education - חינוך יום הזיכרון לשואה ולגבורה

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
שירים וסיפורים על ילדים בשואה
 

על הילד אברם

נתן אלתרמן

 

בהיותו ישן על מדרגות ביתו בפולין כתום המלחמה, מפחד לשכב במטתו.

 

עיר פולנית,

ירח רם,

וכתמיד עננים בשיט.

בבוא לילה שוכב הילד אברם

על אבני מדרגות הבית.

 

מתייצבת אמו לפניו מקרוב

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

 

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אישן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

 

מתייצב אז אביו ומושיט אליו יד

וגוער בו, שקוף וגבוה.

ואומר לו: אברם, בוא הביתה מיד

בני אברם, חיש הביתה בואה.

 

ועונה לו אברם:

אבי, אבי,

שם אפחד לעצום העינים.

כי אותך שם ראיתי,

אבי, אבי,

דום ישן בלי ראשך על כתפיים.

 

אז ניצבת מולו אחותו הקטנה

וקוראת לו הביתה בבכי.

אך עונה לה אברם: שמה את ישנה

עם דמעת המתים על לחי.

 

לפניו מתייצבות אז שבעים האומות

ואומרות:

הננו עליך!

בשבעים פקודות חוק ושבעים קרדומות

אל הבית הזה נשיבך!

 

ואותך במיטה המוצעת נניחה

וישנת בה דום כאביך!

 

ואברם בחלום

צועק "אבי"!

וקורא שם אמו ועונה היא:

בני, אשרי... כי לולא הסכין בלבבי,

לבבי בי נשבר לשנים.

 

אז בליל הושלך הס

וירח הועם,

ומול ברק פגיונות שוחרים לציד,

היה דבר אדוני אל אברם, אל אברם

הישן בפרוזדור הבית.

 

לאמור: אל תירא

אל תירא, אברם,

כי גדול ועצום אשימך,

לך לך, דרך ליל מאכלת ודם,

אל הארץ אשר אראך.

 

לך לך דרך ליל מאכלת ודם

כחיה, כתולע, כציפור.

מברכיך אני אברך, אברהם,

ומקלליך אאור.

 

*

 

- כך. לפרק הזה בקורות העיתים

שם קורא בעולם: בעית הפליטים!

אך לא זו הבעיה,

לבלרים בני חיל...

ולא היא הקורעת תיקים ותיל!

 

ולא היא מוליכה הספינות אלי ים!

כי מוליך אותן רעם עתיק וגבוה,

כי מוליך אותן צו לידותיו של העם,

כי מוליך אותן דבר אדוני אל אברם.

 

*

 

- ויחרד אברהם ויפול על פניו

ויצא מני בית ושער

כי הצו שרעם על אברם האב

רועם על אברם הנער.

 

הילדים

מתוך מראות מן הגטו מאת פרץ חסידא שפורסם ב"לחיות בכבוד ולמות בכבוד",
ינואר ‏1942

 

סימני החיים היחידים בחצר הן היללות, הבכיות והזעקות. משאך יורדת החשיכה נשמעות בכיותיהן של אסופים המתייסרים ברעב ובקור בלי כסות לגופם ובלי מחסה לראשם. מעלות השחר עד ליל יושבים הם או שוכבים על מדרכה כלשהי בסביבה פושטים זרועות דקות ורזות כקנה וצועקים: "רחמנות, יהודים, רחמו עלינו, כי איננו יכולים עוד לסבול, תנו רק חמישה גרושים שדי בהם לקנות תה חם, כי אנחנו קופאים מקור..." מבוקר ועד ליל.

 

בערב מתגנבים הם לשער ששומר הבית בו אינו משגיח בהם, ממהרים לקצה המדרגות למעלה ומוצאים להם מקום לישון באדן החלון. ואולם, לשומר הבית עיניים חדות והוא סוקר קומה אחר קומה ופינה אחר פינה ומגיע אליהם. הנה פלשו ילדי רחוב מלאי פצעים על פצעיהם הפתוחים ומחלותיהם המדבקות, והם יפיצו אותם בבית שממילא לקו יושביו במחלות, ועתה עליו מוטלת החובה לגרשם. הם מתחננים לפניו בתנועות הכנועות ביותר לרחם עליהם, וזאת מתוך שביב של תקווה, אך לשוא. הם מסולקים משם באכזריות המציינת רק חלשים, מוכים ונרדפים, שליבם נהיה גס במוות.

 

אין עזרה להם. בכיות האסופים חסרי הבית מרעידות לב אדם ופולחות את דממת הליל. היללות מרחפות בחלל ומרעידות כקול אחרון של חליל שבור וגווע. ולמחרת תמצא גוויה מתה, פגר מת ברחוב.

 

הילדים

מרי ברג / גטו ורשה, יומן

 

ילדים רבים, כמעט עירומים, שהוריהם נפטרו והם יושבים ברחובות עוטי סמרטוטים, גופיהם כחושים להחריד, ועצמותיהם נשקפות מבעד לעורם הצהוב כעין הקלף. זהו השלב הראשון של מחלת הצפדינה. בשלב הסופי של אותה מחלה איומה הגופות הקטנים נפוחים ומכוסים מורסות מוגלתיות. אחדים מהם איבדו את אצבעות רגליהם. הם מתגוללים על הארץ  נאנקים. שוב אין חזותם כבני אנוש. דומים הם יותר לקופים מאשר לילדים. אין הם מבקשים עוד לחם, אלא את המוות לבדו.

 

הילדים

מתוך הילדים מרחוב מאפו, שרה נשמית

 

שמוליק חזר היערה, בא אל בין השיחים, השתטח על מצע עלים יבשים מתחת למילה עבותה ושקע בהרהוריו הנוגים. עקיצה חדה בזרועו הרעידה אותו. הפשיל את שרוול חולצתו ומצא על זרועו כמה נמלים אדמדמות. הוא מעך אותן וזרקן ארצה. הביט על סביבו וגילה קן נמלים בשכנותו. שמוליק ישב על אבן והחל לעקוב בענין רב אחרי התכונה שמסביב לקן. הנה נמלה אחת קטנטונת גוררת קנה קש או גבעול גדול ממנה פי כמה.  נמלים אחרות טורחות להזיז בצוותא גלל צאן שוודאי נראה להם כאוצר יקר. בראותו את מאמציהן עולים בתוהו, נטל מקל וגילגל את האוצר לעבר הקן. בן רגע עטו עליו נמלים רבות וכיסוהו מכל הצדדים. טוב להיות נמלה מלהיות יהודי, - חלפה מחשבה בראשו - לנמלים יש בית. הן יודעות מה עליהן לעשות. ואני מה אעשה מחר-מחרתיים?

 

הילדים סרבו למות

מתוך ספרה של ל. קיכלר - זילברמן "אנו מאשימים"

 

האלינה סיפרה לי דברים, שאיני מסוגלת לחזור עליהם. זכרם בלבד מכאיב את ליבי. כשנכנסה לתעלה הקיפו אותה ילדים רבים. הם נשקו לה בידיה, משכו בכנפות מעילה והתחננו: קחי אותנו איתך! לא אבכה! אתנהג יפה! אני גם כן רוצה לחיות! גם אני! אף הקטנטנים ביותר הבטיחו שיתנהגו בנימוס, שלא יבכו. כל כך נבונים היו הילדים! הם הרגישו שהם נידונים לכליה...

 

שאר האוכלוסיה בגטו נדונה לכליה. הכל ידעו זאת והביטו באימה אחר היוצאים. אך איום מכל היה גורלם של הילדים. על האמהות נאסר לקחתם איתן למחנה. חסד אחד עשו עמן הגרמנים: הן יכלו להשאר בגטו ולהישמד יחד עם הילדים. הגרמנים אף היו מתגרים בהן: חוטפים ברחוב ילד שבוכה, נטפלים לאישה שמזדמנת שם ושואלים: "ילדך הוא? רוצה להישאר איתו כאן?"

 

נמצאו אמהות שהתכחשו לילדים. לא רצו למות... אך רבות הרבה יותר בחרו בדרך המוות. היו מקרים שגם האב וגם האם הלכו מרצונם למות עם ילדם. בביתנו התגוררה אשה אחת, אם לילדה יפיהפיה בעלת שערות בלונדיניות, קלועות יפה לצמה. למרות שהיו בעלי כרטיסי עבודה טובים נשארו בגטו ונשמדו יחד עם בתם.

 

הילדים פחדו מאוד למות לבדם. אף הפעוטים התחננו כי לא יעזבו אותם לנפשם ברגעיהם האחרונים.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  07/05/2011