education - חינוך ט''ו בשבט

עדכוני rss

 
   
 
 
 
 
 
 
מקור החג: ראש השנה לאילנות
ט"ו בשבט מבשר התחלה של שנה חדשה לפֵרות האילן. ראש השנה לאילנות נקבע בשבט, חודש שבו העצים מחדשים את פריחתם ואת הבשלת פֵרותיהם.
 

בפעם הראשונה מוזכר ט"ו בשבט במשנה ובתלמוד בשם 'רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן'. במשנה (מסכת ראש השנה א, א) הוא נמנה עם אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים: אֶחָד בְּנִיסָן, אֶחָד בֶּאֱלוּל, אֶחָד בְּתִשְׁרֵי. "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ". ט"ו בשבט נקבע כדעת בית הלל.


ט"ו בשבט הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת. יום זה הוא נקודת ציון שעל פיה קובעים את מניין שנות הפרי והפרשת תרומות ומעשרות. לכן, פֵרות שחנטו (החלו להבשיל) לפני ט"ו בשבט נחשבים לפֵרות של השנה שעברה, ופֵרות שחנטו אחרי ט"ו בשבט נחשבים לפֵרות של השנה החדשה.

 

 

ומניין השנים לשם מה?


מניין שנותיו של הפרי חשוב לצורך קיום כמה מן המצוות התלויות בארץ, מצוות שמקיימים רק בארץ ישראל ועניינן פֵרות האילן, כגון: איסור עָרלה. בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ, הפרי הגדל עליו אסור באכילה ובהנאה והוא נקרא 'עָרלה'. בדרך כלל פרי זה נקטף ומושמד. בשנה הרביעית הפרי מכונה 'נטע רבעי'. בזמן שבית המקדש היה קיים, נאכל הפרי של השנה הרביעית על ידי בעליו בירושלים. כיום פודים את הפרי של השנה הרביעית במטבע בשווי של פרוטה ורק אחר כך אפשר לאכול אותו. החל מהשנה החמישית הפֵרות מותרים לאכילה בכל מקום ובלא הגבלה.


ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע גם לעניין תרומות ומעשרות. כלומר, על פי ההלכה, על החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכוהן, ללוי ולעניים מן היבול שגידל בשנה מסוימת. כאמור, ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע את סיומה של אותה השנה לגבי פרי האילן. משום כך כל מה שגדל עד לט"ו בשבט הוא יבול של אותה שנה, וממנו צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות.


בימינו, הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק. פרי שנקנה מגוף פרטי ולא דרך מרכזי שיווק מחייב את הקונה בהפרשת תרומות ומעשרות בעצמו.

 

מדוע דווקא בחמישה עשר בשבט?

התאריך החקלאי על פי ההלכה נקבע לחמישה עשר בשבט משני טעמים:
עד חמישה עשר בשבט כבר עברו רוב ימות הגשמים ומעתה ואילך הפֵרות מתחילים להבשיל: "ועולה השרף ונמצאו הפֵרות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א).

טעם נוסף קשור אף הוא בנתוני הטבע. תאריך זה הוא נקודת זמן שבה כלים מי הגשמים שנקוו באדמה בשנה שעברה ומתחילים להצטבר מי הגשמים שירדו השנה. "עד כאן חיים האילנות ממֵי השנה שעברה; מכאן ואילך חיים ממֵי השנה הבאה" (ירושלמי, ראש השנה פ"א ה"ב).

גלגולו של חג

ט"ו בשבט, שעיקר עניינו בגידולי הקרקע בארץ ישראל, נתפס חג מקומי. כיצד, אם כן, מציינים בחו"ל יום שמאפיין מצוות התלויות בארץ ישראל. מי שאינו מתגורר בארץ יכול לאכול מפֵרותיה ולברך עליהם ועל ידי כך לשמור על הקשר עם המולדת ולשמר את זיכרונה. ברוח זו נחוג ט"ו בשבט בעולם, ובקהילות השונות בו התפתחו עם השנים מנהגים שונים הקשורים לט"ו בשבט.


על פי עדויות, בקרב יהודי אשכנז נהגו כמה מנהגים בחמישה עשר בשבט: הרבו באכילת פֵרות ארץ ישראל, בירכו ברכת שהחיינו על הפֵרות, לא קבעו תענית ציבור ביום זה ולא אמרו תחנון.


בקהילות ספרד לא ציינו את ט"ו בשבט עד המאה השבע-עשרה. במאה השבע-עשרה חל שינוי מוחלט באופן ההתייחסות לחג. ר' בנימין הלוי מצפת מתאר בספרו 'חמדת ימים' כיצד ראוי לציין את ט"ו בשבט. הלוי תיקן תיקון מיוחד ליום זה ובו 'סדר ט"ו בשבט': סעודה שבה אוכלים שלושים מיני פֵרות מפֵרות ארץ ישראל, נאמרות ברכות ותפילות על כל פרי ונקראים פסוקים מהתנ"ך מהמשנה ומספר הזֹהר.

הפרק על סדר ט"ו בשבט מתוך הספר 'חמדת ימים' הודפס בספר מיוחד 'פרי עץ הדר' שמצא את דרכו לקהילות ישראל באיטליה, בתורכיה, בארצות הבלקן ובארצות המזרח מבוכרה ועד מרוקו. הספר יצר מסגרת דומה לציון החג בכל הקהילות.


מחדשי היישוב בארץ בשנת 1908 ראו בט"ו בשבט יום חג של ארץ ישראל וסברו שראוי לקיים בו הלכה למעשה את מצוות הנטיעה בארץ. כך קיבל ט"ו בשבט את אופיו המיוחד והחגיגי: חג הנטיעות, נוסף על הפן ההלכתי.

ארוחת חג

בעדות ישראל השונות, בעיקר אצל המקובלים, נהוגה מסורת של ארוחה חגיגית בט"ו בשבט. הארוחה המכונה 'סדר ט"ו בשבט' מבוססת בעיקר על פֵרות האילן ועל תוצריו.


הסדר הקבלי עוסק בלימוד קטעים נבחרים ובאמירת פסוקים שעניינם בעץ, בפרי העץ ובקשר שבין תחיית הטבע לתחיית העם. את הסדר מלווה שתיית ארבע כוסות יין. כל כוס היא סמל לפניו המשתנות של היקום.


תחילה מוזגים כוס יין לבן המסמל את הטבע הרדום ומברכים ואוכלים חיטה, זית, תמר וגפן-ענבים. מוזגים כוס שנייה שרובה יין לבן ומיעוטה יין אדום, כדי לסמל את הטבע המתעורר לצמיחה ולפוריות, ואוכלים תאנה, רימון, אתרוג ותפוח. שותים כוס שלישית שחצייה יין לבן וחצייה יין אדום, כדי לרמוז על המאבק הקיים בטבע בין ימות הגשמים לימות החמה, ואוכלים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים. הכוס הרביעית היא של יין אדום בלבד, לציון התגברות ימות החמה, התעוררות העצים וכניסתם לתקופת הצמיחה והפריון.


סדר 'ט"ו בשבט' הפך לסעודה חגיגית גדולה סביב שולחנות עמוסים בפֵרותיה של ארץ ישראל.

כיצד חוגגים?

לצד המנהגים האחידים ורוח החג המשותפת שהביא עִמו הספר 'פרי עץ הדר' נותר מקום לגיוון ולהתאמה תרבותית.


הספרדים בירושלים יצאו לקברות הסנהדרין ולקבר שמעון הצדיק או שנהגו לשבת בצל העצים הרעננים בעין רוגל. המקובלים בצפת יצאו למערת ר' שמעון בר-יוחאי (רשב"י) בפקיעין וקיימו שם טקס קטיף חרובים מהעץ שבפתח המערה. באיזמיר התקשרה אכילת הפֵרות לשלום בית. בכורדיסטן נהגו לשלוח מנות של פֵרות איש לרעהו. בסלוניקי הוסיפו לסעודת הפֵרות חמין מחיטים ומערמונים קלויים. בחצרות החסידים היה המלמד מספר לתלמידיו בשבחה של ארץ ישראל ופֵרותיה.

ועוד על... מדוע בחמישה עשר?

ידועות המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל. גם לגבי קביעת התאריך המדויק של ראש השנה לאילנות נחלקו ביניהם. לדעת בית שמאי ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ולדעת בית הלל הוא בחמישה עשר בו.


יש המסבירים את מקור המחלוקת בהבדלים אקלימיים וגאוגרפיים בארץ ישראל. חכמי בית שמאי הקדימו את פסיקתם לאחד בשבט על סמך נתוני האקלים באזורים החמים בארץ, כמו העמק והשפלה, שבהם מקדימים הצמחים לפרוח. לעומתם, חכמי בית הלל בחרו בחמישה עשר בשבט על סמך נתוני האקלים באזור ההררי בארץ, שבו קריר יותר, החורף מתארך במקצת והפריחה גם היא.  ההלכה שנקבעה היא של בית הלל: חמישה עשר בשבט.

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  04/12/2015