education - חינוך הפיקוח על הוראת ספרות

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
קסדת החייל כחולצת נסוס
רמי דיצני, ארץ זבה, שירים 1982-2000  הוצ' ידיעות אחרונות, 2003, 83 עמ' 
 

מאת מזל קאופמן

במהלך הקריאה בספר "ארץ זבה" לרמי דיצני מצאתי עצמי שוב ושוב חושבת על שירו של עמיחי "גשם בשדה קרב". הרהרתי במרחק בין ספרו של דיצני לשירו של עמיחי, מה קרה בינתיים? מעט מאוד עשתה השירה למציאות, חשבתי. שירו של עמיחי נקרא שוב ושוב בטקסי זיכרון. בעצבות הוא נקרא ובשקט. אולי יותר מידי בשקט. דומה שאת השקט הזה מבקשת שירתו של דיצני לזעזע בלשונה הסרקסטית. לא הופתעתי, אפוא, כאשר תוך כדי קריאה הגעתי אל השיר "שתן בשדה רקב" שאינו אלא ואריאציה אירונית על "גשם בשדה קרב". לא תום נעורים ורעות, אלא מראה כואבת המופנית אל הישראליות הבוטה, גסת הרוח, אל המלחמה המשחיתה, המזהמת, הנולדת במהלכן של קרוב לארבעים שנות כיבוש – "שתן זולג על פני בני-דודי / קורסים מסריחים מכוסי עיניים / זרועותיהם כפותות לאחור - / ועל אצבעות אחי / המנערים רוכסים מגחכים / מכסים על ערוה. (21)

 

 

שירתו של רמי דיצני היא שירת מחאה בכל רמ"ח אבריה, נוגעת, צועקת, כואבת, גרוטסקית, הופכת חדרי בטן, מלעגת, סרקסטית. שירה שלא נותנת מנוח, שירה השואלת  בדרכה מהי שירה. אמרה סופרת אחת שהיא מחפשת את כל המלים הפחות לא נכונות לכתיבה. בדרכו, מוכיח דיצני את ההפך - מכתב מחבר הולנדי הכתוב בעברית משובשת ועילגת, יוצר הזרה על דפוסי הלשון והתחביר המעצבים את דרך החשיבה ותפיסת המציאות שלנו   – " אתא איש עם לב רוגש רגשים של אנשים אחרים... מה קורה קרה לכם? / כמו קללה שוכב עלכם". מהי, אם כך, שירה? ידיעה עיתונאית יבשה על קרע באב-העורקים  זו שירה, דבריו של קבצן הנכתבים על קרטון הם שירה, מכתבה של אם, שבנה משרת ביחידה קרבית, הנשלח לרדיו  - שירה. הקונטקסט הוא זה שמגדיר אפוא את מהות הטקסט.

 

 

ברבים מן השירים אנו מוצאים איזכורים לטקסטים שהפכו חלק ממחזור הדם של התרבות הישראלית ולתשתית המעצבת זהות זו, תוך שמירה על ריתמוס הטקסט המקורי ועל משפטי מפתח הקיימים בו. פזמונים, שירי ילדים, שירי ארץ ישראל יפה וגם פורחת ועוד מקורות, הופכים חומר ביד היוצר להגיד בהם אמירה חריפה-סרקסטית. די להתבונן בכותרות השירים כדי לעמוד על הפער האירוני בין מה שהם מזכירים לבין השיר עצמו - "שכפ"צנו על כתפנו", "זמר קוזקים", "נבנה ארצנו כי לנו / לנו ארץ זאת", שעניינו פועלים מן השטחים הבונים את ארצנו השלמה "קטינים קשי-יום בונים משכנות לשכנים שאננים... / בונים כדי להרוס בונים חסרי אונים", או "שלושה שירי ערבית"  אשר, להבדיל מן התפילה, עניינם ניצול הפועל הערבי – "ערב פח פועל כחול / גורף פח זבל פחחח / זבובים סחור-סחור" (עמ' 48) ועוד ועוד.  

 

 

גם מתוך שורות אלו ניתן להבחין כיצד באמצעות לשון נופל על לשון, חריזה ומשחקי לשון משעשעים כביכול, מעמיד השיר  ניגוד מזעזע לאמירה העולה ממנו. מגדיל לעשות השיר "צרות עין" - "בעד חלון האוטובוס בתחנה בעפולה השגחתי בזוג קיבוצניקים אוהבים /... היא איבדה כף יד באירוע, והוא גידם קרבן סיכול-פגוע / ובבות עיניהם בבה בבבה / ולבבה בלבבו ולבבו בלבבה וווה בוו ווו בווה" (14) . כך, ככל שאתה ממשיך וקורא בספר, יותר ויותר מעמיקה תחושת הייאוש. קסדת החייל, כמו חולצת נסוס, מתברר, אינה ניתנת להסרה, היא רק עוברת מראש לראש לראש. דור אחר דור.

 

 

יותר מידי בשקט עובר הספר הזה לטעמי, כמו ספרי מחאה אחרים שפורסמו בעת האחרונה, ואולי צריך פשוט להתחיל להעביר אותו מיד ליד, לתת לקריאה לכל מי שסביבנו, לראש הממשלה שלנו, לשרים שלנו, לשכנים, לתלמידים שלנו, כי ספר מחאה  אסור שישאר על המדף לאוהבי השירה בלבד. אולי נקרא שיר ממנו בטקס יום הזיכרון הבא? אולי אם נעשה זאת יפתח לנו שער.

 

 

 

 

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  10/02/2016