אילנה אריאלי ורינה פרנקל

א. פתח דבר
ב. המספרת והאם
ג. הכלב בסיפור ומשמעותו
ד. הלך נפש- הרהורים, זכרונות, אפיזודות
ה. קשר ותקשורת
ו. שם הסיפור
נספח מס' 1 – נושא המוות ודמות האם ביצירות אחדות
ביבליוגרפיה מומלצת

א. פתח דבר

קובץ הסיפורים "כסף קטן" ליהודית הנדל עוסק ברובו בנושא המוות. מתוארות בו סיטואציות מגוונות של עימות עם מוות: מקרי מוות, לוויות, מצבות, שיח אבלים ומנחמים, מנהגי אבלות וכדו'. בסיפורים עולה זיקה מורכבת ולעיתים תמוהה בין חיים למוות, בין החי למת, זיקה החושפת זכרונות כואבים, חשבון נפש ו"התחשבנות" עם אחרים, חיים או מתים.

הסיפור החמישי בקובץ, "סיפור בלי כתובת" (עמ'  123- 130) מספר על מוות חטוף ובלתי מובן של אישה אלמונית, המוביל את המספרת לזיכרון כואב על מות אימה הצעירה. נושא נוסף בסיפור הוא ניכור בין בני אדם, אטימות אנושית.

העלילה הפותחת את הסיפור היא סיפור מותה של אישה בלבן. זהותה אינה מתגלה, והאישה נשארת אלמונית. האירוע עצמו קצר: בצהרי יום שישי ליד חנות עיתונים אישה בעלת כלב כיבתה סיגריה על רגליה היחפות של בחורה קולנית ובוטה. הבחורה תוקפת בגסות ובהיסטריה את האישה. האישה מתנצלת, מבקשת סליחה, מחווירה, והבחורה ממשיכה בצעקותיה ומניעה באופן מוזר את גופה ואבריה. האישה בלבן היא על סף עילפון, מבקשת פעמיים טלפון ואינה נענית, מבקשת כסא, נאנחת אנחה רפה של כאב, מתמוטטת ומובלת באמבולנס לבי"ח "איכילוב", ושם מוצאת את מותה.

במהלך הריב בין הבחורה ההמונית לאישה איש אינו מתערב ואינו מנסה להרגיע או לעזור. שניים בלבד מתייחסים רגשית לאישה: הכלב הקטן שלה, המגלה אמפתיה אדירה כלפי גבירתו ומתייסר בייסוריה והמספרת. 

המוות החטוף של האישה הזרה מרגש ומזעזע את המספרת, שהייתה עדה לאירוע והפכה במהלך הסיפור לדמות ראשית.

היא מבקרת שלוש פעמים בביה"ח לתהות על גורלה ועל זהותה של האישה שנפטרה. מתברר, שלנפטרת אין כתובת (עמ' 125), ואין מי שיזהה את הגופה ויובילה לקבורה. ה"מזהה" היחיד הוא כלבה הנאמן, שאינו מש מביה"ח.

בריב הבוטה בין הבחורה לאישה החלשה והחיוורת, ובמהלך ביקורי המספרת בביה"ח בולטת אדישות בני-אדם לסבל הזולת. מוכר העיתונים, עוברי אורח, ואפילו המספרת, העדה להתרחשות, אינם מתערבים בויכוח. הצוות הרפואי בביה"ח - הרופא והפקידה- גם הם אינם מזועזעים מהמוות היתום, ותשובותיהם למספרת סתמיות ועייפות. הבעיה היחידה, שמעסיקה אותם היא הזיהוי והקבורה. בסופו של דבר, האישה נשארה אלמונית, וכך תם סיפור חייה בלי כתובת ובלי זהות.
גם הכלב נעלם.

האירוע עם האישה בלבן מוביל את הקורא אל הנושא המרכזי של הסיפור- דיאלוג עם המוות ועימות המספרת עם מות אימה.  המספרת, הנמשכת אובססיבית לגורל האישה ולפיענוח זהותה חווה יומיים של זכרונות, הרהורים ואפיזודות, הנקרים בדרכה הרגשית. חוויות אלה קשורות באופן סמוי וגלוי אל מות אימה, סיפור בלתי פתור, שהתרחש לפני שנים, כשהמספרת הייתה ילדה. האם וזכרון מותה מופיעים במפורש לקראת סוף הסיפור (עמ' 129-128). המוות, הכאב ואולי גם הכעס שהצטבר בלב המספרת במשך השנים משמשים מפתח לזיקתה הייחודית למוות החטוף של אישה אלמונית.

ב. המספרת והאם

מות האם מתואר כבלתי צפוי, ילדה לבדה מול מוות של אם צעירה. המון אור במרפסת ובגן (אולי רמז לדמותה המלאכית של האם שנסתלקה), האם נאנחה אנחה רפה אחת והלכה אל מותה. הסב אומר:" היא לא מתה…היא רק הלכה". השורש ה.ל.ך בהקשר זה מרמז לגבי הבת על תחושה של נטישה כואבת, הלכה כאילו מרצונה. שבוע האבל היה, כנראה, מקוצר בגלל החג "יום ראשון יום אחרון ותוקעים בשופר". היה זה מוות פתאומי, שניסו להעלימו מהילדה התוהה והנבוכה, ולא היה אבל נכון, המאפשר להתמודד עם האובדן, להתרפק בגלוי על הגעגועים, לפתוח את הכאב ולרכך את הפחד מהמוות.

זכרון מות האם הוא רכיב ביוגרפי בסיפור.  י.הנדל בטקס חלוקת פרס ביאליק מספרת על מות אימה: "אימי מתה כשהייתי נערה צעירה, עוד גרנו אז בנשר והיא מתה מטיפוס בבי"ח בעפולה בת ארבעים. נשארתי איתה לבדי בלילה ולפנות בוקר מתה. ליד החדר בו מתה הייתה מרפסת פונה אל גן יפה מאוד. הוא היה מלא אור…עד היום אני זוכרת את האור".

כמה דומה הסיפור לאמת!

נחזור לסיפור. מה זוכרת המספרת על אימה ועל הקשר ביניהן? מה יודעת ומה לא תדע לעולם? הזיכרון ברובו קשור לשיחות, שהתנהלו בין האם לבת על מוות ופחד ועל המסתורין שבמוות. הם גרו בנשר ליד בית הקברות (עובדה ביוגרפית), הילדה פחדה מהמתים ומהמצבות. והאם הרגיעה: אין צורך לפחד מהמתים, אין מה לפחד מהמצבות, הן עשויות אבן. הבת חשה, שיש חיים באבן ושואלת, האם הרוח משנה את האבן? תשובת האם: "רק הזמן". במהלך ההיזכרות מעלה המספרת שאלות על הגיל שלה ושל אימה, אז ועכשיו, שאלות שקל למצוא להן תשובות. קודם לכן היא מציינת שאימה הייתה בת ארבעים. המספרת תוהה, היכן חפציה האישיים של האם, לא נותרו לה דברים להיאחז בהם.

הזכרונות על האם בחייה ובמותה מעוצבים לרוב בדיאלוגים קצרים בין האם לבת ובשאלות, שהבת שואלת את אימה ואת עצמה. ייתכן, שתבנית "שאלתית" זאת היא דרך עיצוב, הממחישה סיטואציה של תהייה והדחקה ושאלות ללא מענה. הבת נזכרת בתשובת האם: "את חושבת שלומדים את זה…תביטי בחלונות כשהם סגורים, אמרה". סגור- ללא מענה, מודחק, חונק. הסגירות מבקשת פתחים. והמספרת המבוגרת מוסיפה: "החורים האלה השחורים, קולטי המצוקות".

מות האם כמו מות האישה האלמונית מוסיף להיות "חלונות סגורים".

בין הזכרונות על האם יש זיכרון יוצא דופן, מות עץ הברוש שליד הצריף שלהם. האם אמרה, שאולי הוא יהיה כלי נגינה פעם. עץ יבש הוא חזק. ההשתמעות האפשרית היא שלעיתים המוות אינו סוף. חיותו של הברוש תישמר בכלי ובמנגינות. יש בכך אמירה מנחמת על דרך קיום לאחר המוות וגם על כוח שיש במוות. והרי האדם הוא עץ השדה!

ההתעניינות האובססיבית של המספרת במות האישה הזרה היא מעין עיבוד מאוחר של האבל על מות האם. זוהי הזדמנות רגשית להיזכר באם, בחייה, בדבריה ובמותה ולחזור להתאבל עליה. אמנם גורל האישה בלבן אינו פותר את תעלומת מות האם אבל הוא מקרב את המספרת לחוויות העבר שנדחקו, כנראה, בגלל גילה הצעיר ובהשפעת המשפחה. המפגש עם מוות דומה מאפשר לבת התמודדות מחודשת ופרידה מאוחרת מאימה ואולי סגירת מעגל.

הקישוריות בין שני מקרי המוות יוצרת מעין אנלוגיה בין מות האם למות האישה. שתיהן נאנחו אנחה רפה טרם מותן, המוות של שתיהן חטוף ולא ברור, הבהירות משותפת לשתיהן- הצבע הלבן (שמלת האישה) ובדומה לו הלכה הלבנה של מראת האם והאור. מתברר, שכל מה שיודעת הבת על מות האם אינו רב ממה שהיא יודעת על מות האישה הזרה. ההקבלה בין שני מקרי מוות אלה מעמיקה תובנה, שהיא מעבר לשני המאורעות האלה והיא- עד כמה מסתורי ובלתי מובן הוא מעמד המוות. מות האישה מחזק את דבר האם שהבת זוכרת: "את זה אין לומדים". המוות ממשיך להיות "חלונות סגורים" ו"חורים שחורים".

נושא המוות ודמות האם מופיעים גם ביצירות אחרות של יהודית הנדל וכדאי  לעיין בהן. (ראה נספח מס' 1).

ג. הכלב בסיפור ומשמעותו

"יש חיות שימים ולילות אינן גורעות עין מן הגופה"
                                              ("המכתב שהגיע בזמן", עמ' 112)

הכלב מלווה את הסיפור מתחילתו ועד לסופו. יש לו תפקיד חשוב ברובד הגלוי והסמוי של הסיפור. בתחילת הסיפור מוצגת אישה בעלת כלב קטן. הבחורה קוראת לו כלב גדול, ובדיעבד מתברר, שהוא אכן גדול באנושיותו.

במהלך  האירוע בולטות התנהגותו ורגישותו של הכלב. דבקותו באישה, תגובותיו הפיזיות והרגשיות, עיניו, קולותיו- כל אלה מבטאים את סערת נפשו, ייסוריו ואהבתו לאישה עד כלות. הוא הולך ומת בצמוד למותה. במהלך הריב הקולני הכלב אינו מרפה מהאישה, לופת אותה בפיו ובטלפיו, נצמד אליה ומייבב מרה. מבצע תנועות חדות וסיבוביות הממחישות את חרדתו. לעיתים הכלב מתואר כעומד זקוף על שתי רגליו האחוריות, כאילו היה בנאדם, וקרסוליו עדינים ורזים. הכלב מלווה את האישה לבית החולים, למרות העובדה שהאמבולנס ננעל בפניו. בפקחותו, הוא מזהה את המספרת המגיעה לביה"ח, ואחר כך כאילו מבין את רצון הרופא והולך איתו בשקט לחדר המתים "לזהות" את האישה שלו. פניו, קולו, גופו ובעיקר עיניו, האדומות כדובדבנים, והרוק הדמי הניתז מפיו מבטאים בעוצמה את כאבו הנורא.

הכלב "הולך ומת" לנגד עינינו. ולבסוף פשוט נעלם.

האירוע האחרון בסיפור, סמוך מאוד לסיומו, קשור בכלב. האם מת? האם נקבר? השאלה נענית בתשובה מכוערת של הפקידה בביה"ח, שעל כלבים מתים צריך לשאול בעירייה.

התנהגותו ודבקותו באישה עומדים בניגוד אירוני להתנהגויות של ניכור אצל בני אדם, החל בבחורה ההמונית וכלה בצוות הרפואי בביה"ח. בולטת אנושיות החיה מול אטימות האדם. באמצעות הכלב נמתחת ביקורת על האדם והחברה. מתברר, שמותר הכלב מן האדם.

אנלוגיה בין הכלב לבחורה  ההמונית

לאנלוגיה בין הכלב לבחורה ההמונית יש חשיבות בהבליטה את אטימות האדם מול אנושיות הכלב.

דמיון:

• הבחורה והכלב הם משתתפים פעילים באירוע. הבחורה מעוררת את הריב הקולני ופוגעת באישה, והכלב מנסה באינטנסיביות לגונן עליה. (בתוך הדמיון מצוי גם השוני).
• היא צועקת והוא מייבב ומשמיע קולות מוזרים.
• שניהם פעילים פיזית: מבצעים פעולות גופניות "סיבוביות"- הבחורה מסובבת את גופה, ידיה וראשה, והכלב מבצע "סיבובי בורג". הגוף של שניהם מבטא את סערת נפשם.
• אצל שניהם מתוארות הרגליים. רגליה גדולות וגסות, ואצבעותיהן מפושקות כגבעולים, והיא רוקעת בהן בכעס. והכלב- קרסוליו דקים והוא עומד לעיתים על רגליו האחוריות כאדם. (שילוב של דמיון ושוני).
• הקצף הקמחי על שפתיה וסנטרה וליקוק הלשון מזכירים תנועות כלביות; גם אצל הכלב מוזכר הרוק, שהפך לטיפות דם.

שוני:
ראינו, שבתוך רכיבי הדמיון מצויים גם רכיבים של שוני.

• ההבדל הגדול ביניהם הוא ברגישותם ובהתנהגותם כלפי האישה. גסותה, קולניותה ואטימותה של הבחורה לתגובות האישה ולחולשתה עומדים בניגוד  מוחלט לרגישות הכלב, לדאגתו ולהיותו קשוב לרחשי גבירתו.
• הבחורה ממיתה, והוא מנסה לגונן ולהחיות.
• היא דוחה, והוא מעורר אמפתיה.
• היא "כלבית", והוא אנושי.

היבט נוסף על הבחורה ההמונית

המספרת מתארת בהרחבה את העימות בין האישה בלבן לבחורה ההמונית, כשהעילה לריב היא כיבוי סיגריה על רגליה היחפות של הבחורה. הקורא מנותב על ידי המספרת לצדד באישה בלבן, המצטיירת כעדינה ואצילית, ולהסתייג מאוד מהבחורה ההמונית. אך למרות העמדה הלא-אמפתית כלפי הבחורה ודימוי הופעתה החיצונית והתנהגותה לזו של כלב (1) ניתן להצביע על קשר בין המספרת לבינה. המספרת כועסת על תגובתה הזועמת של הבחורה גם משום שהיא מזדהה עימה. גם היא (המספרת) "נכוותה" מהיעלמותה הפתאומית של אימה, ואף על פי שהמעשה לא נעשה בכוונה, היא תפסה אותו כנטישה, שהטביעה חותמה על חייה הבוגרים. (2)

מוטיבים ומאפיינים אחרים בסיפור והתחברותם אל הכלב

הכלב מתחבר אל מוטיבים ואל מאפיינים אחרים בסיפור.

1. השורש ה.ל.ך:

השורש ה.ל.ך מופיע בסיפור למעלה מעשרים פעם.
שלוש פעמים בקשר לאם , כש"הלכה" ולא מתה.
חמש פעמים בקשר למספרת- בתיאור "הליכתה" הלוך ושוב מבית החולים לביתה.
 עשר פעמים בציון "הליכותיו" של הכלב, תרתי משמע.

האם זה מקרי?

השורש ה.ל.ך מצורף בעברית לניבים המציינים מוות: הלך לעולמו, הלך לבלי שוב, הלך
בדרך כל הארץ/כל בשר ועוד. כלומר, יש קשר בין הליכה למוות.

פחד המוות ופתאומיותו גורמים לסבא וגם למספרת להתייחס למות האם כאל "הליכה". 
יש בכך משום הדחקת הסופיות שבמוות. למילה "הלכה" מתלווית נימה של נטישה, הליכה מרצון ולא מתוך כורח.

השורש ה.ל.ך מחבר את האם למספרת. שתיהן הלכו, הולכות. בתיאור המסלול לביה"ח ובחזרה הביתה מוזכרת המילה "הלכתי" חמש פעמים. זוהי הליכה של ממש וגם הליכה בעקבות המוות.

השורש ה.ל.ך ממלא תפקיד נוסף. שורש זה הוא גרעין המילים תהליך, מהלך, הלך נפש, הקשורות כולן להתרחשות הנפשית של המספרת. "הליכתה" לביה"ח ולשורשי עברה היא תהליך ומהלך המלווים בהלך נפש מיוחד. הליכתה בשדרה ובמסלול בין ביתה לביה"ח הוא מסעה לתוך עצמה.

כאמור, השורש ה.ל.ך נצמד עשר פעמים אל הכלב. הוא מופיע בריכוז רב מאז ביקורה  הראשון של המספרת בביה"ח ונמשך עד לסוף הסיפור.  ריבוי הפעמים של שורש זה לגבי הכלב מרמז על הזדהותו עם האישה שמתה ועל הליכתו לקראת מותו. באופן מעניין מאוד,

השורש ה.ל.ך והמשתמע ממנו מחברים בין המספרת לכלב. שניהם הולכים לביה"ח והכלב ילך אחריה לנצח. המספרת מרגישה שהכלב הולך אחריה כל הזמן (עמ' 127-126) למרות התעקשותו של בעל הווקמן  ש"אין פה שום כלב".

 "חשבתי שכדאי ללכת הביתה. אבל הכלב המשיך ללכת אחרי מת. אמרתי לעצמי שכיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח".

"מאחורי אילם וסבלני הלך הכלב. גופו הקטן היה גדול והוא הלך מת" (עמ' 126).

המוות שילווה אותה תמיד מומחש בעזרת המטאפורה של הכלב ההולך. הכלב המת מסמל מוות, והליכתו בעקבותיה מסמלת את הקשר התמידי שיהיה בינה לבין המוות.

הקשר הרגשי והגורלי שחשה המספרת כלפי הכלב משקף דמיון ביניהם. שניהם, כל אחד ממניעיו, נצמדו אל האישה בלבן והלכו בעקבות מותה. בשניהם מקנן המוות. ואולי דמיון  נוסף: שניהם כאילו נעזבו באופן בלתי צפוי על ידי אנשים יקרים להם ויודעים את כאב  האובדן והפרידה.

הכלב בסיפור מסמל ערכים אנושיים ובתוכם גם את המוות.     

2. צבעים

בסיפור מוזכרים צבעים אחדים: חורים שחורים, עיני זכוכית אדומות, ירוקות, צהובות. אולם הצבעים נושאי המשמעות ביותר הם: הלבן והאדום.

הצבע הלבן צמוד לאישה בלבן - שמלתה לבנה, והיא חיוורת. ייתכן, שהצבע הלבן מבטא את חפותה והוא גם רמז מקדם למותה. גם האם מתקשרת לצבע הלבן: המראה, האור. בסוף הסיפור יש תיאור יפה של העצים, והצבע הלבן בולט בו. "העצים היו גבוהים ומחודדים בדומה לראשי קוץ לבנים ושביל לבן  היה תלוי מעל העצים". זהו המשפט החותם את הסיפור. חתימת הסיפור בצבע לבן ובשביל צר הקרוב לשמיים מבטאת נימה אופטימית לעומת ה"חורים השחורים" הכואבים. אמנם קצות העצים מדומים לראשי קוץ וזה דוקר אבל יש גם פתח לתקווה, השביל התלוי הוא צר אבל הוא לבן. יש בכך פתח לפתיחות משחררת, לאור, לתחושת פיוס לאחר התהליך הנפשי שחוותה המספרת.

הצבע האדום מתקשר בעוצמה לכלב. "עיניו אדומות כשני דובדבנים אדומים", ובצאתו מחדר המתים "מגרונו ניגרו טיפות דם". הצבע האדום מבטא את דמו השותת ועומד בניגוד חריף ללובן האישה.

3. אוקסימורונים

האוקסימורון הוא סוג של מטאפורה. צירוף לשוני, המחבר הפכים וסתירות לכדי מושג חדש השונה במשמעותו ממשמעות מרכיביו. הקיום האנושי והקוסמי אינו חד מימדי, הוא מורכב, יש בו סתירות, הפכים וקוטביות. היכולת לחבר את הכוחות הסותרים מאפשרת את ההתמודדות עימם. האוקסימורון מבטא מהות קיומית רבת סתירות וגם את היכולת להתקיים בתוכה.

יש בסיפור אוקסימורונים אחדים: חלקם קשורים בכלב; רובם מנוסחים כאוקסימורון ובאחרים משתמע האוקסימורון.

הכלב קטן גדול. "גופו הקטן היה גדול והוא הלך מת" (עמ' 126).

• הכלב חי מת.
• הכלב הוא בעל חיים אבל אנושי יותר מבני אדם.
• העצים מרעישים ושקטים.
• עץ יבש הוא חזק.
• הזכוכית יפהפיה והצנצנות מכוערות.
• הזכוכית חזקה מול לחץ ולכן היא שבירה (3) .
• החלונות- סגורים.
• הארבה מכלה (ממית) אך גם מזין (מחיה).
• יש תקשורת רבה- וקשר אין. (ניגוד שאינו מופיע כצירוף לשוני).

4. אנלוגיות

האנלוגיות הן מאפיין חשוב בסיפור.

דוגמאות:

• הכלב מול הבחורה ההמונית.
• הכלב מול בני אדם.
• אנלוגיה מסוימת בין הכלב למספרת.
• האישה בלבן – אימה של המספרת.
• אנלוגיה מרומזת בין המספרת לבחורה ההמונית.

לסיכום:

הכלב הוא "דמות מרכזית" בסיפור. "חי ומת" הוא מלווה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. הוא מתקשר למרבית הדמויות ומתחבר לרוב אמצעי העיצוב בסיפור. באמצעותו נמתחת ביקורת על בני אדם. הוא מסמל את המוות ואת התקיימותו הנצחית בלב המספרת.

ד. הלך נפש- הרהורים, זכרונות, אפיזודות

כפי שכבר צוין, הלך נפש אינטנסיבי של המספרת מוביל אותה (ואותנו) ממות האישה בלבן אל המוות הרחוק של אימה. רוב ההבזקים שמאירים ומעירים את תודעתה נראים בקריאה ראשונה כמנותקים זה מזה, אולם הם מתקשרים בצורה גלויה וסמויה לשני הנושאים העיקריים בסיפור: המוות שאין לו פשר ומענה, ניכור ואדישות בין בני אדם. נמנה בקצרה כסדרם בסיפור הרהורים ואפיזודות ונבדוק את התקשרותם לנושאי הסיפור.

1. בחור עם ווקמן וטי-שירט אדומה מהלך לבדו בשדרה הריקה כשהווקמן מחובר לאוזניו. שני דברים מודגשים בו: הדבקות בווקמן, הסוגר אותו בתוך עצמו, והתפעלותו הגדולה מהחומה הסינית. שני אלה מבטאים ניתוק. הבחור מחובר רק לעצמו ולווקמן שלו. כמו שנאמר:"ארוך וסגור כמזוודה". (עמ' 127).
2. מעשי הכלב, המלטף את האישה בפיו ובטלפיו, מזכירים למספרת את מנהגי החניטה ושימור המת על ידי המצרים הקדמונים. הם חנטו את הגופה ואת נשמת המת. היזכרות זו קשורה במוות ומבטאת יחס של כבוד לצלם האדם ולרוחו. ניסיון לגבור על המוות, להחיות את המת ולהנציחו (עמ' 127).
3. חדשות הטלוויזיה- המספרת בוחרת לציין שלושה דיווחי טלוויזיה: מכת ארבה בדרום אפריקה, שחרור אסירים בפיליפינים ולוויה של חייל שנהרג בלבנון ( עמ' 128-127 ). האם וכיצד מתקשרות הידיעות הראשונות לענייני הסיפור? מכת הארבה מבטאת קשר מוזר בין מוות לחיים. הארבה מכלה את השדות והרעל שפיזרו ממית את הארבה, אבל האפריקנים חוגגים כי הם ניזונים ממנו. עולה ניגוד מוזר, אירוני: הארבה ממית, מת ומחיה.
   שחרור האסירים בפיליפינים אינו מתואר, אבל עצם הזכרתו קשורה למוטיב של "סגור פתוח". הם שוחררו, יצאו לחופשי.
   חשוב ונוגע ללב הוא הסיפור על לוויית החייל שנהרג בלבנון. לוויה קשה וקורעת לב, התפרצות אדירה של כאבה של האם, הצועקת, מניפה ידיה, כורעת לאדמה ואוכלת ממנה. הרב אומר :"קדוש קדוש" ו"אל מלא רחמים". מסביב חם מאוד. הרגש והאוויר לוהטים. יש הרגשה שהמספרת מזדהה עם אבל כזה. כך צריך להתאבל ולכאוב. מוזרים במקצת הם הנכבדים שנכחו. מחו זיעה, ומשקפי שמש גדולים לעיניהם. נוכחים,אבל "תופסים מרחק".
   הקשר לנושא ברור, יש לנו כאן דוגמא למוות נורא ולאבל מוחצן של האם. ומצד אחר מרומז ניכור של הנכבדים. 
4. ההיזכרות בפול צלאן*  (עמ' 128). (4)
   המספרת מהרהרת על האישה שמתה ותוהה, אם מישהו זיהה את גופתה. היא חושבת גם על הכלב ופתאום נזכרת בפול צלאן.
   השאלות המטרידות את המספרת לגביו הן: האם היו על גופתו הצפה בנהר סימני זיהוי? ומה היו תגובות השוטרים שמצאוהו? שאלותיה מתרכזות בפרטים שוליים נוספים, כגון: האם היו עליו ניירות, מאיזה גשר קפץ, האם היה זה ביום או בלילה, בקיץ או בחורף?
   במבט ראשון, תמוה בעיני הקורא שהעיקר – הסיבות להתאבדות- אינו מעסיק את המספרת כלל, אבל מסתבר שדווקא שאלותיה על פול צלאן מתקשרות היטב לנושא הסיפור, התמודדות עם מוות אלמוני, שפרטיו אינם ידועים. המספרת חייבת לדעת מתוך כפייתיות את התשובות על השאלות ומתקשרת לברר אותן אצל חברתה בחיפה. לחברתה יש גרסה שונה משל המספרת למות צלאן והיא מתמקדת בסיבה- חוסר יכולתו לחיות- ולא בפרטי ביצוע ההתאבדות והזיהוי.
   הפרטים החסרים למספרת על מות אימה בעבר הרחוק ועל האישה האלמונית שמתה עכשיו מטרידים את מנוחתה ומצאו ביטויים בשאלותיה על מותו המעורפל של פול צלאן.
   יתכן, שהזכרת הגופה הצפה בנהר פעמיים מקבילה לביטוי "הלכה" המופיע פעמים אחדות ביחס למות האם. בשני המקרים קיים פחד להשתמש במילה המוחלטת "מוות".
   הניסיון לדמיין את תגובת השוטרים ("ודאי קיללו", עמ' 128) משחרר אולי אצל המספרת כעס עצור על היעלמותה הפתאומית והבלתי מוסברת של האם. מות האם צף בתת תודעתה של הבת למרות השנים הרבות שחלפו מאז.
5. זיכרון אסוציאטיבי מוזר במקצת הוא הביקור עם צבי בעלה בוונציה ובאי שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר עם הציפורים (עמ' 128).
   מוזכרות צנצנות זכוכית מכוערות, העשויות מזכוכית יפהפיה ובתוכן עיניים צבעוניות מבדולח. לדעתנו, נודף המוות מתמונת עיניים זאת. הן מלאכותיות, מנותקות מהפנים. 
   אולי עיני הכלב האדומות כדובדבנים עוררו זיכרון זה. ואולי המבט הזגוגיתי וחסר המבע של הרופא ב"איכילוב". עיני הכלב שותתות הדם ולמולן עיני הרופא חסרות המבע מופיעות באותו עמוד (עמ' 125) ובולט שם הניגוד בין החיה הסובלת לאדם האטום.
   הטיול בוונציה מתקשר לביקור המתוכנן באי, שבו פרנציסקוס הקדוש (5) דיבר אל הציפורים (עמ' 128).
   על פרנציסקוס יש אגדה האומרת שהוא דיבר עם הציפורים ונשא לפניהן דרשה. האגדה "הדרשה לציפורים" מוסרת את דברי פרנציסקוס לציפורים על השגחת הבורא עליהן, ומתארת את שירת הציפורים, המתפזרות בצורת צלב לכל ארבע כנפות הארץ להפיץ את תורת אלוהים בעולם. יש באגדה קשר נפלא בין אדם לטבע ולחי ושוררת הרמוניה בין הציפורים לעולם וביניהן לאדם. הציפורים מממשות בעצם קיומן את תורתו של פרנציסקוס. הן משוללות כל קניין ומפקירות עצמן להשגחת האל. המספרת שואלת  פעמיים על הציפורים ולא מתואר הסיור באי. אבל עצם הזכרת פרנציסקוס ודרשתו היא אי של תמימות ויופי בתוך הזכרונות הכואבים ואווירה של קיום מפויס והרמוני.
6. חדשות ברדיו: המספרת מזכירה שני דיווחים מעניינים ומיוחדים . האחד – קישוט העיר בפורטוגל בהמוני פרחי נייר ובתחנה אחרת שיחה על תופעה קוסמית , כתמי השמש והרוח הסולרית (עמוד 123 – 130) .
   ראוי לציין שחדשות רדיו אלו מובאות בסיפור לאחר ההיזכרות העמוקה במות האם. המספרת, שהייתה בביה"ח, חוזרת הביתה ומציינת: "הלכתי מהר הביתה, עשיתי לי מהר קפה והדלקתי מהר את הרדיו". מה פשר המהירות החוזרת שלוש פעמים ברציפות ? אולי הצורך הבהול להסיח את הלב והדעת מהדיאלוג הכואב והאינטנסיבי עם מות האם. לברוח למשהו רחוק. הבהילות ניכרת גם בצורך שלה לעבור תחנה לאחר החדשה הראשונה ולכבות את הרדיו לאחר החדשות המפחידות על השמש בהילות הפעולות מחפה על הפחד להישאר לבד עם הזכרונות.
   
   כיצד מתקשרות חדשות הרדיו לעולמה הרלוונטי של המספרת?

פרחי הנייר:

מישהו סיפר, שבפורטוגל קישטו את העיר בעשרות אלפי פרחים של נייר "כל הבתים, כל האנשים וגם עמודי החשמל". פרחי הנייר מקורם במנהג פורטוגלי. בימים עברו הייתה פורטוגל מעצמת דייג וצייד ימי. הימאים היו מתקבלים על ידי נשותיהם ואנשי עירם בפרחים, אבל חלקם לא חזרו. אז התפתח מנהג בקרב נשות הימאים – ביום מסוים בשנה לקשט את העיר כולה בפרחי נייר , וזהו מעין טקס זיכרון לימאים שלא שבו.  פרחי הנייר הם מלאכותיים, מתים, נייר הוא עץ מת, בניגוד לפרחים האמיתיים, בהם קיבלו את פני השבים החיים. שפע פרחי הנייר מתקשר לנושא המוות בסיפור.

השמש:

המספרת עוברת תחנה בתקווה למצוא שידור על נושא שונה ונקלעת להרצאה על כתמי השמש.
כתמי השמש הם תופעות וולקאניות טבעיות שחלות על השמש ומאפשרות פליטת אנרגיה. השמש היא כדור גז לוהט עטוף במעטפת גזית כמעין כתר (קורונה). טמפרטורת המעטפת גבוהה מאוד, והשכבות החיצוניות שלה נשפכות החוצה ללא הרף, וזוהי תופעה המכונה רוח השמש. המחזור של כתמי השמש הוא בן אחת עשרה שנה. לפי דברי המרצה ברדיו, הייתה תקופה של שבעים  שנה בלי כתמי שמש, כלומר, ללא פליטת אנרגיה.
המספרת כועסת ומכבה את הרדיו. מה פשר התגובה הרגשית החזקה ? במהלך הסיפור היא עוברת מעין שינוי – מהדחקה רבת שנים לצורך עז לפרוק את המעמסה הרגשית ולפולטה. לכן היא כועסת בשומעה, ששבעים שנה לא הייתה פליטת אנרגיה.
כך מתקשר אירוע חיצוני, הקשור במערכת השמש ובתהליכים בטבע, לתודעה הפנימית של המספרת ומכתיב את תגובתה.

לסיכום:

בחנו את הרלוונטיות, לעיתים גלויה ולעיתים קצת מעורפלת, של "שרשרת האפיזודות" ומצאנו, שלמרות תחושת הפיזור והניתוק יש חוט המחבר את הפרטים לאחדות של תחושה ומשמעות. האחדות מבטאת את התהליך, שעוברת המספרת בהתמודדות חוזרת עם המוות.

הערה דידקטית: במהלך הלמידה אין הכרח לדון בכל הפרטים, אפשר לבחור במשמעותיים ביותר לטעמם של המורה והתלמידים. 

ה.  קשר ותקשורת

אפיזודות חשובות בסיפור קשורות לאמצעי תקשורת. מציאותם בסיפור אינה מקרית. התקשורת מגוונת, חובקת עולם, זמינה בבית, לעיתים מסייעת לאדם בחייו. אבל למרות העושר התקשורתי ואולי בגללו יש פגימה ביחסים בין בני אדם, והמסקנה היא: הקשרים האנושיים רופפים למרות הריבוי התקשורתי.

דוגמאות:

המפגש הגורלי והממית מתרחש בחנות עיתונים, הוותיק באמצעי התקשורת המופיעים בסיפור. לדברי הרופא בביה"ח לא היו עיתונים.

טלפון – האישה בקשה פעמיים בלחש טלפון ולא נענתה. בין המספרת לחברתה התקיימה שיחה טלפונית בעניין פול צלאן, אולם זו הופסקה וחלו בה אי-הבנה ושיבוש.

ווקמן – הבחור בשדרה מקושר היטב אל הווקמן שלו, שניהם כמקשה אחת. למרות "מכשיר הקשר" הצמוד ואולי בגללו הוא מנותק מהסביבה וחי בתוך עצמו.

טלוויזיה – מביאה למספרת חדשות מקצווי העולם – פיליפינים, אפריקה וגם ישראל. החדשות המעניינות אינן מצליחות להסיח את דעתה מהאישה.

הרדיו – מביא חדשות מפורטוגל ואפילו מהשמש הרחוקה. לבסוף המספרת מכבה את שתי תחנות הרדיו.
אכן, התקשורת בסיפור מגוונת והיא אמצעי נוסף לבקר באופן סמוי את החברה. תקשורת – יש ויש, וקשר – אַין. אכן, אירוניה.
סיפור תקשורתי פנטסטי הוא האגדה על פרנציסקוס הקדוש, שנשא דרשה לפני הציפורים. הסיפור מבטא קשר בין אדם לטבע, לחי והרמוניה.

ו.  שם הסיפור - הכותרת

תפקידה של כותרת הוא לכוון את הקורא אל הנושא המרכזי של היצירה, היא מפתחת אצל הקורא ציפיות, שלאורן הוא מתבונן בסיפור, מרמזת על העומד להתרחש או להשתמע בסיפור. יש כותרות, המפנות את הקורא אל הדמות הראשית או אל מוטיב מרכזי, שבאמצעותו נחשפת משמעות הסיפור (על פי ג. שקד, "על ארבעה סיפורים", הסוכנות היהודית, תשכ"ו).

משמעות הכותרת

כדאי לשוחח עם תלמידים על ציפיות מהכותרת ולדחות את הדיון בה לשלב מתקדם בלמידה.

הכותרת בסיפור זה מכוונת את הקורא להתרחשות מרכזית, לנושא מרכזי ולמשמעות הסיפור. כתובת היא מקום מגוריו וחייו של אדם, כוללת ארץ, עיר, רחוב ועוד. מקום המגורים מבטא גם את השתייכות האדם לתרבות ולציבור מסוימים. הכתובת, אם כן, אינה רק אלמנט טכני אלא רכיב חשוב בזהותו של אדם.

בדיקה במילון מרחיבה את הפרשנות למילה "פשוטה" זאת: אימרה, מטבע לשון, סיסמה, פתגם, כותרת, שם קצר הנרשם בראש סיפור או מאמר, מילים או סימנים חרותים ועוד. יש גם ניבים ידועים, המכילים את המילה "כתובת": הכתובת הייתה על הקיר, לכל כדור יש כתובת, אין (או יש) כתובת למי לפנות, כתובת קעקע ועוד. לדעתנו, הפירושים המתאימים ביותר לסיפור לבד מהפירוש הבסיסי הם: כותרת, שם יצירה, מקום שניתן לפנות אליו בבקשת עצה, עזרה או תשובה.

המילה "כתובת" מופיעה פעמיים בסיפור בקשר לאישה בלבן.  הרופא בביה"ח (עמ' 125) – "הוא אמר שאין כתובת.... שום כתובת לא הייתה". "כתובת" מופיעה גם בקשר לכלב: "פניו עצובים ורזים והעלים עשו עליו כתובת קעקע" (עמ' 127).

אכן כנאמר, לאישה אין כתובת, ולא ניתן לזהותה. מדוע, אם כן, הסיפור לא נקרא "אישה בלי כתובת", כותרת הקולעת ישירות לתוכן הסיפור ולנושא חשוב בו? השם הנתון מרחיב ומעמיק את המשמעות והמסר של הסיפור: לאישה אכן אין כתובת, אך לא רק לה ! למספרת, לכלב, אולי גם לפול צלאן ולאימו של החייל שנהרג בלבנון – לכל אלה אין כתובת לפנות אליה כדי לקבל תשובות. אין מען כי אין מענה. אין למי לפנות ואין את מי להאשים. יש רק שאלות . מדוע דברים קרו כפי שקרו ? כיצד מתמודדים עם כאב ? האם אפשר לחיות עם המוות ? האם ניתן לפתוח את "החלונות הסגורים"? ורבות הן השאלות והמצוקות.

משמעות המילה "כתובת" היא גם "כותרת" . דהיינו, "סיפור ללא כותרת", ללא שם. משמעות שם הסיפור היא ההיעדר! האין.

מעניין, שאף על פי ש"אין כתובת" מוזכרים בסיפור מקומות רבים: האירוע התרחש בתל אביב, ביה"ח הוא "איכילוב" ליד "שדרות דוד המלך". חברתה של המספרת גרה בחיפה והמספרת גרה בעבר בנשר ליד בית קברות. ויש גם מקומות רחוקים: פריז, ונציה, דרום אפריקה, פיליפינים, פורטוגל, ואפילו השמש. המון מקומות, אבל לאישה אלמונית בודדה ולאחרים בדומה לה אין כתובת. האדם חי, מתמודד ומת לבדו.

כמו שיש תקשורת – ואין קשר,
כך יש מקומות רבים – ואין כתובת.

לסיום, הסיפור "סיפור בלי כתובת" הוא סיפור המשקף דיאלוג פנימי של המספרת (הבדויה ואולי גם הביוגרפית) עם עצמה באמצעות מפגש עם מוות של אישה זרה. המפגש מעורר בה מחשבות אסוציאטיביות שונות שלכאורה אין בינן קשר, אך החיבור ביניהן הוא פתיחת הפצע של העבר – מות אמה.

***

נספח מס' 1 – נושא המוות ודמות האם ביצירות אחדות

נושא המוות הוא נושא מרכזי בסיפור; הארתו מתוך יצירות אחרות של הנדל, יש בה כדי להעשיר ולתרום להבנת הסיפור.
דמות האם ומותה ונושא המוות מוזכרים בסיפורים נוספים בקובץ "כסף קטן". בראיון ב"הצופה" (מתאריך 13.5.1988,  מס' 6 ברשימה הביבליוגרפית) מספרת הנדל: " כל אדם סוחב איתו בחיים וביומיום את מתיו …החיים לא הסתיימו במותם, הם חיים הלאה בנו… אימי, למשל, מתה בילדותי. עשרות שנים לא כתבתי עליה, ולפתע בזמן האחרון היא מתגנבת לכל סיפוריי".

דוגמאות לנוכחות האם בסיפורים אחדים מתוך "כסף קטן"

• בסיפור "נמוך, קרוב לרצפה" מוזכר מות האם. האם הייתה צעירה במותה והסיפור מתמקד באב, שאיבד לאחר שלושים שנה גם את אשתו השנייה והוא מתלבט בדבר מקום קבורתו. ליד מי משתי הנשים ייקבר לאחר מותו? העיסוק במוות ובקבורה מרכזיים בסיפור. גם האב מת לבדו, מצאוהו מקופל כמו כרית מת על הרצפה. הסיפור מתחיל ומסתיים בתמונת האם , שהבת תולה בדירתה החדשה, לאחר שעזבה את חיפה.  "אימי הביטה משם מאוד צעירה…כל יום היא נראית יותר צעירה" (עמ' 26). אולי גם זו דרך קיום לאחר המוות.
• בסיפור "איך הכרתי את אצ"ג" תופסים זכרון האם החיה ודמותה מקום מרכזי. אצ"ג מזהה את המספרת, שאינו מכיר אותה, בשל דמיונה המפליא לאימה בצעירותה. אצ"ג ראה את האם רק פעם אחת לפני שנים, התרשם ממנה עמוקות ולא שכח את דמותה. הסיפור מאיר את עוצמת דמות האם וייחודה.
• בסיפור "המכתב שהגיע בזמן" שעוסק גם הוא במוות ובאבל, ישנה התייחסות אל חשיבות האבל והחוכמה במנהגיו. וכך נאמר בשיח האבלים והמנחמים (עמ' 113) : "מנהגי האבלות הם מנהגים חכמים. יש שבעה, אחר כך שלושים, אחר כך שנה ואת המצבה שמים בשלושים. זה כבר זמן". " ראש החוג אמר, שזה מבוסס על ניסיון של דורות ולכן יש בזה חוכמה, הוא אמר שהניסיון האנושי הוא חוכמה".
• כבר צוין לעיל, שיש יסודות ביוגרפיים ב"סיפור בלי כתובת". ראוי להוסיף, שיסודות ביוגרפיים מפוזרים בכל סיפורי הקובץ "כסף קטן". המספרת היא שילוב של מספר בדוי עם מספר ביוגרפי.  (מומלץ לעיין בספר של י. ברלוביץ' "הטקסט המוסף", מס' 2 ברשימה הביבליוגרפית).

"הכוח האחר"/ יהודית הנדל, 1984.

הספר "הכוח האחר" נכתב אחרי מות צבי מאירוביץ', בעלה של הנדל והוא מספר בעיקר על דמותו. בספר מוזכר מותו של צבי, המתואר גם כן כמוות חטוף. "שאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה והוא אמר, אחר כך ואחר כך היה רק מותו." (עמ' 25).
פחד המוות, געגועים למת והחיים עם המוות ולידו מוזכרים בצורות שונות בספר זה. הנדל מצטטת משפט שבעלה נהג לומר: "מיום שעמדתי על דעתי העסיקה אותי רק מחשבה אחת, איך אפשר לחיות, כשיודעים שבכל יום אפשר למות". (עמ' 22).
מסתבר, שאפשר לחיות וגם ליצור!

ב"כוח האחר" מתייחסת הנדל אל האבל ואל החיים לאחר מות אדם יקר "האבל אינו אלא אופן של געגועים. אולי האופן האכזרי ביותר של געגועים. ולא מפני שהם חסרי תקווה אלא להיפך. מפני שאין הם יכולים להינתק מן התקווה. לאמיתו של דבר גם ילדים עושים זאת. הם מבקשים שהפצע לא ייסגר , שיהיה שותת דם. הם אפילו מגרדים אותו, מעדיפים להיות אומללים ולא לוותר על האהבה" (עמ' 26).
משתמע ממשפטים אלה הצורך באבל ובפתיחת הכאב ושחרורו. צריך לפתוח את הפצע! הסגור מכאיב יותר מהפתוח.

ולסיום (עמ' 26) "אפשר לחיות גם עם אדם מת. מסקנה בלתי אנושית ולא מציאותית זו יכולה להיות בתנאים מסוימים המצב האנושי המציאותי ביותר".

ביבליוגרפיה מומלצת

1. הנדל יהודית, כסף קטן, הקיבוץ המאוחד, 1988
2. הנדל יהודית, הכוח האחר, הקיבוץ המאוחד, 1984
3. ברלוביץ' יפה, הטקסט המוסף, "אישה לאישה מטפורה" (45 – 52), אור-עם, 1992
4. מירון דן, הכוח החלש, "סיפורים עם כתובת", הקיבוץ המאוחד, 2002
5. רתוק לילי, "מי שצריך לאש יחפש באפר", סימן קריאה, 20- 21 , 1990
6. עבודת גמר לתואר מ.א. אוריאלי – גוטל ורד, "לחיות את חייהן, המספרת העדה בסיפוריה של י. הנדל, דיון בקבצים כסף קטן וארוחת בוקר תמימה", אוניברסיטת ת"א, 1997
7. ראיון עיתונאי: גוטקינד – גולן נעמי, שיחה עם י. הנדל "כסף קטן שהוא כסף גדול", הצופה, 13.05.1988
    
   

1.ראה מאמרו של מר שלמה הרציג "כלבי משמרת: עיון בפתיחת 'סיפור בלי  כתובת' מאת יהודית הנדל".

2. ראה מירון דן/ "סיפורים עם כתובת" (מס' 3 ברשימה הביבליוגרפית).

3. מורה לפיזיקה הסביר, שיש מתכות וחומרים קשים וחזקים מאוד אשר שבירים  יותר ממתכות רכות. לרכות יש כוח הסתגלות, השומר על עמידותן. תכונה זו מזכירה את משלי הימון לקריאון, (אנטיגונה, מערכה ג') על כוח ההישרדות של אילן גמיש מול נוקשה ושל ספינה עם מפרש רפוי לעומת מתוח.
תכונות אלה הן גם מטאפורה לאדם. החזק והנוקשה, שאין בו גמישות ופשרה, שבירתו מוחלטת.

4.   פול צלאן- משורר ומתרגם יהודי ממוצא רומני שחי בין השנים 1920-1970. במלחה"ע השנייה 
נשלחו הוריו למחנה השמדה, והוא למחנה כפייה. הטראומה הקשה שעבר הותירה אותו 
אדם פגוע, שחש עצמו נרדף כל חייו. בשנות חייו האחרונות סבל מהתקפי שיגעון.
הוא כתב שירה בלשון הגרמנית, לשון הרוצחים, ונחשב כמשורר הגדול של הלשון הגרמנית
במחצית השנייה של המאה העשרים. נסיעותיו לגרמניה כדי לפרסם את שיריו
ותרגומיו, והמגע עם ארץ זו גרמו לו ייסורים קשים. גם חיי נישואיו עם אשתו הקתולית
והאריסטוקרטית היו סוערים ביותר וידעו טלטלות ופרידות מכאיבות.
ב-19 או ב-20 באפריל, 1970, התאבד פול צלאן על ידי קפיצה לנהר הסיינה,
וגופתו נמשתה ב-1/5/1970.

5. פרנציסקוס מאסיזי, 1182-1226, נזיר איטלקי , מייסד מנזר הפרנציסקנים.  התמסר לצדקה  ולתפילה  וראה בעוני אורח חיים נעלה. פרנציסקוס נודע בענוותנותו ובאהבתו לטבע וב-1980 הוכרז לפטרונה של האקולוגיה.  דמותו מופלאה ויוצאת דופן.