education - חינוך במעגלי השנה
במעגלי השנה

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
על הקשר בין הפרשה והפטרתה
ספר דברים
 

שיחות מאת ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
שודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

 

 הפטרת דברים

שבת חזון

השבת היא השבת שלפני תשעה באב. השבת השלישית משלשת שבתות הפורענות. הפטרת השבוע היא הפרק הראשון של ישעיה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". השבת כולה נקראת על שם ההפטרה: שבת חזון. הקריאה בתורה בשבת חזון היא תמיד בפרשת דברים. ספר דברים הוא תמצית נאומיו של משה רבינו לעם העומד לפני הכניסה לארץ ישראל. נאומיו הראשונים של משה הם נאומי תוכחה. משה סוקר את תולדות העם מבקר אותו על מעשיו, ומוכיח אותו. על מטרתם של דברי התוכחה של משה לעם ישראל אומר הרמב"ן בהקדמתו לפירושו לספר דברים: "וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת רחמים וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא אוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכעניין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא. אין פניה של התוכחה אל העבר אלא לעתיד. תפקידה לחזק את הלב, לעורר לתשובה, לטעת תקוה לעתיד טוב יותר ונקי יותר מחטא.

 

את הפסוק: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם" אנו נוהגים לקרוא במנגינה של מגילת איכה. גם את פסוקי התוכחה שבהפטרה אנו קוראים בניגון של איכה. גם בפסוקי ההפטרה מופיע פסוק הפותח באיכה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים." על הקשר בין הפסוקים עומד המדרש בפתיחה לאיכה רבתי: "משה ראה את ישראל בכבודם ובשלותם ואמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם. ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: איכה היתה לזונה קריה נאמנה. ירמיהו ראה אותם בניוולם ואמר: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. בזמנים שונים, מתוך תנאים שונים, בעקבות חטאים שונים בוקעת ועולה הקינה: איכה. איכה היא בכיית הדורות כולם. בתוכחתו מזכיר משה בהרחבה את חטא העם בעקבות חטא המרגלים, כשנתגלו חוסר האמונה וחוסר הרצון לעלות לרשת את הארץ להתמודד עם קשייה. ויבכו העם בלילה ההוא - אמר רבה א"ר יוחנן, אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות. אותה שעה נגזרה גזרה על בית המקדש ליחרב. החטא הקדמון הוא הסיבה והגורם למפלות ולמכות בדורות כולם. הנביא פונה אל העם בקריאה הוי גוי חוטא. הוי היא מילת קריאה המביעה צער על רעה שבאה, המביעה חרדה מן הבאות, אך יש בה גם מנגינה של איום. הנביא מזדעזע מכובד עוון העם, מביע את צערו על גודל העונש על החטא ועל המצוקה בה נתון העם, ומאיים בפורענות שעתידה לכלות את הרשעים. וכמה קרובים דבריו של ישעיה שנקרא בהפטרה: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וגו'", לדבריו של ירמיה הנביא במגילת איכה שנקרא בתשעה באב. תוכחתו הקשה של ישעיה בן אמוץ מתאימה לעיקר תכנה של תוכחת משה בפרשת דברים.

 

עם ישראל שוקע בימי בין המצרים באבל ובעצבות ומצהיר כי כשם שאנו יודעים להתאבל על חורבן ועל ימי התפארת שחלפו, כן יודעים אנו להאמין ולקוות כי תקויימנה ההבטחות אשר הבטיחה לנו התורה והבטיחו לנו הנביאים כי ימי הזוהר ישובו. בתוכחתו מבטיח ישעיה בשם ה': "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". את ההפטרה מסיימת הההטחה שכולה תקווה: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".

 

חזרה

 

הפטרת ואתחנן

שבת ראשונה של נחמה

 

שבת נחמו

 

השבת היא השבת שלאחר תשעה באב. השבת הראשונה משבעת שבתות הנחמה. הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה. זכה ספר ישעיה להיות הספר שממנו באות כרבע מהפטרות השנה. ההפטרה פותחת בקריאתו של הנביא ישעיהו: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם". כשם שהשבת שלפני תשעה באב נקראה על שם ההפטרה: שבת חזון, כך נקראת גם השבת על שם הפטרתה: שבת נחמו. הרמב"ם כותב במשנה תורה, הלכות תפילה פרק י"ג הלכה יט: "וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין: 'נחמו נחמו עמי'. ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה".

 

שבתות פורענות היו שלש. שבע הן שבתות הנחמה שמידה טובה יתירה על מידת פורענות. בפסיקתא רבתי נאמר על שבע הפטרות הנחמה: נחמו נחמו, אמר הקב"ה לאברהם: לך נחם את ירושלים, שמא מקבלת תנחומים ממך. הלך אברהם ואמר: קבלי ממני תנחומין. אמרה לו: היאך אני מקבלת ממך תנחומין, שעשיתני כהר - בהר ה' יראה. אמר ליצחק: לך נחם לישראל, שמא מקבלת תנחומין. הלך יצחק, ואמרה לו: איך אקבל ממך תנחומין, שיצא ממך עשו הרשע שעשעני כשדה שנאמר ויצא עשו השדה ובניו שרפוני באש. אמר ליעקב לך נחם לירושלים. אמרה לו: היאך אני מקבלת ממך תנחומין, ששמתני כלא הייתי שנאמר: אין זה כי אם בית אלוהים. אמר למשה: לך ונחם. אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומין, שכתבת עלי קללות וגזירות קשות - מזי רעב ולחומי רשף וגו'. מיד שבו כלם ואמרו לקב"ה: לא קבלה ממנו תנחומין. שנאמר: עניה סוערה לא נוחמה. מיד אמר הקב"ה: עלי לנחם את ירושלים, שכך כתבתי שלם ישלם המבעיר את הבערה. אני הצתיה באש שנאמר ממרום שלח אש, - אני מנחם אותה שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב וגו'. בספרו המועדים בהלכה בפרק: "נחמו", מצטט הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל את האבודרהם הנותן רמז לסדר ההפטרות של שבע דנחמתא: בשבת הראשונה אומר הקב"ה אל הנביאים: נחמו נחמו עמי, ישראל אינם מתפייסים בנחמת הנביאים והם אומרים בשבת השנייה: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. הנביאים חוזרים ואומרים לקב"ה: עניה סוערה לא נוחמה. כלומר: אינה מקבלת התנחומין שלנו, כי רצונה שהקב"ה בעצמו ינחמנה. ואז אומר הקב"ה בשבת הרביעית: אנכי אנכי הוא מנחמכם ושוב בחמישית: רוני עקרה לא ילדה ובשישית: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". תשובת ישראל בשבת השביעית היא: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי", כלומר: עתה יש לי באמת לשמוח.

 

" על פי המדרש הפניה נחמו היא אל הנביאים והפועל הוא פועל יוצא. נחמו עמי, נחמו את עמי. אך מפשוטו של מקרא לא ברור אל מי הפניה. הפניה היא סתמית: אתם המנחמים נחמו את עמי. את הפועל נחמו אפשר לראות גם כפועל עומד: עמי התנחמו, קבלו תנחומים, חוזר ואומר אלוהיכם. הפניה היא אל עם ישראל שהקב"ה מכנהו דרך חיבה: עמי. עמי התבשרו כי בא זמן הנחמה. ניחום במקרא אינו רק ניחום אבלים אלא גם עידוד והרגעה. כאיש אשר אמו תנחמנו. הקב"ה מבטיח לירושלים כי נרצה עוונה, ומכאן ואילך ישוב ה' לעמו, ויסייע לו. על כפל הקריאה: נחמו נחמו אומר מדרש פסיקתא דרב כהנא: חטאו בכפלים ולקו בכפלים (כמו שכתוב: כי לקחה מיד ה', כפלים בכל חטואתיה) ומתנחמים בכפלים. כשהלכו ישראל לגולה גלתה, כביכול שכינה עמהם. עתה יעלה ה' ציון בראש הגולים. על כן קורא הקול: במדבר, פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלוהינו. ואז יגלה כבוד ה' כפי שנגלה בעת הגאולה הראשונה, ביציאת מצרים. מיכה הנביא אמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דהיינו הגאולה העתידה תהיה בדגם של הגאולה הראשונה. ישעיה עורך השואה זו הלכה למעשה. ביציאת מצרים נאמר: וה' הולך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך, וגם כאן ה' הולך לפניהם: במדבר פנו דרך ה'. הנביא מדמה את הקב"ה לרועה המוביל צאנו ברחמים: "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל. משורר התהילים משתמש בדימוי דומה ליציאת מצרים: "ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר". הנביא קורא לעם שלא להתיאש מן הגאולה גם אם תתמהמה שכן: "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוהינו יקום לעולם".

 

חזרה

 

הפטרת עקב 

שבת שנייה של נחמה

 

כי נחם ה' ציון

 

השבת היא השבת השניה משבעת שבתות הנחמה. הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה. ההפטרה פותחת בציון וחותמת בציון. פותחת בציון: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". וחותמת בציון: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה." ההפטרה פותחת בתיאור הרגשת ירושלים שבניה נמצאים בגלות. היא חשה עזובה ושכוחה. זוהי תלונתם של אבלי ציון: אורך הגלות ועל קשיי השעבוד. בתשעה באב שאל עם ישראל את ה': "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים"? (כפי שקראנו במגילת איכה). ומשיב הקב"ה בשאלה: הייתכן שאשה תשכח את תינוקה, את הבן שילדה? גם נשים היולדות בנים, עלולות לעתים לשכוח, אבל אני ה' לא יתכן שאשכחך. ציון היא ארץ ישראל, ציון היא ירושלים, ציון היא כנסת ישראל, האומרת: "ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה".

 

בנבואת הנחמה שבפי ישעיה באה ההבטחה שציון תשוב ותמלא בבניה: "כי עתה תצרי מיושב, ורחקו מבלעיך". הגויים ומלכיהם הם שיטפלו בילדיה של ציון ויביאו את גולי ישראל חזרה לציון: "והיו מלכים אומניך, ושרותיהם מניקותיך". הנביא פונה לבניה של ציון, שנתייאשו מן הגאולה ואמרו שה' נטש את עמו, ושואלם: "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה?" הברית בין הקב"ה לעמו משולה לברית נישואין. כדי להתיר את הנישואין יש צורך בגט, בספר כריתות. ספר כריתות כזה לא קיים. מעולם לא שילחתי את אמכם בספר כריתות. ומכאן שהברית ממשיכה. הגלות היא עונש על חטאי הבנים: "הן בעוונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אמכם". הגלות היא רק פרידה זמנית מן הארץ, מחלה שתרפא. הקשר שבין החטא והגלות, קושר את ההפטרה אל פרשת השבוע: עקב. הפרשה מדברת בשבחיה של ארץ ישראל ובקשר של עם ישראל אליה.

 

על הכתוב: "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה", אומר הספרי: "וכי אותה בלבד הוא דורש והלוא כל הארצות הוא דורש שנא' להמטיר על ארץ לא איש, להשביע שואה ומשואה (איוב ל"ח כו) ומה ת"ל ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה, כביכול אין דורש אלא אותה, ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה. כיוצא בו אתה אומר: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכי ישראל בלבד הוא שומר והלוא הוא שומר את הכל שנא' אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ומה ת"ל שומר ישראל, כביכול אינו שומר אלא ישראל ובשביל שמירה ששומרם שומר את הכל עימהם" על המילים: 'דורש אותה' אומר הספרי: מגיד שניתנה בשכר דרישה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואומר ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חוקיו וגו'. בתנחומא לפרשת ראה נדרש: "...התנה הקב"ה עימהן שאינו מכרית את הגויים אלא על מנת שישמרו את התורה. חביבה א"י שבחר בה הקב"ה ... ובחר לחלקו ישראל שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי..." הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אינו מקרי. אך הוא תלוי בקשר אל הקב"ה ומותנה בקיום מצוות תורתו.

 

הפרשה פותחת: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". בפרשת: והיה אם שמוע, הנמצאת אף היא בפרשת השבוע ואשר אנו אומרים אותה פעמים לפחות בכל יום, נמצאת האזהרה: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם". ההפטרה מזכירה מצב שבא עקב אי השמיעה, אך עיקרה של הנבואה הוא ההבטחה שהקב"ה לא ישכח את ציון. הנביא מזכיר מאורעות מימי קדם: קריעת ים סוף - "הן בגערתי אחריב ים", מכות מצרים - "אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא. אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", הנביא קורא: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". לאברהם ניתנה ההבטחה שהארץ תהיה לזרעו. את ההפטרה מסיימים דברי נחמה, ציון האבלה והשוממה תתנחם, תיבנה ותהיה כגן עדן: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".

 

חזרה

 

 הפטרת ראה

שבת שלישית של נחמה

 

ואכרתה לכם ברית עולם

 

השבת היא השבת השלישית משבעת שבתות הנחמה. גם הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה.

אע"פ שאמרנו שהפטרות שבע דנחמתא אינן קשורות בהכרח לפרשת השבוע, ודי לנו בכך שהן עוסקות בנחמה, נוכל למצוא בכל זאת קשר בין קטע הנחמה שנבחר להפטרה השבת, לבין פרשת השבוע. אפשר לשמוע בהפטרה הדים לפרשת השבוע.

 

הדגש בפרשת השבוע שעבר, פרשת עקב, היה א"י, סגולותיה ותכונותיה והקשר של עם ישראל אליה באמצעות קיום המצוות. מוקד פרשת השבוע, פרשת ראה, היא עם ישראל. הפרשה עוסקת בבניין עם ישראל. "בנים אתם לה' אלהיכם... כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". בפרשתנו עובר משה מן התוכחה, שבה פתח את נאומי ספר דברים, אל נאום המצוות, נאום שהוא חלק הארי של ספר דברים. על פי מניין המצוות של הרמב"ם מנויות בפרשתנו 54 מצוות. המצוות מתחילות בקביעת מרכז רוחני אחד לעבודת ה'. ליכוד העם מצריך מקום פולחן אחד. כל הפנים פונות אל אותו מרכז. מתוך ראיה זו נוכל להבין את דרשת חכמים בבבלי יבמות דף י"ד ע"א: לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, כגון ב"ד אחד בעיר אחת, פלגא מורים כדברי בית שמאי, ופלגא כדברי בית הלל. ואם בנים אנו לה' הרי שמערכת היחסים בין בני העם היא מערכת יחסים שבין אחים.

 

ואכן חלק מן המצוות המופיעות בפרשתנו מדגיש את היותנו אחים: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו", "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון. "פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". "כי ימכר לך אחיך העברי וגו'" הפרשה פתחה במקום אשר יבחר ה', ומסיימת בעליה לרגל שלש פעמים בשנה אל המרכז המאחד הזה. "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם." "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו, שם תזבח את הפסח בערב"... "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם". "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה'" "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר". הקב"ה בחר בעם ישראל, הוא הבוחר במקום לעבודתו, מקום המאחד את כל ישראל. הקשר שבין עם ישראל לבוראו הוא קשר של ברית. הפטרת השבוע מתחילה בפרק נ"ד בישעיה: "עניה סוערה לא נוחמה"... ומסתיימת בפרק נ"ה פסוק ה: "ולקדוש ישראל כי פארך". ההפטרה מדגישה את הקשר בין בניו של העם ואת הקשר שלהם לקב"ה: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך". הנביא מזכיר את הברית שבין הקב"ה לבין עמו: "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה להם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים".

 

בפרשה מצוות צדקה אחדות, מצוות בהן אנו מצוווים לדאוג לחלשים בחברה. ישעיה בהפטרה מדגיש שההתנהגות הנכונה בין אדם לחברו היא אשר תשמור את ירושלים עומדת לעד: "בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחיתה כי לא תקרב אליך". תושבי ירושלים ילכו בדרך הצדקה וירחקו מעושק. בפרשה מופיעה כמה פעמים ההבטחה העוברת כחוט השני בכל פרשות ספר דברים: הקב"ה יברך אתכם, יתן לכם שפע ועצמה, אם תשמרו את מצוות ה'. למשל: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע, בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום". ישעיה הנביא קורא בהפטרה: " שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם". "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם..." ההפטרה מסתיימת בהבטחה למעמדו של עם ישראל: "הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך, אליך ירוצו, למען ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך".

 

 

ואכרתה לכם ברית עולם

 

השבת, א' דראש חדש אלול, היא השבת השלישית משבעת שבתות הנחמה. למנהג האשכנזים מפטירין בישעיה ס"ו "כה אמר ה' השמים כסאי" עד לסוף הספר וחוזרים וקוראים את הפסוק והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו וגו'. מכיוון שגם בהפטרה זו מצויים דברי נחמה. על פי מנהג הספרדים אין מחליפים את הפטרת הנחמה בישעיה נ"ד: עניה סוערה וקוראים עד ולקדוש ישראל כי פארך ואח"כ מוסיפים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ראש חדש השמים כסאי ופסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חדש שהרי מחר הוא א' אלול, ב' דראש חדש אלול. אע"פ שאמרנו שהפטרות שבע דנחמתא אינן קשורות בהכרח לפרשת השבוע, ודי לנו בכך שהן עוסקות בנחמה, נוכל בכל זאת לשמוע בהפטרה "עניה סוערה" הדים לפרשת השבוע.

 

הנושא המרכזי בפרשת השבוע שעבר, פרשת עקב, היה א"י, סגולותיה ותכונותיה והקשר של עם ישראל אליה באמצעות קיום המצוות. מוקד פרשת השבוע, פרשת ראה, הוא עם ישראל. הפרשה עוסקת בבניין עם ישראל:  "בנים אתם לה' אלהיכם... כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". בפרשתנו עובר משה מן התוכחה, שבה פתח את נאומי ספר דברים, אל נאום המצוות, נאום שהוא חלק הארי של ספר דברים. על פי מניין המצוות של הרמב"ם מנויות בפרשתנו 54 מצוות. המצוות מתחילות בקביעת מרכז רוחני אחד לעבודת ה'. ליכוד העם מצריך מקום אחד לעבוד בו את ה'. כל הפנים פונות אל אותו מרכז. מתוך ראיה זו נוכל להבין את דרשת חכמים בבבלי יבמות דף י"ד ע"א: "לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, כגון ב"ד אחד בעיר אחת, פלגא מורים כדברי בית שמאי, ופלגא כדברי בית הלל". ואם בנים אנו לה' הרי שמערכת היחסים בין בני העם היא מערכת יחסים שבין אחים. ואכן חלק מן המצוות המופיעות בפרשתנו מדגיש את היותנו אחים: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו", "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון. "פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". "כי ימכר לך אחיך העברי וגו'" הפרשה פתחה במקום אשר יבחר ה', ומסיימת בעליה לרגל שלש פעמים בשנה אל המרכז המאחד הזה.

 

"וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם." "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו, שם תזבח את הפסח בערב"... "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם". "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה'" "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר". הקב"ה בחר בעם ישראל, הוא הבוחר במקום לעבודתו, מקום המאחד את כל ישראל. הקשר שבין עם ישראל לבוראו הוא קשר של ברית. הפטרת השבוע מתחילה בפרק נ"ד בישעיה: "עניה סוערה לא נוחמה"... ומסתיימת בפרק נ"ה פסוק ה: "ולקדוש ישראל כי פארך". ההפטרה מדגישה את הקשר בין בניו של העם ואת הקשר שלהם לקב"ה: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך". הנביא מזכיר את הברית שבין הקב"ה לבין עמו: "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה להם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים".

 

בפרשה מצוות צדקה אחדות, מצוות בהן אנו מצוווים לדאוג לחלשים בחברה. ישעיה בהפטרה מדגיש שההתנהגות הנכונה בין אדם לחברו היא אשר תשמור את ירושלים עומדת לעד: "בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחיתה כי לא תקרב אליך". תושבי ירושלים ילכו בדרך הצדקה וירחקו מעושק. בפרשה מופיעה כמה פעמים ההבטחה העוברת כחוט השני בכל פרשות ספר דברים: הקב"ה יברך אתכם, יתן לכם שפע ועצמה, אם תשמרו את מצוות ה'. למשל: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע, בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום". ישעיה הנביא קורא בהפטרה: " שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם". "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם..." ההפטרה מסתיימת בהבטחה למעמדו של עם ישראל: "הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך, אליך ירוצו, למען ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך".

 

חזרה

 

 הפטרת שופטים

שבת רביעית של נחמה

 

"אנכי אנכי הוא מנחמכם..."

 

השבת היא השבת הרביעית משבעת שבתות הנחמה. גם השבת נקרא להפטרה מנבואות הנחמה של ישעיה הנביא. הפעם המנחם הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו: "אנכי אנכי הוא מנחמכם ..." בפתיחת ההפטרה אין הנביא אומר מי הוא הקורא. אין כאן פתיחה כגון: כה אמר ה' אנכי אנכי הוא מנחמכם. רק לקראת סוף ההפטרה מגלה לנו הנביא מי הוא המנחם: "כי נחם ה' עמו, גאל ירושלים". עם שהקב"ה מנחמו אינו צריך להתיירא מאויביו ומאיומיהם. הנביא פונה אל ציון או אל כנסת ישראל ואומר: "מי את ותראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן?"  הפחד מפני חמת המציק מוכיח כי העם שכח את ה'. הם חוששים מאדם שהוא יצור חולף, כחציר נבל, ואת יוצר העולם הקיים לעד הם שוכחים. ולפיכך ראוי פחד זה לגינוי. "ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק ..." והנביא שואל בלעג: "ואיה חמת המציק?" אל מול חולשותיו של האדם מציגה הנבואה את גבורותיו של ה' בורא עולם: "ואנכי ה' אלוהיך, רוגע הים ויהמו גליו, ה' צבאות שמו". הנביא מתאר את המצוקה הגדולה שעם ישראל נתון בה אל מול הגאולה העתידה לבוא. ציון זקוקה לנחמה, שכן היא מדוכאת וסובלת: "שתים הן קוראותיך מי ינוד לך? השוד והשבר והרעב והחרב, מי אנחמך?" ישראל מתוארים כשבויים שמשעבדיהם שמו עליהם מוסרות, וירושלים מושפלת עד עפר. התנערי מעפר, קומי שבי, ירושלים, התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון". מצבו של עם ישראל גורם לחילול ה': ..."כי לוקח עמי חנם, מושליו יהילילו נאום ה', ותמיד כל היום שמי מינואץ." בפרק שפע של פניות: הנביא פונה אל עמו בכל פעם בגוף שונה: תחילה הוא פונה בלשון רבים: מנחמכם, הוא עובר ללשון נקבה: מי את ותראי..." אח"כ הוא פונה בלשון יחיד: ותשכח ה' עושך"... ושוב הוא פונה אל ציון בלשון נקבה: התעוררי התעוררי קומי ירושלים..." כי נחם ה' עמו גאל ירושלים". ואולי רומז הנביא באמצעות החלפת הגוף שנחמת ירושלים, נחמת העם הנמצא בגלות, ונחמת הבנים אשר עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, נחמה אחת היא שכבר הגיע זמנה. ולפיכך קורא הנביא: התעוררי התעוררי קומי ירושלים. הנביא כופל את פניותיו: אנכי אנכי הוא מנחמכם, התעוררי התעוררי קומי ירושלים, עורי עורי לבשי עוזך ציון, סורו סורו, צאו משם.

 

כדי לתאר את הרעה שעברה על עם ישראל משתמש הנביא בדימוי של כוס התרעלה. מנהג היה להשקות פושעים שנידונו למוות או למי שנידון לייסורים ולביזיונות בכוס יין תרעלה. ירושלים מדומה לאשה אשר שתתה מכוס כעסו של ה' את יין התרעלה, הרעל גרם לה לשיכרון חושים והיא שוכבת בעלפון. הנביא קורא לה: התעוררי התעוררי, קומי ירושלים, אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו, את קובעת כוס התרעלה שתית מצית". לכן שמעי נא זאת עניה, ושכורת ולא מיין. כה אמר אדוניך ה', ואלוהיך יריב עמו, הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קובעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד. ה' פונה לציון המעונה, השיכורה מפני ייסוריה אשר נמשלו לכוס התרעלה, ולא מיין טוב ששותים השיכורים, ומבטיח לה שייקח מידיה את כוס התרעלה אשר שתתה עד תום ויתן אותה ביד מעניה אשר הגיע זמנם לשתותה. האויבים ייענשו מידה כנגד מידה. עם ישראל יראה בגאולה וידע את ה': "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" "לכן ידע עמי שמי, לכן ביום ההוא, כי אני הוא המדבר הנני". גם הגויים יראו את גדולת ה' בעת נחמת ירושלים: "פצחו רננו יחדיו, חרבות ירושלים, כי נחם ה' עמו, גאל ירושלים. חשף ה' את זרוע קדשו, לעיני כל הגויים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו." הנביא קורא לעם לעזוב את הגלות המטמאת, להיטהר וללכת אחרי ה' לציון. הקב"ה הוא גם ההולך בראש העולים לציון, וגם המאסף למחנה: כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלוהי ישראל." הנביא מרבה להשתמש בביטוי: עמי. ולאמר לציון עמי אתה, ואלוהיך יריב עמו, מצרים ירד עמי בראשונה, כי לקח עמי חנם, לכן ידע עמי שמי, כי נחם ה' עמו. הקב"ה מכנה את העם, למרות שחטא בכינויי חיבה ושייכות: אדוניך, אלוהיך, עמי, ומאסיפכם אלוהי ישראל".

 

חזרה

 

 הפטרת כי תצא

שבת חמישית של נחמה

 

הפטרת כי תצא - רוני עקרה לא ילדה

 

השבת היא השבת החמישית משבעת שבתות הנחמה. ושוב נקרא להפטרה מנבואות הנחמה של ישעיה הנביא. בשבתות הקודמות מצאנו קשר כלשהו בין פרשיות השבוע לבין הפטרתן. נראה כי גם השבת נוכל למצוא קשר מסוים בין הפרשה להפטרה. בהפטרה הקצרה הכוללת עשרה פסוקים מפרק נ"ד בישעיה, פניה אל ירושלים או אל כנסת ישראל כאל אשה. הפניה היא ישירה, בלשון נוכחת. הנביא קורא לציון, המשולה לעקרה שאינה יכולה ללדת, לאלמנה, לגרושה שבעלה עזבה, לשוממה, להתחיל לשמוח: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה..." "כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלוהיך". הנביא משתמש בתוך נבואתו בלשונות שמחה אחדים: רני, פצחי רנה, צהלי וקובע שיש מקום לשמחה: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'", "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד". "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך". "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה'". ההפטרה מתארת את איחוד המשפחה. הקב"ה מחזיר, כביכול את גרושתו, את אשת הנעורים שמאס בה לרגע, הבנים מתקבצים הביתה, אל האהל, עד שהמקום יהיה צר ויהיה צורך להרחיב את האהל: "הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשוכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי".

 

בפרשת השבוע, פרשת 'כי-תצא', פרשיות רבות הדנות במשפחה. במערכת היחסים בין איש לאשתו, בקדושת המשפחה היהודית, בטוהרת הקן המשפחתי. הפרשה פותחת באשת יפת תואר, ממשיכה בשתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ובבן סורר ומורה. בהמשך מדובר בבניית בית חדש. פרשת מוציא שם רע אף היא עניינה מערכת היחסים בין איש לאשתו. הפרשה ממשיכה ודנה באלה האסורים לבוא בקהל. פרשת כתיבת ספר כריתות, בו משלח האיש את אשתו אשר מצא בה ערוות דבר, ועניין המחזיר גרושתו אף הן בפרשת השבוע. גם דיניו של הלוקח אשה חדשה, ודיני היבום הבאים לשמור על הבית היהודי שלא יחרב, שלא ימחה שמו מישראל, נמצאים בפרשתנו. כל אלה ועוד הן פרשיות הנוגעות אל המשפחה.

 

רוב הדימויים המצויים בהפטרה לקוחים מעולם המשפחה. ציון משולה לאשה. לעתים אשה עקרה שלא ילדה, לעתים לאלמנה: "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. לעתים היא מדומה לגרושה שבעל נעוריה עזבה.

 

הקב"ה מדומה לבעל המחזיר גרושתו: "כי בעליך עושיך ה' צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל, אלהי כל הארץ יקרא". "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" "ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה'." מערכת היחסים בין ה' לעמו נחתמת בברית: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'." הקב"ה משווה את הברית בינו לבין עמו לברית שבינו לבין העולם לאחר המבול. לאחר המבול הבטיח הקב"ה: "והקימותי את בריתי אתכם, ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ." בשבועה דומה נשבע ה' מקצוף עליך ומגעור בך. ברית זו היא ברית של קבע, ברית עולם. לפיכך נקראת הפטרתנו גם כהפטרת פרשת נח. הרב הרץ בדבריו להפטרת נח מוצא את הקשר בין המבול לגלות: המבול הרס עולם מושחת ואיפשר להניח יסודות לעולם חדש טוב יותר. כך גם גלות ישראל. מתוך ייסוריו, תתחזק נאמנות ישראל לאלוהיו. ברית השלום הנכרתת עם ישראל, ברית חסד הקיימת לעולם, מקבילה לברית האלוהים עם נח. ההבטחה היא לאהבת נצח: "ברחמים גדולים אקבצך... אמר מרחמך ה'". 

   

חזרה

 הפטרת כי תבא

שבת שישית של נחמה

 

קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח

 

פרשת כי תבוא היא לעולם השבת השישית לאחר תשעה באב, השישית משבעת שבתות הנחמה. להפטרה נקרא מפרק ס' בספר ישעיה. כמו בשבועות שעברו נוכל גם השבת למצוא קשר כלשהו בין הפרשה להפטרה.

 

גם בהפטרת השבוע, כמו בהפטרת השבוע שעבר, הפניה אל ירושלים או אל כנסת ישראל כאל אשה. הפניה היא ישירה, בלשון נוכחת: "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח". מוטיב מרכזי בהפטרה הוא האור. על כל העמים יהיה חושך ורק על ישראל יזרח אור גדול אור ה': "כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. כיוון שה' יזרח על ציון והיא תאיר מאורו, כשם שהלבנה מאירה מאור החמה, יהנו גם הגויים, השרויים בחושך, מן האור: "והלכו גויים לאורך, ומלכים לנגה זרחך". כיוון שה' יזרח עליה לא תזדקק עוד ציון לאור השמש והירח. אורו יהיה אור תמיד ללא שקיעה: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה, הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם... לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך". בפרשת השבוע אנו קוראים את התוכחה הנוראה, את אלות הברית, את המכות והייסורים שיבואו עלינו, אם חלילה לא נשמור לעשות את דברי התורה. התוכחה פונה אל כל יחיד ויחיד בלשון נוכח.

 

תחילת הקללות בתוך הארץ. האוייבים ישדדו את כל אשר לנו: "שורך טבוח לעינך ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאיבך, ואין לך מושיע. פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים". "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ... ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמידך, אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, עד האבידו אותך. והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות וגו'". וכנגד אלה בא ישעיה ומנחם: "וינקת חלב גויים, ושוד מלכים תינקי... לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך, וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהילה".

 

בסיומה של התוכחה אנו קוראים את הפסוק הקשה: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלוהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן. ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." בניגוד לזאת מנבא ישעיה בהפטרה: "שאי סביב עיניך וראי, כלם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו, ובנותיך על צד תאמנה". "והלכו אליך שחוח בני מעניך, והשתחוו על כפות רגליך, כל מנאציך..." בתוכחה אנו מוזהרים: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן. והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה". וישעיה מבטיח: "ובנו בני נכר חומותיך, ומלכיהם ישרתונך, כי בקצפי הכיתיך, וברצוני רחמתיך". "וקראו לך עיר ה', ציון, קדוש ישראל." בפרשה נקרא: "ונשארתם במתי מעט, תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרב, כי לא שמעת, בקול ה' אלוהיך" לעומת זאת אומר ישעיה: "הקטן יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעיתה אחישנה".

 

פרשת השבוע מדברת על עם קדוש שכל עמי הארץ יראו כי שם ה' נקרא עליו: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך, ולשמור כל מצוותיו. ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דבר". דברי הנביא בהפטרה הם ברוח דומה: "והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך". להביא בניך מרחוק, כספם וזהבם אתם, לשם ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך". וקראו לך עיר ה', ציון קדוש ישראל". ועמך כלם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר".

 

חזרה

 

 הפטרת נצבים

שבת שביעית של נחמה

 

שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי

השבת נקרא את האחרונה משבעת הפטרות הנחמה. להפטרה נקרא פסוקים מתוך שלשה פרקים בספר ישעיה. שני הפסוקים האחרונים של פרק ס"א, כל פרק ס"ב ותשעה פסוקים מפרק ס"ג. עם סיום שבע שבתות הנחמה נשוב ונזכיר את דברי האבודרהם כפי שמצטטו הרב שלמה יוסף זוין בספרו המועדים בהלכה בפרק: "נחמו", הנותן רמז לסדר ההפטרות של שבע דנחמתא: בשבת הראשונה אומר הקב"ה אל הנביאים: נחמו נחמו עמי, ישראל אינם מתפייסים בנחמת הנביאים והם אומרים בשבת השנייה: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. הנביאים חוזרים ואומרים לקב"ה: עניה סוערה לא נוחמה. כלומר: אינה מקבלת התנחומין שלנו, כי רצונה שהקב"ה בעצמו ינחמנה. ואז אומר הקב"ה בשבת הרביעית: אנכי אנכי הוא מנחמכם ושוב בחמישית: רוני עקרה לא ילדה ובשישית: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". תשובת ישראל בשבת השביעית היא: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי", כלומר: עתה יש לי באמת לשמוח."

 

גם השבת נוכל למצוא קשר כלשהו בין הפרשה להפטרה. בפרשת התשובה הנמצאת בפרשת השבוע אנו קוראים: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך" ובהפטרה אנו שומעים את דברי כנסת ישראל: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי." בפרשה תיאורה של הארץ בעת חרון ה': "... וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים, אשר הפך ה' באפו ובחמתו..." וכנגדם באים דברי הנחמה בהפטרה: "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי-בה, ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל". כנסת ישראל מדמה את עצמה לכלה ואת הקב"ה לחתן המכתן פאר: "כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה". שמחה אני בה' כשמחת הכלה בחתנה. והנביא משיב בשם ה': "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". הדימוי כאן כפול. ארץ ישראל הכלה ובני ישראל הם בועליה, בעליה. וכנסת ישראל הכלה והקב"ה החתן. על דימוי כפול זה אומר רד"ק: כי כמו שיבעל בחור בתולה שהוא דבר נאה ומתקבל בחור שיבעל בתולה יותר משיבעל זקן בתולה או בחור בעולה כן ארץ ישראל כל זמן שלא היו בניה בתוכה אע"פ שהיו יושבים בה אומות העולם לא הייתה נקראת בעולה כי לא היו מתקבלים בה ולא היה נאה שבתם בה אלא כמו זקן עם בתולה או בחור עם בעולה, אבל כשישובו ישראל בתוכה הרי היא כבעילת בחור בתולה. ומשוש חתן על כלה, בימי חופתם שהוא נקרא חתן והיא כלה ואז הוא הששון והשמחה ביניהם יותר כי אז הם בחידושם כן יהיה שמחת אלוהיך עליך כל הימים. בילקוט שמעוני חלק ב' רמז תק"ו אנו נדרש: "בעשרה מקומות נקראו ישראל כלה. ששה ע"י שלמה שנאמר: אתי מלבנון כלה, לבבתני אחותי כלה, מה יפו דדיך אחתי כלה, נפת תטפנה שפתותיך כלה, גן נעול אחותי כלה, באתי לגני אחותי כלה, ושלשה ע"י ישעיהו: ותקשרים ככלה, וככלה תעדה כליה, והדין, ומשוש חתן על כלה, ואחת על ידי ירמיה: התשכח בתולה עדיה כלה קשוריה (ב' לב).

 

בפרשת השבוע הבטחה לישראל שישובו עד ה': "ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאיך אשר רדפוך" בהפטרה מדומה הקב"ה המכה בגויים מפיל בהם חללים ושופך את דמם, לדורך בגת שבגדיו אדומים ומגואלים ביין: "וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בקרבי ושנת גאולי באה". בפרשת התשובה מופיעות מילים מן השרש שוב בהוראות שונות: "והשבות אל לבבך... ושבת עד ה' אלוהיך... ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים ... ואתה תשוב ושמעת בקול ה'... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך... כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך." על הכתוב ושב ה' אלוהיך את שבותך מעיר רש"י: היה לו לכתוב והשיב את שבותך. רבותינו למדו מכאן כביכול השכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלים הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. הפטרתנו מסתיימת: "ויאמר אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם."

 

חזרה

 

הפטרת וילך  

שבת שובה, שובה ישראל עד ה' אלוהיך

 

בשנה שבה נקראת בשבת שלפני ראש השנה רק פרשת נצבים ופרשות נצבים-וילך אינן מחוברות, נקראת בשבת שובה - פרשת וילך. כידוע השבת נקראת שבת שובה, על שם הפטרתה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". יש המכנים את השבת שבת תשובה, שהרי היא השבת שבעשרת ימי תשובה.  לתשעת הפסוקים האחרונים של ספר הושע מוסיפים מספר פסוקים מסוף ספר מיכה ויש מוסיפים גם פסוקים מספר יואל. את הפסוקים מוסיפים משני נימוקים. א) כדי לשמור על הכלל שאין מסיימים ברע. דברי הושע מסתיימים: "ופושעים יכשלו בם". ב) תשעה פסוקים אינם מספיקים להפטרה. נבואתו האחרונה של הושע שאנו קוראים להפטרה, כולה דברי פיוס לאומה מאוהבה, הקב"ה, שלא חדל מלאהוב אותה גם בזמן שבגדה בו. הושע קורא לחידוש ברית האהבה הראשונה. הנביא פונה בקריאה אל העם: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". משמעותו הראשונה של הפועל שוב במקרא הוא: פניה או הליכה לכיוון מסוים. אפשר לשוב אל משהו ואפשר לשוב ממנו, כלומר להפנות לו עורף ולהתרחק ממנו. השורש שוב בצירוף מיליות היחס אל או עד כוונתו פניה או הליכה בכיוון החיובי, אל ה', ואילו: 'שב מאחרי' הוא העוזב את דרך ה'. הכינויים למי ששב מאחרי ה' הם: שובב, הבת השובבה, או משובה.  בתלמוד הבבלי מסכת ראש השנה דף יז עמוד ב אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם.  במסכת יומא  דף פו עמוד א אמר רבי חמא  ברבי חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר : "ארפא משובתם אהבם נדבה." אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". בפסיקתא רבתי פרשת שובה ישראל נדרש: דרש רבנו הקדוש: גדול כוחה של תשובה, שכיוון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה. ... ולא עד הרקיע הראשון, אלא עד הרקיע השביעי, ולא עד הרקיע השביעי, אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד, וכן הושע אומר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך.".  מה משמעותו של הביטוי : "כי כשלת בעוונך? האם עוונך הביא עליך כישלונות, והכישלון בא בסיבת החטא, או  שהעוון עצמו הוא הכישלון.  רש"י מבאר: כי כשלת - באו לך מכשולים בעד עווניך:  גם בעל  מצודת דוד מבאר ברוח דומה: לכן שובה ישראל וכו' כי בעבור עוונך בא לך מכשול הצרה הזאת: לדעת רש"י  ובעל המצודות  העונש שבא בעקבות החטא הוא הכישלון הנזכר בכתוב.

לעומתם מבאר רד"ק: כי כשלת בעונך כי אתה רואה שכשלת בעונך לפיכך יש לך לשוב אל ה' יתברך כי אין מקימך ממכשולך אלא תשובתך אליו ובאמרו עד כמו אל וכן ושבת עד ה' אלוהיך שובו עדי ואמרו רז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר עד ה' אלוהיך:

 

קחו עמכם דברים - איני שואל מכם בתשובה לא כסף וזהב לא עולות אלא דברים טובים שתתוודו בהם עונותיכם ושוב אל ה' בכל לבבכם ולא בשפתיים בלבד או פירושו אחר שתשובו תתוודו לפניו. בפרשת השבוע  תאור של פורענות איומה העלולה לבוא על עם ישראל בעקבות חטאיו:  וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הושע מדבר על התשובה היכולה לבטל את הפורענות. אנו מוצאים בדבריו נימה אופטימית: "ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו." הנביא משתמש כאן פעמיים בשורש שוב. בפעם הראשונה הוא מדבר על משובתם של ישראל, ובפעם השניה הוא מדבר על אפו, כעסו של ה' ששב מעם ישראל, כלומר פנה ממנו ונתרחק. הנביא משתמש כאן בלשון רפואה לגבי החטא: "ארפא משובתם". ומבאר ראב"ע: "והמשובה בנשמה כחלי בגוף על כן מילת ארפא". מיכה הנביא משתמש בסוף נבואתו בביטוי: "שארית נחלתו". אלה מישראל שנשארו לאחר כל הייסורים והשעבודים בגלות. להם יסלח הקב"ה. "מי א-ל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע, לשארית נחלתו. לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטואתם".  הנביא חותם את דבריו בשבועה שנשבע ה' לאבות, שבועה הקיימת לעולם: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

 

חזרה

 

 הפטרת האזינו

בדרך כלל אנו קוראים את פרשת האזינו בשבת שובה. אך אם יש שבת מפרידה בין יום הכיפורים לסוכות קוראים בשבת הזאת את שירת האזינו. על שירת האזינו, שאנו קוראים השבת, נאמר בספרי: "שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". השירה היא עדות לעתיד לקרות לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. בראשית הדרך הייתה הצלחה גדולה: "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי" ונפילה גדולה בהמשך: "וישמן ישורון ויבעט, ויטש אלוה עשהו". הבעיה של "וישמן ישורון ויבעט", היא בעיה של כלל עם ישראל, ובעיה של כל אחד מן הפרטים בעם. גאוותו של האדם גורמת לו לראות את ההצלחות, כהצלחותיו, בכישלונות הוא מאשים, בדרך כלל, את הזולת. בצר לו, פונה היהודי אל ה'. בטוב לו הוא משתבח בעצמו.

 

השירה כוללת סקירה היסטורית, תוכחה קשה, אזהרה לעונשים והבטחות לנחמה וישועה. בסוף פירושו לשירת האזינו אומר הרמב"ן: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו..." משה רבנו אינו מצווה לפני מותו להוכיח את ישראל, את זאת עשה לכל אורך ספר דברים. המצווה האחרונה שהוטלה עליו הייתה לכתוב את השירה הזאת לעד: "כי לא תשכח מפי זרעו." משה מוסר לעמו הבטחה שהתורה לא תשכח. הידיעה מראש שעתידים לחטוא, אינה צופנת בחובה סוף מר, אלא רק דרך קשה. הסוף הצפוי הוא טוב. העם עתיד לחטוא, להיענש על כך ולאחר מכן לשוב לדרכו ולגדולתו. בקריאת השירה אנו משמיעים לעצמנו את הקריאה הגדולה לתשובה. אין דרך אחרת, אלא התורה. הפטרת השבוע תהיה שירתו של דוד: בשמואל ב פרק כ"ב: וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. במקרא שירים רבים. אך רק מיעוטם זוכים לתואר המפורש: שירה. והנה הן שירת האזינו נקראת בתורה שירה וגם הפטרת השבוע נקראת במפורש שירה. אך לא נוכל להישאר בתחום הקשר החיצוני. נוכל למצוא קשרים שבתכן בין הפרשה להפטרתה. בשירת האזינו פסוקים רבים המבטאים את הקשר שבין ה' לעמו: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: גם שירת דוד עוסקת בקשר שלו אל ה': וַיֹּאמַר ה’ סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי:  מְהֻלָּל אֶקְרָא ה’ וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: בשתי השירות מכונה הקב"ה: צור. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים: וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט  בשירת האזינו, אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה’ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ:בשירת דוד. הן שירת האזינו והן שירת דוד מבטיחות נקמה באוייבים. בשירת האזינו : אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: ובשירת דוד: הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי:

 

שתי השירות שהזכירו מצבים רעים, מצבי לחץ ומצוקה  מסיימות בהבטחה לימים טובים שבהם ירפא ה' את אשר מחץ. ועל חסדיו אנו שרים לו. (נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ ה’ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר:

(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:

 

 

שבת שובה, שובה ישראל עד ה' אלוהיך

 

בשנה בה נקראות בשבת שלפני ראש השנה הפרשיות נצבים-וילך מחוברות, בשנה בה אין שבת המפרידה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, כמו השנה, נקראת בשבת שובה - פרשת האזינו.

השבת נקראת שבת שובה, על שם הפטרתה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". יש המכנים את השבת שבת תשובה, שהרי היא השבת שבעשרת ימי תשובה. לתשעת הפסוקים האחרונים של ספר הושע מוסיפים מספר פסוקים מסוף ספר מיכה ויש מוסיפים גם פסוקים מספר יואל. את הפסוקים מוסיפים משני נימוקים. א) כדי לשמור על הכלל שאין מסיימים ברע. דברי הושע מסתיימים: "ופושעים יכשלו בם". ב) תשעה פסוקים אינם מספיקים להפטרה.

 

על שירת האזינו, שאנו קוראים השבת, נאמר בספרי: "שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". השירה היא עדות לעתיד לקרות לעם ישראל במהלך ההסטוריה. בראשית הדרך הייתה הצלחה גדולה: "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי" ונפילה גדולה בהמשך: "וישמן ישורון ויבעט, ויטש אלוה עשהו". הבעיה של "וישמן ישורון ויבעט", היא בעיה של כלל עם ישראל, ובעיה של כל אחד מן הפרטים בעם. גאוותו של האדם גורמת לו לראות את ההצלחות, כהצלחותיו, בכשלונות הוא מאשים, בדרך כלל, את הזולת. בצר לו, פונה היהודי אל ה'. בטוב לו הוא משתבח בעצמו.

 

השירה כוללת סקירה הסטורית, תוכחה קשה, אזהרה לעונשים והבטחות לנחמה וישועה. בסוף פירושו לשירת האזינו אומר הרמב"ן: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו..." משה רבנו אינו מצווה לפני מותו להוכיח את ישראל, את זאת עשה לכל אורך ספר דברים. המצווה האחרונה שהוטלה עליו הייתה לכתוב את השירה הזאת לעד: "כי לא תשכח מפי זרעו." משה מוסר לעמו הבטחה שהתורה לא תשכח. הידיעה מראש שעתידים לחטוא, אינה צופנת בחובה סוף מר, אלא רק דרך קשה. הסוף הצפוי הוא טוב. העם עתיד לחטוא, להענש על כך ולאחר מכן לשוב לדרכו ולגדולתו. בקריאת השירה אנו משמיעים לעצמנו את הקריאה הגדולה לתשובה. אין דרך אחרת, אלא התורה.

 

נבואתו האחרונה של הושע שאנו קוראים להפטרה, כולה דברי פיוס לאומה מאוהבה, הקב"ה, שלא חדל מלאהוב אותה גם בזמן שבגדה בו. הושע קורא לחידוש ברית האהבה הראשונה. הנביא פונה בקריאה אל העם: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". משמעותו הראשונה של הפועל שוב במקרא הוא: פניה או הליכה לכיוון מסויים. אפשר לשוב אל משהו ואפשר לשוב ממנו, כלומר להפנות לו עורף ולהתרחק ממנו. השורש שוב בצירוף מיליות היחס אל או עד כוונתו פניה או הליכה בכיוון החיובי, אל ה', ואילו: 'שב מאחרי' הוא העוזב את דרך ה'. הכינויים למי ששב מאחרי ה' הם: שובב, הבת השובבה, או משובה. כנגד: "ויטש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו..., מול: "ותשכח אל מחוללך", קורא הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך." בשירה תאור של פורענות איומה העלולה לבוא על עם ישראל בעקבות חטאיו. הושע מדבר על התשובה היכולה לבטל את הפורענות. אנו מוצאים בדבריו נימה אופטימית: "ארפא משובתם, אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו." הנביא משתמש כאן פעמים בשורש שוב. בפעם הראשונה הוא מדבר על משובתם של ישראל, ובפעם השניה הוא מדבר על אפו, כעסו של ה' ששב מעם ישראל, כלומר פנה ממנו ונתרחק. הנביא משתמש כאן בלשון רפואה לגבי החטא: "ארפא משובתם". ומבאר ראב"ע: "והמשובה בנשמה כחלי בגוף על כן מילת ארפא".

 

מיכה הנביא משתמש בסוף נבואתו בביטוי: "שארית נחלתו". אלה מישראל שנשארו לאחר כל הייסורים והשעבודים בגלות. להם יסלח הקב"ה. "מי א-ל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע, לשארית נחלתו. לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטואתם" הנביא חותם את דבריו בשבועה שנשבע ה' לאבות, שבועה הקיימת לעולם: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

 

חזרה 

 

 הפטרת וזאת הברכה

שמחת תורה

 

שמיני עצרת הוא גם שמחת תורה בארץ ישראל. אנו קוראים את פרשת וזאת הברכה המסיימת את ספר דברים ומתחילים לקרוא בפרשת בראשית הפותחת את התורה. הפרק המסיים את התורה מתאר את מותו של משה אבי הנביאים, המנהיג הראשון של עם ישראל: וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן.  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.  וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.  וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה’: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה …

 

הפטרת שמחת תורה היא ביהושע פרק א' פרק הממשיך במקום שבו מסיימת התורה: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה’ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  לאחר שיהושע פונה אל שבטי ראובן גד וחצי המנשה הם משיבים: וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל משֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה’ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם משֶׁה.  כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ.  הרמב"ם ביד החזקה בהלכות מלכים פרק ג הלכה ח מצטט את הפסוק כהלכה:  כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך. תשובתם של השבטים מסתיימת בקריאה: "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". יהושע, שהיה כל ימיו משרת משה, זקוק לחיזוק מיוחד בעת כניסתו להנהגת העם. עתה עליו לקבוע סדרים, להחליט ליזום, לכבוש את הארץ. את הקריאה חזק ואמץ כבר שמע יהושע מפי משה. בספר דברים פרק ל"א  פסוק ז נאמר:  וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת. ושם בהמשך בפסוקים כב-כג:  וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

 

רש"ר הירש מבאר בספר דברים שהקריאה חזק ואמץ ליהושע: כוללת את כל תפקידיו כמנהיג העם. והוא מוסיף:  וחכמים בארו במסכת ברכות ל"ב ע"ב": "חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. היה חזק בהכרת תפקידיך מתוך התורה, היה אמיץ בהתגברות על כל המכשולים בקיומם. להיות חזק בעקרון ואמיץ בביצועו – אלו הן הדרישות הראשונות המופנות אל המנהיג". הקריאה ליהושע מופיעה בהפטרה מפיו של הקב"ה:  בפסוק ו: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.  בפסוק ז: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ובפסוק ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. החיזוק מופיע לא רק בהקשר של חיזוק לקראת כיבוש הארץ אלא גם בהקשר לקיום התורה: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי. הקריאה חזק ואמץ אינה יפה רק לשעת מלחמה. היא יפה  לימי שלום. אדם זקוק לחוזק ואומץ בשמירת התורה אל מול הפיתויים והניסיונות שהוא מתנסה בהם. הקשר שבין הפרשה להפטרה מלמד אותנו שלהבדיל ממנהיגים, שהם בני תמותה, בני חלוף, התורה היא נצחית והיא הערובה שהעם יוכל להמשיך בדרכו ההיסטורית. משה מת אך תורתו תורת חיים, כדברי ה' ליהושע: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. 

 

חזרה

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  10/06/2009