ב. "דבר קטן וטוב" - הרעיונות המרכזיים
1. שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי
2. דמיון התגובות האנושיות
3. הצימאון לקשב הזולת ולהשתתפותו
4. ערך החמלה הנוצרית
1. שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי
סיפור זה שם ללעג את היומרה האנושית. האמונה, כי התבונה האנושית וההתקדמות הטכנולוגית יושיעונו – מושמת לאל[1]. בטחונו המופרז של הרופא מוצג באור אירוני[2]. אמונו העיוור של הווארד ברופאים ובאחיות (59) מופיע כאמון, שאין לו כל בסיס במציאות. הסיפור מדגים את מציאותם של כוחות שרירותיים וחסרי פשר השולטים בחיינו. אנו שקועים בחיי השגרה הבאנליים, בשימת לב לפרטים טפלים הממלאים את עולמנו, ואיננו מודעים לכוח השרירותי המאיים על חיינו ומבקש להורסם. רק הטלטלה הנגרמת כתוצאה מאירוע טראומטי מביאה למודעותנו את שבריריותו של הקיום האנושי. רק בעקבות אשפוזו של בנו בבית החולים מהרהר הווארד "באותם כוחות שידע כי הם קיימים ועלולים להגביל או להפיל אדם אם פקד אותו מזל ביש, אם לפתע מתהפך הגלגל" (49).
עוצמתו של הכוח הסמוי השולט בחיינו בולטת שבעתיים על רקע הפירוט הריאליסטי-נטורליסטי. קארבר מקדיש תיאורים מרובי פרטים לצורת העוגה, לבגדי הרופא, פעולות האחות וכד'. אולם לצד הנראה והנגלה, שאנו מתרכזים בו, קיים יסוד עלום ומאיים, שאנו נוטים להתעלם ממנו. היסוד המאיים שבחיים אינו רק בסיפור הספציפי שקארבר מגוללו בפנינו; לא מדובר רק בחוסר הידיעה מדוע הילד, סקוטי, אינו מתעורר. הסיטואציה הספציפית מבטאת את חוסר האונים האנושי: עד כמה (על אף הקידמה וכד') איננו יודעים, עד כמה חדלי אונים אנו וחסרי ישע.
אחד הנושאים השכיחים בסיפורת של קארבר הוא חיים שנקרעים לגזרים[3] והקושי להתמודד עם גזר הדין. "זה לא צודק", ממררת אן בבכי (66). ואילו הווארד אומר: "לא, אני לא מבין", וממשיך ואומר: "אני לא יכול, לא יכול. פשוט לא יכול" (62). אין בכוח השכל לצייד אותנו בכלים להתמודדות עם השבר שבחיינו. לא בכדי מוציאה אן מפיה, לאחר מות הילד, את האמירה הבלתי-הגיונית בעליל: "אני לא יכולה להשאיר אותו כאן, לא" (62).
אולם בשונה מסיפוריו האחרים, סיפור זה מסתיים בנימה מרוככת, שאפשר גם לכנותה: אופטימית במובן מסוים[4] .
שרירותו של המוות מופיעה בסיפור זה במלוא עוצמתה, וזאת בשל מספר סיבות:
ראשית, מדובר במותו של ילד בן שמונה שנים בלבד. שנית, מותו נגרם בעצם יום הולדתו. הציפיות הגדולות לקראת יום ההולדת מתבדות באכזריות. דבר זה בא לידי ביטוי גם במישור המילולי: חלקו הראשון של הסיפור מסתיים בדברי האופה: "יום שני בבוקר" (47), כשהוא מתייחס למועד לקיחת העוגה. החלק השני פותח באותן מילים עצמן: "ביום שני בבוקר" (48), אך מתאר מיד את פגיעת המכונית בילד[5]. שלישית, חוסר יכולתם של המומחים לאבחן את המצב וחוסר האונים שלהם, הנגלה במלוא עירומו, ממחיש את אוזלת היד האנושית כנגד הכוחות הגדולים והבלתי נתפסים השולטים בעולם. "אין לזה שום הסבר הגיוני" (55) אומר הרופא. הרציונאליות מוצגת כאן במלוא חדלונה.
דרכי ההתמודדות (מנגנוני הגנה)
התגובה הרגשית נוכח שבירת השגרה היא פחד ובהלה[6]. אדם מנסה לשכך את הבהלה ולהפחית את הפחד באמצעים מרגיעים למיניהם. הווארד מנסה להתמודד עם פחדו והתרגשותו הרבה באמצעות ההיגיון. אולם תחושת הלב הדואגת והחרדה הם הם המתגלים כמפענחים נכונה את המציאות. השכל נתפס כאן כמתעתע. הוא משרת את האשליה הכוזבת, ומבקש לאשש את התקווה הנואלת, שהכול ישוב לקדמותו. התקווה להחזיר את הגלגל אחורנית ולהיחלץ ממצב הביש שאליו נקלעו מופיעה בבירור ברצונה העז של אן, שמישהו יסיעה מבית החולים למקום "שבו תמצא את סקוטי מחכה לה... כשהמלה 'אמא' על שפתיו והוא... מתכנס בזרועותיה" (55). לצד הניסיון להיעזר בהיגיון ולהבין, בוודאי שעה שאין בכוחו כדי לסייע -קיים מנגנון הגנה אחר, שהוא בריחה לעולם החלומות והפנטזיה. הפנטזיה מאפשרת הפוגת-מה מן המציאות המאיימת, וזה בדיוק מה שעושה אן.
כל האמצעים כשרים כדי למצוא מפלט מן הפחד, רציונאליים ובלתי-רציונאליים כאחד. גם האמבטיה נתפסת כדרך בריחה, הגם שלא רציונאלית, האמורה להרגיע. בסיפור "האמבטיה" מופיע הקישור במפורש: "הפחד גרם לו לרצות אמבטיה"[7]. רחצה באמבטיה היא אמצעי הרגעה. היא בגדר פסק זמן, המאפשר רגיעה ואיסוף כוח, שאנו יודעים שיידרש לנו להמשך ההתמודדות. יש בה גם משמעות סמלית של התנקות מן היום ה"מלוכלך". בנוסף לכך האמבטיה נתפסת כמעין "טקס היטהרות", העשוי לשנות את פני המציאות[8]. מעבר לצורך הפיזי להתרענן וכד' – מקבלת הטבילה באמבט ממד סמלי ומאגי. דבר זה בולט בדברי אן, המסמיכה את רצונה באמבטיה ובהחלפת הבגדים, לאמירה: "אולי אם ....לא אשב כאן... הוא יתעורר ויהיה בסדר" (56). ניתן לראות גם ברחצה באמבט מעין טקס טבילה לשם כפרת עוונות. אן רדופת רגשי אשם, לא רק בשל עזיבת הילד הרדום לזמן קצר, כהווארד, אלא בעיקר בדיעבד: "היא חשה ... שהיא אחראית למה שקרה לילד" (59)[9]. מושג "הלידה מחדש", המתקשר לטבילה הנוצרית, מופיע כאן בהקשר של הניסיון לשנות את פני הדברים.
אולם הדרך העיקרית, שבה נוקט אדם כדי להתמודד עם פחדו, היא, כאמור, באמצעות ההיגיון. ההבנה אמורה להרגיע. אולם מכיוון שמדובר במשהו שרירותי, סתמי וחסר פשר – אין ביד השכל כדי לסייע. האדם מנסה להתמודד עם פחדיו באמצעות טיעונים רציונאליים למיניהם ובאמצעות רציונאליזציות. הציפייה שהכול ישוב לקדמותו לובשת אצטלה הגיונית (49). הווארד מנסה להרגיע את פחדיו בדרך ההיגיון, לפחות כביכול. הוא ממזער את האירוע וע"י כך מבקש גם למזער את האימה: "במקום לישון בבית... הוא ישן בבית חולים" (51). הוא מנסה להדוף את החרדה שלו ושל אשתו בהרגעה: "ככה הוא צריך להיות ברגע זה" (52), והוא מעודד עצמו בכך שמה שהילד זקוק לו הוא טיפול רפואי.
וזאת משום שדרך נוספת למציאת מפלט מן החרדה, רציונאלית כביכול, היא מתן האמון במומחים. אם הידע נתפס כמקור הרגעה – ממילא מי שבידיו הידע הוא מי שאפשר להיתלות בו, ודבריו נחשבים לאורים ותומים. הווארד נתלה בדבריו של ד"ר פראנסיס ומנסה להרגיע את עצמו ואת זוגתו תוך הסתמכות עליו: "הוא אמר שסקוטי יהיה בסדר. אין לנו מה לדאוג. הוא רק ישן עכשיו" (50). וכן: ד"ר פראנסיס יודע מה הוא עושה" (50). כנגד החששות ההולכים וגוברים בשל תרדמתו הנמשכת של הילד, הוא מצטט שוב ושוב את דברי הרופא (52, 56, 58, 59). בטחונו המתרופף והולך של הרופא תורם אף הוא להתעצמות הדאגה. אולם גם כשהילד מסרב להתעורר – ממשיך הווארד לשים מבטחו ברופאים. הוא אומר לאן: "יש כאן רופאים ואחיות מסביב" (59). כביכול מציאותם בשטח היא ערובה לשלומו של סקוטי.
אך בד בבד עם שימת מבטחו במומחים, ברופאים, הדאגה ממשיכה לקנן בלבו. אותה דאגה, המוציאה מפי אן את המלים: "אני פוחדת פחד מוות" (59) – מביאה את שני ההורים, כל אחד בפני עצמו, לפנות לאותה ישות טרנסצנדנטית, לאלוהים. אן מתוודה, ש"כמעט שכחתי איך מתפללים, אבל זה חזר אלי" (53) ואף הווארד מגלה לה, שכשנסע בדרך לבית החולים – התפלל. גם משפחתו של פראנקלין בחוסר אוניה אומרת: "אנחנו רק מקווים ומתפללים, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו" (57). הייאוש וחוסר האונים גורמים לכולם לפנות אל כוח עליון, שמחוץ לעולם, אולי הוא יושיעם.
אולם האל נשאר שותק ואדיש. הילד מת. הבדידות אופפת את בני הזוג (63), והנחמה היחידה האפשרית היא חמלתו של הזולת, השתתפותו בצער. במצב של חרדה, ייאוש, תחושת אובדן וכד' – נותר רק אדם לאדם. וזוהי חשיבותו של החלק השלישי והאחרון בסיפור, כפי שנראה בהמשך.
2. דמיון התגובות האנושיות
כפי שנראה בהמשך, אין בסיפור תיאור אופיין של הדמויות והן נעדרות עומק פסיכולוגי. דווקא על רקע זה בולט הדמיון בתגובות האנושיות, הפנימיות והחיצוניות כאחד. לא השוני והייחוד הם המובלטים כאן[10] , אלא דווקא זהות הרגשות ודרך התגובה הדומה לאירועים (כולל העולם הלא-מודע – מנגנוני ההגנה). הסיפור מעמיד על הדמיון השורר בין בני אדם, גם אם הם באים מרקעים שונים ואישיותם שונה. רפרטואר התגובות האנושיות הוא מוגבל ודומה ביסודו.
הפחד
כפי שציינו לעיל, התגובה לאירוע טראומטי היא פחד ודאגה. ניסיונות ההרגעה הרציונאליים, אין בכוחם להשיב לנפש את שלוותה. הפחד משתלט ומוצא את ביטויו גם בתגובות פיזיות בלתי-רצוניות.
התגובה הרגשית נוכח שבירת השגרה היא חרדה ובהלה, וניסיונות ההרגעה למיניהם – מועדים לכישלון. הווארד מנסה להרגיע את אשתו המודאגת בשל הרדמות הילד על הספה. אך ההכפלה: "אמר לה להישאר רגועה, להישאר רגועה" (48) משקפת את סערת נפשו שלו.
ד"ר פראנסיס מנסה להרגיע את הזוג משהוא רואה "את הבהלה בעיניהם" (48). הפחד והחרדה באים לידי ביטוי בנהיגתו במהירות גבוהה של הווארד וברגלו הרועדת(49). החרדה היא הגורמת לרגשי האשם התוקפים אותו על כך שעזב את בית החולים (49) וממשיכים לפקוד את שניהם כל אימת שמי מהם הולך לקפטריה לשתות קפה (54). נצח מפריד בין מה שלפני "הרגעים הנוראים לאחר הטלפון של אן" ובין מה שלאחריהם. התאונה כאילו מחקה את כל השאר, ועל כן אין הוא זוכר כלל את יום ההולדת ואינו מבין את פשר שיחת הטלפון בדבר העוגה שלא נלקחה (49). בשובו לבית החולים "חש פחד ממשי מתפשט באיבריו" (51).
גם כשהוא מבקש לשכך את דאגת אשתו, הוא חש בפחדו שלו (52). בלילה, בהיוותרה לבדה לצד הילד, אן נתקפת אימה "ושיניה החלו נוקשות" (54) וכשהיא פורשת הביתה לזמן קצר, היא מצלצלת לבית החולים ומדווחת שהיא "פוחדת פחד מוות" (59). גם הפנייה לאלוהים, המוצגת כפעולה נדירה ("כמעט שכחתי איך מתפללים" – 53) – מעידה על הפחד הגדול האוחז בהם. הדאגה לילד משנה כליל את סדרי העדיפויות, ואפילו הצרכים הביולוגיים הבסיסיים נדחקים לקרן זווית. "אני לא מסוגלת לאכול כלום", אומרת אן (55). ואף הווארד מדווח, כי אינו רעב כלל (59). למרות שהיא חשה בחילה בבטנה ומבינה שעליה לאכול – אין אן מסוגלת לאכול דבר (58,59).
משותף לבני הזוג הוא גם רגש האשם והרצון לטבול באמבט.
דמיונן של התגובות האנושיות בולט במיוחד שעה שמדובר באנשים, שעל פניו, נראים שונים מאד זה מזה. בבית החולים נפגשת אן במשפחה כושית (56). על פי תיאורה נקל לשער, שמדובר באנשים בעלי רקע סוציו-אקונומי שונה לחלוטין מזה של משפחת וייס. אולם הסיטואציה הזהה – המתנה ליציאת הבן מכלל סכנה – יוצרת מכנה משותף, על אף כל הפערים: מה שמאחד את משפחת וייס ואת משפחת פראנקלין הוא הפחד: "היא פחדה, והם פחדו. היה להם את זה במשותף" (57).
תחושת הייאוש ואוזלת היד, שהיא נחלת שתי המשפחות, מוצאת ביטויה אף היא בדרך דומה: בפנייה לאלוהים: (53, 57). התגובות הדומות, על אף הבדלי מעמד, תרבות, השכלה וכיוצ"ב באות לידי ביטוי גם במישור המילולי: "אני מצטער. אלוהים, כמה אני מצטער" (62) אומר ד"ר פראנסיס המלומד. ואילו האופה חסר ההשכלה אומר: "אלוהים לבדו יודע כמה שאני מצטער" (67). הפנייה לאלוהים, גם אם היא פועל יוצא של שגרת לשון[11], מעידה על חוסר האונים האנושי. בשעות של אבדן, בהלה ומבוכה גדולה, שעה שאבדה כל תקווה ואין עוד למי לפנות - אנו פונים לאותו יסוד טרנסצנדנטי כל-יכול[12]; אולי הוא יושיענו.
בכי, דיבור, שתיקה ושפת גוף
תגובה טבעית אחרת, החוזרת ונשנית, היא הבכי. אן מתייפחת בעקבות שיחת הטלפון
(58); לאחר פטירת הילד נכנס הווארד לחדר הרחצה כדי לפרוץ ב"התקף סוער של בכי"
(62); בהגיעם לביתם שוב בוכה הווארד(63). בכל אחת משיחות הטלפון, שבהן מדווחת אן על מות הילד, היא פורצת בבכי (63). שיחת טלפון נוספת מן האופה מביאה אותה להתקף בכי נוסף (63). כשהיא מספרת לאופה על שארע, מתחלף זעמה הנורא כלפיו בסחרחורת של בחילה והיא ממררת בבכי (66). גם כאן בולט הדמיון בתגובות דווקא שעה שמדובר באנשים מרקעים שונים. הסיפור מתמקד בתיאור עיניו של הווארד ובעיני אחותו ואמו של פראנקלין: עיניו של הווארד אדומות וקטנות, כעיני אדם שהרבה לשתות, והוא מבקש לשתוק (56). עיני אחותו של פראנקלין מצטמצמות לחריצים (57) ובהמשך עיני האם עצומות; היא מניעה שפתיה ללא קול (57). חרדתה וחוסר אוניה של האישה הכושית בא לידי ביטוי בהשמטת ראשה על כתפה (67). לאחר מות הילד נזכרת אן בתגובה זו (62), ובהמשך היא עצמה משעינה ראשה על כתפו של הרופא (62). היזכרותה בהשמטת הראש של האישה אינה מקרית. היא מבליטה את הדומה שבהתנהגות האנושית. דבר זה עולה בבירור מן ההקשר: אן מבקשת להביע כאבה וצערה הנורא על מות בנה, אך היא חשה, שהמלים היחידות שיש בכוחה להשמיע – אינן שלה (62). אין ביכולתו של אדם לבטא עצמו באופן ייחודי. המלים העומדות לרשותנו – הן כלליות, משומשות וחסרות ייחוד. אין מנוס מלנווט את רגשותינו הייחודיים ל"בתי הכלא" המילוליים שבנמצא. אנו חשים זילות והשפלה בעצם השימוש במלים שאינן שלנו, אך שימוש זה מבליט את הדמיון שבתגובות האנושיות, גם אם מדובר כאן ברובד המילולי גרידא. אוצר המלים האנושי הוא מוגבל ואחיד, ביסודו של דבר. אן חושבת "כמה זה לא הוגן שהמלים היחידות שיוצאות הן מלים מהסוג שמשתמשים בו בתכניות טלוויזיה שבהן אנשים מגיבים בתדהמה על מוות אלים או פתאומי" (62).
אין להימלט ממטבעות הלשון השגורות: כבר ציינו את העובדה, שהרופא והאופה משתמשים באותה לשון עצמה כדי להביע את השתתפותם באבל בני הזוג. גם עצם החזרה על מלים – לצורך הדגשה, שכנוע עצמי או שכנוע הזולת, או כביטוי להתרגשות האוחזת בדובר – משותפת לכולם[13].
3. הצימאון לקשב הזולת ולהשתתפותו
נושא אחר מרכזי בסיפור הוא הצורך בקשב של הזולת ובחמלתו. כבר בתחילת הסיפור צמאה אן[14] לקשר. היא מספרת לאופה על יום הולדתו הקרב ובא של בנה, ויש להניח שהייתה מאריכה בדבריה, אלא שהוא הסתפק בקשב (וגם זאת, כפי שמדגיש המספר, רק משום שלא הייתה לו כל סיבה למהר, עמ' 47), אך מעבר לכך אינו מגלה נחמדות ומסתפק בחילופי דברים מינימאליים (שם). אן מנסה לנחם עצמה שאין הוא גס רוח, אלא רק קצר. דבריה אלו משקפים את תסכולה, מה גם שנאמר לנו בהמשך, כי "היא ויתרה על הניסיון להתיידד אתו". כל הקטע האחרון אינו מופיע כלל ב"האמבטיה". כלומר, יש בגירסה שלפנינו, כבר בתחילתה, הצבעה על חשיבות הקשב האמפתי מצד הזולת, על הצימאון להשתתפותו בעובר עלינו.
גם במפגשה עם משפחת פראנקלין הכושית, שתהום כרויה בינה לבין משפחת וייס מבחינות רבות, מבקשת אן "לספר להם יותר" (57). על אף כל הפערים, היא חשה קירבה למשפחה, וזאת בשל שותפות הגורל שביניהם: "היו בהמתנה מאותו סוג" (57). כשאן שבה לבית החולים היא מהרהרת במשפחה הכושית (59), על אף היכרותה השטחית עמה. היא מחפשת אותה ומשאינה מוצאת - היא נעצרת בתחנת האחיות לשאול לשלום הנער המנותח (60). שאלת האחות אם היא ידידת המשפחה וכד' – מבליטה את העובדה, שקירבה בין אנשים אינה בהכרח פועל יוצא של קירבה משפחתית, אלא של שותפות גורל ושל חוויות דומות.
הרעיון, שחוויות דומות מאפשרות אמפתיה, הבנה ושיתוף, חוזרת בסיפור. כך, למשל, תמהה אן על ניכורו של האופה, על אף ששיתפה אותו בכך, שהעוגה הוזמנה ליום הולדתו השמיני של בנה. אן מניחה, כי בשל גילו המבוגר מן הסתם יש לו ילדים, והיא תמהה נוכח אדישותו הגדולה להתרגשותה שלה לקראת יום ההולדת של בנה. "לפחות זה צריך להיות ביניהם", היא מהרהרת, כשהכוונה היא לשמחה לקראת יום ההולדת של ילדך. היא מצפה שהגורם המשותף הזה ביניהם יצור קירבה, אך היא מתבדה (47). סופו של הסיפור מוסר את המידע, שהיא שגתה בהנחתה; האופה חשוך ילדים (67).
שיאה של ההתקרבות הנובעת ממצוקה משותפת הוא בתיאור מערכת היחסים בין הווארד לאן. בניגוד לרבים מסיפוריו של קארבר, המתארים יחסים זוגיים קשים ופרידות[15], הרי כאן מצוירת מערכת יחסים יפה בין שני בני הזוג. הדבר בא לידי ביטוי הן בדאגה המילולית והן בשלל מחוות גופניות. דאגת הווארד לאשתו מופיעה כבר בניסיונות הרגעתו אותה בתחילה (48), והוא שב ומנסה לעשות זאת לאורך כל ההמתנה מורטת העצבים להתעוררות בנם (50, 52, 55, 59). הוא מביע דאגתו לה בשולחו אותה הביתה לנוח קמעה, להתרענן, לאכול משהו (56). "את זקוקה למנוחה", הוא חוזר ואומר (59). כשהוא עוזב את בית החולים כשפניו מועדות הביתה, הוא נושק לאן על מצחה "וידיהם נגעו אלו באלו" (48). עם שובו הוא מעביר אצבעותיו בשערותיה (50). משהוא נוטל את ידה של אן ושמה בחיקו – הוטב לו, למרות שהוא אחוז פחד (52) והוא ממשיך לאחוז בידה וללחצה. גם הרגישות שמגלה אן כלפי בעלה והבנתה שהוא חפץ להיות קצת לבדו, להימנע מהצורך בשיחה או לחלוק דאגתו (56) – גם היא מעידה על רגישות והבנת הזולת. משהיא שבה לבית החולים מתגלה רגישותה בכך שהיא חושבת, שכתפיו מכווצות מעט (69). משהם שבים הביתה אן מושכת את ראש בעלה אל חיקה ומלטפת את כתפו. הפעם היא זו המנסה להרגיעו ולסגלו למצב החדש:
"הוא איננו... נצטרך להתרגל לזה. להיות לבד" (63).
כשהווארד עושה חשבון נפש עם עצמו הוא רואה עצמו כבר-מזל וסבור ש"הוא היה מאושר" (49). כלומר: הזוגיות היפה שביניהם אינה רק פועל יוצא של החרדה לגורל בנם. עם זאת, אין ספק, שהדאגה המשותפת מקרבת אותם עד בלי די איש לרעותו. דבר זה מנוסח במפורש במחשבותיה של אן, שמרגישה , "שהם פה ביחד, בצרה הזאת". היא מכירה בכך, שהיא לא נתנה להווארד להיות חלק ממה שהתרחש, "למרות שהיה שם והיה דרוש כל הזמן" (53). ובהמשך נאמר: "היא שמחה שהיא אשתו". השותפות בסבל – מקלה.
הדאגה המשותפת יוצרת חיבור והבנה עמוקה גם ללא מילים, שהרי הטקסט מדגיש ש"הם לא אמרו דבר". שיאה של קירבה זו, קירבה, שאינה נזקקת למלים, מובהרת בקטע המתאר כיצד כל אחד מהם חש "את המתרחש בפנים זולתו... כאילו... מכוח הדאגה, נעשו שקופים" (55). דומה, שאין קירבה גדולה מזו.
גורל זהה אכן יוצר קירבה בין אנשים, ע"פ הסיפור. אולם אין קארבר מסתפק כאן בהצבעה על האמפתיה, שהיא פועל יוצא של שותפות גורל בעלמא.
הסיפור משקף את העמדה הנוצרית בדבר היחסים הצריכים לשרור בין אדם לרעהו, או ליתר דיוק: בין אדם לשנוא נפשו. רוח נוצרית שפוכה על הסיפור.
4. ערך החמלה הנוצרית
הנימה הנוצרית עולה בסיפור בסופו[16]. ערך נוצרי מובהק הוא אהבת הזולת. לדעת ישוע אחד משני הציוויים הגדולים שהתורה עומדת עליהם הוא "ואהבת לרעך כמוך", בלשונו של פאולוס: "האהבה היא קיום התורה"[17]. להבהרת הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מובא בלוקס[18] סיפור השומרוני הטוב. דווקא השומרוני[19] הוא זה המטפל ביהודי שנשדד ונפצע ואף נותן דמי כלכלתו לבעל המלון, שאליו הוא מביאו. ידיד הוא מי שעושה חסד. והכתוב מסיים: "עשה כן גם אתה" (פס' 37). במקומות נוספים ב”ברית החדשה” מועלים על נס ערכי היסוד של המוסר הנוצרי[20]: "אהבו את אויבכם היטיבו לשונאיכם; ברכו את מקלליכם והתפללו בעד מכלימיכם"[21]. האופה בהתנהגותו מגשים את הכתוב. בתחילה אין הוא מבין את מבוקשם של השניים וחושד בהם בשכרות (65). הוא מלא זעם על פרנסתו שנתקפחה. מרירותו גדולה משום שהוא, כדבריו (66), מתקשה "לגמור את החודש", למרות שהוא עמל ויגע שש עשרה שעות בשביל להתפרנס. המבט הפראי שאן נועצת בו מעורר בו חששות מפני אלימות, והוא מבקש: "בלי בעיות, עכשיו" (66), בעוד ידו נשלחת אל המערוך. אגב טפיחות במערוך כנגד כף ידו השנייה הוא מזהיר את הווארד: "זהירות, זהירות". אולם לאחר שאן מספרת לו, שהעוגה לא נלקחה, מכיוון שהילד נפגע ע"י מכונית והם שהו ליד מיטתו עד שמת – משתנה התנהגותו. אמנם אן מקללת אותו – "מנוול שכמותך", ומוסיפה ומתארת באוזניו את שנאתה העמוקה כלפיו, שנאה שהתבטאה בייחול למותו ("רציתי להרוג אותך"; רציתי שתמות") – אך האופה מניח את המערוך על הדלפק, מושיבם ומביע באוזניהם שוב ושוב את צערו העמוק. הוא מקיים את דבר הפסוק ככתבו וכלשונו, ומגלה כלפיהם אהבה שאין עמה טובת הנאה ואינה תלויה בדבר.
מעימות קשה, שעל סף האלימות, מגיעים הצדדים לפיוס של אמת, וזאת בשל צערו האמיתי של האופה, המבליג על העלבונות שהוטחו בו, ועושה כל שביכולתו להיטיב עם בני הזוג. וכאופה – מה שהוא יכול להציע להם – לחמניות וקפה. הוא מנחש את רעבונם ומגלה נדיבות ורצון כן להעניק: "יש כאן את כל הלחמניות שבעולם" (67).
כשם שהמו מעי השומרוני הטוב למראה היהודי החבול[22] – כן הומה לבו של האופה למראה צערם הקשה של בני הזוג וייס.
ניתן להצביע על שתי נקודות דמיון נוספות המקשרות את הסיפור לברית החדשה. בהמשך הפרק בלוקס נאמר: "מי בכם אשר לו אוהב והלך ובא אליו בחצות הלילה ואמר אליו ידידי הלווני שלושת ככרות לחם"[23]. האופה, התמה על הביקור המוזר באישון לילה, מדגיש: "מה אתם רוצים בשעה כזאת? שתים עשרה בלילה" (65). דומה שההדגשה על השעה אינה מקרית. אין היא באה רק לציין את החריגות ואת חוסר הנוחות הנגרמת כתוצאה מפנייה בשעה לא שגרתית, אלא באה לרמז על ההקשר הנוצרי, שאף בו מובלט הקושי שבהיענות בשל השעה המאוחרת. זאת ועוד: דומה, שלא בכדי מציין קארבר, שאן אכלה שלוש לחמניות (67). גם מספר זה, בנוסף להיותו מספר נוסחאי[24], מרמז לפרק מלוקס. החבר בא לבקש מרעהו שלוש ככרות לחם.
הידפקותם של בני הזוג על דלת המאפיה אינה יכולה שלא להזכיר את הנאמר בהמשכו של הפרק:
"שאלו ויינתן לכם, דרשו ותמצאו, דפקו ויפתח לכם. כי כל השואל יקבל והדורש ימצא והדופק יפתח לו"[25]. אמנם תכלית בואם המודעת של בני הזוג למאפיה היא לפרוק זעמם על האופה, המתנכל להם, לדעתם, אך מאחורי הזעם עומד רגש אחר: אומללות גדולה וכאב. דבר זה בולט בתיאור המטמורפוזה המתרחשת באן. הזעם שגאה בה מתפוגג בפתאומיות והיא ממררת בבכי. דבריה הנכפלים: "זה לא צודק" (66) – מבהירים את קשת הרגשות המפעמים בה. חוסר יכולת להתמודד עם הטראומה, המעוררת זעם ורחמים עצמיים בה באותה שעה.
רחמים אלו מבקשים את השתתפותו של האחר. ואכן הם נקשו על דלתו של האופה – והוא נענה. הדפיקה האמיתית והבקשה כאן הן מטפוריות: דפיקה על לבו של האחר והצורך בהשתתפותו ובנחמתו.
ואכן האופה עונה על הציפיות הבלתי מודעות הללו[26].
מן הראוי לשים לב גם לביטוי "שבר כיכר כהה" (68). ב"ברית החדשה" משמש הפועל "שבר" לתיאור בציעת הלחם[27]. בציעת הלחם בידי ישוע בסעודה האחרונה הפכה לפעולה הריטואלית המרכזית בנצרות, שחוזרים עליה מדי שבוע ב”מיסה”. הכומר מברך על הלחם ומחלקו למאמינים (הקומוניון).
סקרמנט "סעודת האדון" מושתת על הדעה, שהחסד האלוהי, הרוחני במהותו, נמשך אל נשמת המאמינים ע"י ה"צינור" של מציאות חומרית – הלחם והיין. עם זאת, יש לציין, שהענקת החסד תלויה בנכונותו של המקבל לזכות בחסד האלוהי. הווה אומר: התגלמות החמלה מבוטאת באופן סמלי בחלוקת היין והלחם, שכן ישוע מקריב עצמו למען האחרים, מכפר במותו את חטאי האדם מני אז, כשגופו מתגלגל בלחם[28].
מתוך השילוש הנוצרי התגלמות הבן היא זו המוקרבת. בסיפורנו הבן, סקוטי, הוא הקורבן, אמנם לא מתוך בחירה, כבנצרות, אולם עובדת מותו היא היא הגורמת להתעוררות רגש החמלה בלב האופה. למרות שיש כאן שוני ביחס למקור – הקורבן הוא המביא את ערך החמלה לעולם. עם זאת יש לשים לב לפרט נוסף. הלחם שבסעודה האחרונה הוא לחם עוני (מצה), ואילו הלחם הכהה, שאותו "שובר" האופה ומציע לבני הזוג הוא לחם "עשיר"
(68).
אולי יש בכך משום רמז, שקארבר מקבל את ערך החמלה ומייחס לו חשיבות מרובה, אך מקנה לו ממד אוניברסאלי, בהפקיעו אותו ממשמעויותיו המקוריות של הקומוניון (=התגלגלות גופו של ישוע בלחם). כך או אחרת, הלחם הוא בעל משמעות סמלית, ומייצג את האהבה לזולת, את החמלה ואת הנכונות לעזור תוך הקרבה. אמנם האופה אינו מקריב את גופו, אולם הוא מפסיק ממלאכתו, משבית את התנורים, ומציע לזוג לאכול ככל אשר חפץ לבם. אין הוא נותן דעתו כלל להפסד הממון הכרוך בנתינתו הנדיבה ("תאכלו הכל" -67) ובהשבתת תנוריו. הוא מבקש להיות עם הזוג בצערו. הווה אומר: גם בסיפורנו הלחם הוא בעל משמעות סמלית, קורבן, המשקף את ערך החמלה.
[1] רעיון זה מקביל לאחד מנושאיו המרכזיים של הרומן הומו פאבר למאכס פריש.גם שם מתה בתו של פאבר כתוצאה מטעות באבחנה. מותה לא נגרם מהכשת נחש, אלא מחמת שבר בגולגולת, שלא אובחן. ר' עמ' 173 הוצאת ספרית פועלים, 1963.
[2] דבר זה בולט על רקע החזרות הרבות על דבריו, שהכל בסדר ואין שום סיבה לדאגה. ור' 51, 52, 53, 54, 55.
[3] ר' למשל פשטידת שחרורים, סיפורים אחרונים עמ' 91; "זהירות", דבר קטן וטוב, ועוד הרבה. בסרטו של אלטמן SHORT CUTS , העושה שימוש בכמה מסיפוריו של קארבר, מופיע השבר שבחיים באמצעות הדימוי החזותי של רעידת אדמה
[4] ור' בהמשך
[5] משה רון באחרית דבר שבסיפורים אחרונים, עמ' 194 הערה 12, רואה באופה מבשר המוות. אינני מקבלת דעתו. אני סבורה, שהעיקר בסיפור הוא דווקא בפער בין הציפיות לבין הפרכתן, המבליט את השרירותיות שבחיים, את שבירת השגרה בשל אירוע טראומטי.
[7] ר' על מה אנחנו מדברים..., עמ' 46.
[8] רעיון זה מופיע גם ב"אפשר לבקש ממך שקט, בבקשה?", אף אחד לא אמר..., עמ' 182.
[9] כדאי לציין שהרחצה וחדר האמבטיה מופיעים ברבים מסיפורי קארבר, ולעתים קרובות הם נושאים עמם משמעות של בקשת מפלט, הטהרות והתחלה מחדש. ור' למשל "מיסטר קופי ומיסטק פיקסיט", על מה אנחנו מדברים..., עמ' 22; בקובץ אף אחד לא אמר – "אשת הסטודנט", עמ' 46; "ג'רי ומולי וסם", עמ' 60; "אפשר לבקש ממך שקט בבקשה", עמ' 181, ועוד.
[10] אף שגם הם קיימים. ועל כך – להלן.
[11] ור' למשל עמ' 53, 61, 62, 66 בסיפור.
[12] . חוסר האונים המתבטא בפנייה לאל מופיע בצורה ברורה בסיפור "אשת הסטודנט" שבקובץ אף אחד לא אמר..., עמ' 48: "אלוהים", אמרה. "אלוהים, אתה מוכן לעזור לנו, אלוהים?". המספר בגוף ראשון שבסיפור "איפה כולם" (סיפורים, עמ' 155) מתאר את פנייתה הנואשת של אשתו לאלוהים, ומוסיף ואומר: "אבל לאלוהים לא היה ראש לכל זה. הוא ניער את חוצנו מאיתנו".
[13] כך למשל, חוזרת אן שלוש פעמים על המלים "הוא איננו" (63), ואילו הווארד חוזר שלוש פעמים על ה"לא יכול" (62); הרופא כופל דבריו שהילד בסדר (51) ושאין שום סיבה וכו' (55). לאחר המוות חוזר הרופא על "אני לא מסוגל להגיד לכם" (61), הווארד כופל דברי הרגעתו לאן (48) ואילו אן חוזרת על ה"לא צודק" (66). האופה חוזר על ה"כמה שאני מצטער" (66-7), וקודם לכן הוא כופל את דבריו שוב ושוב: "אתה רוצים את העוגה שלכם"; היא לא שווה כלום" (65), ועוד.
[14] המייצגת כאן את האדם באשר הוא, כפי שנראה בהמשך.
[15] ור', למשל, "אינטימיות", "מנודו", "פשטידת שחרורים" – סיפורים אחרונים; "אפשר לבקש ממך שקט, בבקשה?" - אף אחד לא אמר, "הדבר השלישי שהרג את אבי"; "על מה אנחנו מדברים,,,"; "עוד דבר אחד" - על מה אנחנו, ועוד הרבה.
[16] מן הראוי לציין, כי בנוסח המקוצר של הסיפור, "האמבטיה" (המופיע בספר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה), לא מסופר על מות הילד ואין כלל מפגש בין ההורים לבין האופה. העובדה שבנוסח שלפנינו מוקדש נפח טקסט נרחב לתיאור הפגישה – מעידה על החשיבות שמייחס קארבר המבוגר לערכי החמלה הנוצריים.
[17] ר' עולם הדתות, דביר,עמ' 350 ואילך.
[18] לוקס פרק י' פס' 25-37.
[19]השומרונים נתפסו באותה התקופה, במאה הראשונה לספירה, כאויבי היהודים, והיהודים נהגו ללכת בדרכים עוקפות ומאריכות כדי לא לעבור בתחום מושבם של השומרונים.
[20]ובעיקר במתי פרק ה' פס' 43-48 ובלוקס פרק ו' פס' 20-23 וכן שם, פס' 27—36 (הדרשה על ההר [אשרי]).
[21] לוקס פרק ו' פס' 27-28. בהמשך: "המכה אותך על הלחי – הטה לו גם את האחרת". ור' גם מתי פרק ה' פס' 14.
[24] כך, למשל, מבקש אברהם משרה להכין עבור שלושת המלאכים "שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות" (בראשית י"ח 6). מוטיב השילוש מופיע גם בשלושת חלקי הסיפור וגם בשלושת ימי ההמתנה.
[25] לוקס י"א 9-10. ור' גם מתי, ז', 7-8.
[26] ור' בהמשך על דמותו של האופה.
[27] ר' האנציקלופדיה העברית ערך לחם, עמ' 606.
[28] ור' מתי כ"ו, 26; מארקוס י"ד 22; לוקס כ"ב י"ט: ויקח ישוע את הלחם ויברך ויפרוס ויתן לתלמידים ויאמר קחו ואכלו זה הוא גופי".
|