שמחנו לראות שבעקבות ההודעה בחוזר מפמ"ר מאוגוסט 2003 שבשנת תשס"ה תישאל בפרק הסיפור שאלה ספציפית על "סיפור בלי כתובת" מאת יהודית הנדל (1) נשלחו ל"חדר מורים לספרות" שלושה מאמרים של מורים שכתבו על הסיפור. מומלץ מאוד שתיכנסו ותקראו מאמרים מעניינים אלה. מאמר אחד נכתב ע"י רבקה בודנשטיין, המאמר השני נכתב ע"י רנה פרנקל ואילנה אריאלי ומאמר נוסף נכתב ע"י שלמה הרציג. למען האמת, אם היו מאמרים אלה נכתבים לפני שהתפרסמה תוכנית יום העיון היינו מציעים לכותביהם להציג את קריאותיהם. במאמרים אלה תמצאו דברים נוספים רבים על אלה שייאמרו על ידי.

הדרך שבה אני קוראת את הסיפור מבוססת, בעיקרה, על פרשנותו של פרופ' דן מירון במאמר שהתפרסם בספרו "הכח החלש"(2). ד"ר פנינה שירב קוראת את הסיפור קצת אחרת. ההחלטה להציג בפניכם את שתי הקריאות תואמת את מה שאומר ע.עוז במאמר "למה לקרוא ספרות": "אין שני אנשים שקראו את אותו הספר. וזה לא במקרה, זה לא מפני שאתה קראת היטב ואת לא קראת כל כך טוב ו/או להיפך, אלא מפני שזו הפקה שונה"(3).

התגובה הראשונה שמעוררת קריאת "סיפור בלי כתובת", וזו תהיה ודאי תגובתם של תלמידים, היא "זה סיפור זה?" (בנוסח דברי הגששים "זה רדיו זה?"). התגובה הזאת מתעוררת בגלל מבנה הסיפור שהוא – לכאורה – קולאז' של אפיזודות שאין ביניהן קשר סיבתי הדוק.

הסיפור פותח בסצנה המתרחשת ביום שישי בחנות העיתונים, סצנה שהמספרת עדה לה: בחורה שקצף על שפתיה תוקפת בזעם עצום ובצעקות וולגריות אשה בשמלה לבנה העומדת ומעשנת כשלידה כלב קטן. הבחורה מאשימה את האישה בשמלה הלבנה ששרפה לה את הרגל כשכיבתה את הסיגריה. למרות בקשות הסליחה החוזרות של האישה בלבן אין הבחורה מרפה ממנה עד שהיא נופלת על הכסא בפולטה אנחה רפה ונלקחת באמבולנס לבית החולים. הכלב הנאמן רץ אחרי האמבולנס כשהוא מיבב בלי הפוגה.

האפיזודה השנייה בסיפור היא הליכתה של המספרת לבית החולים, שבחצרו היא רואה את הכלב, והתעניינותה במשרד בית החולים בגורל האישה, שאותה אין היא מכירה כלל, אישה אלמונית שבארנקה  אין שום כתובת.

אפיזודה זו מעלה את השאלה: מה מניע את המספרת להתעניין כל כך באישה האלמונית?

גם לאחר שנאמר לה בביה"ח שהאישה הגיעה מתה הולכת המספרת לביה"ח פעמיים  נוספות : עמ' 128 – "למחרת (כלומר בשבת) הלכתי שוב לבית החולים"; עמ' 130 - "למחרת (כלומר ביום ראשון) הלכתי שוב לבית-החולים".

עולה השאלה: מה מניע את המספרת לחזור וללכת לבית החולים גם כשנודע לה שהאישה מתה? האם היא נמשכת לדעת מה עלה בגורלו של הכלב?

בקריאה ראשונה לא ברור כיצד קשורה לסיפור מותה של האישה בשמלה הלבנה האפיזודה המתארת את הבחור עם הווקמן, שאותו פוגשת המספרת בחזרתה הראשונה מביה"ח; ומדוע רואה המספרת בעיני רוחה את הכלב הולך אחריה מת למרות שהבחור אומר "אין פה שום כלב"; ומה פשר אמירתה "כיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח" (עמ' 128); ומדוע היא נזכרת בכך שהמצרים היו נוגעים בעיני המת ובפיו וככה ביקשו להחזיר לו את חושיו?

הקריאה הראשונה מעלה שאלות נוספות: מדוע מתארת המספרת את מהדורת החדשות בטלויזיה, מהדורה הפותחת בדיווח על מכת ארבה באפריקה ושחרור אסירים בפיליפינים וממשיכה בתיאור הלוויה של בחור שעלה על מוקש בלבנון? ומדוע היא נזכרת, לאחר צפיה במהדורת החדשות, בפול צלאן שגופתו צפה על פני הסינה? וכיצד מתקשרת ההיזכרות בצלאן להיזכרות בנסיעה לאי שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר אל הציפורים?

מדוע, בחזרה הביתה מהר מהליכתה בפעם השניה לביה"ח ("עשיתי לי מהר קפה והדלקתי מהר את הרדיו" (עמ' 129) כשהיא שומעת ברדיו על קישוט העיר בפורטוגל בפרחי נייר היא עוברת תחנה ומרותקת לדברים הנאמרים על רוח השמש וסוגרת את הרדיו כשנאמר שהיתה תקופה של שבעים שנה בלי כתמי שמש (כלומר – בלי פליטת אנרגיה מהשמש)?

תמיהות נוספות מעוררים האוקסימורונים בתאור הכלב: "גופו הקטן היה גדול והוא הלך מת" (עמ' 126) "כיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח" (עמ' 128).

בנוסף לכל התמיהות האלה המתעוררות בקריאה ראשונה של הסיפור (תמיהות שאני מציעה לעודד תלמידים להעלותן) מטרידה השאלה: כיצד מתקשרת להתרחשויות בהווה הסיפורי (האפיזודה בחנות העיתונים והאפיזודות של הליכותיה החוזרות של המספרת לביה"ח) האפיזודה של היזכרות המספרת במות אמה, שהתרחש לפני שנים? (עמ' 128-129).

באפיזודה זו בולטת החזרה על המלה "הלכה", שבה משתמש סבה של המספרת באמרו על האם "היא לא מתה, היא רק הלכה". הפועל "הלך" חוזר פעמים רבות גם בתאוריו של הכלב "הוא הלך מת, כיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח". בהבחיננו בקשר בין מות האם, שלדברי הסב "הלכה", ובין הליכתו של הכלב המת אנו חושפים את מבנה העומק של הסיפור, הקושר את כל האפיזודות להיזכרות המספרת במות אמה לפני שנים. בהיזכרות המספרת במות האם בולט גם ציון הפרט השולי כביכול בדבר הלאכה הלבנה שצפתה את לוח העץ של הראי שמולו היתה האם מסתרקת, פרט המתקשר לצבע הלבן, שהוא המאפיין המרכזי של האשה בחנות העיתונים. הצבע הלבן, המתקשר בזכרונה של המספרת ליום שבו מתה אמה, משתמע גם מהתאור "המרפסת היתה מלאה אור, הגן היה מלא אור".

רבקה בודנשטיין במאמרה וכן רינה פרנקל ואילנה אריאלי במאמרן ב"חדר מורים לספרות" מצטטות את הדברים שאמרה יהודית הנדל בטקס חלוקת פרס ביאליק על מות אמה: "אימי מתה כשהייתי נערה צעירה, עוד גרנו אז בנשר והיא מתה מטיפוס בביה"ח בעפולה בת ארבעים. נשארתי אתה לבדי בלילה ולפנות בוקר מתה. ליד החדר בו מתה היתה מרפסת פונה אל גן יפה מאוד. הוא היה מלא אור... עד היום אני זוכרת את האור".

האור והלאכה הלבנה המופיעים בזכרון המספרת בהקשר לסצנת המות של אמה אנלוגיים ללובן שמלתה של האשה שהתמוטטה בחנות העיתונים. האנחה הרפה שפולטת אמה לפני מותה אנלוגית לאנחה הרפה של האשה בלבן, הנופלת על הכסא בחנות העיתונים.

אפיזודה זו של היזכרות במות אמה היא, אם כן, המפתח להבנת הקשר בין האפיזודות השונות בסיפור.

לדברי דן מירון המרת המלה "מתה" במלה "הלכה" גרמה לכך שהמספרת הדחיקה את העובדה שהאם מתה. ההדחקה יצרה חור שחור, שהוא קולט ובולע מצוקות ואיננו פולט. בהיותה עדה למותה הפתאומי של האשה בלבן, הפולטת אנחה רפה של כאב (עמ' 124) מתעורר במספרת הזיכרון של מות אמה "היא נאנחה אנחה רפה אחת" (עמ' 129) ביום שטוף אור. מצוקת האבל, שבעטיה של ההדחקה הובלעה כבחור שחור, פורצת כעבור שנים, כשהיא עדה למוות הפתאומי של האשה בלבן.

כשהמספרת רואה במהדורת החדשות בטלויזיה את האם השכולה הקורעת את ידיה מעצמה (עמ' 127) מתעוררת בה התובנה שיש לתת ביטוי לאבל ולא לכסות על הכאב באמירת "קדוש קדוש", כפי שעושה בלוויה הרב שעיניו מכוסות במשקפי שמש גדולים (עמ' 128), וכפי שעשה סבה בתגובתו למות אמה (עמ' 129).

בהיזכרה בנסיעה לאי שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר אל הציפורים נזכרת המספרת בדברים שאמר צבי: "זה מפני שהזכוכית חזקה מול לחץ היא כל כך שבירה" (עמ' 128). העמידה מול הלחץ מובילה, בסופו של דבר, לשבירה. מות האשה בלבן, שעורר את ההיזכרות במות האם, היה הנקודה בה נפרצו ונשברו חומות ההדחקה.

התובנה שיש לתת ביטוי לכאב, לפלוט את המצוקות, באה לידי ביטוי באפיזודה שבה היא מרותקת לדברים שנשמעים ברדיו על השמש הפולטת רוח שמש וסוגרת את הרדיו כשנאמר שהיתה תקופה שהקורונה של השמש נעלמה. עתה, עם התעוררות התובנה שיש לתת ביטוי לכאב שהודחק, היא אינה רוצה לשמוע על האופציה של מצב שבו אין מפלט לאנרגיות.

"כיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח" אומרת המספרת על הכלב הנאמן של האשה בלבן, אותו היא רואה בעיני רוחה גם כשלמעשה אינו הולך בשדרה. מות אמה מלווה אותה כשם שהכלב לווה את האשה בלבן. האוקסימורון "גופו הקטן היה גדול" מבטא את הפרדוכס של המוות: גם אם הוא נראה קטן וחסר חשיבות, כפי שנתפס מותה של האשה האלמונית ע"י הזרים הסובבים אותה, וביניהם הרופא המביט במספרת "בחיוך זגוגיתי חסר מבע" כשהוא מספר בסתמיות שהאשה מתה, המוות הוא גדול ורב משמעות לגבי מי שהוא מוסיף והולך אחריו לנצח.

מות האם הולך אחריה לנצח, אך שחרור ההדחקה פותח בכל זאת דרך להמשך החיים, כפי שמסתבר מסיום הסיפור, שבו מדומים העצים לראשי קוץ לבנים. הזכרון של המוות הלבן מכאיב כקוץ, אך בכל זאת תלוי מעל העצים שביל לבן צר, שביל המפלס דרך בתוך המוות.

החיים נמשכים גם לאחר מותם של אנשים קרובים.

לאחר שהמספרת רואה בטלויזיה את הלוויה של החיל היא נזכרת בפול צלאן (עמ' 128), ומעלה סברה תמוהה: "השוטרים בפאריז ודאי קללו כשמצאו את גופתו צפה על פני הסינה". סברה זו, שהשוטרים כעסו על פול צלאן שהתאבד (כלומר, החליט לנטוש את החיים), אינה אלא השלכה של תגובת הכעס של המספרת כילדה על אמה ש"הלכה", לדברי הסב, כלומר – נעלמה מרצונה, נטשה.

את הכעס על אמה, שהאשה בלבן היא בת דמותה, משליכה המספרת – לדברי מירון – על הבחורה הוולגרית התוקפת בגסות את האשה בלבן באפיזודה הפותחת את הסיפור. בחורה זו, שהמספרת מתארת בהקצנה את קולה הגס, את הרוק בצורת קצף קמחי, את אצבעות רגליה הפסוקות בצורת גבעולים לא סימטריים, מעוררת רתיעה. תאור מוגזם זה של גסות הבחורה הזועמת משקף לדברי מירון את רתיעתה של המספרת מהכעס שלה עצמה, כילדה, על האם ש"הלכה".

הערה: שלמה הרציג, במאמר שפרסם ב"חדר מורים לספרות", טוען שהתאור "היא המשיכה לצעוק בקול ניחר, מסובבת את ידיה סביב גופה, מבטה דולק לפנים ולאחור, כאילו יש לה שני ראשים, זה שלפנים וזה שלאחור" (עמ' 123) מעלה על הדעת את דמותו המרושעת של קרברוס, הכלב המיתולוגי, השומר על השאול. לדברי הרציג, בעוד שכלבה הגלוי של האשה בלבן הוא המימוש האולטימטיבי של האמרה הידועה "הכלב הוא ידידו הטוב והנאמן של האדם", הרי שהכלב המדומיין המרחף מעל לדמותה של הבחורה הקשוחה והאכזרית, שומרת "המוסר" ו"החוק", מהווה סמל של עוינות והתנכרות אנושית חסרת לב.

בחזרתה הראשונה מביה"ח הולך ליד המספרת בחור "ארוך וסגור כמזוודה" עם ווקמן ואומר "מיליון אנשים בנו את חומת סין, וזה הדבר היחיד שרואים מן החלל" (עמ' 127). מה הפונקציה שממלאת אפיזודה זו במארג הסיפור? מאמירותיו של הבחור, הסותרות את דברי המספרת שהולך אחריה כלב, משתמע שהכלב ש"רואה" המספרת אינו אלא השלכה של עולמה הפנימי. אולם בנוסף לכך מעלה תאור הבחור הסגור כמזוודה, שאזניות הווקמן מנתקות אותו מהסביבה, את נושא הניכור והזרות.

המושג "מיליון אנשים" מנוגד לתפיסה הרואה את האדם כפרט, כישות בעלת ערך סגולי. האשה בלבן נתפסת ע"י הסובבים אותה כפרט חסר משמעות, בלתי ניתן לזיהוי, בלי כתובת (כתובת כמטונימיה לזהות). האנשים בחנות העיתונים ואנשי בית החולים מתנכרים לאשה האלמונית, והיחיד שמתייחס אליה באכפתיות הוא הכלב, שצערו העמוק על מותה גורם לכך שהוא יורק את דם ליבו. המספרת מתעניינת, אמנם, בגורל האשה לאחר שהתמוטטה, אך מעורבותה קשורה בזכרון הפרטי שעורר בה מות האשה.

"סיפור בלי כתובת" אינו, אם כן, רק סיפור על מהלך פסיכולוגי שעוברת המספרת המגיעה לתובנה בדבר שחרור של הדחקות והשלמה עם טראומות שארעו בעבר. זה בו זמנית גם סיפור על בדידותו האקסזיסטנציאלית של האדם, הנתפס ע"י הזולת כאלמוני שאין לו כתובת. זה גם סיפור על אדישות כלפי הזולת, על ניכור.

סיפור חייה ומותה של האשה האלמונית הוא סיפור בלי כתובת, אין לו נמענים, אין מי שמתעניין בו (ובה) מלבד המספרת שמוות זה מעורר בה את זכרון מותה של אמה. בעצבה את סיפור מותה הסתמי של האשה האלמונית מעניקה לו הנדל כתובת, היא ממענת אותו לקוראים. הקוראים שהסיפור "מגיע" אליהם אינם יכולים להשאר אדישים כלפי ההתייחסות המנוכרת לזולת.

כשהודענו שבקיץ תשס"ה תישאל שאלה ספציפית על "סיפור בלי כתובת" נשמעו טענות של מורים שהסיפור מדכא. בפתיחת יום העיון קראתי את דבריה של שולמית הראבן על התפיסה הפרחונית של החיים(4). אכן, אין ב"סיפור בלי כתובת" תפיסה פרחונית של החיים. זה סיפור המעוגן במציאות שבה המוות הוא חלק מהחיים. אם נרצה לגונן על תלמידינו מפני מציאות זו וננסה לטייח ולהרגיע, כמו האם בשירו של זך "אני שומע משהו נופל"(5) המנסה להרגיע את הבן באמרה "שום דבר, זה רק הרוח", לא ניתן מענה לשאלות הנוקבות ששואל הנער "אבל מדוע, מדוע", שאלות שאין עליהן תשובות אמיתיות. הרוח שמט את התפוח. זו עובדה, זה סדר עולם שנערים ונערות תוהים על פשרו. ניטיב לעשות דווקא אם לא ננסה לטייח.

טענה נוספת שטענו מורים היא שהסיפור קשה בגלל המבנה שלו. המבנה הקולאז'י של הסיפור אכן מעלה קשיים, שרצוי שהתלמידים יצביעו עליהם. אך דווקא מבנה קולאז'י זה, שפשרו מסתבר כשאנו מובילים את התלמידים לראות כיצד נקשרות כל האפיזודות לאפיזודה של ההיזכרות במות האם, יכול להיות נקודת מוצא מצויינת להוראת יצירה שמעבר לרובד הגלוי הכאוטי שלה מצוי רובד עמוק הממשמע גם את מה שנראה, על פניו, חסר פשר.

"זה  סיפור זה"? ישאלו קרוב לוודאי תלמידים לאחר קריאה ראשונה. "זה באמת סיפור החושף את נבכי נפשו של האדם, ולא קשקוש עיתונאי" – יאמרו התלמידים לאחר שנלמד אותם לגלות את מה שמסתתר מעבר לגלוי. אם נצליח לפקוח את עיניהם לראות זאת נשיג את אחת המטרות החשובות ביותר של הוראת ספרות.

הערות

(1)    הנדל יהודית, "סיפור בלי כתובת", בתוך כסף קטן, הקיבוץ המאוחד, 1988

(2)    מירון דן, הכוח החלש – עיונים בסיפורת של יהודית הנדל, הקיבוץ המאוחד, 2002

(3)    עוז עמוס, "למה לקרוא ספרות", מאזניים ס"ג, יולי-אוגוסט 1989

(4)    הראבן שולמית, "ליפות את המציאות", בתוך משיח או כנסת, דביר, 1987

(5)    זך נתן, שירים שונים, הקיבוץ המאוחד, 1984