מקור השם:  שבט 

חודש ''שבט'' הוא החודש החמישי בלוח העברי בשנה המתחילה בחודש תשרי, או
החודש האחד עשר בשנה המתחילה בחודש ניסן "...לעשתי-עשר חדש, הוא-חדש שבט" (זכריה א, ז).

ראש חודש שבט מוזכר בתורה כיום שבו משה רבנו פתח בדברי מוסר לכלל ישראל, בטרם מותו ככתוב בתורה: "ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש; דבר משה, אל- בני ישראל, ככל אשר צוה יהוה אתו, אלהם"(דברים א' ג')

מקור שם החודש ומשמעויותיו: מקור השם בבלי - "סבטו" מלשון "מכה", על שם הרוחות הנושבות בו. יש הטוענים כי שם החודש הוא מלשון "ענף זמורה", המסמל את פריחת האילנות בחודש הזה.

מאפייני החודש: שבט הוא חודש, שחורף ואביב נפגשים בו - הוא הגבול בין שיא
החורף לראשית האביב. שבט הוא חודש מלא בן שלושים יום. בחודש שבט חל יום ט"ו בשבט - חג חקלאי, המכונה גם "ראש השנה לאילנות". במקור זה היה תאריך שקבע את תחילתה של שנת מס חדשה. יום זה ציין את המועד בו הפרישו החקלאים ישבו בארץ ישראל מעשר לכוהנים, ללוויים ולעניים(מעשר הינו החלק העשירי מתנובת השדה).
יום ט"ו בשבט הבדיל בין שנת מעשרות אחת לשניה. כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "יד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה
שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן"..

ט"ו בשבט: המקור הקדום שבו מוזכר החג בשמו, מופיע במשנה במסכת ראש השנה כאחד מארבעה ראשי שנה הפותחים מעגל שנתי בלוח העברי.
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". (מסכת ראש השנה פרק א משנה א) וההלכה היא לפי בית בית הלל.
חכמים הגיעו למסקנה כי יום ט"ו בשבט הוא בערך היום בו מפסיק העץ לינוק ממי השנה החולפת ומתחיל לשתות ממי השנה החדשה.
מכאן נולדה האמונה כי יום זה הוא יום הדין של האילן ובו יקבע גורלו כפי שגורלם של
בני אדם נקבע ביום ראש השנה. מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג אינו ברור. יש שמשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, ויש המאחרים זאת עד למאה ה-61, שבה נחוג מועד זה על-ידי מקובלי צפת.
חכמי הקבלה בצפת הנהיגו סעודה מיוחדת שבה אמרו דברי תורה, שתו ארבע כוסיות יין אדום ולבן ואכלו משלושים סוגים של פירות לטקס הם קראו "סדר ט"ו בשבט".

מנהג אכילת פירות היווה ביטוי לזיקה ולקשר של יהודי הגולה לארץ ישראל והתפשט בכל קהילות הגולה. המנהג מופיע גם בספר "חמדת הימים" שהתפרסם במאה ה-71, בו נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט שנדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", שזכה לתפוצה רחבה.

בתקופת התחייה הציונית, כאשר עם ישראל החל לשוב לארץ התווספה ליום ט"ו בשבט משמעות לאומית והחג הפך להיות חג הנטיעות, כביטוי לקשר בין עם ישראל לאדמת הארץ.

עם הקמת המדינה לקחה על עצמה "קרן קיימת לישראל" את מלאכת ייעור הארץ.

מזל החודש: מזלו של החודש הוא דלי - סמל לבורות המים המלאים והדליים שבהם היו שואבים את המים, כדי להשקות את העצים ואת הנטיעות.

החודש בטבע: חודש שבט מסמל את תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן.
לקראת סוף חודש שבט מתמעטים הגשמים, עליית הטמפרטורות מגבירה את קצב
הגידול של הצמחים ומתחילים להופיע סימני האביב. מיום ליום מתרבים פרחי - הבר
ובסוף החודש משתרעים כבר מרבדים של פרחי שדה והארץ מתחילה להתכסות בכלניות, בנרקיסים, ברקפות ובשאר פרחי אביב בשלל צבעים. העצים מתחילים ללבלב, עצי ההדר מתחילים להנץ פרחים "השקדיה פורחת ושמש בה
זורחת". הכל מבשר את בו האביב כדברי יהודה אלחריזי: "שבט מעוז לכל איש ומבט הוא מן היגונים מפלט...האפיקים על הארץ יפוצו ונחלים על רצפת שש ירוצו והארץ תוציא צמחיה...והשמש תקרב והאור יערב...".