כשיצא לאור ספרה האחרון של דליה רביקוביץ "באה והלכה", ידעתי, שזהו ספר ש"מוכרחים לקרוא". מן תחושת בטן שחרף היותה תחושה, שולחת אותות המבשרים על נכונותה.
הספר פורסם לפני מספר חודשים, אך לא קראתי אותו עד עתה. מותה של רביקוביץ שלח אותי לחנות הספרים, שם ניצב עותק אחד ויחיד של הספר, שעמד גלמוד במדף הלא נכון (לצד סופרים באות י').
את הספר למרות העמדתו במקום לא לו, יכולתי לאתר בקלות. הצבע האדום של הכריכה בלט עד מאוד, ורמז על המתחולל שם פנימה. דם? נשיות? מלחמה? לידה? מוות? מה יהיה נושאו של הספר האחרון של המשוררת הדגולה שאת שיריה כה אהבתי?
תוך כדי קריאה מצאתי את התשובה, את הסיבה לצבע האדום. נושאו של הספר הוא קילוף. להתקלף ולהשיל את השכבות של הציניות, האדישות, הרוע, ולהגיע לעומק נדיר, שבו, ורק בו, ניתן לתהות, להרהר ולערער על אמיתות יומיומיות, על אותו מצב הקרוי "מציאות", שנוהגים לחלוף על פניו מבלי לעצור, להביט ולחשוב. כלי העבודה של רביקוביץ ביצירה מופתית זו היא הכנות. אמר בעבר מנחם ברינקר על ספרות ברנר, כי מדובר ברטוריקה של כנות, ולפנינו מקרה דומה. כיצד ניתן לשייף ולעבד כנות, באופן הבונה אמירה חברתית ופוליטית מחד, ויצירה אמנותית מאידך.
רביקוביץ מפנה עורף לסגנון הייחודי אותו גיבשה במהלך קריירה שירית מרשימה, וסיפוריה מבקשים להעביר אמת פנימית בלתי מוסתרת. אין היא נזקקת לסינדרלה שתשב במטבח ותעביר את מסריה הפמיניסטיים. היא מזמן לא שם. כעת היא כותבת על זיוית, שמקנאה ביחס החברה הערבית למשורריה – "אצל הערבים משורר זה לא כמו אצלנו, אצלם משורר זה כמו שליט של מעצמה, מקור כוחם ויכולת עמידתם בתלאות" (מתוך: "סהרה באה והלכה"). "אנחנו מצטיינים בעיקר באינטרנט ובהיי - טק ובזים לשירה. אנחנו עם מערבי כביכול, רק בלי תרבות המערב" (שם).
זיוית היא מורה בכירה, "אשה בודדת ונואשת, חשוכת ילדים". בשביל בטחון היא תוותר על הכול – גם על השירה. לעומתה, סבינה, גיבורת "סיז שוויר צו זאין אמשוררת" (ביידיש: קשה להיות משוררת) תעדיף להקריב את פשטידת הברוקולי, ובשעה שזו נחרכת, תכתוב שיר. הדיכוטומיה הזו, שבין בטחון הכולל בעל וילדים, ואולי גם משכורת נאותה, לבין אי בטחון הטומן בחובו את ההתמכרות לנפש ברורה לזיוית, אך אסור שתהיה ברורה לנו. זו ההזדמנות המתאימה להבין, כי לא רק בפמיניזם עוסקת רביקוביץ. "הקרבת" הפשטידה אינה מתבצעת לשם עקרונות ההגשמה העצמית הנשית בלבד, הגשמה שאינה יכולה להתרחש רק בגבולותיו של המטבח. רביקוביץ בונה אפיזודה מבדית בכדי להמחיש את מאבקה של הספרות בחברה הישראלית, מאבק לחיים ולמוות. סופו של המאבק הוא בחריכת המתחרה. במקרה הנדון היתה זו הפשטידה שהפסידה, אך כידוע לנו, לא תמיד השיר מנצח. יש לו יותר מדי מתחרים.
זיוית אינה המורה היחידה בקובץ, וודאי שאינה האשה היחידה. נשים רבות באות והולכות. חלקן נשארות למספר סיפורים, חלקן עוזבות לאחר סיפור אחד. דוגמה בולטת לעניין, היא בחירתה של רביקוביץ לקרוא לכל הפיליפיניות בקובץ "רובי". כמובן שלא מדובר באותה האשה, שהרי כיצד היא יכולה לשרת בה בעת את המורה תקומה ואת אמה הנכה של דינה? ועדיין, הדמות הקיבוצית "רובי" נשזרת בין הסיפורים, ומזכירה לנו כי המושג "אחר" אינו לקוח ממאמר בכתב עת. ה"אחר" הוא בינינו, ואולי – הוא אנחנו. אותו "אחר" אינו מושג ערטילאי אלא אדם בשר ודם, בעל רצונות, שאיפות, פחדים, ומחשבות, ולנו יש אחריות כלפיו.
רעיון האחריות, אותה אחריות של ההגמוניה כלפי אלו שאינם נמנים עליה, אך חיים לצדה, רעיון שהובל על ידי הפילוסוף היהודי הנודע עמנואל לוינס, מלווה את הקובץ, ומזכיר לקורא את אחריותו כאדם כלפי אלו השונים ממנו – פיליפינית, ערבי, גרושה הנלחמת בבית משפט על ילדיה שנלקחים ממנה וכן האחריות כלפי האמנות בעידן הטכנולוגיה המתקדמת.
נשים נשואות, רווקות, גרושות, אמהות חד – הוריות, נשים שפויות, נשים שאינן שפויות, בבית, בבית החולים במחלקה הפסיכיאטרית, מתאחדות ובונות קובץ סיפורים שונה, של מי שהורגלנו לחשוב עליה כמשוררת גדולה, ומוכיחה כי היא נמנית גם על גדולי הפרוזאיקונים.
רביקוביץ אינה נזקקת למטאפורות או לחריזה. השפה הברורה כחלק מההסתכלות הריאליסטית על החברה הישראלית והדמויות שאינן מתיימרות להיות יותר ממה שהן, משרטטות רישומים דקים של חיים בצחוק, בכאב, ומתוך אמונה שאפשר אחרת. דווקא הריאליזם החד נטול הפסיכולוגיזציה של הדמויות הוא הבונה את רגישותנו כלפי מצוקותיהן ומכאוביהן.
"ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר" מעידה על עצמה המספרת בסיפור "קיצור תולדות מיכל" הפותח את הקובץ.
מעשים ולא מילים הם כלי ההבעה של הדמויות בקובץ. עופרה, שיוצאת מן המחלקה הפסיכיאטרית, כדי שילדיה לא יגדלו בלי אמא, קופצת מן החלון (בסיפור "עופרה").
דלילה (בסיפור "על אודות הפנים") מדירה את פניה מן הראי חרף הדוקטורט במתמטיקה, דורית (בסיפור "דורית מאירה פניה לחיים") שמחפשת משרה כמורה מתעתדת ללכת לאכול ארוחת צהריים בחסות השרה סימי מזרחי, שהרי בזמנים אלו מי יאמר לא לארוחה בת תשע מנות הכוללת מוס שוקולד? במקביל, היא מקפידה לגדל יתושי ענק שיעזרו לה בשעת צרה, ויגנו עליה ועל המדינה מפני אלו המאיימים על שתיהן...
האם זוהי צוואתה של רביקוביץ, שאף מסיימת את סיפורה "אבא של-" עם המשפט "אבא של דליה כבר אינו אפילו צל או עננה קלה. כל מה שנשאר ממנו הוא שהוא אבא של דליה וגם דליה תהיה עוד מעט צל או עננה"? לעניות דעתי, לא.
צוואתה של רביקוביץ היא מכלול יצירתה, אשר בדומה לקובץ הסיפורים האחרון, מקפידה להתבונן בדברים ללא כל מעטה של התייפייפות או צביעות. כפי שיודעת רביקוביץ לשרטט אהבות בשירה, כך יודעת רביקוביץ, לשרטט ביד אמן, את היגון האנושי, בתקווה שנהיה קשובים יותר לאותו "אחר", ואולי, בסופו של יום, אף ניישם את "המלצותיה" ונפתח סדנאות שירה לפיליפינים?