משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב אנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש ונוהגים מנהגי אבלות. שבעה עשר בתמוז שמתחיל את התקופה, כמו תשעה באב שמסיים אותה, הוא יום תענית ציבור.  חמישה דברים אירעו לאבותינו ביום זה, כפי שהובא בתלמוד בבלי במסכת תענית (כו):

א. נשתברו הלוחות - משה ירד מהר סיני עם לוחות הברית וראה שהעם בנה עגל זהב והם רוקדים סביבו, לכן הוא השליך מידיו את הלוחות ושבר אותם, וביקש מהאלוהים לסלוח לבני ישראל על מעשיהם.

 

ב. בוטל התמיד- על פי התלמוד, בזמן המצור על ירושלים שררו בעיר רעב ומחסור ולא  נמצאו כבשים לקורבן התמיד, אשר היו מקריבים אותו פעמיים ביום.

 

ג. שרף אפוסטומוס את התורה- קריעת ספר תורה על ידי חייל רומי שגם שרף אותו באש, מעשה זה שאירע ביז' בתמוז הכעיס מאוד את היהודים שקבעו זכר לאירוע ביום זה.

 

ד. הועמד צלם בהיכל- היוונים בעת מלחמת החשמונאים העמידו פסל של זאוס בבית המקדש. יש הטענים שהמעשה קרה בימי אדריינוס שהקים את פסל יופיטר במקום המקדש.

 

ה. הובקעה העיר- התאריך י"ז בתמוז מאחד שני תאריכים קרובים בחודש תמוז. שניהם מציינים אירוע זהה הקשור לחורבן הלאומי בשתי תקופות היסטוריות שונות ובהפרש של כ- 650 שנה: הבקעת חומות העיר ירושלים בידי האויב - כשלב אחרון לפני כיבוש העיר וחורבן בית המקדש - גם בתקופת הבית הראשון וגם בתקופת הבית השני.

בבית ראשון הבקעת חומותיה של ירושלים על ידי חיילי בבל בט' בתמוז ובבית שני על ידי הרומאים ביז' בתמוז. מאחר שחורבן הבית השני נחשב חמוּר יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר - י"ז בתמוז - כיום צום לזכר הבקעת חומות העיר. בתאריך זה החל חורבנה של ירושלים וקץ מלכות ישראל.