education - חינוך

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
עיון בסיפור:"איש זקן עם כנפיים עצומות" מאת גבריאל גארסיה מארקס
(מתוך: הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית, שוקן, 1980; תרגום: יואב הלוי)
 

מזל קאופמן

הסיפור "איש זקן מאד עם כנפיים עצומות" למארקס נפתח במשפט המעמיד אותנו כבר בראשיתו על מקומו של האדם בעולם - "ביום השלישי לרדת הגשם כבר הרגו בתוך הבית פנימה כל כך הרבה סרטנים..." לא רק ציון משך הזמן הקודם לתחילת הסיפור, אלא אף עצם המאבק הבלתי אפשרי בין פלאיו לבין כוחות הטבע, הגשם, הים, הסרטנים האין סופיים, כל אלה מורים ומלמדים על הצבתו של האדם בנקודת פתיחה בלתי אפשרית, אבודה מראש, נקודת פתיחה המזכירה את שאלותיו הרטוריות של אלוהים לאיוב "...  אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה. מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע; אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו" וכו' (איוב לח 1-4). לפנינו, אפוא, טבע לעצמו, אין-סופי, אי-ראציונלי, כאוטי-גולמי, אדיש לאנושי השם ללעג את ניסיונותינו לשלוט בו ולדעתו, באופן שהפנטסטי-טבעי אימננטי לו כביטוי לאי-מובנותו. בה בעת מעוררת הפתיחה גם ציפיה לבריאה. היוליות בראשיתית זו שבה מתלכדים "השמים והים גם יחד...(ש)נהיו לעיסה של בוץ ורכיכות רקובות", מזכירים את הזדווגותם של גאיה (הארץ) ואורנוס (השמים) בבריאה על פי המיתולוגיה היוונית, ואשר בה ארוס מגלם את הכוח והדחף המניע תהליך ובורא את האלים מתוך הכאוס[1]. מבחינה זו חום התינוק ועצם איזכורו מרמזים על מעין אינקובציה המאפשרת את הופעתו של היצור המתגלה לפתע בסיומה של פסקת הפתיחה.

הנה כי כן לא מפליא הוא שהדמות הבאה "משם" היא כה אחרת, כה זרה לנו באחרותה - "גוף שנפל בתדהמה שותקת", דמות הבולטת באדישותה לעולם האנושי. זקנתו-עתיקותו-לידתו מחדש של היצור המכונף, מלמדים על שייכותו לעולם שמחוץ לאנושי, לטרנסנדנטי האין סופי, ש"נראה שהוא נמצא בכל כך הרבה מקומות בעת ובעונה אחת.. מכפיל עצמו והולך...". זהו אפוא עולם המדבר בשפה אחרת בלתי מובנת לנו בני האדם, עולם שהזקן המכונף בא ממנו וכמו הושלך אל קרבינו בטעות, באדישותו המלוכלכת, העתיקה, הפסיבית, המנותקת מן האדם ועיוורת לו ("ימים רבים היה רובץ, ללא-תנועה, בפינה הרחוקה ביותר של החצר, במקום בו לא היה איש יכול לראותו"), ממלמל בשפה שאינה שפתינו ובוודאי אינה לטינית עתיקה.

בה בעת, חושפים תיאורי ה'"התגלות" של הזקן בסיפור את מוגבלותה של השפה ברצונה ללכוד את המציאות, ומאלצים בכך גם אותנו הקוראים להתנסות באי-נחת טורד לנוכח המימד הפרדוקסלי-פנטסטי: האם זהו אדם? מלאך? כינויה של הדמות המכונפת גם "איש זקן" ולחילופין "מלאך" - כך "הסיקו בתבונה" פאליו ואשתו אליסנדה והרופא השם לב לכך שכנפיו "נראו כה טבעיות על גוף זה", אך מנגד מצויה השכנה "שידעה את כל מה שיש לדעת על החיים ועל המוות" והסיקה כי זהו מלאך - מושם ללעג ע"י המחבר באמצעות תארי החכמה היומרניים אותם מייחסים בני האדם לעצמם. אל מול עוצמותיו של הטבע ואחרותו מוצגים ניסיונותיהם של בני האדם להבין את העולם במושגים אנושיים, לביית אותו, לגדרו ולשימו  תחת סד, מנעול ובריח, כמגוחכים ופתטיים, וכמשקפים את קוצר הראות האנושי, שלא לומר את עיוורונו-טיפשותו.

בה בעת בכל אחרותה של דמות זו, דווקא זקנתה מוכרת לנו מאוד וכמו תובעת מאיתנו, דווקא בשל מעגל הנצח האדיש (בדומה, למשל למגפה ב"הדבר" לקאמי), את ביטוייה של הסולידריות האנושית כלפי "איש זקן מאוד רטוב עד לשד עצמותיו" שניטלה "ממנו כל גדולה... כשבר ספינה על שרטון [..] האנושי כל כולו", אך זקנה עלובה ואנושית זו אינה מעוררת לא חמלה ולא אמפטיה בעיני הסובבים אותו (והקוראים?), נהפוך הוא, די להתבונן באופן שפלאיו מחלצו מהבוץ בעזרת אנקולים ו"סוגר אותו עם התרנגולות בלול מרושת-התיל". בנוסף, מהר מאוד פלאיו ואשתו מוצאים דרך להתעשר מהופעתו של היצור המכונף. רק קולו של המספר אירוני ומצליף: "לבעלי-הבית לא היה על מה להתלונן. בכסף שאספו בנו להם חוילה בת שתי קומות, עם מרפסות וגנים... אליסנדה קנתה לה נעלי סאטין... ושמלות משי" וכו' וכו'. רק צחנת המזבלה, המזכירה לנו את ריחם של בתי אבות זנוחים ומזניחים, עולה לשמים.

מארקס אינו חוסך את שבט ביקורתו גם מן הממסד הדתי. יודעי האלוהים ומייצגיו מושמים ללעג ולקלס באמצעות נציגיו המתבוננים מתוך התנשאות וזלזול ביצור שנפל לידם: האב גונזאגה, נציגו של הממסד הנוצרי המנוון, מבקש לבדוק את מלאכיותו של המכונף ("הזמן עבר בבירור שאלות כגון האם יש לו, לשבוי, טבור; האם יש משהו בשפת דיבורו הדומה ללשון הארמית; אם אפשר לדקרו פעמים רבות בחודה של סיכה..."). החוויה הרליגיוזית, שעיקרה השתוקקות אל הטרנסנדנטי, חוויה הנדונה במהותה להיות בלתי מסופקת, מוחלפת בדת ממוסדת המגמדת אלוהים ואדם.

 

אירוניה ולעג מופנים אף אל ההמון, שאינו אלא עדר הנוהה אחר שעשועים. קטנוניותם, רשעותם וטיפשותם אינה יודעת רחמים. אם יש מימד אנושי בדמות המכונפת הרי הוא סבלו, מחלתו וחולשתו. אלו מזמנים לנו את האפשרות "להיות יותר אדם"[2], לחוש חמלה ואמפטיה אנושית, אך במקומם נחשפים בני האדם כאנוכיים, רשעים, מנוכרים ומשפילים, ובה בעת חסרי מודעות לעצמם ולסתירה הקיומית בה הם חיים: "האנשים האדוקים ביותר השליכו עליו אבנים בכדי לנסות לאלצו לקום ממקומו, כדי שיוכלו לראותו במלוא גופו... צרבו את גופו במכווה-הברזל וזאת עשו מפני שנותר זמן כה רב ללא תנועה עד כי חשבו שמת".

 

המטאפיזי מוחלף-מגומד במשעשע ובמוליד סיפוק מיידי – "המחזה העצוב של האישה אשר נהייתה לעכביש מפני שהימרתה את פי הוריה" מאזכר את מיתוס ארכנה (אובידיוס, ספר שישי), המפליאה לטוות בנול אך מסרבת להודות כי כוחה מן האלה אתנה, ובכך גוזרת את גורלה. האלה הזועמת קוראת לה לתחרות ובראותה את מיומנותה, קורעת את האריג בזעם. ארכנה ככתוב "לא נשאה זאת – תלתה עצמה עלי חבל. ויכמרו רחמי האלה, על חבלה תרימנה, 'ככה חיי, סוררה, אך על חבל המשיכי חייך! זה גורלך וגורל נכדיך לנצח – למען לא תקוי לעתיד... תחת גפיה צמחו אצבעותיה דקיקות מכל עבר, ...אך  עדיין היא רוקמת את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה". גדולה אנושית המולידה מאבק בין אל ואדם ואשר סופו טראגי מומרים ב"אנושי, אנושי מידי", כשם ספרו של ניטשה, מוקטנים למימדיו של העדר הנוהה אחר המלודרמטי עד כדי גיחוך. פה יש סיבה ומסובב, פחד ועונג, חטא ועונש, שלא לדבר על כך ש"מחזה מעין זה, טעון אמת אנושית ומלמד לקח כה רב, היה חייב להביס את זה של המלאך המזלזל".

 

גם המדע אינו יוצא בשלום מפני התבוננותו המגחיכה של המספר וזאת בדמותו של הרופא, נציגהּ של הנאורות, התבונה, המחקר המדוייק והשכל הישר; הרופא, הבודק את הדמות המכונפת מגיע למסקנה "כי לא נראה אפשרי שיוותר בחיים" והנה מתוך החולי והגסיסה ובניגוד ל"חוקי הטבע" מצמיח הלה נוצות חדשות ו"רוח גדולה שכמו הגיעה ממרומי הים" נושאת אותו מעולמו של האנושי. דומה אף כי בין חכמת המדע לחכמה העממית הרוויה באמונות טפלות ("גבישי כופר אלה, אשר לדעת השכנה החכמה,הם מאכלם של מלאכים"), מיתוסים וסיפורי בדיון מעדיף המחבר את זו האחרונה ולו בשל היותה תמימה, רבת דמיון, צבעוניות וחיות ובהיותה מקבלת את המימד המסתורי ואת אי מובנותו של העולם.

 

האנלוגיה החיובית היחידה היא בין היצור המכונף לבין התינוק. שניהם חולים ומחלימים ממחלת האבעבועות ושניהם מצויים במצב טרום-לשוני, וככאלה הם מחולצים מקטגוריות התפיסה והשיפוט המובנים בשפה, לכן התינוק הוא היחיד המסוגל להתקרב בטבעיות אל בעל הכנפיים. התינוק מסמן גם את נצחיותו של היצור המתגלה. בהופעתו כבר בפתיחת הסיפור מסתמנת-מוטרמת התחיותה ומעופה של הדמות המכונפת אל עבר הנצחי, אי שם מעבר ל"אופק הים". הנה כי כן, גם באקורד הסיום משתקף האדם במוגבלותו. כבציורו של ברוייגל, "נפילת איקרוס",  גם כאן אליסנדה פולטת "אנחת הקלה" וממשיכה לקצוץ בצל, אדישה למופלא ממנה, מזילה דמעות בצל במקומן של דמעות אמת. מעופה של הישות המכונפת הרחק משדה התפיסה האנושי ישיב, אפוא, את החיים למסלולם, שכן כידוע, מה שאינו נתפס אינו קיים ואינו אלא דמיון בלבד.

 

 איש זקן עם כנפיים עצומות


[1] "אין שום ספק בכך שהמאפיין העיקרי של תפיסת היקום, כפי שהיא באה לידי ביטוי הן ב'תיאוגוניה' להסיודוס והן בתיאוגוניות יווניות אחרות הוא היעדר 'בריאת העולם' במובן המקובל של המלה, העולם אצל הסיודוס לא 'נברא' אלא נוצר או, ליתר דיוק, התהווה מכמה יסודות ראשוניים במעין תהליך אבולוציוני. אף לא באחד משלבי ההתפתחות הזאת פעל או התערב כוח חיצוני. טבעם של הגורמים הפועלים מאפשר זאת, כי התפתחות אבולוציונית זו טמונה בחלוקת האלים לזכרים ולנקבות. כפי שראינו, שלושה יסודות היו בתחילת התהליך: כאוס, גאיה וארוס. רק ארוס לא העמיד צאצאים משלו, משום שחשיבותו התיאוגונית מצויה במישור אחר. ארוס מגלם את הכוח המניע של תהליך אשר נתפס על-פי הדגם של רבייה ביולוגית". (פינקלברג מרגלית, באתר מטח.)

[2] מינוח שזך משתמש בו במאמרו "ספרות בלי עולם". הציטוט מובא בספרו של אורי הולנדר, "דיוקן בקצה החשכה, על שירת ישראל הר", עמ' 10, הוצ' קשב לשירה, 2007 .

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  08/11/2013