"כל המתאבל על ירושלים- זוכה ורואה בשמחתה,
ושאינו מתאבל על ירושלים- אינו רואה בשמחתה"

תלמוד בבלי

חורבן בית המקדש הראשון והשני הם אירועים טראומטיים בהסטוריה היהודית. מעבר למשבר דתי-רוחני, היה החורבן גם אסון לאומי: ניתוק האומה מארצה, והיציאה לגלות גרמו לשבר חמור בעם. החורבן הונצח בזכרון הקולקטיבי הן על ידי קביעת ימי צום לזכר החורבן, והן על ידי מנהגים שונים לזכר החורבן.

ימי הצום

ביום העשירי לחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז, תקנו צום מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. ובתשיעי לחודש אב תקנו צום מפני שבו נחרב בית מקדשנו. ובשלישי לחודש תשרי תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו ביהודה אחר החורבן, ובהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארצו.

משמעות הצומות היא, שלא די בתשובה וחשבון-נפש, אלא גם הגוף צריך להרגיש את העניין, ב"מיעוט חלבו ודמו" בגשמיות.

מנהגים לזכר החורבן

הזכרת החורבן והתקווה לגאולה בתפילות שונות, שבירת כוס בטקס החתונה, השארת קטע לא מסוייד בבית חדש ועוד.

חכמים קבעו את הצומות והמנהגים כדי לזכור את חורבן הבית ולהפנים את משמעות האירוע.

כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'...".

עם זאת, חכמים הכירו בכך שיש לתחום את האבל למסגרת מסויימת, ולא לאפשר אבל בלתי פוסק שיפגע בחיי היום-יום ובהמשך חיים תקין של העם. הסיפור שלהלן מציג תפיסה זו:

שנו רבותינו:

כשחרב הבית בשנייה רבו פרושים בישראל,
שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין,
נטפל להם רבי יהושוע.
אמר להם: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות.

אפשר בפירות

פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים
אפשר בפירות אחרים
מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!
שתקו.
אמר להם: בניי בואו ואומר לכם:
שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה.
ולהתאבל יותר מדיי אי אפשר, שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט: עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט; ועושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תדבק לשוני לחיכי" (תהילים קל"ז); וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים, שישו 'איתה משוש כל המתאבלים עליה"(ישעיה ס"ו, י)