education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
נימוקי השופטים
 

יעקב דורצ'ין, מבחירי הפסלים הישראלים, בולט מזה ארבעה עשורים כיוצר ייחודי, מקורי שדרכו אישית ועצמאית הנתפס גם כדמות רבת משמעות בשדה הוראת האמנות בארץ. כמה מיצירותיו בתחום הציבור הפכו זה כבר למראי מקום בתולדות פיסול החוץ בישראל.


הוא החל את דרכו האמנותית בתחום הרישום והציור ועד היום מורגש בפסליו ובתבליטיו העניין שלו בהיבט הדו-ממדי של העשייה החזותית. בשנות ה-60 וה-70 התקין רישומים שלכדו את תשומת לבם של אוהבי האמנות ואשר היו מבוססים על שילוב בין מערכי שרבוטים שהקו הכביכול מקרי, ספונטני ואוטומטי שאפיין אותם יצר גם רמזי צורות מזוהות מן המציאות – בעיקר אברי גוף. השילוב הזה הסתמן כמבטא הלך נפש וכמחצין עולם פנימי סוער ועמוק.

 
בין 1975 למחצית שנות ה-80 יצר דורצ'ין הצרפים (אסאמבלאז'ים) של חפצים מצויים והיה אחד האמנים הישראלים הראשונים שיצרו והציגו מיצבים פיסוליים מורכבים שהותאמו לחלל נתון. החפצים הללו היו בלים, מרוטים, טעוני זיכרון קודם ולא ניתנים עוד לשימוש, והוא הצליח להפיח בהם חיים חדשים בעצם צירופם לכלל תוכן מאחד ומופע צורני רב השראה. הפגיעות של החומרים, חיבוריהם הארעיים בקליבות ומלחצות וההקשרים התוכניים שיצק לתוכם, כגון רמזים של צליבה וקורבן, חברו ליצירת אווירה נוגה של כליה והתפוררות.

 
מאוחר יותר החל ליצור בברזל שהפך לחומר העיקרי של פסליו. דורצ'ין הוא אחד מפסלי הברזל הגדולים של תולדות אמנות ישראל. את הברזל שלו הוא אוסף בעולם הממשות -  במגרשי הגרוטאות ובאזורי התעשייה  - והפך אותו לאמנות. "ריבוי הפנים של הברזל משך אותי", אומר דורצ'ין, "הוא יכול להופיע כגרוטאה, כפח וגם כגוש וכחומר חדש. התכונה שלו כחומר, שאתה יכול לרתך אותו ולא להדביק אותו, משכה אותי, כמו התחושה שאתה מתעסק בגנטיקה של החומר ולא מכופף אותו לרצונות שלך. אתה פוגש את פליטי התרבות האלה שנהיו גרוטאות, וזה חומר טעון ידע וניסיון אנושי, ויש לו היסטוריה. אני איש של ברזל, וברזל מזוהה בדרך כלל עם קושי ועם מלחמות. זו הדיאלקטיקה שמעניינת אותי, אני משתמש בברזל כדי לייצר רכות. והחומר הזה מתמסר לדימויים".

 
ככל שהברזל כבד יותר כך הופך אותו דורצ'ין לפיוט רגיש ורוחני, למעין ציור עדין שלפעמים מתנהג כגוף חי ואפילו מצליח להתגלות לפעמים כדיוקן עצמי של האמן. למרות כובדן הפיסי של העבודות מעשה ידיו של דורצ'ין יש בהן איכות של ריחוף והן הופכות למהות אוורירית רבת יופי.

 
פסליו של דורצ'ין הם ביטוי מוחשי ומגובש של תפיסת עולם ואמירה בעלת יסודות הגותיים. אפשר להגדיר רבות מיצירותיו כמדיטציה מעמיקה על המוות ועל החיים המתגלמים בדומם כדבר המחלחל אל ניגודו. בחירת המוטיבים החוזרים ביצירתו מעמיקה עוד יותר את ההיבט הזה של היצירה: החלון המגלם כמיהה וגעגוע לעולם אחר, הבית שמסמל בדרך-כלל יציבות והשתרשות במקום ומופיע בפסליו דווקא כדינמי ומלא תנועה. דמות המלאך היא דימוי מרכזי החוזר ביצירתו. זהו בדרך כלל מלאך נופל, מעין הילל בן שחר שכנפיו שמוטות, גוף שמימי שהפך לפגיע; מלאך מת, מלאך קורבן, מלאך ערוף שניטל ממנו מתת האלמוות.

 
סדרת "הבאר האטומה" המבוססת על גושי ברזל יצוק עצומי מידות שלא היה להם יותר שימוש בתעשיית הפלדה והם נאגרו בתוך בארות אחסון ענקיים שהיו לו לחומר גלם, אפשרה לו להוכיח את יכולתו להפוך מסות של חומר היולי לשירה חזותית בארוקית, דרמטית וספוגת רגישות.


למרות נוכחותו העזה של הברזל אין לפסליו אופי מונומנטאלי. הם מהווים ביטוי גבישי וצלול של קול יחיד אישי ופרטי ונמנעים מהפעלת חומרים ותכנים הפונים מתוך התכוונות  אל המציאות המקומית המידית והפוליטית. ועם זה, החומרים האלה שאובים מן המקום הישראלי, מעידים עליו ומייצגים נוסח של מודרניזם ייחודי שמכאן: קונקרטי, תיאורי ומופשט כאחד, מתקיים בין המקום לעולם, נמשך אל המורבידי ומתענג על העבודה הקשה וה"פועלית" הנתפסת כערך ומאפשרת התעלות נפשית. דורצ'ין מיצה עד כדי מצוינות את יכולת הויתור על הרגשנות ואת הבחירה באיפוק ולהתגייסות לערך של "מעט המחזיק את המרובה". הוא הציע דרך משלו לבטא מציאות של קונפליקט ומאבק בלתי פתורים באמצעות הפעלה יחדיו בפסליו של ניגודים ככבד וקל, קשה ורך, אנכי ואופקי,  מתח ורפיון. גם בזאת הוא מייצג נוסח רגישות ישראלית.

 

על כל אלה מצאה וועדת השופטים את יעקב דורצ'ין ראוי לקבלת פרס ישראל באמנות ליוצרים לשנת תשע"א

 

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012