחה להתמודד 'נכון' יותר עם מות אמה.

כך בדרך מתוחכמת להפליא בונה המחברת בפתיחת הסיפור את האופוזיציה הרגשית, שתהווה את המסד לתהליכים הנפשיים העמוקים שתעבור המספרת במהלך הסיפור, סידרה של "קורלאטיבים אובייקטיבים", שהכלבים בתחילת הסיפור הם רק הראשונים שבהם, מסייעים בבניית החוויה המשמעותית כל כך של המספרת. חוויה שראשיתה בכעס גדול ומודחק כלפי האם, ש'הלכה' ממנה בילדותה, וסיומה באקט עדין של פיוס והשלמה עם מות האם, כפי שמתרמז מסיום הסיפור.