הארה של תופעה ממשית מסוימת בחברה באמצעות יצירת ספרות היא בגדר אינטרפרטאציה של היצירה[1] . הצענו כאן אינטרפרטאציה של הטקסט, המצביעה על "הפרדיקציות הסמויות", או "האמיתות המובלעות" הקיימות בו[2]. אמנם, אי אפשר למנוע מהקורא את התשוקה לקרוא סיפורים בדיוניים כקומוניקאציות על המציאות, המשוגרות אליו ע"י הסופר, ולמצוא בהם אמיתות מובלעות[3], אך עם זאת עולות כמה שאלות: ראשית, האם  אין באינטרפרטאציה זו משום הרס הטקסט, הנתפס באופן זה ככיסוי "לסוד" החבוי בו, למשמעות. שנית, האם אופן הבנה זה אינו פוגע בהבנת היבטים אחרים של הסיפור. ולבסוף: האם אינטרפרטאציה זו, המושתתת בהכרח גם על מערכת המושגים של הקורא – אכן נובעת ממבעי הטקסט. התשובה לכך נעוצה בטיבו של ההיצג הבדיוני. ברור לחלוטין, שאסור שהפרוייקציה תפגע בהיצגיו של הטקסט.

לדעתי, הסיפור "דבר קטן וטוב" "מזמין" אותנו לקרוא ממשות מסוימת תוך כדי קריאתו. יתר על כן: הפרוייקציה כאן מתחייבת מן היצירה עצמה ומשקפת, כמדומה, את ההתכוונות העמוקה ביותר שלה[4]. אמנם חיפוש המשמעות חורג מן היצירה לעבר מושאים חוץ-טקסטואליים, אולם לא רק שאין בכך משום נזק לסיפור, אלא יש בכך משום תרומה להבלטת ייצוגיו, ולניסוח היחסים האינטרה-טקסטואליים שבו. העדרה של היכולת לפרוייקציה עשויה לפגוע בהבנת "העולם הבדוי" של הטקסט[5]. זאת ועוד: אחדותו של הסיפור עלולה להיפגע  ללא עובדות חוץ-ספרותיות אלו. התעלמות מן ההתכוונות הקומוניקאטיבית של היצירה תפגע בביאור אופייה השלם.

אנו דולים את הערכים הייצוגיים שביצירה מתוך היחס שבין היצגים של מציאות בדויה לבין ממשויות לא בדויות המוצגות באמצעותה. הנאמנות למציאות היא הדוחפת אותנו לתור אחר המסר הבלתי-בדיוני[6] , שכן  רק היצג דמוי מציאות, הנתפס כמייצג ממשות ונאמן למציאות – מאפשר לנו לחלץ את האמיתות המובלעות על טבעה. אחת הדרכים להפיק את האמת המובלעת בטקסט היא באמצעות העמדתה על רקע היצגים מנוגדים לה,  אנלוגיות בדיוניות המצביעות על הקוטב האחר, הבלתי-רצוי. הניכור והאדישות שמשדרות מרבית הדמויות בסיפור מהווים רקע לצימאון הגדול לקשר עם הזולת, ולנחמה שיש בידו לתת. באופן זה נוצר קישור על-עלילתי בין שני חלקי הסיפור, שהקשר הסיבתי ביניהם רופף, ומושגת אחדות בין כל חלקיו.

דומה, שלא נחטא לאמת, אם נקבע שמרכז הכובד של ייצוג הממשות שבסיפור בעינינו – הוא גם זה שהיה מרכזי בעיני המחבר. כבר ציינו את קשרו העלילתי הרופף של חלקו השלישי של הסיפור לעלילתו המרכזית. הכללתו מצביעה על מרכז הכובד של ייצוג הממשות בעיני קארבר, וממילא בו טמונה האמת המובלעת של הסיפור. אמת זו הינה אוניברסאלית.

לכאורה אמורה אינטרפרטאציה להתייחס גם למכלול יצירתו של המחבר. התייחסות מעין זו עשויה להעמיד קושי, שכן מרבית סיפוריו של קארבר פסימיים מאד וגיבורם הראשי, אם ניתן לומר כך, הוא הייאוש. אולם היא היא הנותנת. גם בסיפורנו זה כפסע בין הזוג וייס לבין מצולות הייאוש והכאב.

אולם מוצע כאן פתרון, הגם שחלקי, לבעייתו המרכזית של האדם: הפתרון הנוצרי של "ואהבת לרעך כמוך". קארבר מצביע כאן על הקושי לקיים את דבר הכתוב כל עוד צמוד האדם ל"תפקידו", וראייתו את הזולת מתרחשת על-פי אמות מידה חיצוניות של מעמד, תפקיד וכיוצ"ב. היצמדות זו היא הגורמת לניכור ולבדידות הגדולה. מה שמעמיד את כולנו על אותו מישור, יוצר מפגש של אמת, ומאפשר לקיים את דבר הפסוק, הוא תפיסת האדם כאדם, כשהוא מעורטל מכל "לבושיו" ו"מסכותיו". השלת ה"קליפות" החיצוניות הללו חושפת את ה"כמוך" שבפסוק. דמיון מהותי שורר בין בני האדם, ועליהם להשכיל לגלותו.

 דומה, שמובנו של המבע כאן הוא חד-משמעי  ואין להרהר אחריו[7]. מן הראוי לציין, שגם בסיפור "חום"[8]  נמצא אמת מובלעת דומה. גם שם הקשב, האמפתיה, המסירות והאכפתיות שמגלה העוזרת-מטפלת הזקנה לקארלייל, היא המחלצת אותו משברונו בשל נטישת אשתו.

אם נסכם בקצרה את האמת המובלעת בסיפור, את המסר – הריהו זה:

החיים אכזריים וניטל עלינו להתמודד עם המכות הניחתות עלינו בחטף, ללא כל התרעה מוקדמת, הטורפות את הקלפים והופכות כליל את חיינו. מי שיש בכוחו לסייע בעתות מצוקה ומשבר הוא רק הזולת. השכל מתגלה כמתעתע, הקידמה והטכנולוגיה – כושלים, המומחים - חסרי אונים, ואילו מניעי האל נסתרים מאתנו. הישועה היא אך ורק בזולת הרוצה להיטיב, וניצל כך אף הוא מן הבדידות הקיומית.

בדומה לחיוניותו של הלחם לקיום האנושי – כך גם קשר של אמת, קשב וחמלה.