הצעת שלושה היבטים להתבוננות בסיפור :

 ההיבט המימטי- ייצוגי 

ההיבט הפסיכולוגי -אישי

ההיבט המוטיבי- תימטי

פרק א

ההיבט הפסיכולוגי -אישי של הסיפור

היבט זה בודק בעיקר את הקשר בין הביוגרפיה האישית של היוצר לבין כתיבתו וזאת מתוך מטרה ספרותית  " לגעת"  באמת של הטקסט ושל הגיבור ולא מתוך חטטנות או מציצנות [2].

אני סבורה שהכרת הביוגרפיה של הסופרת מהותית מאוד להבנת סיפוריה.

אתמצת את עלילת הסיפור – "סיפור בלי כתובת" [3].

בבוקרו של יום שישי תל-אביבי , שטוף שמש , נגשת המספרת העדה לחנות העיתונים , שם היא עדה לארוע שמתרחש : שתי נשים עומדות בתור לקניית עיתון. האחת צעירה יחפה והשניה גברת לבושה לבן מלווה בכלבה. הגברת בלבן מעשנת ואפר הסיגריה שלה נושר ,שלא במזיד, על רגלה היחפה של הבחורה. זאת פותחת במתקפה מילולית בוטה על האישה בלבן ולא מרפה ממנה עד שהיא מתמוטטת ומובלת לבית החולים שם היא מתה.

המספרת חוזרת במהלך השבת שלוש פעמים לבית-החולים  והיא מתארת באופן מוזר את כלבה של הגברת ההולך אחריה ואינו מניח לה.

במהלך אותה שבת עולים בה זכרונות וקטעי מחשבות אשר למראית עין אין קשר ביניהם ובין ההתרחשות בסיפור.

לסיפור אין סיום מובהק: הוא מסתיים באחד מביקוריה של הגיבורה בבית החולים.

המספרת בסיפור זה היא מספרת מתוודה: לביוגרפיה האישית שלה, לעולמה הפנימי, ולזיכרונותיה של המחברת יש מקום מרכזי בסיפור.

תחושותיה ובעיקר פחדיה מושלכים על אלמנטים שונים בסיפור. מבחינה זאת אלמנט המימזיס – החיקוי קיים ביצירה כהשלך לעולמה הפנימי של הדמות.

יש תחושה לכל אורך הסיפור שהמספרת- המחברת "משוטטת" בתוך נפשה המיוסרת, משהו רודף אותה וטורד את מנוחתה.

הסיפור משחזר באמצעות טכניקה של אנלוגיה טראומה שהמחברת עברה בנעוריה: אמה נפטרה ממחלת הטיפוס. 

הגברת בלבן מאופיינת אפיון אנלוגי לאמה ולכך אתייחס בהמשך.

המספרת מזכירה בסיפור פרט ביוגרפי: היא התגוררה בעיר נשר, ליד בית-הקברות.

בטקס בו הוענק לסופרת פרס ביאליק נשאה דברים ואמרה [4]-

"אנחנו גרים בנשר בצריף ארוך וצר, כאמור ליד בית הקברות המוסלמי…למדתי לדעת שאולי כל סופר סוחב את הפצע שלו בהר ומן הפצע הזה הוא בא… יש לי זיכרון רחוק, מכאיב, אישי מאוד, ביוגרפי משירתו של ביאליק: אמי מתה כשהייתי נערה צעירה, עוד גרנו אז בנשר והיא מתה מטיפוס בבית-חולים בעפולה בת ארבעים. אבא היה עייף ובקשתי אותו ללכת לישון . נשארתי אתה לבדי בלילה ולפנות בוקר מתה.

ליד החדר בו מתה הייתה מרפסת פונה אל גן יפה מאוד. הגן היה מלא אור… עד היום אני זוכרת את האור."

מדהים ומצמרר היה לראות  כיצד "מעתיקה" הנדל את אותה חוויה אישית טראומטית קשה שעברה אל תוך סיפורה[5]-

"זה היה לפנות בוקר כשהלכה. היא הייתה בת ארבעים כשהלכה,  אז לא ידעתי כמה הייתה צעירה…  הייתי אז לבדי אתה באותו לפנות בוקר. המרפסת הייתה מלאה אור. הגן היה מלא אור…  עד היום אני זוכרת את האור. "

דברים אלו אומרת המספרת על אמה בה היא נזכרת לאחר שצפתה באירוע הטראומטי של מות האישה בלבן.

האם הצעירה הולכת, נעלמת מחייה של הגיבורה .

על אמה המתה אומר סבה [6]-

"היא לא מתה , אמר אבי-אבי, היא רק הלכה."

יש כאן הדחקה כנראה של המוות על ידי הגדרתו כהליכה.

המחברת לא זוכה להיפרד רגשית מאמה.

לאורך כל הסיפור קיימת אנלוגיה בין האישה בלבן לאמה של המספרת . הצבע הלבן מאפיין את שתיהן : הגברת לבושה לבן והאם מתוארת כמסתרקת מול ראי קטן מוקף מסגרת לבנה. מותה של האם מואר באור יום לבן.

המוות גם הוא מאפיין את שתיהן . חפצי שתיהן מובאים לזיהוי ויש משהו מאוד אינטימי    – קרוב  בקשר בין המספרת לאישה בלבן ובין המחברת לאמה בזמן מותן.

היא חווה מקרוב ובאופן טראומטי את המוות של שתיהן.

על רקע זה אנו מבינים את ההתנהגות המוזרה של הגיבורה ששלוש פעמים במהלך השבת חוזרת לבית החולים לבקר את האישה בלבן, גם אחרי מותה.

ברור מהו הכוח המכוון את דרכה לשם.

היא חוזרת לשם על מנת להיפרד פרידה מאוחרת מאמה.

יש תחושה של סגירת מעגל, של שחרור . היא כאילו מתירה רק עכשיו לאמה ללכת אל מותה.

קיים גם יסוד פסיכולוגי בחזרה שלה לבית החולים . ייתכן שתחושת אשמה וייסורי מצפון על כך שעמדה מן הצד ולא נחלצה להושיע את האישה בלבן גורמים לה לשוב לבית החולים , אך השיבה שלה היא שיבה מאוחרת. הגברת בלבן מתה.  היא ניצבת חסרת אונים מול מותה כשם שישבה באותו לילה בנעוריה, חסרת אונים מול אמה הגוססת.

בסיפור קיימים יסודות ביוגרפים נוספים. המספרת מזכירה בשיחת טלפון עם חברתה את הטיול שערכה עם צבי[7] בעלה אשר בעודו בחיים התקשתה לפנות אליו בשמו הפרטי[8].

היא מזכירה את צבי בהקשר של טיול שערכה בוונציה. הם טיילו בשוק המקומי ושם נמכרו עיני זכוכית ובדולח של בעלי-חיים. עיניים בוהקות ואדומות.

כך גם מתוארות עיניו של הכלב של האישה בלבן. יש משהו מאוד דימוני בתאורים אלו.

מקומו של בעלה בסיפור שולי ולכן לא התמקדתי בפאן הביוגרפי הקשור אליו, אבל בקובץ סיפוריה של הנדל  "הכוח האחר" , אשר נכתב לאחר מות בעלה, יש לבעלה הצייר צבי מאירוביץ מקום מרכזי.

חשוב להדגיש שלאורך הסיפור נזכרים מתים נוספים , חלקם נושאים אופי ביוגרפי וחלקם אופי עיתונאי. לדוגמא, בתאור חדשות הטלוויזיה בהן היא צופה מתוארת נפילתו של חייל בלבנון . אמו המצולמת המקוננת עליו מתוארת כך [9]- " האם קרעה את ידיה מעצמה".

יש כאן תאור קשה של אבלות קורעת לב , של מצוקה קשה , של קושי להתמודד עם מוות .

יש כאן השלך  לקשייה של הגבורה בהתמודדות עם המוות.

בסיפור זה, כמו בסיפורים אחרים של המחברת[10]  אנו מבחינים בהלך רוח אלגי מאוד.

במרכז סיפוריה בדרך-כלל מאופיינת גיבורה החווה חוויה קשה, כשהחוויה יש לה ממד של שחרור.

בסיפור זה העדות הטראומתית להתמוטטותה של הגברת בלבן מאפשרת לגיבורה להיפרד, להשתחרר מאמה.

אנו רואים שהנושא הרשמי-הגלוי של הסיפור הוא לא סיפורה של הגברת בלבן אלא כיצד כיצד סיפורה משפיע על נפשה של הגבורה.

אנו רואים , עם כן, שזיהוי הפרטים הביוגרפים של המחברת בסיפור , מאיר את הסיפור כסיפור אישי של פרידה מאוחרת של המחברת מאמה המתה.

להמשך