education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
הספרות והמורים, מאת פרופ' אבנר הולצמן
דברים שנשאו באירוע הפרידה מד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר ספרות (5.7.2017)
 

המחווה שלי לשלמה במעמד הזה תהיה הרצאה על דיוקנו של המורה בספרות העברית, ויפה בעיניי שזהו גם הנושא הכולל שנבחר להתכנסות הזו. אין הוקרה ראויה יותר לשלמה המורה, חוקר הספרות, המנווט של תחום הוראת הספרות במערכת החינוך הממלכתית, שגם נאלץ לעמוד במאבקים לא קלים במשך השנים, ועשה זאת בצורה מעוררת כבוד.

 

הדוגמה הטרייה ביותר של ייצוג דמות מורה או מורה בספרות העברית, היא אלזה וייס, גיבורת 'המורה' של מיכל בן נפתלי, רומן מופתי שהוא בוודאי אחת הקליעות המדויקות והמוצדקות ביותר בתולדותיו של פרס ספיר. אבל אם אלזה וייס היא הדמות האחרונה שהצטרפה לקהל המורים והמורות בספרות העברית, מיהי הראשונה? האם ניתן להצביע על היצירה הראשונה המעמידה במרכזה מורים ותלמידיהם? לאמתו של דבר, קדמה לדמות המורה דמות משמעותית לא פחות, והוא המלמד, בעיקר המלמד בחדר, המפרנס עשרות רבות של סיפורים ושל דברי זיכרונות מאז ראשית תקופת ההשכלה. המלמדים מתגלמים בכמה טיפוסי יסוד המשתרעים בין אכזריות סדיסטית לעליבות נלעגת, ורק מיעוט מבוטל מתוכם הם דמויות בעלות שאר רוח הנשמרות בזיכרון תלמידיהם אפופות אור של חסד. וראו למשל את שני המלמדים המנוגדים, האפל והמואר, בסיפור 'ספיח' של ביאליק. אבל דמויות המלמדים הם פרשה נכבדה בפני עצמה התובעת דיון מיוחד שנוותר עליו כאן. לכן, אם נחזור לשאלה שהצגתי ביחס להופעתם הראשונה של מורים ותלמידיהם בהקשר של בית הספר העברי המודרני, נראה לי שנקודת הציון הראשונה היא רומן בשם 'באין מטרה' משנת 1899, מאת ישעיהו ברשדסקי. הספר כמו מחברו נשכח לגמרי, אבל יש לו ערך היסטורי, משום שהוא נחשב לרומן העברי המודרני הראשון אחרי תקופת ההשכלה, ובזמנו הוא עורר סנסציה ספרותית. בעיקר הצית את דמיון הקוראים גיבורו הראשי, צעיר בשם אדמוביץ הניחן בכריזמה אפלה, מגנטיות ארוטית והשקפות ניהיליסטיות, והוא גיבור שלפניו לא קם כמוהו בספרות העברית.


אין זה מקרה, שהרומן העברי המודרני הראשון נסב על שתי סוגיות שהסעירו אז את הרוחות במרחב הקטן של שוחרי התרבות העברית במזרח אירופה: שאלת הדיבור העברי וסיכויי החייאתו, ושאלת החינוך העברי. אדמוביץ וחבריו, גיבורי הרומן, הם מורים באחת מערי פולין, המתאגדים ומייסדים בית ספר מודרני ששפת ההוראה בו עברית כחלופה ל'חדרים' המסורתיים. אדמוביץ נודע כמורה העברית המחונן ביותר בין חבריו, אך הוא מצטרף לסגל בית הספר רק אחרי התלבטות ושידולים משום שבעצם אינו מאמין בעתידו של החינוך העברי, ואכן בית הספר החדש אינו מאריך ימים. בעלי הבתים ששלחו אליו את בניהם נשמטים בזה אחר זה מחמת לחצם של המלמדים, בית הספר קורס כלכלית וכוחם של החדרים גובר כבתחילה. אף על פי שאדמוביץ צפה את הדבר מראש, צר לו על אחריתו של בית הספר. בעיקר הוא מתמלא קנאה בחבריו, המסוגלים להתמסר בהתלהבות תמימה לאידיאלים רמים, בניגוד לו עצמו, שנפשו פתלתלה ואכולת ספקנות אירונית ביחס לכל רעיון מגייס. אותו אדמוביץ הוא לא רק דמות המורה המשמעותית הראשונה בספרות העברית החדשה, אלא גם גיבוש ראשון של אחד הדגמים האופייניים – כמובן לא היחיד – לדמות המורה בספרות הזו. הכוונה לדגם של המורה הכריזמטי והמסתורי, שנפשו חתומה בפני תלמידיו ועמיתיו. סוד אפל מן העבר יצוק באישיותו, וככל שהוא מסור לעבודתו ומצטיין בה ניכר שמרכז הכובד של עולמו נמצא במחוזות אחרים. אבל דווקא הסוד הזה, שנחשף ממש בסיום הרומן, והריחוק האניגמטי שהוא מקפיד לשמור, מגבירים את כוח המשיכה שלו ואת סקרנותם של סובביו, המבקשים להבקיע את חומת המסתורין האופפת אותו. לכן, מעבר לכל ההבדלים יש קרבה עקרונית בין אדמוביץ לבין המורה וייס של מיכל בן נפתלי. גם אלזה וייס מושכת ומסקרנת בגלל חומת הברזל שהציבה בין תפקודה כמורה ובין חייה הפרטיים, עד כדי כך שתלמידיה שמחים לגלות בין דפי מחברות הבחינה שהחזירה להם כתמי שומן ופירורי אוכל, עדות על כך שהיא דמות אנושית הדואגת גם לצרכי גופה.


בין שני הקצוות האלה, המורֶה של ברשדסקי והמורָה של מיכל בן נפתלי, משתרעות כמאה ועשרים שנים של ספרות עברית ובהן קהל עשיר ומגוון של מורים ומורות. כדי לסבר את האוזן אזכיר בחטף כמה מן הדמויות המוכרות יותר, אלה הנעוצות בתשתית הזיכרון הספרותי של קוראי הספרות העברית. אפשר להיזכר במורה הפועלים הזקן בסיפורו של ברנר 'המוצא', המחפש ומוצא תירוץ דחוק כדי להשתמט מחובתו המוסרית לפליטים היהודים שנקלעו לתחומי מושבתו. ואם  בברנר מדובר, אין לפסוח על הנובלה 'מהתחלה', יצירתו האחרונה, הניזונה מתקופת עבודתו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה, מעלה בהרחבה את הווי הגימנסיה, ודמויות המורים נשקפות בה כמו בראי עקום דרך תודעתם ושיחותיהם של התלמידים.
עוד דמות שהייתה לשם דבר היא המורה יחזקאל מן הסיפור 'נעימה ששון כותבת שירים' של עמליה כהנא כרמון, המלמד אותה כמעט בלי אומר ודברים שיעור חשוב על משמעותם של חוקים, גבולות ומגבלות בחיים, ועל הציות לחוקים כיסוד המעשה האמנותי. ואיך אפשר לפסוח על המורה הזקן לתנ"ך מן הנובלה 'בתחילת קיץ 1970' של א"ב יהושע – גמלאי הנאחז בכוח במשרתו וכופה את נוכחותו על בית הספר, וכשהוא מקבל את הבשורה – המתבררת לבסוף כטעות – על נפילת בנו בבקעת הירדן אוחזים אותו לא רק צער ואבל אלא גם סיפוק חשאי על מעמדו החדש כאב שכול. מורה נוסף המוצג כדמות בעייתית הוא יותם, גיבור סיפורה של שולמית הראבן 'העד'. כל כולו צרור של דקלומים וקלישאות לאומיות וחינוכיות, ואין פלא שהוא נכשל כישלון מחפיר בעיוורונו כלפי מצוקתו של הילד שלומק, פליט השואה מפולין המביא את העדות על החורבן ועל רצח משפחתו ונתקל בחוסר אמון גורף. דמות בולטת מגזע המורים הכריזמטים אפופי הסוד עומדת במרכז הרומן 'פרשת גבריאל תירוש' מאת יצחק שלו. גבריאל תירוש, מורה רב קסם להיסטוריה הוא גם מפקד פלוגה בהגנה, המגבש סביבו קבוצה מחתרתית מבחירי תלמידיו ומוליך אותם למאבק על רקע מאורעות 1936 עד להיעלמותו המסתורית שנותרה חידה. ומשלו האב אל שלו הבן. מאיר שלו, בנם של זוג מורים דגולים, תיאר בספריו כמה וכמה דמויות של מורים, ואזכיר כאן רק את הבולט בהם, יעקב פינס מ'רומן רוסי'. פינס הוא המצפון הערכי של הכפר, נוטר עקרונות החלוציות והעמל, אשר 'שנים ארוכות עסק באטימת סדקים,  איחוי קרעים ועמידה נחושה בפרץ', כדברי המספר, ושרטוט דמותו הוא מלאכת מחשבת של אירוניה המשולבת בחיבה.


אפיק מיוחד בייצוגם הספרותי של מורים ומורות מסתמן במסות ובדברי זיכרונות שכתבו סופרים על המורים שהשפיעו על חייהם. צרויה שלו, בעצמה בתו של מורה ומחנך מיתולוגי, מרדכי שלו, כתבה מסה יפהפייה בשם 'זיכרון מארץ עוץ' על המורה האהוב שלה לספרות, המשורר אריה סיון, שפתח לפניה עולמות בל ישוערו של שירה עברית ושירה אנגלית בתיכון כצנלסון בכפר סבא. כעשרים שנה לפניה למד באותו בית ספר עצמו הסופר ישעיהו קורן, בן כפר סבא, והוא הציב זכר במסה יפה לא פחות בשם 'המורה לספרות שלנו' למורה שלו, המשורר ברוך כצנלסון. היה זה מורה מן הנוסח הישן שנחרת בזיכרון תלמידיו דווקא בשל דקדקנותו וקפדנותו המטילות שיממון, והנה כעבור שנים גילה קורן להפתעתו את סגולותיו של מורו כמשורר עדין מבע. אהרן מגד הציב זכר לאביו, משה דוד גרינברג, המורה הראשון ברעננה, בממואר היפה 'איש יהודי', המצייר את דמותו כמורה בכל רמ"ח איבריו לבניו ולכל ילדי המושבה. ואילו בתיה גור הקדישה אחת ממסותיה לתיאור המורה האהוב שלה לספרות בתיכון חדש בתל-אביב, יוסף רפופורט, שרבים מתלמידיו נדבקו ממנו לתמיד בחיידק אהבת הספרות.


תריסר הדוגמאות שהזכרתי הן רק קומץ נבחר מתוך שפע מגוון של יצירות סיפורת או דברי זיכרונות על מורים ומורות, מהם שהאירו את חיי תלמידיהם ושימשו להם מופת, מהם שהטילו עליהם אימה או הפילו עליהם שיממון. בתוך המצאי העשיר ניתן לזהות עקרונות משותפים, חוקיות חוזרת או תהליכי שינוי מובחנים בכל הנוגע לדרכי ייצוגם של מורים ושל מקצוע ההוראה בספרות העברית. מקוצר היריעה אמנה רק ארבעה סימני היכר כאלה. ראשית, ברוב המכריע של היצירות דמותו של המורה נשקפת מזווית הראייה של תלמידיו. הוא ניצב לפניהם כחידה, כאתגר, כישות שפנימיותה חתומה וקיומה מחוץ לחדר הכיתה מעורפל, בין אם הוא מעוצב כאנדרטה נישאה, כמושא תשוקה, או כקריקטורה לעגנית. הסיבה לכך ברורה: כל סופר היה פעם תלמיד, ובבואו לבנות דמות של מורה הוא נוטה לאמץ או לשחזר מדעת או שלא מדעת את עמדת המתבונן מבחוץ. על אחת כמה וכמה כך הדבר ביצירות אוטוביוגרפיות או ברומנים של צמיחה והתחנכות, ששלב התלמידוּת הוא חוליה הכרחית בהן. מועטות יחסית הן היצירות הנכתבות מתוך עיניו של מורה ומציגות באופן בלתי אמצעי את עולמו הפנימי ואת יחסו לתלמידיו, אבל יש כמובן גם כאלה, ואחדות מהן הזכרתי כגון 'בתחילת קיץ 1970' של יהושע ו'העד' של הראבן.


שנית, ברוב המכריע של היצירות מדובר במורים למקצועות העוסקים בתכנים אנושיים מובהקים – ספרות, היסטוריה ותנ"ך, וכמעט לא נמצא בהן ייצוג של מורים למקצועות מדעי הטבע, המדעים המדויקים והשפות. בין הסיבות לכך ניתן להזכיר את 'ההטיה המקצועית' של המחברים: מכיוון שהמחבר הוא סופר ולא מתמטיקאי או ביולוג, חזקה עליו שהתחומים ההומניסטיים הם שנקלטו בנפשו בעומק מיוחד, ובראש ובראשונה הספרות, שלפי התרשמותי מובילה את רשימת מקצועות הלימוד שזכו לייצוג ספרותי. לעתים אפילו נמצא ביצירות התנגשות גלויה בין רגישויותיו הפיוטיות של הילד, התלמיד, הסופר לעתיד, לבין עולם המושגים  הצורני והשכלתני של המדעים הריאליים. דוגמה יפה לכך היא הסיפור 'אופק' של בנימין תמוז, המציג את תפיסתו החושית הלירית של הילד את מושג האופק כנכונה ועמוקה יותר מן ההגדרה המדעית המדויקת המוצגת בכיתה על ידי מורה מיומן אך אטום.


שלישית, הרוב הגדול של המורים שנעשו דמויות בספרות, כולל המורים לספרות, הם עדיין ממין זכר. אולי גם זה פרי התמדת מורשתה הסמויה של דמות המלמד המסורתי, ואולי שיקוף אותנטי של מצב דברים אמיתי ששרר בחינוך העברי בארץ לפחות עד אמצע המאה העשרים, והספרות נוטה להיצמד אליו ולהנציח אותו גם כאשר המציאות החוץ ספרותית השתנתה זה מכבר. דוגמה נדירה מאוד לדמות משמעותית של מורָה בספרות הישראלית המוקדמת היא רקפת אבני, מגיבורות הרומן 'שש כנפיים לאחד' של חנוך ברטוב מ-1954. רקפת היא מורה צעירה בת הארץ ששכלה את אהובה במלחמת העצמאות, ומתמסרת לחנך כיתה של ילדים יוצאי שלל גלויות בשכונת עולים ירושלמית. באמצעים יצירתיים, בשיר וזמר, ובכוח הדוגמה האישית המגולמת בה, היא חונכת אותם ואת הוריהם אל עולם הערכים הישראלי, בבחינת המחשה בזעיר אנפין של חזון כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות. אט אט הפציעו דמויות נוספות של מורות, אם כי עדיין לא במידה שתהפוך את הקערה על פיה: אסיה, אם המשפחה ב'המאהב' של א"ב יהושע, שהיא מורה בתיכון חיפאי השקועה רוב הזמן בחלומות מסויטים; המשוררת זלדה, שהונצחה ב'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז כמופת של מורה בלתי שגרתית, שכל כולה רגישות דקה ובינת לב, הנגלות גם בפגישה המאוחרת מקץ עשרות שנים בינה לבין תלמידה שבגר; איריס, גיבורת הרומן 'כאב' של צרויה שלו, מנהלת בית ספר מלאה כוונות טובות ושאיפה לקבלת האחר, ששנים רבות היה בית הספר מרכז חייה עד ששרשרת אירועים שראשיתה בפציעתה בפיגועה הסיטה אותה למחוזות אחרים; ועד אלזה וייס של מיכל בן נפתלי, המתקדשת לעבודת ההוראה, משליטה בכיתה משטר חמור ופרפקציוניסטי עד כדי התעמרות, וחוסמת כל גישה אל עולמה הפרטי, עד שכדברי המספרת 'לא תיארנו לעצמנו עד כמה רדופה הייתה הרודפת', אבל לפחות בתלמידה אחת שלה היא הותירה חותם בלתי נמחה.


תכונה רביעית, המסתמנת ביצירות הספרות על ציר הזמן, היא מהלך של פיחות הסמכות המורית, ערעור ההיררכיה והנמכת המחיצות, תוך כדי התקרבות בין המורים לבין תלמידיהם וחשיפת הצד האנושי הפגיע שבמורה. ככל תהליך אנושי מורכב יש בו מטבע הדברים מן החיוב ומן השלילה כאחד. הנה דוגמה מתוך סיפור מוקדם של נתן שחם בשם 'הולכי רגל': תיאור של טיול בית-ספר בארץ-ישראל אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים. המורה, אותה סמכות רמה ונישאה המטילה את מרותה בחדר הכיתה, נעקר מסביבתו הטבעית ונחשף לעיני התלמידים בפגיעותו האנושית, בחולשתו ובזרותו לחוויה הילידית הטבעית של בני הארץ: 'המורים לפתע – משהו אחר. פחות זריזים מאיתנו. בים אינם מתרחצים. מה, אין להם בגד ים? אדומים מעייפות, מזיעים, שותים מים בלהיטות, אנושיים, מקפלים את השרוולים (ידיים חיוורות, שעירות), עצבניים, לא נהנים. בפירוש: לא נהנים. כאן – פחות חשובים, הרבה פחות חשובים'. אין פלא שהגיבור הנערץ של הטיול, מושא ההזדהות והכמיהה, אינו המורה אלא נהג האוטובוס החברהמן, ששוחה נפלא, והתלמידים נשמעים לו בכול, לא למורה הרגוז הנוכח ברוב תסכול בקריסת סמכותו הפדגוגית. אם הסיפור של שחם הוא דוגמה טיפוסית לנקודת המוצא של התהליך, לאמור ניכור ומרחק מובְנים וגם מובָנים מאליהם בין מורים ותלמידיהם בימים עברו, הרי המיצוי הקיצוני של ההתקרבות ביניהם מתגלם בכמה יצירות מן התקופה האחרונה, שבמרכזן יחסים אינטימיים אסורים, בדרך כלל הרי פורענות, בין מורים לתלמידיהם: מורֶה ותלמידתו ב'חסד נעורייך' של אייל מגד, תלמיד ומורתו ב'לא תקין רומנטית' של יוסי סוכרי, מורָה ותלמידתה ב'הנה אני מתחילה' של יהודית קציר.


אבל מעבר לחיתוכים ולמיונים כאלה או אחרים שניתן לעשות במגוון העשיר של היצירות, מהי ליבת העניין? היכן מעפילה חוויית הלימוד וההוראה לשיאיה האינטנסיביים ביותר, לפחות על-פי הספרות? הדבר בהחלט מתרחש, אם כי, מן הסתם כמו בחיים, לא לעתים קרובות. אפשר להרכיב אנתולוגיה ספרותית קטנה של הזדהרויות כאלה, כאשר המפגש בין מורים ותלמידיהם בחדר הכיתה מוליד רגעי קסם של פליאה, השראה, השתאות מיופי, תובנה רוחנית ושיתוף לבבות בין המורה לתלמידיו. אציג מייד דוגמה אחת כזו, מאת סופר שטרם הזכרתי, ס' יזהר. יזהר שימש בהוראה כמעט שבעים שנה, בשלל מסגרות, ובכל תחנות חייו היה מורה אהוב ונערץ. ולא רק מורה היה אלא גם הוגה וחוקר מקורי בענייני חינוך ובענייני הוראת הספרות. אין פלא שכמה וכמה מסיפוריו מציגים שלל היבטים של חוויית הלימוד וההוראה מכל הזוויות האפשריות באופן שחוצה ומערבב את כל הדיכוטומיות ששרטטתי כאן.


כיצד ראה יזהר הסופר את המורה ואת מקצוע ההוראה? איזה מין מורים תיאר בסיפוריו ומה חשב עליהם? מורים לא מעטים מהלכים בסיפוריו של יזהר, בעיקר במאוחרים שבהם, וכולם נשענים על המציאות, החל בדמויות שנחרתו בזיכרונו מתקופת היותו נער לומד בבית המדרש הירושלמי למורים, וכלה בעמיתיו להוראה בכפר הנוער בן שמן או בדמות עצמו כמורה בתקופות שונות בחייו. הרבה הומור ואירוניה עצמית משוקעים בדיוקנאות האלה, כוח תיאור עצום ומגוון ולא פעם גם עמדה שיפוטית. אבל בתשתית הדברים מצויות שתי הנחות יסוד או שני תנאים שיזהר מתווה, ורק בהתקיימם יחד חורג המעשה החינוכי מן השגרה האפורה ומתחולל אותו נס או ניצוץ הניצת בחלל הכיתה.


התנאי הראשון הוא קיומו של חיבור עמוק בין המורה לבין תכני ההוראה החיים בנפשו כמושא של תשוקה מתמדת ונחשפים ברגעים מיוחדים בעוצמה של התגלות. בסיפור 'גפיר' מתואר הפרופסור האידיאלי כך בפשטות: 'ידען אבל בלתי טרדן [...] ועם אש בלבבו, ולא עם מדע ואפר כבוי אלא עם ידע ואש לוהבת, להראות לנו חי ויפה את הדברים המופלאים ההם שגדיי ירושלים וגדיותיה לא שמעו עליהם, ואפילו לא ידעו מה הפסידו'. הדבר מתרחב ומתממש בסיפור 'חרלמוב' על המורה למוסיקה, שבכל ימות השנה הוא טיפוס מוזר וקצת עלוב ונלעג, עד שברגע נדיר אחד מתרחש הנס. אדון חרלמוב מנגן ושר כדרכו, אבל פתאום הכול נשמע אחרת, נקי ועמוק וגבוה ונכון, 'וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכול איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת'. אירע כאן רגע של התגלות בין המורה לעצמו שזרם ממנו אל תלמידיו. דבר דומה מתרחש בשיעורו של המורה לטבע אביזוהר בסיפור 'הו הו הזלזלת'. גם הוא דמות מוזרה ומבדחת המתגלה במלוא יפעתה רק מחוץ לחדר הכיתה, בטיולים למדבר יהודה ולים המלח ובסיורים החטופים בסביבה הירושלמית לראות את הצמיחה והפריחה החדשה. גם הסיפור עליו חותר אל רגע של התגלות כמו דתית, שבו המורה מתאחד במלוא הכוונה עם נושא ההוראה שלו: 'השמש עלתה וההרים היו נוצצים והירוק היה שר והאופק צלול, שם נעצר פתאום האיש ופרש שתי ידיו ואסף נשימה ובקול של אמת אמר ישר מלבו בתוך השקט האינסופי – ברוך אתה הטבע – כך ובמלים האלה ובשקט הגדול אמר מורנו ועיניו היו מלאות דמעות, ואולי גם שלנו'.


התנאי ההכרחי השני הוא החיבור הנפשי והחווייתי בין המורה לבין תלמידיו, הרגע שבו הוא מצליח להפוך את עולמו הפנימי לחלק מעולמם, שהרי מה בצע בהזדהותו של המורה עם תכני הוראתו אם הדבר שהוא חי אותו בכל מאודו אינו עובר ממנו אל התלמידים ואינו נוגע בנפשם. דוגמה שלילית כזו מצויה בספר 'צלהבים', בתיאור המקובץ של מורי הגימנסיה העברית בירושלים בשנות השלושים כפי שיזהר שמע עליהם מדודנו ורעו יחיעם ויץ. אלה סופרים ומשכילים עברים ותיקים המוצגים כצרור קריקטורות עבשות בעיני תלמידיהם, בשעה שהם מנסים נואשות לעניין אותם בספרות העברית של דורות קודמים: 'כולם אנשים מורים מהוללים ורק מה לנו ולהם, איפה הם ואיפה אנחנו, הם באמצע המאה התשע-עשרה ואנחנו הלא בוקעים כבר ועולים משליש המאה העשרים [...] וכל העולמות שלהם זרים כשם שמיושנים כשם שמגוחכים, ואנחנו כולנו רק כמין אינדיאנים בעיניהם, אינדיאנים דוברי עברית בשגיאות, פראים שכל עניינם רק להוריד שיבתם שאולה, בורים כאלה, עמי ארצות ומפגרים שאינם יודעים להעריך תרבות והשכלה'. אחד המורים האלה, האדון הדוקטור ברוכין, מתואר באופן שובר לב כמי שלעולם לא יגושר הפער בינו לבין תלמידיו: 'לפעמים, כשהייתה ההמולה בכיתה מתגברת עד מעבר לנסבל, היה הד"ר ברוכין המסכן [...] מגביה אז את צווארו המדולדל מתוך צווארונו הריק, צוואר קמוט מיושן כזה, כארנק בלוי, וכאותו עגור היה אוסף את קצת נשימתו שנותרה ניחרה מעלבון והיה נושא את שארית קולו היבש והסדוק, "הסו הפראים!!" היה צווח ישר ממאפו, אמיתי ורמוס וכואב, שכל הפראים קיבלו דווקא בתרועת מבינים, והוא חזר והתקפל אל תוכו הרוס ופתאום ונחמץ לי הלב עליו'.


יזהר המורה עצמו מופיע בעיקר בצרור הסיפורים שכונסו בספרו 'צדדיים', והפנינה הזוהרת מתוכם היא סיפור מתקופת עבודתו בכפר הנוער בן שמן בשם 'פורץ גדר ישכנו נחש', המקפל עולם ומלואו בשמונה עמודים וחצי. ראשית המעשה בתקלה מביכה. בוקר אחד איחר המספר להתעורר משנתו, ובעודו משרך את דרכו ישנוני ומדובלל אל חדר הכיתה הוא נדהם לגלות בפתחו אסיפה נכבדה ומבהילה של פרופסורים לחינוך מן האוניברסיטה העברית עם תלמידיהם, שנקבצו אל כיתתו כפי שנקבע מראש לראות אותו מלמד שעור לדוגמא, ורק שהדבר כולו פרח מזכרונו ואין לו ברירה אלא לאלתר. אלוהים אדירים, מה עושים כעת? הוא שואל את עצמו לנוכח תאוות הדעת והקידמה של ההומניסטים שהצטופפו סביב לחזות בפואמה הפדגוגית שהובטחה להם בכתב. ואז קורה הבלתי ייאמן. מתוך המבוכה פורץ מן המורה המבולבל מישהו אחר לגמרי. הפסוק בקוהלת שהוא מציג לתלמידיו, 'חופר גומץ בו ייפול ופורץ גדר ישכנו נחש', משמש לו כן שילוח לדרשה מכונפת, אדירת פאתוס, בזכות התעוזה האנושית, בזכות שאיפת המרחבים ופריצת הגדרות בלי מורא מפני הנחשים המקננים בהם, בזכות יפעתה של רוח האדם. נוסעים ומגלי ארצות, מדענים נועזים וחלוצים כובשי שממות עוברים לנגד עיני הקהל הנדהם, וגם הפרופסורים הנכבדים לחינוך נגרפים כמו התלמידים בני החמש-עשרה בהזדהות טוטלית עם הרטוריקה המכשפת של המורה שנהפך לנביא אלוהים.


הכול יש בסיפור הקטן הזה: העמדת התיאוריה החינוכית הנכבדה והמלומדת מול החינוך החווייתי הנוגע עמוק בלב התלמיד; הדגמה עילאית מהו שיעור שבו הכול מונח במקומו: דברי המורה, התוכן, הקשב, הקשר, החוויה וההשראה; ביטוי צלול וחד להשקפת העולם הרומנטית המוצקה של יזהר על פריצת הגבולות והגדרים כדחף יסוד הכרחי של המין האנושי; עיצובו המופתי של הסיפור עצמו כמבנה הצובר מתחים עד לנקודת השיא וההתפרקות; שילוב של פאתוס רציני עם ספקנות והומור ואירוניה עצמית. ואולי מעל לכול עולה מן הסיפור הזה תפיסת המעשה החינוכי הראוי לשמו כזרע הנטמן בנפש הרכה ומלווה אותה לתמיד. ביטוי לכך ניתן בסיומו העצוב-מחויך של הסיפור, על פגישה אקראית של המספר עם אחד התלמידים מאז כעבור חמישים שנה, והנה התלמיד הזה חי מחדש את דרשת המורה על הפסוק מקוהלת וחוזר בהתרגשות עצומה אל המעמד ההוא שהמורה העייף כבר שכח אותו מזמן.


לא כל מורה מסוגל להגיע למדרגתו של יזהר, ואפילו אצל מורה בעל כריזמה פדגוגית אדירה כיזהר לא כל שיעור מחולל תמיד התעלות נפש כזו. אבל יזהר מציב רף שאפשר לשאוף אליו. מן הסתם כל מורה רשאי לייחל לכך שיבואו עליו ועל תלמידיו מדי פעם רגעי קסם כאלה, הזדהרויות יזהריות כאלה של חיבור אותנטי בין המורה לעצמו ובינו לבין תלמידיו, רגעים שלמענם כדאי כל עמל הפרך, והם המעניקים את הטעם והמשמעות לנשיאה בעולו האפור של היומיום.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  19/07/2017