education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 
עמליה כהנא-כרמון - סופרת, אמנית הסיפור הקצר והנובלה ומחדשת רבת קסם גם ברומן, מסאית, מבקרת, מרצה, מן היוצרים החשובים והבולטים ביותר בספרות העברית החדשה - נולדה ב-‏1926 בעין חרוד. במלחמת העצמאות שירתה ב"חטיבת הנגב" של הפלמ"ח.
 

לימודים

מ"א בלשון עברית (בהצטיינות), במקרא ובספרות עברית, האוניברסיטה העברית בית הספר לספרנות, האוניברסיטה העברית.

 

יצירה ספרותית

1966: "בכפיפה אחת", קובץ סיפורים

1971: "וירח בעמק איילון", רומן

1977: "שדות מגנטיים", רומן ושני סיפורים נלווים

1984: "למעלה במונטיפר", רומן ושני סיפורים נלווים

1992: "ליוויתי אותה בדרך לביתה", רומן

1996: "כאן נגור", חמש נובלות

בהכנה: "רמברנדט, אמרנו" קובץ מסות, מחזורי-הרצאות וראיונות.

 

פעילות ספרותית/אקדמית

1974 ו-1999: סופר-אורח באוניברסיטת תל אביב; מתן מחזורי הרצאות בדבר מעשהו של היוצר

                  (ב-1974 הרצאות בנושא "רמברנדט, אמרנו" וב-1999 בנושא "הירוק היום ירוק מאוד")

1978/79:    סופר-אורח במרכז אוקספורד למחקרים בהיבראיקה

1981/2:      סמינר הסופרים הבינלאומי, אוניברסיטת איובה

1988-1983: מנחה סדנאות לכתיבת סיפורת באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטת תל אביב,

                 באוניברסיטת חיפה, בבית אריאלה, בבית הסופר בתל אביב ועוד נציגה בקונגרסים

                 של מרכז פא"ן הבינלאומי ב-1978 בשטוקהולם וב-1987 בלוגאנו

1996:         נציגה ביריד-הספרים בפלרמו.

הוזמנה להרצות בבמות שונות: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, אוניברסיטת בן-גוריון ועוד. ובחו"ל:

The University of London, School of Oriental and African Studies; Oxford Center for Postgraduate Hebrew Studies; Cambridge University, Hebrew Literature Circle; Berkeley; U.C.L.A.; Yale; Cornell; University of  Penn., Philadelphia; University of Michigan, Ann Arbor;  Hebrew Union College, Cincinnati; Yeshiva University, New York; Stonybrook,  Long Island.

 

השתתפה במשלחת סופרים לשוודיה, בסימופזיון זונטאג 2 בלונדון ובמפגשי הדיאלוג הבינלאומי בין סופרים גרמנים וישראלים בפרייבורג ובברלין; הייתה אורחת הכבוד בשבוע הספר היהודי בלונדון.

 

פעילות מקצועית

1965-1963: ספרנית אקדמית בספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב.

 

פעילות ציבורית

1979-1965: חברה במועצה לספריות הציבוריות של משרד החינוך והתרבות

1988-1976: חברה בוועד המרכז של פא"ן, ישראל

1978-1976, 1984-1982 ו-1988-1987: חברה בוועד המרכזי של אגודת הסופרים

1979-1965 ו-1999-1994: חברה בוועד הנאמנים של קרן פרס היצירה של ראש הממשלה

1999-1994: חברה במועצה לאמנויות של עיריית תל-אביב-יפו, בוועדת הספרות.

 

פרסים

1997: פרס נשיא המדינה לספרות

1995: פרס אקו"ם לקראת יצירה עיונית בספרות

1994: פרס ביאליק לספרות יפה, התשנ"ג, עיריית תל-אביב

1971, 1980 ו1993-: פרס היצירה של ראש הממשלה

1990: פרס ברטה וישראל ניומן של אוניברסיטת בר אילן

1985: פרס ברנר

1981: פרס אריכא לסיפור הקצר

1967: פרס טיינברג (איש ציריך) לסיפור הקצר

1964: פרס "אמות" לסיפור הקצר

1964: פרס בני-ברית לספרנות.

 

אם לבת, רעיה ג'ונס, ד"ר לפסיכולוגיה, ומרצה באוניברסיטת קרדיף, ולשני בנים: עידו כרמון, M.Sc. (בהצטיינות) במדעי המחשב, וחגי כרמון, מנהל בחברת הייטק.

 

 

סיפורה הראשון של עמליה כהנא-כרמון, "באר-שבע בירת-הנגב", הופיע בשנת 1956. כבר ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "בכפיפה אחת", הקנה לה מעמד ייחודי. היא התגלתה תחילה כאמנית הסיפור הקצר והנובלה, ועם הופעת הרומן הראשון שלה, "וירח בעמק איילון" (1970), התגלתה כמחדשת רבת-קסם גם בתחום זה.

 

עמליה כהנא-כרמון נולדה בשנת 1926 בקיבוץ עין-חרוד, וגדלה בתל-אביב. אביה, חיים כהנא, יוצא רוסיה ומצאצאי הבעש"ט, היה מאנשי העלייה השנייה, מראשוני קבוצת כינרת וממייסדי קיבוץ עין-חרוד. אמה, שרה כהנא, הייתה מורה לעברית בבולגריה ומראשוני המורים לכוורנות בארץ מתוך האידיאל של להיות קרובה לטבע הבריאה. שני ההורים ציוו את גופתם למדע.

 

על ימי-ילדותה בתל אביב הקטנה, בגן הילדים של הגננת חיה ברוידא, אשתו של הסופר יוסף חיים ברנר, סיפרה עמליה כהנא-כרמון, בין שאר דבריה, בטקס קבלתה את פרס ברנר (1984): "הערב הזה גם ארשה לעצמי את המותרות של התייחסות במילים לילדותי הרחוקה [- - -]. אני, אלליי, הייתי מוחזקת ילדת-פלא. השאלה היחידה הייתה ילדת-פלא באיזה תחום. חיה ברוידא פתרה את זה. היא קבעה שכשעמליה תהיה גדולה היא תחדש במתמטיקה. האמת היא שעד היום אני בן אדם שאיננו שולט כהלכה בלוח-הכפל. דבר שני, כחינוך לאהבת מלאכת-הכפיים, שברוח הימים ההם העלו אותה על נס שיא הכיף בגן שלנו הייתה הנגרייה. כולם בנו בששון רהיטים קטנים לחדרי-בובות. ואני הייתי במצוקה, כי לא ראיתי מה הכיף שבדבר. כך שבעצת חיה קנתה לי אמי כלי-נגרות קטנים, וימים רבים שתי הנשים ניסו ללמד אותי את אהבת המלאכה בשיעורים פרטיים אחרי הצהריים. האמת היא שעד היום אינני יודעת לדפוק מסמרים [- - -].

"לעומת-זאת, אני זוכרת ולא אשכח. הגן היה מורכב משני חדרי-כיתה, ובחדר-הכיתה שלנו תלויה הייתה על הקיר תמונה של תינוק, עם תלתלים, שוכב לבדו על הגב מתחת לשמים כחולים עם עננים, בשדה של פרחים נהדרים. אני חושבת שקראו לתמונה 'שחר'. ימים שלמים הייתי יושבת בגן עם הגב לחדר הכיתה, כולל הנגרייה הקטנה, ומתעמקת בתמונה. ואני זוכרת שחיה, שכנראה הייתה מודאגת מזה, פעמים אחדות באה, הייתה יושבה לידי על כיסא של ילדים, ושואלת אותי מה אני רואה בתמונה. עד שיום אחד כן גיליתי לה. הסברתי שאם אני אסתכל בתמונה ורק בתמונה די חזק ודי הרבה זמן, אני אהיה שם. בתוך התמונה. הילד ששוכב שם לא יהיה עוד לבדו. וגם אני, כשאני אסתכל משם על חדר-הכיתה והכול אני כבר אראה אותם לא מפה, כי אם כמו שרואים אותם משם, מתוך התמונה.

 

"ואני זוכרת עד היום את ההבעה על פניה של חיה כאשר אמרתי את זה. היא לא ענתה לי אף מילה, והיא לא שאלה אף מילה. ורק העיניים שלה חייכו אליי בהרבה השתתפות והערכה. ואחר-כך היא שמה לעצמה את הידיים על הברכיים, אמרה 'טוב, נראה', וקמה והסתלקה. אני כל-כך אוהבת אותה, עד היום הזה."

 

את לימודיה התיכוניים עשתה עמליה כהנא-כרמון בגימנסיה העברית "הרצליה". שנת תש"ח פגשה אותה באוניברסיטה העברית בירושלים, סטודנטית בפקולטה למדעי-הרוח. היא הצטרפה ל"חטיבת הנגב" של הפלמ"ח, והשתתפה בפועל כקשרית במבצעים "יואב" (כיבוש באר-שבע), "עובדה" ועוד. המברק המפורסם שהודיע על כיבוש אילת (אום-רשרש), המופיע בין השאר באנציקלופדיה העברית, כתוב בכתב-ידה.

 

לאחר המלחמה חזרה עמליה כהנא-כרמון לאוניברסיטה, ולאחר שהות בחו"ל חזרה אליה בשנית, ולמדה והוסמכה (בהצטיינות) בבית-הספר לספרנות של האוניברסיטה העברית.

 

היא התגוררה כשבע שנים באנגליה (בתקופות שונות בחייה), ושם גם נישאה, כשלוש שנים בשווייץ וכשנה בארה"ב. בלונדון שימשה מזכירה במחלקה לעברית של הפדרציה הציונית, אחר-כך בשגרירות ישראל (אז צירות), וב-בי'בי'סי'. באותה תקופה שמעה הרצאות בתולדות האמנות באוניברסיטת לונדון. בארץ שימשה כספרנית אקדמית בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל-אביב. כיום היא גרה בתל-אביב.

 

עמליה כהנא-כרמון פרסמה עד כה שישה ספרים, וזכתה בחשובים שבפרסי הספרות בישראל, לרבות פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס נשיא המדינה ופרס היצירה של ראש-הממשלה (שלוש פעמים). "במרבית יצירותיה מוצגת המצוקה האנושית על רקע ישראלי, שגווניו נמסרים בדייקנות ובדקות בלתי שכיחות. הגרעין הפנימי של יצירותיה עומד על תיאור רגע הארה נדיר, שבו זוכה הגיבור לקיום משמעותי. הדבר קורה בקשר בין גבר לאישה ובהיפתחות אל הנוף [- - -]. וכן כאשר מגלה האדם את ייעודו, או ברגע של חוויה אקסטטית [- - -]. לכל אורך יצירתה בולט החיפוש אחרי דרכי הבעה חדשות. יש בה סיפורי-אווירה רגישים ותיאור של מצב האישה על רקע חיי הנישואין המגבילים את צעדיה" (לילי רתוק, האנציקלופדיה העברית, כרך מילואים ב').

 

עמליה כהנא-כרמון אינה רק סופרת, מסאית או מבקרת, אלא גם מורה של סופרים. עד לשנה אחרונה היא לימדה במשך שנים רבות בסדנאות של כתיבה יוצרת. פעמיים הוזמנה להיות הסופר-האורח באוניברסיטת תל-אביב ופעם אחת במרכז אוקספורד להיבראיקה. במסגרות הללו היא גם מציגה לשומעיה, כלימודי תיאוריה, את תפיסת-עולמה הספרותית, את התבוננויותיה לגבי המכלול של דברים שבין היוצר לבין מעשה-היצירה שלו ולגבי הקשרים בין האמן לחברה שבתוכה הוא חי.

 

שורה של מסות פרי-עטה, מנוסחות על-פי דרכה וגישתה, אשר ניתחו לעומק את נפתולי המצב של להיות אישה-סופרת ואת שאלת ההתקבלות של ספריה של זו על-ידי המערכת הקולטת, העלו את הנושא על סדר-היום, והפכו את עמליה כהנא-כרמון לחלוצת-הנושא ולנושאת-הדגל שלו.

 

אשתקד הוצע לעמליה כהנא-כרמון להיות נשיאת אגודת הסופרים. היא לא נענתה בשל רצונה להקדיש את מלוא זמנה לכתיבה. עתה היא עוסקת בהשלמת הכנתו לדפוס של השביעי בספריה, הספר "רמברנדט, אמרנו". יהיה זה קובץ של מסות, מחזורי-הרצאות וכן ראיונות עמה, הדנים ב"אני-מאמין" הספרותי שלה.

 

"מה נתנה לנו עמליה כהנא-כרמון?" - שואל נסים קלדרון ("שפה אצילה", מעריב, 28.1.2000) - "אשתמש בניסוח שלה: היא נתנה לנו 'פרצוף שנשאר ברור, לא נשפך, לא מתמסמס' [- - -]. ברומן האחרון שלה, 'ליוויתי אותה בדרך לביתה', היא כותבת על שחקן כדורגל מוונצואלה, אלווירו אלווארנגה שמו, שחקן בעל פני-פוקר, 'איש שבתשתית הוא שותק'. אבל כאשר הוא מבקיע את שער הניצחון, השער היחיד במשחק, הוא שמח על-פי דרכו, רק על-פי דרכו:

 

עוצמת השמחה כל-כך עצורה, שהאיש, החיה הנהדרת הזאת, בהמשך אחד נותן זינוק מעל לגדר, גדר אולי בגובה בן-אדם. הוא עובר אותה בקפיצה, בלי להיאחז בידיים, מרחף מעליה ונוחת על המסלול שמקיף את המגרש, בין היציעים והמגרש. דוהר על המסלול הזה, נוכח הקהל, מתוך ספונטניות טהורה, בפני פוקר. מישהי, אולי החברה שלו, אולי אשתו, בחליפת-מכנסיים צהובה ובסרט-שיער צהוב, מגיעה דוהרת לקראתו. נתלית עליו, היא רוקדת אתו ריקוד חד-צדדי, רק היא, הוא לא, ואחרים שהגיעו נתלים עליהם. הנקודה היא זאת, בעת ובעונה אחת,  עם כל הספונטניות, הפרצוף של אלווירו אלווארנגה זה שומר את עצמו, את הרצינות שלו. על זה אני מדברת. פרצוף שנשאר ברור, לא נשפך, לא מתמסמס. אני אוהבת את זה.

 

אפשר לדבר על האצילות המאופקת בעלילות שעמליה כהנא-כרמון מספרת, בדמויות, במצבים. אני רוצה לדבר על האצילות של פני-הפוקר בלשון שלה [- - -].

 

פני-הפוקר של אלווירו אלווארנגה נחוצים היום, באווירה שהשתנתה. העברית הקטועה, הביקורתית, הברורה, הלא נשפכת ולא מתמוססת, יקרה היום מסיבות חדשות. כי זאת עברית לא של כוח, ולא של מסכנות, אלא של אצילות. ומי שיקר בעיניו להגן על אצילות חדשה שנוצרת, בהחלט נוצרת, ימצא בעמליה כהנא-כרמון שפה לדבר בה."

 

קטע מתוך הספר "כאן נגור" 

ממראות הבית עם המדרגות המסוידות תכלת

רוח-צהריים טהורה באה החדרה. חמה, יבשה, רוח קוצים ופרחי הרים. אני יושבת בשקע הרחב של החלון, המרוצף מרצפות קרירות. בוחשת כוס לימונדה גבוהה. על חומת המנזר ילדים ערבים, קוטפים תות. "בחיי," ירימו קולם בעברית. אולם עיקר הענפים מעל חצרנו כורע. קטף שכני יששכר מן התות: בצלחת לצדי גרגרים רחוצים. צבעם אדום-כחול, כמעט שחור. מוֹרוּס נִיגְרָה.

צעדים בשביל. חייל תועה עולה במדרגות המסוידות תכלת. עולה כבתוך שלו.

משראני, נבהל:

"גרים? לא ידעתי. אני מחפש כיור למטבח," בולשות עיניו פנימה.

"מהבית הזה גנבו הכול," אומרת אני, "את מתקני החשמל, משאבת המים, הברזים. גם את כיור המטבח."

"משאבות יש הרבה. במחנה. בעלך חייל?" מניע החייל בראשו לעבר יששכר המסקל בגן שעלה פרא.

אני שותקת. אינני מתקנת את הטעות.

"תוכלו בהחלט לקבל משאבה," מסיים הוא ויורד, טובע בספיח שיבולי-השועל הכחושות שעלה בחצרנו, בחצרות השכנים כולם.

הבית בנוי אבן עבה, אבן מקומית. החדרים גדולים ואפלוליים, נגועי עגמומית.

מה קרה לקיץ השנה. הקיץ חולה. כולנו חולים, נגועים.

"תראי את הדלי עומד גלוי במטבח, רחמים," אמר שכני יששכר.

יששכר היקר, עליך רחמים. יששכר נוהג בי מנהגי כבוד ודרך-ארץ מופרזים.

"בוקר טוב", יקדם את פניי מדי בוקר. "ערב טוב." לא ישכח לקרוא

מדי ערב מעבר לדלת הסגורה.

ישבנו בחדרו. אכלנו רימונים מעץ הרימונים שליד השער. יששכר קלף לי רימון, משליך את הקליפות המרות לסל-הניירות הקלוע. יישכר המרוכז במלאכתו, השולחן הקטן, המיטה המתקפלת המכוסה שמיכה-צבאית בפינה: שלושה דוממים בחדר מקומר, נרחב וריק.

"מעניין מי גר כאן לפנים," אמרתי בקול.

בדמיוני ראיתי שרפרף-קנים וזקנה שפופה לבדה, מצחצחת כלי-נחושת.

גבר מסב לבדו, עורו אפור וחסר-ברק, כעורה של תולעת-משי. עולל מזורר, מנופף בכף-המבשלים שהפקידו בידו. בתקרה מביט הוא, כמאזין לתשובות מעבר לקיר. פרחים בסירים המסוידים אצל המדרגות. פקע כתום נשמט לרצפה. אישה צעירה נוטלת, מלטפת בו את לחייה, מקרבתו לרקתה, לאוזנה, כמנסה להצמידו לשערה. ומה יפה היא.

"אינני סבורה שנוכל לדעת מי גר בבית לפנינו," אמרתי פעם לאיש, ספק שוער ספק גנן, המצוי בביתן שליד שער המנזר.

"לא, אינני סבור," השיב להפתעתי ברוע.

בחדר אשר קיבלתי אני פגע פגז. בפגיעה ישירה, מספרים. תקרת-העץ הרוסה. אולם הרעפים שופצו על חשבון הצבא. הקירות, סימני רסיסים בהם . החדר גבוה מאוד. הבאתי עמי רהיטים מן העיר. שולחן בהיר וכיסא בהיר, ספה, וילון. אך שמץ מן העצבות עומד אף בחלל חדרי. עצבות המחלה הכרונית של הבית הזה, הבית ההרוס. אנו שואבים מים מבור מי-הגשמים הגדול אשר מתחת למטבח. פעם נשליך הדלי לבור ונעלהו ריק.

פעם נשליך הדלי לבור והוא מלא מים אפלים.

הבוקר עולה אדם, טיפס על רעפי הגג. הקיצותי. הוסר רעף, ועוד רעף.

הוסרו רעפים בגובה של מטר על מטר. דרך התקרה הפרוצה בלאו הכי שטפו החדרה אור-שמש וזבובים, ואני כמו שוכבת באסם או באורווה.

מבעד לחור המורחב קפץ יששכר ונשאר כפוף על קרשי התקרה בצד השלם. הוא מעביר חשמל בבית! אך בינתים משתמשים אנו בעששיות נפט. אמש, אחרי שלבש את מדי-השוטר ועמד לצאת, דפק יששכר על דלתי, שאלני באדיבותו המשונה אם ארצה בעששיתו. הצבתי את העששית הנוספת על הארון הנמוך הבנוי בכוך, ואור שבעתיים נגה בחדר. יששכר הוסיף לעמוד בדלת. תריס-הברזל דפק עם הרוח ואני פניתי להגיפו.

כשסובבתי ראשי שנית, יששכר לא היה, ופעמוני המנזר צלצלו אחת-עשרה.

                                                                       

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012