education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 
אריה קרול - עובד מדינה ואיש ציבור, היה הממונה מטעם משרד ראש הממשלה ובמסגרת המשרד החשאי "נתיב"/"לשכת הקשר" על עידוד הפעילות החשאית בענייני יהדות וציונות בברית המועצות. הוא ממשיך, לאחר פרישתו מהמשרד, לעסוק במסגרות של הקיבוץ הדתי ו"בני עקיבא" העולמי בעידוד העלייה מארצות חבר העמים ובחיזוק הזהות היהודית שם. הוא ממייסדי קיבוץ סעד וחבר בו עד היום ומהפעילים לביסוס ההתיישבות היהודית בנגב. נולד בשנת ‏1923 בעיירה חולופיניצ'י באזור מינסק, רוסיה הלבנה, ועלה ארצה בשנת ‏1935 עם אמו.
 

פעילות במסגרת "בני עקיבא"

1941:         ממייסדי הגרעין התורני (שהקים את הישיבה בכפר הרא"ה), שיצא להכשרה בקיבוץ טירת

                 צבי ופעילות ביטחונית בעמק בית שאן

1946-1942: מרכז הסניף בירושלים

1946:         מפקד היאחזות ביריה, ליד צפת, ממקימיה בשלישית, לאחר פירוקה בידי הבריטים ומעצר

                 אנשי הפלמ"ח שהחזיקו בה

1947:         חבר ההנהלה הארצית, מקבוצת "עלומים".

 

פעילות בהתיישבות

1947:         ממקימי קיבוץ סעד בנגב בידי קבוצת "עלומים" של "בני עקיבא"

1956-1951: מרכז המשק בסעד

1958 ו-1963-1959: מרכז המשק בסעד

1958:         מרכז ועדת המשק של הקיבוץ הדתי

1959:         מנהל מערכה ציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בנגב

1967-1963: מנהל מפעלי "שער הנגב" (תעשייה חקלאית ותעשייה מתקדמת)

1991-1987: מזכיר הקיבוץ הדתי.

 

פעילות למען יהודי ברית המועצות

1966:         שליחות מטעם המדינה לבריה"מ ליצירת קשרים עם יהודים ולהפצת ספרות דתית וציונית

1987-1968: הממונה ב"נתיב"/"לשכת הקשר" על עידוד הפעילות החשאית בברית המועצות בענייני

                 יהדות וציונות - גיוס והכשרת מתנדבים לשליחויות בברית המועצות

1989:         מיוזמי וממבצעי התכנית "בית ראשון במולדת" של ברית התנועה הקיבוצית לקליטת

                 משפחות עולים  מארצות חבר העמים

מ-1991:      מרכז פעולות "בני עקיבא" העולמי והקיבוץ הדתי  בארצות חבר העמים.

 

  

היה נשוי, עד לפטירתה בשנת 1998, לרחל לבית דרוזדובסקי (דור), ולהם חמש בנות, שלושים ושבעה נכדים ונינה. נשוי לד"ר סילביה שנקלובסקי, מרצה באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה העברית.

 

 

בלילה הראשון שלו בארץ, בבית אביו השוחט במושבה בת שלמה, שמע אריה קרול קולות ירי. הוא אך הגיע לשם עם אמו מברית המועצות, לאחר מסע ארוך ביבשה ובים, ולא ידע מה פשר הדבר. למחרת אמר לו מפקד המקום: ילד, ברוך בואך אלינו. אבל דע לך שכאן גם נערים בני שתים עשרה אוחזים בנשק. אמש הדפנו התקפה של כנופיית פורעים ערבים, ואנחנו צריכים להיות ערוכים לכך גם הלילה. "הדברים הללו, שאולי היו הראשונים ששמעתי אז בארץ, ב-1935" - מצהיר אריה קרול - "קבעו למעשה את דרכי בחיים: לדאוג ליישוב ולכלל לפני הדאגה לעצמי ואפילו למשפחתי".

 

אריה קרול נולד בשנת 1923 בעיירה ברוסיה הלבנה באזור מינסק ושמה חולופיניצ'י כצעיר בארבעת ילדיהם של רבקה בת זאב ור' אברהם שאול, תלמיד חכם מופלג ושוחט בעיירה. תחת שלטון הסובייטים פעלו אז אנשי היבסקציה להעביר את יהודי העיירה על דתם ולחייבם לעבוד בשבתות. השוחט הנמרץ עשה כל שביכולתו לשמור על זהותם היהודית של בני המקום, אבל היה זה בלתי אפשרי לעמוד מול הלחץ הקומוניסטי לאורך זמן. על היהודים בברית המועצות נגזרו עשרות שנים של ניתוק מן העולם היהודי ושל שכחה. כשמלאו לאריה קרול עשר שנים, הצליח אביו לצאת את רוסיה ולעלות ארצה. כעבור שנתיים הצטרפו אליו רעייתו ובנו הקטן. ילדי המשפחה הגדולים נשארו ברוסיה. האח הבכור ייהרג כעבור שנים אחדות במצור הגרמני על לנינגרד, ושתי האחיות תשתלבנה בחברה הרוסית, במינסק ובלנינגרד, האחת כרופאה והשנייה כמהנדסת אלקטרוניקה. רק בעזרת מכתבים שהגיעו מדי פעם מלנינגרד נשמר קשר מינימלי בין בני המשפחה. כל הימים, אף כשיהיה כבר מעורה בחיי ה"יישוב" כצבר מחוספס וקשוח, ינצור אריה קרול בלבו את זכר אחיו ואחיותיו שנותרו בנכר. הנסיעה שלו לרוסיה כתייר, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כששוב הותר לישראלים לבקר בברית המועצות, אמנם לא באה אלא כדי לאפשר לו לפגוש באחיותיו לאחר יותר משלושים שנות ניתוק, אבל היא שינתה את חייו של אריה קרול, ואף העניקה כיוון חדש למאבק הלאומי לפריצת "מסך הברזל".

 

הקרקע שעליה צמח קרול מאז שעמד על דעתו ושפעל בה הייתה תנועת הנוער הדתית-החלוצית "בני עקיבא". הוא היה ממייסדי הגרעין התורני שלה. הנהלת תנועתו שלחה אותו לירושלים כדי לרכז במשך ארבע שנים את סניף "בני עקיבא", ובראשותו, ועל אף היריבות עם החרדים מתנגדי הציונות בעיר, היה הסניף הזה לגדול ולחשוב בארגון. מירושלים יצא קרול ב-1946 עם כמה מחניכיו כדי להקים בשלישית את היאחזות ביריה ליד צפת, שהבריטים כבשוה ושלחו את אנשיה לכלא והערבים איימו לתפסה. כחבר בגרעין "עלומים" של "בני עקיבא" עלה קרול ב-1947 על אדמת הנגב כדי להיות ממייסדי קיבוץ סעד, והוא חבר בו עד היום.

 

עם דוד בן גוריון הצליח אריה קרול לרקום מערכת יחסים מיוחדת במינה. דלתו של "הזקן" הייתה פתוחה תמיד לפניו, ועלה בידו להשיג מראש הממשלה מה שלא השיגו בכירי הציונות הדתית.

 

הקשר בין קרול לבן גוריון נרקם עוד לפני קום המדינה, ודווקא על הרקע של מחלוקת קשה ונוקבת. "הנהגת הסוכנות כינסה את ראשי תנועת הנוער לדיון דחוף בירושלים כדי לדון במאבק ב'פורשים' - מספר קרול. - "בן גוריון ביקש את עזרת תנועות הנוער בחשיפת אנשי המחתרות לשם הסגרתם ל'הגנה' ולבריטים. אני מחיתי על כך בתוקף, והבעתי התנגדות נמרצת. לאחר הפגישה נקראתי לבן גוריון. הוא אמר לי שהוא מצטער על עמדתי אבל התרשם ממני והוא מבטיח לי שדלתו תהיה פתוחה תמיד לפניי".

 

בקיבוצו סעד שימש קרול 12 שנים כרכז המשק. הוא היה מיוזמי המפעלים האזוריים ב"שער הנגב", וניהל אותם במשך ארבע שנים (1967-1963), תוך שהוא מביא אותם לראשונה לרווחים, וזאת אף שבקדנציה שלו שבתו שם בשבתות ובחגים. קרול היה ממשיך בוודאי בפעילות בתחום ההתיישבות אלמלא עלה על דעתו להצטרף לקבוצה של ארבעים תיירים ישראלים ממוצא רוסי ולהפליג אתם מאיסטנבול לאודסה.

 

אריה קרול: "ליד מלון 'מטרופול' במוסקבה המתינו לנו הקרובים שנקבצו ובאו למוסקבה. היו שם אנשים שלא ראו איש את אחיו יותר מארבעים שנה. גם שתי אחיותיי באו למוסקבה. אח אחד נסע שבועיים ברכבת מסיביר כדי לפגוש באחותו. המעמד היה נורא, והבכי גדול. דימינו שאפילו עמודי האבן, שמתחתם התכנסנו, בכו אתנו. באחת עשרה בלילה דפקו על דלתי במלון. עמדה שם אחותו של האיש שהגיע מסיביר. אתה חייב לעזור לי, היא אמרה בהתרגשות גדולה. שמעתי ממנה שאחיה הביא עמו טלית בלויה ומוכתמת בדם, והוא רוצה שתשיג לו טלית חדשה. האח סיפר לאחותו כי הטלית ליוותה אותו כחייל בצבא האדום ובזכותה נמלט מן השבי ושרד מן הקרבות ביערות. אחרי המלחמה הוגלה לפאתי סיביר וגם שם שמר על הטלית מכל משמר והיא שמרה עליו. אם ישיג טלית חדשה, הוא יתעטף בה ויאמר לקדוש ברוך הוא: עכשיו אני מוכן שתיקח אותי אליך. נתתי לה מיד את הטלית ואת התפילין שלי, וכל אותו הלילה לא עצמתי עין. הבנתי שעליי להתחיל לפעול. גם כיוון הפעולה היה נהיר לי. בבוקר אמרתי לחברי הקבוצה כי התכנית משתנה ואנחנו הולכים לשגרירות הישראלית. השגריר יוסף תקוע קיבל אותנו. ידעתי שאצל הרוסים יש אוזניים לכותל גם בנציגויות הדיפלומטיות, ולכן כתבתי לו פתק וביקשתי שיאסוף עבורנו את כל המזכרות הישראליות שיש בשגרירות ואת כל תשמישי הקדושה ואת הספרים בעברית ואנחנו נחלק אותם לקרובים שלנו וליהודים שנפגוש בדרך".

 

אריה קרול הלך לחפש את אחיותיו, ומצא את יהודי ברית המועצות ואת הדרך להגיע אל לבם. העניין הזה הפך, מאותו לילה ראשון במוסקבה, לחשוב בחייו. הוא הטיל למערכה הזאת את כל ההוויה שלו, את הנחישות, את החוצפה, את הנוקשות ואת הכריזמה המאפיינים אותו. הוא גילה בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם. הוא היה במהירות שיא למומחה לפעילות חשאית, המסוגל להקים רשתות של שליחי תרבות יהודית ולהפעיל אותם במבצעים מסובכים ומתוחכמים, בתושייה ובאחריות. ואולם אז, בשובו מרוסיה, היה עליו תחילה לשכנע את הנוגעים בדבר שאינו הוזה.

 

שנים מעטות לאחר קום המדינה הקים שאול אביגור (מאירוב) את משרד "נתיב" כגוף ממשלתי המטפל, בדרכים גלויות וחשאיות, ביהודים שמעבר למסך הברזל. אביגור, מראשי מפא"י ו"ההגנה", עסק לפני קום המדינה ברכש נשק, וארגן את "המוסד לעלייה ב'" שעסק בהעפלה ואת "הבריחה" שאנשיו ריכזו את "בני שארית הפלטה" באירופה והכינו אותם לעלייה. האיש הראשון שקרול שטח לפניו את תכניותיו היה שר הפנים ומנהיג הפועל המזרחי משה חיים שפירא.

 

קרול: "שפירא ענה לי: חביבי, אני באמת מתרגש מהסיפור שלך, אבל מפא"י היא המטפלת ביהודי רוסיה, ורק מי שיש לו פנקס אדום מתקבל שם לעבודה. אף אחד עם כיפה סרוגה לא יעבור שם את השער."

 

אבל לא איש כקרול יאמר נואש. הוא החליט להפעיל את "הנשק הסודי" שלו, את בן גוריון. בן גוריון אמנם כבר לא היה ראש הממשלה וגם לא ראש מפא"י, אבל למילה שלו עוד היה ערך, ובוודאי אצל שאול אביגור. "נסעתי אליו לשדה בוקר. אמרתי שצריך לשלוח לשם תיירים ולהעביר באמצעותם ספרים ללימוד עברית, ספרי תנ"ך, סידורים, שירונים ותקליטים. הוספתי ואמרתי שאם נתמיד נעשה מהפכה, נעצור את ההתבוללות, ולא ירחק הזמן ותתחיל עלייה גדולה. בן גוריון היה זהיר ואמר לי: אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל לדעתי האופטימיות שלך גובלת בשיגעון. היה נדמה לי שהוא לא מאמין לי. חזרתי למשק מאוכזב מאוד."  כעבור שבועיים נקרא קרול לפתע לטלפון היחיד של המשק, במשרד המזכירות. על הקו היה שאול אביגור. "הוא ביקש שאבוא לפגוש אותו בתל אביב. יש לך ידיד גדול, הוא אמר לי."

 

רק כעבור שנתיים יתחיל קרול לעבוד במשרה מלאה ב"לשכת הקשר" של משרד החוץ (שמו הגלוי של הביתן הצנוע בקריה התל אביבית, שבו שכן מטה "נתיב"). בינתיים הספיק אביגור לשגר את קרול לשליחות בברית המועצות בתקופת החגים. "הייתי בטוח שאני לא חוזר משם. הצלחתי לפזר הרבה ספרים ותשמישי קדושה. בשובי המלצתי לאביגור לשלוח עוד שליחים, אבל לא היה תקציב." על התכניות שמע גם התעשיין המנוח יוסף מירלמן. "קיבלנו ממנו צ'ק של עשרים וחמישה אלף דולר, והם שאפשרו את התחלת העבודה. מאוחר יותר, כשהפעילות הזאת התמסדה, החזרנו לו את כספו. אני טסתי לארצות הברית כדי להכין לשליחות את הקבוצה הראשונה ובה כעשרים איש ואישה."

 

מלחמת ששת הימים שינתה את כל התכניות. הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ נותקו, ושוב אי אפשר היה להיעזר בצינורות הדיפלומטיים. מסך הברזל ירד בשנית על היהודים ועל אזרחי ישראל. במקביל החלה שם התעוררות יהודית גדולה. משום כך הוקצבו לפעילות החדשנית תקציבים גדולים.

 

לא על כל עשייתו של קרול מותר לדבר בגלוי. להרבה מן הדברים השתיקה עודנה יפה. קרול שמר את פעילותו האמיתית בסוד אפילו מאשתו ומבנותיו. בכל שנה הוא היה שוהה כמאה ועשרים יום מעבר לים ועוסק בגיוס מתנדבים לשליחות במסווה של נסיעת תיירות תמימה. הוא תדרך אותם, בחן את מיומנותם ועקב ממרחקים אחרי מסעותיהם עד לשובם הביתה. "אני מודה לריבונו של עולם שכל המבצעים נסתיימו בשלום. אף אחד מהשליחים לא נשלח לכלא. אף אחד לא נהרג ולא מת. היו כאלה שגורשו או נחקרו ומה שהביאו אתם הוחרם, אבל משברים שיסכנו את עצם הפעולה לא קרו."

 

השליחים הצטוו שלא להיות מעורבים בשום פעילות חשאית, לא לפעול או לדבר נגד השלטון הרוסי, לא לחבור לדיסידנטים, למלא במדויק אחר ההוראות ולא להתאכסן בבתי יהודים ולא לנסות להיות "ג'יימס בונד". קרול הכין אותם לעמוד בחקירות והורה להם שאם יישאלו על מקור החומר שבידם עליהם להציג "סיפור כיסוי" ולפיו הרב של הקהילה שלהם הוא שביקש כי ימסרו את החומר ליהודים. הוא דרש מהם להיות מסוגלים לתאר לחוקרים את דמותו של הרב הזה.

 

אחד הלהיטים הספרותיים בקרב יהודי ברית המועצות היה הספר "אקסודוס". הוא צולם שם באלפי עותקים והופץ בין היהודים. להיטים אחרים היו ספרי הלימוד של השפה העברית, ובעזרתם הוקמו מאות קבוצות לימוד. הפעילות הלכה והשתכללה במשך השנים. קרול ועמיתיו לא החמיצו שום הזדמנות ליצירת קשר עם היהודים בכלל ועם פעילי העלייה והתרבות בפרט. יולי קושרובסקי, ממנהיגי הפעילים במוסקבה, אמר על קרול ועל מעלליו: "כל השנים שעבדתי מולו לא ידעתי מי הוא, אלא רק שיש שם בן אדם שדואג וחושב על הכול והוא מבין בעבודה הזאת אפילו יותר מאתנו, הרוסים."

 

כשפרש אריה קרול מעבודתו הרשמית ב"נתיב", הוא לא פרש מן העבודה עם יהודי חבר העמים; הוא עושה זאת במסגרתם של הקיבוץ הדתי ושל תנועת "בני עקיבא" העולמית. בשנים האחרונות השתנו התנאים והנסיבות, ואין צורך בחשאיות; השערים פתוחים לעלייה. מיליון יהודים עלו בעשור האחרון. הצד השווה שבשתי התקופות השונות הללו הוא שהיסוד לפעולה היה ונשאר חיזוק הזהות היהודית.

 

כשנמסר לאריה קרול כי זכה בפרס ישראל הייתה תגובתו אינסטינקטיבית: "הפרס מגיע לכל מי שהיה מעורב בעשייה הזאת."

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012