חודש ''שבט'' הוא החודש החמישי בלוח העברי בשנה המתחילה בחודש תשרי, או
החודש האחד עשר בשנה המתחילה בחודש ניסן "...לעשתי-עשר חדש, הוא-חדש שבט" (זכריה א, ז).

ראש חודש שבט מוזכר בתורה כיום שבו משה רבנו פתח בדברי מוסר לכלל ישראל, בטרם מותו ככתוב בתורה: "ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש; דבר משה, אל- בני ישראל, ככל אשר צוה יהוה אתו, אלהם"(דברים א' ג')

מקור שם החודש ומשמעויותיו: מקור השם בבלי - "סבטו" מלשון "מכה", על שם הרוחות הנושבות בו. יש הטוענים כי שם החודש הוא מלשון "ענף זמורה", המסמל את פריחת האילנות בחודש הזה.

מאפייני החודש: שבט הוא חודש, שחורף ואביב נפגשים בו - הוא הגבול בין שיא
החורף לראשית האביב. שבט הוא חודש מלא בן שלושים יום. בחודש שבט חל יום ט"ו בשבט - חג חקלאי, המכונה גם "ראש השנה לאילנות". במקור זה היה תאריך שקבע את תחילתה של שנת מס חדשה. יום זה ציין את המועד בו הפרישו החקלאים ישבו בארץ ישראל מעשר לכוהנים, ללוויים ולעניים(מעשר הינו החלק העשירי מתנובת השדה).
יום ט"ו בשבט הבדיל בין שנת מעשרות אחת לשניה. כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "יד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה
שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן"..

ט"ו בשבט: המקור הקדום שבו מוזכר החג בשמו, מופיע במשנה במסכת ראש השנה כאחד מארבעה ראשי שנה הפותחים מעגל שנתי בלוח העברי.
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". (מסכת ראש השנה פרק א משנה א) וההלכה היא לפי בית בית הלל.
חכמים הגיעו למסקנה כי יום ט"ו בשבט הוא בערך היום בו מפסיק העץ לינוק ממי השנה החולפת ומתחיל לשתות ממי השנה החדשה.
מכאן נולדה האמונה כי יום זה הוא יום הדין של האילן ובו יקבע גורלו כפי שגורלם של
בני אדם נקבע ביום ראש השנה. מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג אינו ברור. יש שמשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, ויש המאחרים זאת עד למאה ה-61, שבה נחוג מועד זה על-ידי מקובלי צפת.
חכמי הקבלה בצפת הנהיגו סעודה מיוחדת שבה אמרו דברי תורה, שתו ארבע כוסיות יין אדום ולבן ואכלו משלושים סוגים של פירות לטקס הם קראו "סדר ט"ו בשבט".

מנהג אכילת פירות היווה ביטוי לזיקה ולקשר של יהודי הגולה לארץ ישראל והתפשט בכל קהילות הגולה. המנהג מופיע גם בספר "חמדת הימים" שהתפרסם במאה ה-71, בו נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט שנדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", שזכה לתפוצה רחבה.

בתקופת התחייה הציונית,כאשר עם ישראל החל לשוב לארץ התווספה ליום ט"ו בשבט משמעות לאומית והחג הפך להיות חג הנטיעות, כביטוי לקשר בין עם ישראל לאדמת הארץ.

עם הקמת המדינה לקחה על עצמה "קרן קיימת לישראל" את מלאכת ייעור הארץ.

מזל החודש: מזלו של החודש הוא דלי - סמל לבורות המים המלאים והדליים שבהם היו שואבים את המים, כדי להשקות את העצים ואת הנטיעות.

החודש בטבע: חודש שבט מסמל את תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן.
לקראת סוף חודש שבט מתמעטים הגשמים, עליית הטמפרטורות מגבירה את קצב
הגידול של הצמחים ומתחילים להופיע סימני האביב. מיום ליום מתרבים פרחי - הבר
ובסוף החודש משתרעים כבר מרבדים של פרחי שדה והארץ מתחילה להתכסות בכלניות, בנרקיסים, ברקפות ובשאר פרחי אביב בשלל צבעים. העצים מתחילים ללבלב, עצי ההדר מתחילים להנץ פרחים "השקדיה פורחת ושמש בה
זורחת". הכל מבשר את בו האביב כדברי יהודה אלחריזי: "שבט מעוז לכל איש ומבט הוא מן היגונים מפלט...האפיקים על הארץ יפוצו ונחלים על רצפת שש ירוצו והארץ תוציא צמחיה...והשמש תקרב והאור יערב...".

למידע נוסף באתר מנהל חברה ונוער

בין שלכת לפריחה

בין חשוון לשבט, בעונת הגשמים הקרה, עומד חלקם של עצי ארץ ישראל בשלכת וצמיחתם נפסקת. משנכנס שבט מתארכות שעות היום, ואז מתעוררים האילנות אט אט משנתם ומתחילים להראות סימני חיים. חז"ל הסבירו את העיתוי של "ראש השנה לאילן" ואמרו: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (רש"י, ראש השנה יד, א).

השקד, הרימון, הגפן, התאנה והתות, שעמדו עד עתה עירומים בלי אף עלה, פרח או פרי, מוציאים את ניצניהם הראשונים. בעצי החורש  מתחילה התעוררות. על עצי האלה, האלון, הלבנה והעזרד שעמדו בשלכת אפשר לראות ניצנים ירוקים הממלאים אותם.

עונה זו מצטיינת בחוסר יציבות כיוון שהחורף והאביב משמשים בערבוביה. יום אחד סוערות רוחות חורף, גשמי עוז ניתכים, ברד יורד ולפעמים שלג, ולמחרת שמש אביבית מחממת את הארץ הירוקה וריח האביב עולה משלוליות המים ומכרי הדשא. מרבדי פרחים משתלטים על הנוף: הצבע הצהוב של החרדל, הסביון, ציפורני החתול ומאוחר יותר - של החרצית; אודם הכלניות; הוורוד של הרקפת ושל הציפורנית המגוונת; הלובן של הטוריים ושל הקחוון והכחול של האירוס המצוי.

השקד פורח 

עץ השקד מזוהה עם ט"ו בשבט, שכן פריחתו בסוף החורף מקדימה את פריחת עצי הפרי הנשירים האחרים והיא מתרחשת בסמוך לחג.
 

השקד נמנה עם  משפחת הוורדיים. הוא עומד בחורף בשלכת ופורח בדרך כלל לפני הלבלוב. צבע פרחיו לבן או ורוד בהיר והם בעלי ריח חזק וצוף שדבורים נמשכות אליו.

ציפת הפרי רכה בתחילת הצמיחה והיא מתקשה עם ההבשלה ולבסוף נושרת.

יש בין פירותיו פירות מרים המשמשים להפקת שמן ריחני לתבלין ופירות מתוקים המשמשים למאכל. בעבר שימשו קליפות השקד כחומר הסקה.

פירות עצי הבר של השקד מכילים חומר רעיל, שנקרא אמיגדלין, המגן עליהם מפני מזיקים. המינים המתורבתים אינם מכילים חומר זה.

בשפה העברית, שמות העץ והפרי של השקד  ושם הפעולה "לשקוד" הם מאותו שורש – ש.ק.ד. ואכן, עץ השקד, הפורח ראשון מבין עצי הפרי, מופיע במקורות כסמל לשקדנות ולביצוע. "מָה אַתָּה רוֹאֶה יִרְמְיָהוּ ... מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רוֹאֶה. וְיֹאמַר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שׁוֹקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂוֹתוֹ" (ירמיהו א, יא-יב)-  בנבואתו של ירמיהו נעשה שימוש בשם העץ ובמשמעות של מילת הפעולה כשהוא מבקש לתאר דברים שיתממשו במהרה.

"הִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וְיוֹצֵא פֶּרַח וַיָצֵץ צִיץ וְיִגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג) – שבט לוי נבחר לתפקיד הכהונה רם המעלה. ענף עץ השקד מסמל תפקיד המחייב הקפדה ושקדנות.

תולדות גידולו של השקד

מוצאו של השקד הוא בדרום- מערב אסיה. העץ נפוץ בארץ כעץ בר בחורשים הים- תיכוניים בגליל, בכרמל, בשומרון ובהרי יהודה.

בממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בעכו וביריחו נמצאו שרידים קדומים ביותר של עץ השקד. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו שרידים גם במישור החוף, בשפלה, בגולן, ביהודה ובשומרון. בירושלים נמצאו שרידי עץ רבים שמקורם, כנראה, בעצי שקד תרבותיים שגודלו באזור.

הברון דה- רוטשילד, שפעל לביסוס החקלאות בארץ, ניסה לטעת שקדים, אך גידולם לא צלח. לאחר קום המדינה ניטעו מטעי שקדים באזור הגליל התחתון ובצפון הנגב. לשקד המתורבת זנים רבים.

ועוד על... מקור השם:  שבט 

מקור השם באכדית:" שבטו" – שפירושו, כנראה, שובט ומכה, וזאת כיוון שהרוחות והגשמים בחודש זה סוערים הם וחובטים. חז"ל ציינו: "חצי כסלו, טבת וחצי שבט – חורף" (תוספתא, תענית פ"א ה"ז), יש אומרים שהשם "שבט", יש לו קשר לשבטוט, שפירושו ענף רך.

מזלו של חודש שבט הוא דלי, הקשור  למים, כי בחודש זה יורדים בארצות הים התיכון גשמים מרובים.