כתבה: מזל קאופמן

במאמר זה אני מבקשת לעסוק בסיפור שלפנינו באמצעות קריאה בטקסטים נוספים מאת יהודית הנדל. כידוע, הסיפור שלפנינו מופיע בספר "כסף קטן" שעניינו ועיסוקו במוות. כותרת המשנה "מחזור סיפורים" ולא קובץ סיפורים היא שעוררה בי את המחשבה כי יש לבחון את הסיפור בהקשר לשאר הטקסטים בספר. אפ

שר לדמות זאת לציור – הסיפור, בדומה לציור, מסתיר מתחתיו שכבות צבע מבצבצות. בעוד שהגלוי כאן הופך, אולי, לנסתר בסיפור אחר, הרי בסיפור "סיפור בלי כתובת" "הנסתר" גלוי  ומתבהר בסיפורים אחרים. דימוי הצבע והבד לא במקרה הוא כאן. מקורו והשראתו לקוחים מספרה של יהודית הנדל, "הכוח האחר" שעניינו התמודדות עם מות הבעל, הצייר צבי מאירוביץ'. קריאה ועיון בו הוסיפו, מן הסתם, הבנות ותובנות באשר לסיפור שלפנינו.

הצעקה

אתחיל בתמונת הפתיחה. נכון אמר שלמה  הרציג ואחרים כי שני כלבים בסיפור, הכלב הנאמן וגם דמות האישה הצועקת המזכירה כלב בכל ישותה הבהמית, בצעקותיה הגסות, בלשונה המשורבבת, ולא סתם כלב אלא בעל שני ראשים, "מבטה דולק לפנים ולאחור", כדמותו של יאנוס בעל שני הפרצופים, אל הדלתות והשערים, הפותח וסוגר גורלות. כלב אחר שאישה צעקנית זו מעלה על הדעת הוא, כפי שנאמר כבר,  קרברוס בעל שלושת הראשים, אל השאול האכזרי.

שני איזכורים אלו מובילים לתפיסת האישה הצועקת כהתגלמות המוות ונוכחותו כטורף, קורע, נבחני, אלים, בבחינת אש אוכלת ("מבטהּ דולק"  מלשון רודף ומלשון דלקה 123) מאיים הלוקח את החי אל מעמקי השאול . "האצבעות...בצורת גבעולים לא-סימטריים שצמחו מן הריצפה"  (124) מזכירות אף הן את המדוזה המיתולוגית, ההידרה בעלת תשעת הראשים, מראה המוסיף ומחזק את הרושם  הסמבולי-סוראליסטי, פרי תחושותיה של המספרת, כי האישה הצועקת  אינה אלא דמות המוות בהתגלמותו.

המספרת נוכחת ברגע קריעתה של האישה בשמלה הלבנה מן החיים. אימתו של הרגע גוברת ומתחדדת על רקע האדישות האנושית המגולמת באמצעות מוכר העיתונים "מוכר העיתונים לא שמע" (124). מאוחר יותר יתברר, כי היה בה בדמות האישה בשמלה הלבנה משהו שהזכיר את האם, העלה והציף אותה ואת מותה לתודעתה, ועורר געגוע, שאלות ותהיות כואבות באשר למהות המוות בכלל. הזיכרון שם, קיים, הולך אחריה, כמו הכלב, לנצח. הרי ההבנה שהכלב המת ילך אחריה לנצח  (127) היא פרי ניסיון- חיים, המשקף התמודדות עם מות יקיריה במהלך שנות חייה של הדוברת, אשר היותה בת דמותה של המספרת שקוף וברור כאן מאוד (ולראיה איזכור בעלה צבי מאירוביץ', איזכור אמה ועוד), וגם המגורים מול בית הקברות בנשר בימי נעוריה הוסיפו לחקירת המוות ולתהייה על קנקנו, וגם השהייה במשך לילה שלם במחיצת האם המתה.

התעוררות זיכרון מות האם מעלה אם כך שאלות שבהן המספרת עוסקת שוב ושוב, זהו ממד סמוי, כפי שכותבת ד"ר פנינה שירב(1), סמוי ולא מודחק, אלא שלפעמים הפצע סגור ולפעמים הוא נפתח, לפעמים אתה מוגן מן הכאב, אבל אז מרוחק מיקיריך, ולפעמים, אירוע מקרי מציף ומעלה מחדש שאלות וייסורים וגעגועים, המוצגים כאן בכל עוצמתם. מכאן שבניגוד לתפיסה הפסיכולוגיסטית הטוענת כי עיבוד המוות הוא תהליך שבסופו יש קבלה והשלמה, מציג הספר, ובכלל זה הסיפור שלפנינו, תפיסה לפיה אין סוף לתהליך עיבוד המוות של אדם קרוב. ההשלמה היא זמנית, בעוד כאב-המוות וייסוריו, המחשבות על המת ונוכחותו אינם מרפים מן החי, והוא, הנותר בחיים, אף אינו מסוגל ואינו רוצה להרפות ולרחוק ממתיו, שכן הגעגוע, "מהותו של האבל" (הכוח האחר 26), הוא צורך "שהפצע לא ייסגר, שיהיה שותת דם, הם [הנותרים בחיים, מ.ק.] אפילו מגרדים אותו, מעדיפים להיות אומללים ולא לוותר על האהבה" (שם 26 הדגשות שלי); וכך ולכן שדרת הדמדומים המדגישה את העדר הגבול המוחלט, הפשוט, בין המת לחי.

הדבר בא לביטוי גם בסיומו הפתוח של הסיפור הכתוב בטון רך ומפויס – המספרת מאזינה לקולו הרך המפויס של הקריין (המנוגד לצעקות הגסות שבפתיחה) ובהמשך, ביום שלמחרת בשובה מבית החולים, היא יושבת על ספסל בשדרה, לא בביתה. שם, מתוך הכאב, המקבל את ביטויו המטפורי במראה החם, המחודד, הקוצני, שמעליו "שביל לבן צר היה תלוי מעל העצים", בבחינת שביל צר אל נשמת האם המתה והמשך השיחה עימה. השיבה אינה אל ארץ החיים ורק אליהם. זוהי הימצאות בשדרה, בתנועת ההלוך ושוב התמידית.

אנחה רפה אחת

המספרת נוכחת ברגע מותה של האישה בשמלה הלבנה, פשטותו של הרגע מדהים ולא מובן (ו"במקום שמתחילים לא להבין, שם מתחילים החיים" יאמר צבי מאירוביץ', "הכוח האחר" 28) - "האישה פלטה אנחה רפה של כאב." האירוע מזכיר את שעת מותה של האם "היא נאנחה אנחה רפה אחת" - מה פשר המעבר הזה הפשוט כל כך מן החיים למוות? שוב ושוב תעסוק בכך יהודית הנדל בסיפוריה. "הכוח האחר" נפתח כך - "האב [אביו של מאירוביץ. מ.ק.] מת אחרי שנודע לו כי שני האחים הבכורים, שייע וחצקל, רצו להכריז על פשיטת-רגל. הוא התעטף בטלית, לא אמר דבר, קיפל את ידיו, החוויר מאוד, נכנס למיטה, נרדם ומת".

הרגע הזה מעסיק אותה בכל עוצמתו גם בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב." שם תתבונן בכך בזכוכית מגדלת. שם היא אומרת - "בלתי ממשי לחשוב שפתאום נפסקות המחשבות ובן-אדם הופך לגוויה" (89). הפשטות הזו אכן יכולה להוציא אדם מדעתו. על מות בעלה היא מספרת – "כאשר ישב על כיסא הנדנדה שלו ליד הדלת בחדר האוכל ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה והוא אמר אחר-כך. ואחר-כך היה רק מותו" (הכוח האחר 25). 

עניין זה ישוב ויעלה בסיפור בכל אכזריותו הגרוטסקית באמצעות ההיזכרות בכנסיית פרנציסקוס הקדוש שם מכרו עיני סוסים, חתולים ובעלי חיים אחרים,  גם אם אין אילו עיניים אמיתיות, מבטאת התמונה את פרדוקס הקיום שעיקרו המעבר מן היש אל האין המוחלט, בכל עוצמתו.

והזמן שנעמד מלכת

"בת כמה הייתה אז? בת כמה היא היום? מה ידעתי אז? מה אני יודעת היום?" שואלת המספרת. שימו לב ללשון ההווה ולדיבור על האם בגוף שלישי – "בת כמה היא היום?" – ב"כוח האחר" היא אומרת "והזמן שנעמד בכל-זאת ממשיך ללכת"  וב"המכתב שהגיע בזמן" – "הנה, מה השעה עכשיו למשל? חמש ושש דקות. אתמול בזמן הזה היה גם כן חמש ושש דקות" (105).

תחושת הפרדוקסליות שבה המספרת חשה, כי במובן מסוים הזמן נעצר, אבל בה בעת גם ממשיך, מובעת כאן בשאלות אלו. ועוד – מובלעות כאן שאלות כמו - האם המתים שייכים לזמן? לעולם הזה? האם הם נושאים את הזמן? ואולי הם מחוץ לזמן בהיותם נבלעים אל תוך אפלת האַין? השאלות הללו אינן ערטילאיות, פילוסופיות. אלו הן שאלות אמיתיות הכרוכות בכאב, ברצון להבין את גבולות המוות, את מידת סופיותו ומוחלטותו. זוהי התנסות בפרדוקסליות הקיומית בכל כאבה.

ייסורי הגוף

ב"כוח האחר" כותבת הנדל -"הרפואה, שלא כספרות, אוסרת על העוסקים בה לטפל ביקיריהם. היא משאירה אפשרות נאצלת זו רק לזרים [האם אפשר לשמוע כאן ביקורת על עולם הרפואה, בדומה לביקורת בסיפורינו?]. אולם הספרות יודעת להשאיר לעוסקים בה את הבשר החי של עצמם... ואין לי כל אפשרות להפסיק לחשוב על המוות הפיזי והנוכחות הרוחנית" (26, שם).

עיון באופן הצגתו מעלה כי הכלב מובא כמי שנושא את ייסורי הגוף והנפש הכרוכים במוות. הזדהותו מוחלטת. ישועי בסבלו, מסוגף בסבלו, צלוב בסבלו הוא לוקח על עצמו את סבלה של האישה, "גבו מעוקל כאילו נדבק לכיסא", "מגרונו במקום רוק נגרו טיפות דם" (126); "פניו היו עצובים ורזים והעלים עשו עליו כתובת קעקע" (127) העלים, רמז לעטרת הקוצים הישועית, רזון הפנים, טיפות הדם. גם בסיום חוזר איזכור הכאב והייסורים באמצעות מטפורת הקוץ – "העצים היו גבוהים ומחודדים בדומה לראשי קוץ לבנים" (130). 

ייסורי הכלב מעלים, אפוא, את ייסורי החיים שיש בהם מפחד המוות ואת ייסורי המוות של האדם בגסיסתו, במותו, בהתפוררותו. החי אינו יכול שלא לכאוב זאת, לדמיין זאת, לטעום את טעם האדמה הבאה בפי מתו, יקירו. "בן אדם לא יכול להוציא את המחשבה הזו מדמו" אומרת הגיבורה ב"הסעודה החגיגית" (72) והגוף כחלול, כמתפורר, "הגוף זה קבר עמוק במיוחד" נאמר שם.

בהקשר זה יש לקרוא גם את ההיזכרות בפאול צלאן שהתאבד ושגופתו צפה על פני הסינה. מה שכאן "פתאום נזכרתי" – מובאים עקבותיו בעמודים רבים בכוח האחר. הסמוי - כאן, גלוי – שם. אימת הטביעה  של בעלה כילד – "כשהיה ילד", היא מספרת את סיפור בעלה, "טבע פעם בוויסלוק. אחר-כך חצי שנה קשר לו את הילקוט בחבל אל הגב, וחצי שנה לא הלך לבית-הספר. במ

קום זה הלך אל הוויסלוק חצי שנה התנדנד על ענף. הסלעים מלאים איזוב, הם שהוציאו אותו מן המים" טעם המוות בטביעה הזו מלווה את חייו של מאירוביץ', כששמע שפאול צלאן הטביע את עצמו בסיין, "הוא החוויר מאוד, ידיו התחילו רועדות ושעה ארוכה לא עלה בידו להפסיק את הרעדה של האצבעות. אחר כך קם... הפסיק בבת אחת לרעוד ואמר, כן כן הוא טבע, בטח הוא צף" ("הכוח האחר" 39). גם כאן איזכור התאבדותו בטביעה של פאול צלאן מובא בהקשר לגיהינום החיים (המביאים להתאבדות) ולסופם המיוסר "הסיינה כל כך איטית היא אמרה".

השיחה

בשביל החי הנותר, בשביל המספרת, האם המתה ממשיכה לחיות גם במותה. "אמרתי שלא הפסקתי את השיחה". ב"כוח האחר" אומרת הנדל – "אפשר לחיות גם עם אדם מת... זהו המצב האנושי המציאותי ביותר". החי לא ממית את המת. מעתה יודע החי שני עולמות – עולם החיים ועולם המתים-החיים, לכן גם תנועת ההליכה, הלוך ושוב מבית החולים הביתה שוב ושוב ושוב – לאורך השדרה היא  ביטוי לכך, השדרה היא שביל מחבר בין ארץ החיים לארץ המתים, שביל כאוב וקשה, שאחריו יבוא קתרזיס מנחם בבחינת "שביל לבן" - ביטוי רוחני לרוגע זמני במעגל הכאב.

היעדרות-נוכחות זו מקבלת את ביטויה באמצעות הכלב הקיים רק בראשה של המספרת "הכלב המשיך ללכת אחרַי מת, ואמרתי לעצמי שכיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח", הנוכחות סמויה מעינו של זר, ברורה למי שהאובדן גדול וקשה. הפקידה, הרופא, הבחור עם האוזניות – כולם לא ראו כלב. הכלב – בדמיונה של המספרת, מתח דואלי זה בין הראלי לסובייקטיבי מצוי לכל אורכו של הסיפור. בכל פעם השיחה עם המתים נסבה על משהו אחר, על שאלה אחרת, היבט אחר, וככה צריך, לעניות דעתי, לקרוא את הפרטים השונים שאינם מתקשרים לכאורה זה אל זה בסיפור.

חשוב לציין כאן, כי בסיפור מוצגים שני סוגי תקשורת, האחת מדגישה, כפי שאמרה נורית צין בשיחתי עימה, את הבדידות הקיומית, את העובדה כי  אנו מתים לבד, המתבטאת בכך ש"לא שומעים", או בלשון אחרת, בחֵרשות העולם. על אף אמצעי התקשורת הרבים, העיתונים, הרדיו, הטלביזיה, הטלפון – חרש העולם ואטום כמזוודה.

לעומתם קיימת השיחה, קיים הדיאלוג, אלו באים לביטוי בשיחות שבין המספרת לאמה, לפני מותה. קרבת הלב מתבטאת בכך שהאם והבת נענות לדיבור המטפורי זו של זו. יכולת זו מעידה על הקשר העמוק הקיים ביניהן. ההיזקקות ללשון זו מעידה גם על עוצמת הרגשות שמילים רגילות אינן יכולות להכיל.  הדיאלוג שם, אפוא, מרפא ותרפויטי ואולי אף מכין את הבת לקראת מות האם. הבחירה בדיבור בלשון מטפורית אינה מקרית. רחל צורן, בספרה "הקול השלישי"(2) בוחנת את ייחודה של הלשון הספרותית ואת כוחה הביבליותרפי  בהיותה מאופיינת באי-מוגדרות ועמימות מסוימים וכך היא כותבת:

"זוהי אפשרות שהיא [הלשון הספרותית, ובכלל זה המטפורית, מ.ק.] פותחת בפנינו לחוות בו זמנית מצבים רב משמעיים ואף סותרים, ולחוותם כמשמעותיים ואף מענגים" (הדגשה שלי, עמ' 77)
והיא מצטטת את וויניקוט באומרו -  "החלום... יש בו שירה, כלומר רבדים רבדים של משמעות הקשורים לעבר, להווה ולעתיד ואל פנים וחוץ" (שם)

שיחת האם וביתה אכן נמשכת מעבר למוות, והיא עומדת כנגד הצעקה והחרשות של העולם וכנגד הדיבור הבנאלי על המוות (ראה הלוויה בטלביזיה "קדוש קדוש"), כלומר יש גם דיבור אחר בעולם, דיבור פנימי, סובייקטיבי; כזה המתקיים לאורך כל הסיפור, או נכון יותר לאורך כל החיים, במקביל ובמשולב לקולם האובייקטיבי; דיבור המכיל ומאפשר את קיומו של המורכב והפרדוקסלי, שהוא "שביל לבן וצר" עמוק ומשמעותי, חוצה גבול וזמן.

נזכרתי שהמצרים

בסיפור "המכתב שהגיע בזמן" אומרת הבת בהתרסה על אשת אביה – "ואת החזקת אותו לעצמך מת כל הלילה" (99). גם כאן החזיקה הבת באמה כל הלילה.
שאלת הנצחת הגוף והנשמה היא שאלה המעסיקה מאוד את הדמויות בסיפורי הספר.

גם בהקשר לכך מופיע כאן הכלב – "נזכרתי שהמצרים היו נוגעים בעיני המת ופיו, וככה ביקשו להחזיר לו את חושיו, וככה בדיוק עשה הכלב" (כאן 127) בהקשר זה מופיעות כאן גם צנצנות הזכוכית, איזכור הסרקופג  (ארון אבן למת), הרצון לשמר את הגוף, השאלה אם הנשמה נשמרת, אם יש עולם הבא ("היא לא מתה אמר אבי-אבי, היא רק הלכה" 129.) – כל אלה אינם אלא ביטוי לכאב הפרידה ולחוסר היכולת להשלים עימה, לרצון להשיב את המת לחיים, להיאחז בתקווה כי הנפש קיימת לנצח, בתקווה ש"שום חומר אינו הולך לאיבוד", ובכלל זה הנשמה.

הסרקופג וצנצנות הזכוכית מוזכרים גם בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב." (הסעודה החגיגית ולא הסעודה האחרונה אך האיזכור לישו המעלה את ששאלת הגוף והרוח משתמע כמובן) אלו מופיעים כאן באיזכור הצנצנות "מזכוכית ונציאנית" האוצרות את האור (אדבר עליו בהמשך) (עמ 128).

ב"כוח האחר" מדברת יהודית הנדל על הספרים שקרא בעלה שוב ושוב. מובא שם סיפורו של טורֶה המסון, בנו של קנוט המסון, לייפציג 1940, כפי שסיפר לה בעלה וכפי שהוא במקור ואני רוצה להביא דווקא את המקור כי הוא המעסיק את המחברת - "...תראה, טורה, אני רוצה, כשאמות, שלא יקברו אותי, אני רוצה שישרפו אותי, ושבתוך הצנצנת הזאת האפר שלי יהיה מונח. – אני יודע שהתחלתי לבכות, אבא ליטף אותי, מבוהל, על השערות ואמר: זה לא כל כך גרוע, אתה לא צריך לבכות בגלל זה, כל האנשים מוכרחים פעם למות, ותראה כמה שיפה הצנצנת... אולי גם אתה רוצה שישרפו אותך כשאתה פעם תמות? אבל עד אז יש עוד הרבה זמן, אתה יודע, אתה לא חושב שהצנצנת יפה? ...(40)

ואולי המוות אינו הליכה אל האין, אלא באמת מטמורפוזה במעגל היקום. הברוש המת, "אולי הוא יהיה כלי נגינה." אמרה האם (129) "כיוון ששום חומר אינו הולך לאיבוד בעולם..." אומרת הדמות ב"הסעודה החגיגית של ידידתי ב.", (עמ' 90).

"מה ידעתי אז? מה אני יודעת היום?"

שאלת מפתח זו על היבטיה השונים כבר הוצגה כאן. מותה של האישה בשמלה הלבנה הוא אשר פתח את פצע הגעגועים לאם שמתה בצעירותה. אבל הסיפור מציג גם תשובה, אלא שזו אינה פשוטה, היא תשובה שעיקרה – קבלה. קבלת אי ההבנה.

התשובה לשאלה הרטורית  ניתנת באמצעות שפת הסימנים הפזורים לאורך הסיפור, זוהי תשובה הדומה ברוחה לתשובת אלוהים לאיוב (המנוסחת גם היא בדרך של שאלות).

אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ;    הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע;    אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ;   אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.

(איוב לח)                             

אלא שכאן נוכחות האלוהים מתגלה באמצעות הרדיו והטלביזיה ובאמצעות דמותו החוצנית-חייזרית של הבחור הדומה למזוודה. הופעתו עונה על כאב מות האם המעורר התבוננות בחיים מחוץ לעצמם, בבחינת מה שרואים משם, לא רואים כאן.

חומת סין הנראית מחוץ לכדור הארץ, הארבה, השמש על מחזורי כתמיה, שירת הלווייתנים - התבוננויות אלו הן בבחינת הזרה  על החיים מחוץ לעצמם, הזרה המולידה תובנות. בדומה לשאלות אלוהים לאיוב, כך שאלותיו של הקריין, מלמדות על תחושת אי-ההבנה וחוסר השליטה שלנו על היקום. וכי מה הן 70 שנה וכמה מגוחכת היא הקביעה כי "הקורונה של השמש נעלמה" (ואולי משום כך כיבתה המספרת את הרדיו?). התבוננות בתופעות אלו מלמדת אותנו כי אנו בסך הכול גרגיר ביקום, סיפור בלי כתובת,  וכי עלינו לדעת זאת.

מאידך ובה בעת, קווים מחברים בינינו לבין היקום, בינינו לבין הלווייתנים, בין האדם לכלב, בין האדם לשמש, קווים ומחזורים, גדולים ועצומים ובלתי נתפסים, אבל קיימים - "...תשעים אחוז של האור כל כך הרבה שנים כל כך הרבה דורות..." מצטטת המספרת את בעלה צבי מאירוביץ'.

לכאורה, אנו גרגיר, אולם היות האדם פנומן ביקום, היותו גרגיר נושא זיכרון הממשיך ומצטבר - יוצר משמעות ונוכחות. כוחו של האדם בהצטרפו אל האנושות, מאפשר את בנייתה של חומה הנראית אף מן החלל. היחד וההמשך מלמדים כי לא לשווא היינו כאן, גם אם נִשָכַח ונִמּחֵק כפרטים. בלכתנו הותרנו זיכרון, שיחה שתימשך עם יקירינו , הצטברות אור נצחית. סיפור עם כתובת.

"אמרתי שלא הפסקתי את השיחה" אומרת המספרת, שיחת האדם עם מֵתָיו, שיחת האדם ביקום ועם היקום . שיחה זו היא המאפשרת את היווצרותו של השביל הלבן התלוי כקשת של פיוס בסיום הסיפור.

1. ד"ר "פנינה שירב", להוראת הסיפור "סיפור בלי כתובת", להוראת הסיפור "סיפור בלי כתובת"
2. ד"ר רחל צורן, הקול השלישי, הוצאת כרמל 2000