education - חינוך הפיקוח על הוראת ספרות

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
יונה ונער
מאיר שלו
 

מאת: יוכי שלח

 

"יונה ונער" הוא רומן על תשוקה: תשוקת הנער לנערה, תשוקת הגבר לאישה (לאשתו ולזו
שאיננה אשתו), תשוקת היונה לשוב אל השובך, תשוקת הגבר לבית משלו  – וכל התשוקות כולן אינן אלא העתק של תשוקתו של יאיר, המְסַפֵּר ברומן זה, אל אמו - וליתר דיוק: תשוקתם של כל המְסַפרים של שלֵו אל אמם. ויש לדעת – תשוקה זו לעולם איננה באה על סיפוקה, וגם כאשר היא מתממשת זהו מימוש חלקי או מימוש על תנאי או מימוש מדומה. זו תשוקה שנובעת מתחושת ההֱעֶדר והחֶסֶר המהותיים של גיבורו הנצחי של שלֵו, שהוא לעולם יתום ועקר, ויתמותו מכתיבה את עקרותו.


יאיר גדל עם אב שאיננו אביו ובתחושה מתמדת שאמו מעדיפה את אחיו על פניו, ומאוחר יותר נישא לאישה הלא נכונה, שהחיים איתה הם "רצף ארוך של הגשת קבלות ומתן הוכחות", ואשר הצירוף שלו ושלה יחד גורם לרחמה להפוך לקבר. הוא זר ושונה – זר בבית הוריו, זר לאשתו וזר בביתו, ולכן הוא מחפש תחליפים: משולם כתחליף אב, תרצה כתחליף לאשתו, הבית שתרצה משפצת עבורו כתחליף לביתו, ושני אחייניו התאומים כתחליף לילדים שאין לו. אבל בכל אלו אין כדי למלא את הריקנות בחייו ולספק את תשוקתו. במובן זה דומה יאיר לכל מספריו הקודמים של שלֵו: ברוך, היתום מאב ומאם ואשר גדל בבית סבו; עשו, שאמו לאה פרשה מן החיים; זיידה, השתוקי שהתייתם מאמו; רפאל, שהתייתם מאביו וחי בין חמש נשים בתוך "אמהות קולקטיבית" שאין בה מקום ייחודי לאם אחת – ארבעה מְספרים שמעולם לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם. גם מיכאל, שיש לו אם ואב ובן ובת חי בתחושת יתמות וחֶסר ומתגעגע אל אניה, אמו הסימבולית ומושא תשוקתו, ושני ילדיו נדמים לו "כשני גוזלי קוקייה".
את ריק היתמות והחֶסר של העקרות מבקש יאיר, כמו קודמיו, למלא באמצעות מילים וסיפורים, שכן, גם הוא איננו אלא "שק של סיפורים", תיבת תהודה ריקה המחזירה את קולותיהן של שאר הדמויות ומספרת את סיפוריהן – המצטרפים יחד לבסוף והופכים לסיפור שלו. הסיפור שהוא טווה הוא לעולם מתעתע ומניפולטיבי מאחר שהוא מעביר את סיפוריהן של הדמויות האחרות דרך מסננת הזיכרון שלו ובלעדיו אין להן קיום. זאת ועוד: סיפורו לעולם מערבב מציאות ובדיה, מציאות ופנטסיה, את מה שאפשרי ואת מה שאינו אפשרי ואת מה שאולי אפשרי, באופן שאין להפריד ביניהם. הסיפור נחוץ לו כדי לארגן את עולמו ולתת לו משמעות, או, במילים אחרות, כדי לכונן לעצמו זהות: זהותו של מי שלעולם איננו "אביו של - " אלא "בנה של - ". סיפורו הוא הצומת בה נפגשים שלל סיפורים: הסיפור הלאומי, הסיפור המשפחתי והסיפור הפרטי, מה שמקנה לו את הכוח המניפולטיבי מול הקורא ומול הדמויות כאחד – הכוח לברוא עולם ולערער את יסודותיו. הטון האירוני, שהוא ספק משתעשע וספק מריר, ספק אוהב וספק ביקורתי – עובר כחוט השני בכל הרומנים של שלֵו, והוא זה המאפשר ליאיר לשמור על מרחק בינו לבין שאר הדמויות, כדי שיוכל לספר את סיפורן, תוך כדי שהוא מנכס ממנו חלקים, משמיט חלקים אחרים, בודה ומתעד כרצונו. בכך הופך שלֵו את מספריו כולם לבני דמותו של המחבר עצמו, זה שיש בידיו כוח כמו-אלוהי לברוא עולמות ולחתור תחתיהם כאחד.
 

יאיר מספר שני סיפורי אהבה-תשוקה שונים ומקבילים, המתרחשים בזמנים שונים ונפגשים רק בסיומו של הרומן. סיפור אהבתם של הנער-התינוק והנערה-הילדה מתרחש על רקע מלחמת השחרור והקרב בסן-סימון, אך מתמקד בצדדיו השוליים, לכאורה: התינוק, כפי שמכונה הנער, איננו לוחם הירואי אלא יונאי, כלומר חלק מכוחות הסיוע, המסייעים ללוחמים ליצור קשר באמצעות יוני הדואר. אלא שיונים אלו משמשות לקשר כפול: בין הכוחות הלוחמים ובין התינוק לבין אהובתו. וכמו ברומנים הקודמים של שלֵו, המפגש בין ההיסטוריה הלאומית להיסטוריה הפרטית מייצר נימה חתרנית המפרקת את המיתוס ההירואי הלאומי באמצעות היפוך ההיררכיות: ההיסטוריה הלאומית הופכת שולית ביחס לזו הפרטית והנרטיב הכללי מומר בסיפור האישי.  היונאי המשתוקק אל אהובתו ויונת הדואר המעבירה מכתבי אהבה גוברים על סיפורי הקרבות ההרואיים ושורדים לא פחות מהם.
הלוחמים הצולים את יוני הדואר כחלק מן ההווי הפלמ"חניקי הם ייצוג מר של הסתירה הנצחית שבין מלחמה לאהבה, בין הקולקטיב ליחיד, בין תשוקת היחיד לערלות הלב של הרבים. יונת הדואר היא ייצוגה המושלם של תשוקת יחיד זו: היא איננה מופעלת על ידי תכתיבים קולקטיביים של להקה, אלא על ידי התשוקה האחת והיחידה - לשוב הביתה. הבית הוא מושא תשוקתה היחיד, שכן "יונה צריכה לאהוב את הבית שלה. אחרת היא לא תרצה לחזור". הבית, התשוקה והאהבה הם אחד. עבור יאיר הבית הוא המקום "שעונה שלום בחזרה", כפי שמסבירה לו אמו, רעיה. וכפי שהיא עזבה את הבית ומצאה לה בית אחר, כך נוהג אף הוא בבגרותו.
 

אמו של יאיר היא גם הנמענת שלו, ולמענה הוא מספר את סיפורו. סיפוריו של המְסַפֵּר של שלֵו ממוענים תמיד לדמות נשית – המגלמת בתוכה עירוב של משפחתיות ותשוקה אירוטית נסתרת, על סף גילוי עריות סימבולי: כך היא נעמי, אחותו למחצה של זיידה ומושא תשוקתו, כך גם איילת, בתו של מיכאל, שהיא גם "איילת אהבים", וכן מיכל, אחותו של רפאל.  אלא שברומן זה האם המתה איננה רק מושא תשוקתו הסמוי - היא גם גילומה של הכמיהה הביתה, אותו homing המנחה את היונה אל השובך, והיא גם ייצוגו של החסך של הבן-הבלתי-מועדף, הגורם לו להצדיק, להבהיר ולספר מחדש את עצמו דרך סיפורהּ של האם. היא זו המצווה עליו לרכוש בית ובכך מכוונת אותו גם לזרועותיה של תרצה, ששמה מרמז על כך שהקשר של יאיר איתה איננו אלא דרך לרצות את אמו, שאליה מכוונת תשוקתו האמיתית. היא הדמות הנשית שלעולם לא תהיה מושגת, המקור לתחושת יתמותו ולעקרותו, המוחלפים במילים רבות ובסיפורים רבים המבקשים לכסות על העדרה.
כדרכו של שלֵו, מתקיימת ברומן רשת של אהבות בלתי אפשריות, שכן החיפוש אחר נפש-תאומה לעולם נידון לכישלון. וכך, במין שרשרת טעויות של הגורל, נוצרים בספר זיווגים מוטעים בזה אחר זה, והם אכן נכשלים בזה אחר זה. הזיווג היחיד המושלם – נקטע באיבו עוד לפני שמומש סופית, ע"י המוות.
וכך גם נותרת התשוקה הבלתי ממומשת גיבורתו הטרגית של הרומן, ואילו הרִיק, החסר וההעדר ממלאים את מקומה, בעוד שמלאכת הסיפור באה, לכאורה, לכסות על העדר זה.
 

העושר המילולי והגודש הסגנוני של שלֵו זכו על פי רוב לשבחים רבים (מצד הקוראים) ומנגד לעיקום אף (מצד המבקרים). דומה שאלו האחרונים נוטים לראות בהם יותר מכל מניירה סגנונית. אלא שעושר זה - על ריבוי הציטוטים ושברי הציטוטים, המידע הפרטני מתחומי הידע המתחלפים, האלמנטים הפנטסטיים ורובדי השפה המגוונים שבו – נועד, לכאורה להסיח את הדעת מן הרִיק וההעדר המתגלים תחתיו, ולמעשה בא להצביע עליהם ביתר שאת. ככל שלהטוטי השפה גודשים את היצירה כך נראית התהום הפעורה מתחת עמוקה יותר. עד שבסופו של דבר ובאופן פרדוכסלי הם ממחישים דווקא את אוזלת ידה של השפה כמכשיר ייצוג נאמן. ככל שגוברים מאמציו של המְסַפֵּר של שלֵו לתת סדר בעולם המתפרק לנגד עיניו באמצעות השפה, כך בולטות יותר  הידיעה וההכרה בכך שאמנות הסיפור והתיעוד המילולי נכשלים בתפקיד זה. בעולם שבו הופך המיתוס הלאומי הקולקטיבי לסיפור אחד מיני רבים, עולם שבו משפחות מתפרקות וקשרים נפרמים, זהויות מתחלפות ומשתנות תדיר – לא נותר למְסַפֵּר אלא לנסות לשחזר, לספר מחדש ולשכתב את הדברים שוב ושוב, ובכך לחשוף את התעתוע של הזיכרון האנושי – הפרטי או הקולקטיבי.
ב"יונה ונער" מתחזקת נטייתו של שלֵו לסגנון פואטי באופן שמנמק את הנטייה האחרת שלו - לאירועים שהם על סף הפנטזיה. וכך, למשל, השיחות שמנהלות הדמויות  עם היונה יכולות להיתפס כשיחות פנימיות שהן חלק מסגנון פואטי כזה או כאירוע פנטסטי של ממש. כך או אחרת, הן מהוות המחשה לדרך המתעתעת בה משתמש שלֵו בלשון ובמלאכת הסיפור: ספק אמת ספק בדיה, ספק שירה ספק פנטזיה – שהרי כל האירועים והתשוקות והזיכרונות הם חלק מן הזיכרון של יאיר, ואת מה שהוא אינו זוכר הוא בודה.
"הייתם מאמינים?" שואל יאיר, מדריך התיירים, את לקוחותיו האמריקאים ועונה מיד: "כן, הם מאמינים. ומדוע לא? הסיור מאורגן למופת, הכריכים, הקפה והמיץ... מקנים אמינות ותוקף גם לזיכרונותיו של המדריך ולהסברים שהוא מסביר." ואחר כך הוא מוסיף ומתאר כיצד הוא מערבב "היסטוריה ואטימולוגיה, אמיתות ובדיות" – ובכך מתאר את מלאכת הסיפור, מלאכתו של המְסַפֵּר והסופר כאחת, מלאכה העשויה מרשת פסטישית של עלילות וציטוטים וזיכרונות ופנטזיות המסתירים כולם יחד את הריק בנפשו ובעולמו של המְסַפֵּר. 
 

אולם מלאכת המְסַפֵּר של שלֵו איננה כוללת רק איסוף ותיעוד של אירועים והתרחשויות מקריים, אלא נועדה לנסות ולמצוא בהם סדר ומשמעות. אלו נבנים בהדרגה סביב תעלומה, הסובבת סביב אירוע מכונן שהתרחש לפני הולדתו של המְסַפֵּר. גילויו של אירוע זה משנה את הדרך בה הוא מבין את חייו בדיעבד. כיצד מת התינוק? מה שלח לאהובתו עם יונת הדואר? תעלומה זו, שנבנית אט אט ותוך סטיות עלילתיות מרובות למן ההתחלה היא החלק החסר בפאזל חייו של יאיר, ועם השלמתו מושלם גם סיפורו.
 

דומה, כי הרומנים של מאיר שלו מספרים כולם את סיפורה של דמות אחת בלבד: דמותו של המְסַפֵּר, שרק שמו מתחלף מרומן לרומן. ברוך, עשו, זיידה, רפאל, מיכאל ולבסוף יאיר - המְסַפֵּר של "יונה ונער" – כולם אינם אלא מימושים שונים של דמות זו. זהו, אם נרצה, נושא עם וואריאציות: נושא שהוא מקור לחזרה ולמיחזור, להשתקפות ולהעתק – כאסטרטגיה מכוונת היטב שבמרכזה ניצב תמיד המְסַפּר-העד, המבקש לייצג את עולמו באמצעות הלשון ולצקת בו משמעות חדשה. השימוש הקבוע והחוזר על עצמו במספר-עד יוצר מאליו התבוננות דרך פילטר תמידי וקבוע בעולם הפואטי של שלֵו, שהוא עולם שאין בו עובדות אלא רק פרשנויות אישיות על עובדות, ואשר מציג עמדה ביקורתית, שיש בה יותר משמץ של אירוניה עצמית.
כל אלו מצטברים, בסופו של דבר, לאמירה כללית על העולם הפואטי של שלֵו, ובמקביל גם אמירה כללית על מלאכת הסיפור והכתיבה – אמירה ארס פואטית: תפקידו של המְסַפֵּר – כל מְסַפֵּר – הוא לעולם לנסות לכסות על הרִיק ולהסתירו באמצעות הכלי היחיד העומד לרשותו: הסיפור.

 

פורסם בבלוג של יוכי שלח "כמה פשוט"

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  01/11/2017