א. "דבר קטן וטוב" - מבנה הסיפור ותוכנו
הסיפור עשוי שלושה חלקים. הוא פותח בהזמנת עוגת יום ההולדת ע"י האם, אן וייס, לבנה בן השמונה, סקוטי. אנו מקבלים את מראה העוגה על כל פרטיה, ומצפים, כמדומה, לקישורה של הכותרת למסיבת יום ההולדת המיוחלת. אולם ההמשך מסמן מפנה: בבוקרו של יום ההולדת נפגע סקוטי ע"י מכונית. לזמן קצר נדמה כי לא ארע דבר מה רציני. הילד קם על רגליו הכושלות, "נראה המום, אך בסדר" (48). אולם בהגיעו לביתו, בעודו מספר את שארע, נשכב הילד על הספה ושוקע בתרדמה. הוא מובהל לבית חולים, ומוצא בו, בניגוד להבטחות הרופאים, את מותו. אין בתחילתו של הסיפור, ולו גם רמז, על המשכו[1]. הציפיות שעוררו הכותרת וחלקו הראשון של הסיפור – מופרכות.
חלקו השני של הסיפור עוסק בימי אשפוזו של סקוטי בבית החולים. חלקו הארי של הסיפור עוסק בהמתנה בת שלושת הימים של ההורים ליקיצתו של סקוטי, המתנה המסתיימת במותו.
המתח נבנה בחלק זה כתוצאה מן הפער בין שאננותו הבוטחת של הרופא לבין המציאות, שנותרת בעינה, דהיינו: הילד אינו מתעורר. זאת ועוד: בטחונו של הרופא מתערער קמעה, ולשונו, בהמשך הסיפור, אינה עוד שאננה כבתחילה. עצם הימשכותה של התרדמה וחוסר יכולתם של הרופאים להסבירה – מגבירים את המתח.
בשלב ראשון ההורים מצפים לכך שהילד "יתעורר ויהיה בסדר" (48). הרופא מרגיעם ומדגיש, כי לא מדובר בקומה. דאגתה של אן גוברת לאחר חצות, כשהילד עדיין שקוע בתרדמה (50). הווארד מרגיעה באומרו ש"הוא יהיה בסדר. הוא יתעורר עוד מעט". הוא מסתמך על הרופא ומביע אמונו בו (שם).
בתחילה קובע הרופא שהילד אינו נתון בסכנה, וכי הוא רק ישן (50). בביקורו מרגיע ד"ר פראנסיס את ההורים בקביעה "הוא בסדר" (51), עם שהוא מוסיף: "הייתי רוצה שהוא יתעורר". אך עדיין הוא בוטח בעצמו בקובעו, שהילד יתעורר בקרוב מאד. אולם כאן הוא משרבב כלאחר יד את המידע, כי לא רק בהלם ובזעזוע מוח מדובר, כי אם גם בסדק בגולגולת ובזעזוע מוח (51). הוא חוזר וטוען כי אין כל סכנה ממשית נשקפת לילד, אך שפתו רפה יותר כשהוא קובע "זאת עדיין לא קומה" (52). הוא מביע בטחונו בכך שיחול שיפור במצב הילד וכי הוא יתעורר "בקרוב מאד". אולם גם למחרת היום הילד אינו מתעורר. בהמשך, כשנלקח סקוטי למיפוי מוח, שוב נאמר להורים, שאין שום סיבה לדאגה. זוהי פרוצדורה רפואית רגילה (53). דאגת ההורים עולה וגוברת, אך גם ביום השני מרגיעם הרופא, שאין "בהחלט שום סיבה" לדאגה. אולם כאן, כשאן מתעקשת לכנות את המצב כקומה – "מתרצה" הרופא ואומר, שלעת עתה יקראו לזה כך, עד שיתעורר (55). עם זאת הוא עדיין מביע בטחונו שהילד "מחוץ לכל סכנה" וכי "כל הסימנים טובים" (55).
אולם הרופאים אינם מצליחים להבין מדוע הילד אינו מתעורר והם חושבים על ניתוח. בשלב זה ברור להם, כי מדובר ביותר מאשר שבר או זעזוע מוח, אך אין הם מבינים את המתרחש (61).
התרדמה ההולכת ונמשכת מגבירה את חששם של ההורים ושל הקורא בדבר מצבו של סקוטי, על אף דברי ההרגעה של הרופא. "אני פוחדת פחד מוות", אומרת אן (59). ניתן לראות בדבריה אלו משום רמז מטרים; בשורת המוות.
המתח מגיע לשיאו כאשר סקוטי פוקח את עיניו (61). לרגע קט אנו נפתים לחשוב, כי צדקו הרופאים בדברי הרגעתם וכי סקוטי מזהה את הוריו. אך כגודל התקווה כן גודל מפח הנפש: סקוטי נופח את נשמתו בצרחה.
התברר, כי היתה טעות בהבחנה (61): הילד לקה באוטם סמוי, מקרה נדיר ביותר. אולי ניתן היה להצילו, אם היו מאבחנים בעוד מועד, אלא ששום דבר לא הופיע בבדיקות או בצילומים שנעשו.
בחלק זה משובץ סיפור קטן נוסף על משפחת פראנקלין, הממתינה לצאתו של הבן מחדר הניתוח (56). רמז מטרים לגבי גורלו הצפוי של סקוטי הוא פטירתו של פראנקלין (60).
עובדה נוספת, העשויה לשמש כרמז מטרים היא לבושו המהודר של הרופא (51, 55). ההדגשה, ש"הוא נראה כאילו זה עתה בא מקונצרט" (51) עומדת בניגוד משווע לסיטואציה מעוררת החרדה. הוא הדין בתיאור: "הוא נראה כאילו זה עתה התגלח" (55). לבושו משדר ניכור ואי אכפתיות למתרחש, למרות מילותיו המרגיעות, ומעורר חשש שמא אין הוא מתייחס לתפקידו כמציל חיים בכובד הראש הראוי. גם נוסח דבריו: "אני מתערב שיהיה שיפור" (52) עלול להגניב חשד ללב; אמנם כוונתו להרגיע בכל מחיר, אך המלה "מתערב" בהקשרה – עשויה לעורר ספקות. חיי אדם אינם מן הדברים שמותר להמר עליהם.
המשכו של חלק זה (שניתן גם להעמידו כחלק בפני עצמו ואז יהיה מספר חלקי הסיפור ארבעה) עוסק במתרחש לאחר המוות. הוא מתמקד בתגובות ההורים השכולים ובפעולותיהם, בתיאור מפגשם עם ד"ר פראנסיס, ובשיחות הטלפון החוזרות, שאין ההורים השכולים מבינים את פשרן.
חלקו השלישי והאחרון של הסיפור עוסק בביקור שני ההורים אצל האופה.
כמסגרת חובקת לאירועי בית החולים ולמוות מופיעים שני ביקורים אצל האופה: הראשון, כנזכר לעיל, לשם הזמנת העוגה. הביקור השני מתרחש לאחר המוות. תחילתו זעם ועימות בין זוג ההורים לאופה, וסופו - פיוס ונחמה פורתא. אולם סיפורו של האופה חודר גם לחלקו האמצעי של הסיפור באמצעות שיחות הטלפון הליליות שלו לבית המשפחה. האופה הנרגז בשל העוגה שנשכחה ושאת תמורתה לא קבל – חוזר ומטריד את הזוג. האם, שחזרה הביתה לשעה קלה, וכל מעייניה נתונים לבנה המאושפז, שואלת בחרדה: "סקוטי?" (58) והקול מעבר לקו מקשה: "את שכחת מסקוטי"? לאחר המוות, בעוד הזוג יושב המום בביתו שוב מצלצל הטלפון וחוזרת השאלה (63). רק לאחר צלצול נוסף מבינה אן מיהו המטריד הטלפוני, והזוג המלא בחמת זעם שם פעמיו למאפייה.
הביקור פותח בעימות קשה ואלים – מילולית וכמעט אף פיזית – ומסתיים, כאמור, ברוח מפויסת, בהתרה.
יש לציין, שהקשר העלילתי בין חלק זה לקודמו הוא רופף. אמנם קארבר טורח ליצור קשר סיבתי בין שני החלקים באמצעות שיחות הטלפון הטורדניות, אולם הסיפור יכול היה לעמוד כסיפור שלם גם ללא חלק אחרון זה. החלק האחרון עומד, מבחינה מסוימת, כסיפור בפני עצמו[2].
דבר זה מקבל את אישורו על רקע ההשוואה בין נוסחו המוקדם של הסיפור, "האמבטיה"[3], לבין הנוסח שלפנינו. בגִרסה המוקדמת[4] והקצרה לא מוזכר מותו של הילד והסיפור מסתיים בדברי האופה בטלפון: "יש לזה בהחלט קשר לסקוטי" (שם, 53). רמז מאיים, שאינו מתפענח בסיפור. לעומת זאת בגירסה הארוכה שלפנינו מוקדש נפח טקסט ארוך יחסית לפגישת בני הזוג עם האופה לאחר המוות. אם מבחינה עלילתית גרידא הסיום אינו הכרחי - הרי ברור שמשמעות הפגישה הזאת היא החשובה לקארבר. גם פשר כותרתו של הסיפור מתפענח בחלק זה[5] .
[1] בדיעבד ניתן אולי לראות בכך שהשם סקוטי נכתב על העוגה מתחת לכוכב הלכת –רמז לכך שנשמתו עתידה לעלות השמימה.
[2] ועל כן ניתן לראות בסיפור שני שיאים: האחד הוא מות הילד, ואילו השני הוא בסיומו המפויס של הסיפור.
[3] המופיע בקובץ "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", עם עובד 1974.
[4] פרי עריכתו של גורדון ליש. ור' אחרית דבר מאת משה רון ב"סיפורים אחרונים, הקיבוץ המאוחד, עמ' 186. אורכו של "האמבטיה" הוא כשליש מהסיפור "דבר קטן וטוב".