education - חינוך על חורבן ונחמה

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
החורבן בהקשר של השואה
 
 

הרב י"ד סולובייצ'יק על השואה

'אין להוסיף מועד שבר...'

משנות השואה ואילך העלו כמה פעמים את ההצעה לקבוע יום אבל מיוחד לחורבן אירופה, ותמיד היתה תשובת רבנו עפ"י מה שאנחנו אומרים בקינה לט' באב שנתחברה על קדושי אשפירה וורמיזא ומגנצא (המתחילה "מי יתן ראשי מים")
"... וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה,
ואין להקדים זולתי לאחרה,
תחת כן היום [בט"ב] לוייתי אעוררה,
ואספדה ואילילה ואבכה בנפש מרה".

 

כלומר, שהאבלות של תשעה באב כוללת בתוכה לא רק האבלות על חורבן הבית, אלא על כל הפוגרומים ועל כל החורבנות של כל שנות הגלות כולה.

עפ"י הרב צבי שכטר, נפש הרב, עמ' קצז-ח

 

משיב חכמים אחור...

כמה צדיקים וגדולי תורה יעצו לחסידיהם שלא לעזוב את אירופה קודם למלחמת העולם השנייה, ולבסוף יצא שנהרגו כולם בידי הנאצים הארורים, ימח שמם. ופעם בדרשה התבטא רבנו על כל אותם הצדיקים שהיה עניין זה בבחינת "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". [וכוונתו היתה על פי הגמ' בגיטין פרק הניזקין (נו:) שרבי יוחנן בן זכאי ביקש מאספסיינוס שלושה דברים בלבד: תן לי יבנה וחכמיה וכו', קרי עליה רב יוסף ואיתימא ר' עקיבא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא (היה לו לבקש: הנִיח להם בפעם זו)].

הרב צבי שכטר, מפניני הרב, עמ' קד

 

אנחנו והעולם

פעם שאלתי את מרן הגרי"ד זצ"ל בקשר לעריכת כנס בעד התלמידים שבבית הספר שלנו ליום השואה, מה דעתו על כך, ומה עלינו להדגיש. והשיב לי מרן בהתרגשות ובהקפדה יתירה, "מי מכריח אותך לעשות את זה? למה לך להכניס שאלות לראש התלמידים, שאלות שלא תוכל להשיב עליהן?" והמשיך מרן, "נתבקשתי לנאום ולדבר על השואה, ולא יכולתי. מי יכול לדבר על זה? ומה יכולים כבר לומר? והיום יש באוניברסיטאות קתדראות על השואה ופרופסורים על השואה, ומה יכולים כבר לומר? לרובינשטיין יש תשובות על זה". שאלתי את מרן, מי הוא רובינשטיין? "לא ראית את ספרו (האנגלי) 'לאחר אושוויץ'? לו יש כל התשובות!" המשיך במרירות ובלעג שנון.

 

נבהלתי מאד מדברי מרן זצ"ל, ומעמדתו האיתנה והרגישה, והרהבתי עוז להסביר למרן זצ"ל שהתכנית שעליה נדברנו היא הצגה שמראה את היהודים בימים ההם - של חושך וצלמוות, ובחוסר כל, איך שמסרו את נפשם להתפלל ולקיים מצוות כמו מצה בפסח, נר חנוכה, וכו', והעיקר להדגיש את מסירות הנפש לקודשי האומה, ואמונתם החזקה של אחינו בני ישראל בתקופה הנוראה ההיא. וכשמוע מרן את דברי, נחה דעתו, ואמר שעלינו להדגיש שלושה דברים:

 

א. שאנחנו היהודים באמריקה לא עזרנו לאחינו בעמק ההשמדה, ואשמים אנחנו על אחינו אשר ידענו בצרת נפשם בהתחננם אלינו, על ידי שליחים, ולא הושטנו מספיק עזרה על ידי השתדלות אצל ממשלת ארצות הברית וארגונים אחרים על מנת להציל מה שהיה אפשר להציל.
ב. שגם שאר מדינות העולם אשמים על שלא הרימו קול זעקה למחות, ולא השתמשו ביכולתם, ובכלי המלחמה שברשותם, להכשיל את ההשמדה. והנה שני שומרי זכויות האדם המפורסמים ביותר בתקופה ההיא היו מהטמא גאנדי והרופא ד"ר אלברט שווייצר (שהקדיש את זמנו וכוחותיו באפריקה לרפאות
ג. ובכל עת שהיהודים בכל מקום שהם נמצאים בסכנה וזקוקים לעזרה, חייבים אנו לעשות כל מה שבידינו לעזור, ולהשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו.לרפאות

(שם)

 

באמצע מלחמת העולם השנייה דרש רבנו פעם בבוסטון והזכיר את הפסוק בתחילת ספר איכה, 'בכה תבכה בלילה', ורש"י הביא ביאור אחד מהגמ' סנהדרין (קד:) "למה בלילה? שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו".

 

במשך כל התקופות תמיד היו פוגרומים ושחיטות ורדיפות, ותמיד היו שמה מקצת מדינות, או קבוצות של בני אדם, שהזדהו עם כלל ישראל, בבחינת "בכו עמו". אבל כעת, בעת צרה זו, לא נמצאה אף מדינה בכל העולם כולו שתתנהג בבחינת "בכו עמו" ונתקיים בנו הפירוש האחר שבגמ' שמה, שכל הבוכה בלילה, כוכבים ומזלות (הנראים בלילה) בוכים עמו, כלומר, שמן השמים בכו עלינו, בבחינת 'במסתרים תבכה נפשי' (עיין גמ' חגיגה ה:), בבתי גואי (בחדרים פנימיים), אבל אף אחת מאומות העולם לא השתתפה בצערנו. (שמעתי מהר"ר ישראל שורין, מאפרת, שלמד אז בכולל רבנו שבבוסטון).

שם, עמ' קה

 

דיון בכנסת על ההצעה למזג את יום כז בניסן, יום זיכרון השואה והגבורה, עם יום תשעה באב

גדעון האוזנר

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעת מסעו של ראש הממשלה בארצות-הברית, נתפרסמה הודעה כי ראש הממשלה, בשיחתו שם עם הרב סולובייצ'יק, חיווה דעתו כי ראוי שיום זיכרון השואה והגבורה ואולי גם יום אחר יתמזגו או ייכללו ביום תשעה באב. ניתן פרסום רב לדבר, בהבלטה יתרה, וגם מי שאינו נמנה עם תומכיו הקבועים של ראש הממשלה יודע שאין הוא משחית דבריו לריק. יש על כן מקום להניח כי אכן הכוונה היא להמשיך ביוזמה זו, במגמה להשיג את מיזוג יום זיכרון השואה והגבורה בתשעה באב.

 

יום זיכרון השואה והגבורה נתקבל לאחר דיון נוקב וממושך בכנסת. הכוונה היתה לייחד יום קרוב ככל היותר ליום מרד גיטו ורשה, אשר פרץ, כידוע, בערב פסח. הואיל ולא ניתן הדבר לייחד לכך את ערב פסח, ובוודאי לא את התאריך הלועזי של 19 באפריל, גמרה הכנסת אומר לקבוע לכך יום קרוב והוא כז בניסן. תאריך זה לא רק נכתב בספר החוקים ולא רק נקבע בלוח השנה היהודי כיום זיכרון; הוא נחרת גם על לוח הלבבות של העם בארץ ובתפוצות. הוא מאחד את המוני בית ישראל – דתיים וחילוניים, מסורתיים ואחרים – מכל השכבות. כל מי שהשתתף אפילו באסיפת זיכרון אחת בארץ או בתפוצות יודע כי יום זה מלכד את העם, וכפי שהשואה שטפה ועברה כמטה זעם את האומה כולה, כך מאחד יום הזיכרון את שרידי החרב בזיכרון השואה והגבורה.

 

אין בדעתי לפגוע כהוא-זה בקדושתו של יום תשעה באב, המסמל את חורבן המקדש ואת חורבן הארץ. אבל יום השואה מסמל את חורבן העם בדורותינו. תשעה באב, הנהוג כיום אבל מאז חורבן הבית הראשון, יבטל למעשה ויבלע את יום זיכרון השואה והגבורה. מה יעשה יהודי חרד בערב יום "מאוחד" זה? הילך לבית-הכנסת לומר קינות על חורבן הבית או ילך לאסיפת זיכרון בהר- הזיכרון בירושלים? לאן נלך – לאסיפת זיכרון או לכותל, להקיף את העיר העתיקה על החומה, כנהוג מימים ימימה?

 

...והרי ראש הממשלה הוא זה אשר בצדק טען כי השואה היא הרקע להווייתנו בישראל, כי עם אשר עבר שואה לא יחזור עוד להיות מה שהיה מקודם וכי העולם עמד מנגד בימים הנוראים ההם. בשם לקחי השואה, בשם העם שנותר לפליטה, דיבר ראש הממשלה באוזני אישי ארצות-הברית והעולם. איך אפשר לבסס את הטיעון ההוא, המוסרי, המדיני, לקחי השואה, ובו בזמן לומר שאין לנו צורך ביום זיכרון מיוחד לאירוע מחריד זה בתולדות ישראל?

 

נכון, רבים ימי האבל בלוח השנה שלנו, רבים מדי. עם הנמצא על במת ההיסטוריה זה כארבעת אלפים שנה צבר ימי זיכרון רבים בתולדותיו. ימי האבל רבים מימי השמחה. אבל זהו מעט מן המחיר שהעם יכול וחייב לשלם בעד זה שהוא ממשיך לצעוד על במת ההיסטוריה וחידש נעוריו במדינתו.

 

ולבסוף, אדוני היושב-ראש, אין זה ניסיון ראשון בתולדות ישראל לבטל ימי אבל. הניסיון נעשה עוד בימי שיבת ציון הראשונה, לאחר חורבן בית ראשון. זכרו של אותו ניסיון מצוי בספר זכריה, כאשר הכהנים והנביאים פנו אל הנביא ושאלו אותו שמא אפשר כבר עכשיו, לאחר שיבת ציון, לבטל את יום צום תשעה באב, הוא יום צום החמישי, וכך אמרו: "האבכה בחודש החמישי הִנָּזֵר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" והנביא ענה בשם ה': האם בשבילי אתם צמים? "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמור: כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני? וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים"

(זכריה ז, ה-ו).

 

לא למען פולחן דרוש יום צום תשעה באב ולא כדי לצאת ידי חובת השואה דרוש לנו יום זיכרון השואה והגבורה. לנו הוא דרוש, למעננו, למען הלקחים שנפיק ממנו ולמען ישריין אותנו בהחלטתנו הנחושה כי לא תהיה עוד שואה.

 

הנביא זכריה חוזר לנושא אחר כך בפרק ח ואומר: יבוא יום ויבוטלו כל ארבעת הצומות, גם צום גדליה, גם עשרה בטבת, גם שבעה- עשר בתמוז, וגם יום צום תשעה באב. יבוא יום ובו "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו." יבוא יום, כשישרור השלום ותשרור האמת בינינו לבין עצמנו, ביחסים בין עם לעם, וישרור השלום באזור, אז יהיה מקום לחשוב על יוזמה כזאת. כעת, בדורנו, אני מציע לראש הממשלה לחדול ולמשוך ידו מיוזמה זו. הדבר מחריד את ניצולי השואה ואת שרידיה ומדאיג רבים רבים.

 

אני מציע כי הכנסת תחווה דעתה בכיוון זה ותדון בנושא.

 

ראש-הממשלה מנחם בגין

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אני עולה להשיב על הצעתו של חבר-הכנסת האוזנר בדחילו ורחימו. אנחנו מדברים על אסון האסונות שקרה לעמנו, שלא יישכח לעולמים. לא רק בדורנו אלא גם בדורות הבאים.

 

וראשית תשובתי - העמדת ההצעה על תיקנה ועל אמיתותה. לא הצעתי לבטל את יום השואה. נהפוך הוא, הצעתי שיהיה יום התייחדות עם השואה והוא יהיה בתשעה באב.

 

ועתה אסביר לכנסת מה הניע אותי, לא רק בזמן הביקור בארצות-הברית אלא במשך שנים רבות, לחשוב על הרעיון הזה. רבותינו קבעו גם את יום האבל על המקדש הראשון בתשעה באב אף-על-פי שאין הוכחות כי דווקא ביום ההוא נחרב. מה הטעם? משום שיש גבול לביטוי הצער והאבל. רבותינו ידעו את נפש האדם ולכן לא רצו שיהיו שני ימי אבל על חורבן בית תפארתנו וקבעו אותו יום אחד, הוא תשעה באב.

 

חכמינו בדורות אחרים קבעו שהזיכרון של אחד המאורעות הכבירים בתולדותינו, בלי רצח עם, הלא הוא גירוש ספרד, יהיה בתשעה באב. עוד לפני כן, בהקשר של מסעי הצלב, קבעו חכמי הדור שזכר קידוש השם במגנצה ובוורמייזה יהיה בתשעה באב. זאת היא המסורת, והיא נכונה.

 

באה עלינו השואה הזאת. לא הצעתי, כפי שאמרתי כבר, לוותר על זיכרון השואה, ובאשר לגבורה אייחד את דברי בהמשך לתשובתי. תשעה באב הוא סמל של מקור תלאותינו וצרותינו. מאז נחרב בית תפארתנו החלו הייסורים של עמנו לפני 1907 שנים, וכל ימי האבל שדיברתי עליהם חוברו לאותו יום האבל שהיה זכור בתפוצות הגולה בהתייחדות של המונים, של כל הלבבות. אני זוכר כילד וכנער את תשעה באב בקהילה היהודית שבה נולדתי וגדלתי. המונים המונים של בית ישראל זרמו לבתי-הכנסת וישבו על הרצפה ואמרו "איכה" ואמרו קינות. אחת הקינות היא על קדושי וורמייזה ומגנצה.

 

היום בתשעה באב לא זה המצב. אני נתראיינתי לפני צאתי מארצות-הברית, וזה היה יום תשעה באב, ואמרתי באוזני מיליונים אמריקנים: יום זה מיוחד במינו, ולכן אפתח במקום תשובה על השאלה הראשונה בהזכרת העובדה שלפני 1907 שנים הסתערו הלגיונות החמישי והשנים-עשר על הר-הבית, הציתוהו, החריבוהו, שיעבדו את עמנו ופתחו את כל פרשת תלאותינו וצרותינו במשך יותר מ-1800 שנה. אמרו לי אחר כך יהודים: בפעם הראשונה אנחנו שמענו על היום הזה. עד כדי כך.

 

גם בארץ יש המשיגים אם בתשעה באב יכולים אנו לדבר על ירושלים הבזויה ועל העיר המושפלת, והיו גם השגות של כל מיני חכמים. נכון שנוהרים רבבות יהודים דתיים לכותל באותו יום, אבל נשאל את עצמנו: האם הדור הצעיר מתייחד באותו יום, שאסור לבטלו? את התשובה אינני צריך להזכיר. אם נזכור בתשעה באב את השואה, את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות; זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו אלא גם בדורות הבאים, על-פי המסורת של עמנו, על-פי קביעת חכמינו.

 

אינני מתפלא כלל על שאחד מאדירי התורה, הרב סולובייצ'יק, הביע מיד הסכמתו לכך שיום השואה לא יבוטל ויהיה לדורות בתשעה באב, ואני יכול לומר היום בכנסת, אדוני היושב-ראש, שהזדמן לי להתייעץ עם שני הרבנים הראשיים, עם הראשון-לציון ועם הרב גורן. שניהם הביעו הסכמתם לרעיון הזה, ורק אז אנחנו באמת נאחד את העם כולו סביב יום השואה, סביב זיכרון השואה. זה רעיון נכון.

 

באשר לגבורה - לא הצעתי לבטל את יום הגבורה בקשר עם השמדת עמנו. נהפוך הוא. אני מציע שביום הזיכרון לגיבורי ישראל, הלא הוא ערב יום העצמאות, יהיה יום זיכרון לפרטיזאנים וללוחמי הגיטאות. מעולם לא יכולתי להבין איך אפשר להפריד בין דם לדם, בין גבורה לגבורה. מורדי הגיטאות והפרטיזאנים נלחמו למען עמנו, ולמען עמנו נלחמו בארץ-ישראל חיילי צבא ישראל, ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, לח"י ומח"ל. כולם גיבורים, כולם קדושים, כולם מסרו את נפשם למען העם היהודי. בגולה ידעו שלא ינצחו. מסרו את נפשם למען כבודו של העם היהודי. בארץ, נלחמו למען תקומתו של העם היהודי, אך כולם נלחמו וכולם נפלו למען העם היהודי. יהיה לנו יום גיבורי ישראל אחד - ערב יום העצמאות. ביום ההוא נזכור את הגיבורים שנפלו בשורות הצבא, המחתרות, הפרטיזאנים ומורדי הגיטאות. יום גיבורי ישראל אחד.

 

אהרן ידלין

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גם אני מעיר הערותי, כאשר אני בא להציע לטפל בנושא הזה בוועדה, בדחילו ורחימו, אדוני ראש הממשלה. ובדחילו ורחימו מבקש אני לבחון מחדש את הצעתך ולא לדבוק בה.

 

אני סבור שיש שלושה ימי זיכרון לעם בישראל, ואמנם יש ביניהם סמיכות של זמן, אבל בעיקר יש ביניהם קשר מהותי פנימי. אני מציע לשמור על שלושת ימי הזיכרון, כל אחד בפני עצמו. כוונתי לתשעה באב, ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, וליום הזיכרון ללוחמי צה"ל. נכון, תשעה באב הוליד בהיגיון האכזרי שלו את השואה הנוראה, ולשואה הנוראה הזאת לא יכול להיות תיקון, אם בכלל יכול להיות לה תיקון, אלא בחידוש עצמאות מדינת ישראל שהנחילו לנו לוחמי צבא הגנה לישראל, לוחמי ההגנה, לוחמי המחתרות. איתם אנחנו מתייחדים ביום הזיכרון בד' באייר. זאת איננה בעיה של הפרדה בין דם לדם, כפי שתיאר זאת ראש הממשלה. אי-אפשר להפריד את זכר השואה הנוראה מזיכרון הגבורה המופלאה של הפרטיזאנים. יש היגיון בצמידות הזאת של התייחדות עם השואה הנוראה מחד גיסא ועם הגבורה הבלתי-רגילה של הפרטיזאנים, גבורה שהתגלתה בתנאים שאין להעלותם על הדעת, מאידך גיסא.

 

אני סבור שלא נכון הדבר שאין גבול לביטויי צער ואבל. חכמינו זכרונם-לברכה שמרו על עשרה בטבת, שמרו על שבעה עשר בתמוז, אירועים הקשורים בתהליך החורבן, ועל תשעה באב בנפרד. נכון, הם לא הציעו - ובכך גילו תבונה גדולה – להבחין בין חורבן בית ראשון לבין חורבן בית שני. אבל הם לא ויתרו על תאריכים קובעים בתהליך אובדן עצמאותנו. והעובדה שגירוש ספרד וחורבן מגנצה נקבעו לתשעה באב קבעה, לצערי, שהם אינם נושאים להתייחדות בעם ובנוער בישראל. אפשר שאילו היה זה יום נפרד לגירוש ספרד היה זה יום שהיינו זוכרים ומתייחדים איתו, כציון-דרך היסטורי חשוב בתולדות אותה יהדות מפוארת, יהדות ספרד, שהיא רוב רובה של האוכלוסייה במדינת ישראל. אבל גם גירוש ספרד וגם חורבן מגנצה הם שונים מהשואה הנוראה והאיומה - שואת גרמניה הנאצית, שואה שלא היה לה אח ולא תקדים לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא בתולדות העמים כולם, כאשר אומה שלימה הופקרה למבקשי נפשה בתִכנון שטני ומתוחכם של מכונת המלחמה הנאצית, כשם שגבורת הלוחמים בגיטו היתה גבורה יחידה במינה, שאין דומה לה בתולדות מאבקי האדם על כבודו וחירותו.

 

לכן, אדוני ראש הממשלה - בנושא חשוב כזה אני מבקש שתקשיב - ההצעה שלך אינה הצעה טובה. היא לא תמלא את התפקיד הראוי בחינוך העם ובמצוות הזיכרון.

 

אני רוצה להדגיש נימוק אחד, הוא חלק מחיינו במדינת ישראל, מנקודת ראותה של מערכת החינוך והנוער. תשעה באב חל לעת חופשת הקיץ של תלמידי ישראל, והתוצאה היא אדוני ראש הממשלה, שאנחנו מחמיצים את ההזדמנות לטפל ביום הזה במערכת החינוך - יום חורבן מקדשנו ואובדן עצמאותנו. זאת בעיה במערכת החינוך. צר לי שזה כך. ואילו מ-כז בניסן, היום שקבעה הכנסת הריבונית כיום השואה והגבורה ועד יום ה באייר - יום העצמאות - מתקיימת, במערכת החינוך פעולה חינוכית אינטנסיבית ביותר.

דברי הכנסת, יח אב, תשל"ז

 

ד"ר הלל זיידמן
בליל זה יבכיון...

רד ערב. אני הולך הביתה, וראשי מלא רעיונות מבעיתים.

 

אני עובר דרך חצר ביתנו, על יד בית- התפילה הקטן שלנו (מחמת הסכנה ללכת ברחוב, היו מסדרים בית-תפילה מיוחד לכל בית). על ספסלים מהופכים ישבו כשני מניינים יהודים. ליל תשעה באב הלילה... שתי שלהבות של הנרות מבליחות עמומות על ה"עמוד". ראשי היהודים מורכנים; עיניהם מביטות לתוך מרחק סתום; והנה עולה הניגון העתיק, הקורע לב... הניגון שעלה לראשונה, אפשר מפי גולי ירושלים, ושספג לתוכו את דמעות כל הדורות...

"איכה"...

 

כל דור ודור - ו"איכה" משלו. אבל "איכה" של דורנו יש לה צלצול מיוחד - כאשר לא היה לה עוד בשום דור. אפשר, זוהי ה"איכה" האחרונה שלנו...

 

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם". כמה בודדים, כמה גלמודים אנו היום... "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"... "קראתי למאהבי - המה רמוני"... כמה אקטואליים הם הדברים העתיקים האלה... כמה בוטא בהם האסון שלנו...

 

עוד אז התחיל הדבר... עם אובדן מלכותנו ומולדתנו. אז, לפני 1872 שנה, התחיל הדבר. היום אינה אלא החוליה האחרונה בשרשרת.

 

והרי אנו יושבים, יהודי ווארשה, על הקרקע, צאצאי אותם גולי ירושלים, ומבכים את החורבן שלנו, חורבן עיר ואם בישראל, ווארשה - שהוא תוצאה מאותו החורבן. אנו מבכים את החורבן הגדול והעֵר בקיבוצים היהודים באירופה. מבכים את גורלנו אנו, גורל עם בלי ארץ הנתון בכפו של הנורא שבאויבינו והנידון למוות. יושבים אנו ומבכים את חורבן בית המקדש ואת חורבן חיינו אנו - חיים שהיו מלאים סבל, אבל גם תקוות - שעתה לא תתגשמנה עוד לעולם... מבכים אנו את חיינו, שהיו קשים, אך עשירים ומשגשגים ושופעים על אף הכל - שהאויב זומם להכריתם...

 

יומן גיטו ורשה

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  24/12/2009