education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 
מיכה בר-עם - צלם, מבכירי הצלמים במדינת ישראל ובעל מוניטין בינלאומים, יוצר ופועל בתחום הצילום בארץ קרוב לחמישים שנה - נולד בברלין בשנת ‏1930, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת ‏1936. שירת בפלמ"ח, ובצה"ל והשתתף במלחמת השחרור ובפריצת הדרך לירושלים. מצלמתו עוקבת אחרי הנעשה ומנציחה דמויות, מצבים ומוקדים של עניין ציבורי. כצלם פעיל וכאוצר תערוכות הוא מסייע להם.
 

ציוני דרך בחייו

1949:          ממייסדי קיבוץ מלכיה

1953:          חבר קיבוץ גשר הזיו

1953:          רכש את המצלמה הראשונה (לייקה 1930) והחל לצלם; באותה תקופה התחיל לעבוד

                  כצלם עבור עיתוני התנועה הקיבוצית והציג תמונות בתערוכות בקיבוץ.

תחילת שנות ה-60: סייר וארכיאולוג חובב, חבר וצלם במשלחות החפירות במדבר יהודה של יוחנן

                  אהרוני, יגאל ידין ופסח בר אדון (צילם, בן השאר, את חשיפת איגרות בר כוכבא).

1956:         צלם עצמאי הנלווה ליחידות הלוחמות במבצע סיני

1957-1966: צלם וכתב ב"במחנה"

1961:         חבר בצוות הנבחר לסיקור ולצילום משפט אייכמן

1967:         צלם בכל החזיתות במלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים: צלם עצמאי שתצלומיו מתפרסמים בעיתונים בארץ ובעולם, בספרים

                 ובתערוכות

מ-1968:      חבר קבוצת הצלמים הבינלאומית "מגנום"

1974-1973: יועץ בנושאי צילום במוזיאון ישראל, ירושלים

1992-1977: אוצר במוזיאון תל אביב לאמנות (הקים את המחלקה המוזיאונית הראשונה בישראל

                 לצילום והניח התשתית לאוסף הצילומים של המוזיאון).

 

תערוכות

עבודותיו נמצאות באוספים ובתצוגות קבע במוזיאונים נחשבים בארץ ובעולם.

רשימה חלקית: מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון לדוויג בקלן, המוזיאון לאמנויות יפות ביוסטון, מוזיאון סקירבול בלוס אנג'לס ומוזיאון פולקווג באסן.

 

פרסומים

רשימת חלקית: "על פני סיני" (יחד עם עזריה אלון), "THE JORDAN", "לצייר באור" - ההיבט הצילומי ביצירת א"מ ליליין, "המלחמה האחרונה", "PHOTOBIOGRAPHY ISRAEL, A". 

 

נשוי לאורנה לבית זמירין, ולהם שלושה בנים: אהוביה, מומחה לספרות יוונית עתיקה, ברק, אמן, ונמרוד, פילוסוף.

 

 

העניין המרכזי בעבודתו של מיכה בר-עם הוא הסכסוך הערבי-הישראלי המתמשך. המלחמות הן נקודות שיא של הישגיו כצלם. לא תיעוד ה"חדשות" והאירועים הוא המניע אותו אלא התגובה של בני האדם על ההתרחשות שהם מעורבים בה. המבקר והאוצר מיכאל לוין אומר כי דווקא גישה זאת מחייבת את הצלם לקבוע עמדה מיוחדת. הוא בוחר בתמונה של מיכה בר-עם מתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ("הפגזה, תעלת סואץ, 1973") כאחד משיאי יצירתו. "אין זה צילום של רגע מכריע מבחינה צבאית, כפי שהעדיפו לצלם רוב הצלמים מתעדי המלחמה. אין אנו רואים את הפגזים הנופלים או את הנזקים שגרמו. במקום זה מתמקדת העדשה בגוש אנושי שמורכב מחיילים ושבויים. אלה גם אלה נחרדים מההפגזה... הצלם מצליח למסור את תחושת האימה

גוש אנושי אחוז אימה" (מתוך הפרק "צל הצלם" בספר התצלומים "המלחמה האחרונה" של מיכה בר-עם).

 

מיכה בר-עם התחיל לצלם בגיל צעיר, אבל לא התכוון להיות צלם. הוא חלם להיות הרפתקן, חוקר ומגלה ארצות. בזכות המצלמה דומה כי השיג את מבוקשו. יצר ההרפתקנות שלח אותו לסקר נושאים יוצאי דופן, וחלק ניכר מתצלומיו נוגעים בתהליכים אלימים ובמצבים של עימות. בתמונותיו גילה פינות נסתרות, האיר מאורעות דרמטיים, ובמשך עשרות שנים חשף את ההוויה הישראלית לקוראי העיתונים וכתבי העת החשובים ביותר בעולם וכן בספרים ובתערוכות.

 

"אימצתי את המצלמה כאמצעי לאיסוף עובדות" - כותב מיכה בר-עם בפרק "רשימות" בספרו "המלחמה האחרונה" (כתר, 1996) - "ככלי למיון, ככרטסת לארגון וכדרך לשימור הזיכרון. אחר כך יכולתי לשכוח את הדבר ולשמור רק את דימויו המצולם. הזיכרונות נערמו; הארכיון תפח. עם השנים התגבשה מערכת תהיות והתחדד הפער בין המציאות ש'הייתה' לבין מה שנקבע בתצלומים... אף כי בכל תצלום יש מהתיעוד, גם התצלום הישיר אינו מסמך יבש או תמים, נקי מפניות. מעשה הצילום הוא פרי מכלול נסיבות ושיקולים: לעולם קטוע, סלקטיבי, מותנה בברירת הנושא, בזווית הצילום... האם יש ל'אמת' החשופה פירוש אחד? האם יוכל הדימוי הצילומי כבול הזמן והמקום לזכות בחיים חדשים, להתמודד בשכחה ולהביס את הזמן?"

 

מיכה בר-עם הגיע ארצה בהיותו בן שש. הוא עלה לארץ בשנת 1936 עם משפחתו מגרמניה. הם גרו תחילה בקרית ביאליק, ואחר כך בחיפה. אביו הקים, בהונו שהציל מגרמניה, בית חרושת לקרח בעיר התחתית בחיפה. אבל במאורעות תרצ"ו עלה בית החרושת באש. רכוש המשפחה ירד לטמיון, ואביו נאלץ לעבוד בסלילת כבישים. כבן למשפחה "יקית" חובבת תרבות למד מיכה מוזיקה, אך משום שהוריו לא יכלו לרכוש עבורו פסנתר הוא ניגן באקורדיון. בבית הספר אליאנס בחיפה למד צרפתית, אנגלית וערבית. המורה שלו לערבית היה יוצא ובא אצל הבדואים בנגב, ומיכה התלווה אליו במסעותיו אליהם. "אני חייב למר שמואלי את הערבית המדוברת שבפי ואת הגישה הבלתי מתוסבכת שפיתחתי לתרבות המזרח."

 

בביתו של מיכה הייתה מצלמת מפוח מיושנת, אבל הוא חשק דווקא ב"לייקה", מצלמת ה-35 מ"מ הגרמנית שממנה התפתח הדור החדש של המצלמות. את המצלמה הראשונה שלו, "לייקה" מודל 1930, רכש רק בראשית שנות החמישים.

 

בר-עם הנער לא נואש מחלומו להפליג בים לחופים רחוקים, אבל קצב המאורעות היה מהיר מן החלומות. כחבר בתנועת נוער וכפעיל במחתרת הדביק מודעות נגד שלטונות המנדט, והתגייס, כשבא זמנו, לפלמ"ח. מלחמת העצמאות מצאה אותו בחטיבת "הראל", בגדוד השישי של הפלמ"ח. הוא לחם בהרי ירושלים וישב במשלטים בדרך אליה, אך לא צילם.

 

לאחר מלחמת העצמאות היה בר-עם בגרעין שהקים את קיבוץ מלכיה בגבול הלבנון, וממנו עבר לגשר - הזיו. עבודת השדה לא משכה אותו, ועל כן הלך אחר לבו ועקב שאיפתו למסעות בחר בתפקיד של "שומר רוכב". כך ערך מסעות ממושכים בהרי הגליל ובכפריו. "כדי למלא את חובתי למסגרת הקיבוצית הייתי עוסק מדי פעם בעבודות חוץ, בין היתר כצלם. נלוויתי למשלחות ארכיאולוגיות במערות מדבר יהודה, ותצלומיו החלו להתפרסם בעיתוני התנועה. עדיין לא הייתה לי מצלמה משלי, וצילמתי במצלמות שהשאילו לי חברים מהמשק, נקודת מפנה בחיי הייתה כשרכשתי סוף סוף את מצלמתי הראשונה. צילמתי את החיים במשק, ומדי פעם בערב שבת הייתי מציג תערוכה קטנה במבואות חדר האוכל."

 

התצלומים לספרו האחרון של מיכה בר-עם נבחרו מבין מאות אלפי תשלילים ושקופיות מקום המדינה. הוא קרא לספר, המציג את המיטב של יצירתו, "המלחמה האחרונה". המלחמה הראשונה שלו כצלם הייתה מלחמת קדש בסתיו 1956. הוא התייצב במערכת שבועון צה"ל וביקש שיצרפו אותו כצלם ליחידות הלוחמות, אולם בקשתו נדחתה. אך הוא לא ויתר, וירד דרומה בטרמפים, עם שק שינה, עם מצלמה אחת ועם שלושה סרטי צילום. תושייתו עמדה לו. הוא יזם את הקמתו של צוות הוויי מאולתר אזרחי, עם תלמיד תיכון "חמוש" באקורדיון ועם "קוסם" בעל תיבת קסמים. בשוק של באר שבע קנה תוף קטן, וה"שלישייה" כה הרשימה את קצין התרבות של פיקוד דרום, עד שהוא שלח אותם להופיע לפני הלוחמים. המערכה בסיני הסתיימה במהירות. מיכה בר-עם בידר את החיילים, אבל גם צילם וגמר את שלושת הסרטים שלו. הוא לא צילם את הקרבות ממש, אלא את שולי המלחמה ואת נופי סיני. תצלומיו התפרסמו בספרו הראשון, "על פני סיני" (עם עזריה אלון, הקיבוץ המאוחד, 1957), וכך נפתחה לו גם הדרך ל"במחנה" כצלם-כתב.

 

בתפקיד הצלם הצבאי שימש אברהם ורד, ומיכה הוצב על התחום האזרחי, אף כי לא אחת הצליח להצטרף כצלם למבצעים צבאיים. בשנת 1966 חש כי מיצה את עצמו במסגרת הזאת, והחליט להיות צלם בלתי תלוי. עד שפרש מ"במחנה" הספיק לצאת בשליחות העיתון למסעות בארצות רחוקות. הוא צילם באפריקה המערבית, בנפאל, בהודו ובוויטנאם, ונלווה לדוד בן גוריון במסעו לבורמה.

 

הבוקר שבו פרצה מלחמת ששת הימים מצא את בר-עם עושה את דרכו לדרום במכונית אזרחית. יחד עמו היה צלם "לייף", קורנל קאפה (אחיו של הצלם הנודע רוברט קאפה). בהגיעם בדרך חתחתים מדברית לצפון סיני שמעו על הקרבות בירושלים. הם שינו מיד את כיוון נסיעתם ופנו צפונה. "היה ברור לנו שהקרב על ירושלים יהיה לב הסיפור. הגענו לעיר בשעות אחר הצהריים, מקצרים דרך שדות לטרון הבוערים, בדרכים שנפרצו רק שעות מספר קודם לכן". בהגיעו לעיר המופגזת צילם בר-עם את אותם אזרחים מעטים שהעזו לצאת מן המקלטים ולקדם את פני החיילים שנעו מזרחה. "לפנות בוקר נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער האריות, עם הצנחנים, להר הבית ולכותל." הוא צילם את קרבות הצנחנים ואת התקדמותם בעיר העתיקה. הוא צילם אותם מנופפים בדגלים בהר הבית, ניצבים מול הכותל, ומנגד צילם אזרחים ערבים נוטשים את בתיהם והולכים לחיי-פליטים. התמונות הללו היטיבו לבטא את אשר עבר על הלוחמים ועל תושבי ירושלים, יהודים כערבים.

 

תצלומיו של בר-עם הם מ"תצלומי המפתח" של מלחמת ששת הימים וימי האופוריה שאחריהם. בזכות הפרסום הבינלאומי הנרחב של עבודותיו הוא הוזמן להיות חבר בקבוצת הצלמים הנודעת "מגנום", והוא חבר בה עד היום. במשך עשרים ושתיים שנה צילם בר-עם גם עבור החשוב בעיתוני העולם, ה"ניו יורק טיימס". "נדרשתי, לצורך סיקור החדשות ועבור כתבות עומק, לכיוון עבודה שונה. היה עליי למצות התרחשות מורכבת, לתמצת ולחדד את האמירה הצילומית, לערוך את הבחירה כאן ולשגר מיד 'תצלום רדיו' אחד או שניים מתוך הסיפור. תהליך זה חייב בחינה מדוקדקת של מלוא המשמעויות וההקשרים הנובעים מן התצלום."

 

כשרונותיו העיתונאיים והאמנותיים של בר-עם, יחד עם ניסיונו הרב, הכשירו אותו להיות גם מנחה ומורה-דרך לצלמים צעירים. במקביל החל לפעול כ"אוצר לצילום", היה יועץ לענייני צילום במוזיאון ישראל והקים במוזיאון תל אביב את המחלקה המוזיאונית הראשונה בישראל לצילום. עד היום אין למיכה בר-עם מענה מניח את הדעת לשאלה מה דוחף צלם ל"עין הסערה". הוא מכל מקום הטיל את עצמו אליה שוב ושוב. במלחמת יום הכיפורים, כשהגיע לחזית סיני ולתעלת סואץ, הצטרף לסיירת-שקד והשתתף במבצע ההבקעה ל"מעוז בודפשט" הנצור. הוא לא רק תפקד שם כצלם המשקיף מן הצד, אלא סייע כאחד הלוחמים בחילוץ פצועים ובנשיאתם.

 

אבל לא רק מלחמות משתקפות במצלמותיו של מיכה בר-עם. הוא צילם את העולים המגיעים ארצה, את ההתיישבות החדשה בנגב, את החפירות הארכיאולוגיות במדבר יהודה ואת חשיפת איגרות בר כוכבא. הוא צילם את נופי המדבריות ואת רחובות הערים. הוא ליווה את תהליך השלום עם מצרים מרגע נחיתתו של הנשיא המצרי סאדאת ועד לפינוי סיני ולהרס ימית. הוא עקב אחרי תנופת ההתנחלות ביהודה, בשומרון ובעזה ואחרי ההתנגדות הפלשתינית. הוא הנציח רגעים של מרדפים אחרי המחבלים, חיפושים בבתי הפלשתינים ומפגשים עם משתפי הפעולה. הוא צילם את מערכות הבחירות הסוערות, את ההפגנות בכיכרות ואת ראשי המדינה בתמונות שיש בהן משום  ירידה לשורשי אישיותם.

 

"העיתונות" - אומר בר-עם - "נחשבת ל'טיוטה הראשונה' של ההיסטוריה". עם זאת, הוא אינו שלם עם המושג "עיתונות מתעדת". הוא רואה את האתגר שלו בשילוב שהוא כמעט בלתי אפשרי, "להיות שייך ומעורב ובה בעת לנקוט עמדת עד צופה ומפרש בדבר החמקמק המשקף בו בזמן את הראיה למה שהיה עם הראייה הפרטית שלי." "אימצתי את אמרתו של רוברט קאפה: אם תצלומיך אינם טובים דיים - אינך קרוב מספיק. בדיעבד הייתי מוסיף שורה משלי: אם אתה קרוב מדיי, ואפך צמוד למראה - אתה מאבד פרספקטיבה."

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012