מקורות הציווי | התפתחות הדיון ההלכתי בשמיטה | כמה מכללי השמיטה
שמיטה ויובל, ביהדות - שנים שבהן נמנעים מעבודת אדמה בארץ ישראל וכמו כן "נשמטים" (נמחקים) חובות (גם בחו"ל).
א. שנת השמיטה: מתקיימת בכל שנה שביעית (ומכאן כינויה: "שביעית"), קרי, בשנה הנפתחת עם סיום ספירת שש שנים. בשנה זו אסור לעשות כל עבודת אדמה, כולל זריעה, טיפול בצמחים לשם השבחתם וקצירה בדרך רגילה. פירות הארץ מופקרים לכל המעוניין, אך נאסר לקטוף אותם בדרך הרגילה ולמכרם.
ב. שנת היובל: זוהי השנה ה-50 בספירת השנים, והיא נפתחת עם סיום שנת ה-49 (המהווה כשלעצמה שנת שמיטה). דיני השמיטה חלים גם בשנת היובל, ולאלה מתווספים הכללים הבאים: 1. החזרת נחלאות לבעלים המקורים. 2. שחרור כל העברים העבריים.
הציווי על השמיטה חוזר כמה פעמים במקרא. כך בקצרה בספר שמות: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (כ"ג, י'-י"א); וכך בהרחבה בספר ויקרא: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר; אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר. שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ (כ"ה, ג'-ו'. ראו גם שם, פס' י"ח-כ"ב; וכן בדברים ט"ו, א'-ג'). אין מקורות ברורים על קיום השמיטה והיובל בתקופת המקרא. לפי מסורת חז"ל, שנת השמיטה הראשונה הייתה השנה ה-21 לאחר כניסת עם ישראל לארץ.
גם הציווי על היובל הוא מן התורה, והוא מופיע, מטבע הדברים, בצמוד לציווי על השמיטה: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם... וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ... לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ; כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם" (ויקרא, כ"ה, ח'-י"ג).
מן הטקסט המקראי לא ברור האם שנת היובל כשלעצמה פותחת את מניין השנים החדש, או שמא המניין נפתח רק בשנה שלאחריה. לכך יש משמעות רבה לקביעת מועד שנת השמיטה הבאה - האם היא תחול בתום שנת היובל + 5 שנים, או בתום שנת היובל + 6 שנים. בפועל, ההכרעה בין שתי האופציות היתה חסרת משמעות, שכן מצוות היובל לא חלה מאז ימי סוף בית ראשון. זאת לנוכח התנאי לתחולתה: ישיבת כל ישראל באדמת ארץ ישראל - מצב דברים שלא התרחש מאז התקופה האמורה. בהתאם, עם ישראל נהג הקפדה יתרה על שנת השמיטה, וברוח זו עוצב הדיון ההלכתי המפותח והמורכב שנגע לסוגיה. על חלק ניכר מהוראות השמיטה יש מחלוקת בדבר מקור הציווי - האם מן התורה או מדרבנן (חז"ל).
הדיון המפותח בדיני השמיטה החל להתפתח בתקופת המשנה והתלמוד, בהנהגת חז"ל. אחד המהלכים המכריעים במסגרת זו היה תקנת הפרוזבול של התנא הלל הזקן. הרקע לתקנה היה הכלל הקובע כי בשנת שמיטה מתבטלים כל חובותיו הכספיים של בן ישראל כלפי רעהו. בכלל זה, שמקורו במקרא, שולב איסור על הימנעות מלהלוות לעניים בקרוב השנה השביעית. ואולם, נראה כי החשש של בני העם לכספם גבר על מורא תורה, ורבים מהם נמנעו מלהלוות לנצרכים בתקופה שקדמה לשנת השמיטה פן יאבד כספם. הלל, שזיהה את מצוקת העניים, קבע בתקנתו כי ההלוואות יעשו בתיווכו של בית דין, והחוב ייזקף לזכותו. מכיוון שבית הדין אינו מחויב במצוות שמיטה (החלה רק על יחידים), החוב לא היה נשמט בשנה השביעית. כך יכל מנגנון ההלוואות להמשיך לפעול בחודשים שקדמו לשנה השביעית ללא חשש לאיבוד הכסף.
עדויות שונות מלמדות כי בני העם הקפידו בתקופת בית שני על שמיטת הקרקעות, למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בכך. כך היה גם תחת שלטון רומי, אשר ככל הנראה הקל בד"כ את עומס המסים בשנת שמיטה. בשנים שלא ניתנו הקלות מצד השלטון, צמצמו מנהיגי העם את ההגבלות כדי לאפשר לעם להתפרנס גם בשמיטה. מאז חורבן הבית והיציאה לגלות היו דיני השמיטה להלכה בלבד, שכן כמעט לא היו עובדי אדמה יהודים בא"י.
עם חידוש היישוב החקלאי היהודי בארץ החלו רבנים וחקלאים שומרי מצוות להתמודד עם הבעיות ההלכתיות והכלכליות הכרוכות בקיום מצוות השמיטה. לקראת שנת השמיטה של 1889 (תרמ"ט) התיר הרב יצחק אלחנן ספקטור למכור את האדמות שבידי היהודים לגויים למשך השנה כדי שיותר ליהודים לעבדן ולהשתכר כדי מחייתם; אך היו שחלקו על פסיקה זו. לקראת שנת השמיטה של 1910 (תר"ע) שוב התעוררה המחלוקת. הרב אברהם יצחק קוק עמד בראש המצדדים במכירת הקרקעות, וכנגדו עמדו ראשי היישוב הישן בא"י. הרבנות הראשית לישראל מסתמכת על היתר המכירה ומוכרת את הקרקעות בא"י לנוכרי לשנה, אך רבים אינם סומכים על ההיתר ומקפידים לקנות רק פירות וירקות שגידלו נוכרים או שגדלו בחו"ל. שומרי מצוות משתדלים לצמצם את עבודת האדמה בשנת השמיטה ככל האפשר, גם אם הם מסתמכים על היתר המכירה.
כאמור, בשנת השמיטה אין לעבוד את האדמה, לזרוע, לטפל בגידולים לשם השבחה, ולקצור. פירות הארץ מופקרים לכל המעוניין, אך אין לקטוף אותם בדרך הנהוגה, וחשוב לא פחות - אין למכור אותם על מנת לעשות רווח. אשר לפירות שגדלו בשנת שמיטה (ומכאן שיש להם "קדושת שביעית"): אסור להשתמש בהם לשימושים שאינם אכילה.
על ירקות ופירות אדמה חל "איסור ספיחין", שהוא איסור לאכול ירקות שגדלו בשביעית, אף אם גדלו מעצמם ולא נעברה כל עברה במהלך גידולם. זאת מהחשש שאנשים יעברו על איסורי הזריעה בשביעית ויאמרו שהירקות גדלו מעצמם; מותר לקטוף מפירות האילן לפי הצורך, אך כאשר אין עוד פירות כאלה בשדה יש להפקיר גם את אלה שבבית, כך שלכל הציבור תהיה אפשרות שווה לזכות בהם; אין להוציא פירות שגדלו בשביעית מארץ ישראל לחו"ל.
נלקח מאנציקלופדיה ynet
קישורים נוספים באוח:
• שנת שמיטה - מילון מונחים מא' ועד ת'
• מקורות ושאלות לדיון בכיתה
• פרסומים וקישורים נוספים בנושא שנת השמיטה
|