לימודים והשתלמויות
1952-1951: חוג בית של גב' פרידלנדר בחיפה
1953: לימודים בהדרכת חיים אתר בקיבוץ עין חרוד
קיץ 1955-1953: קורסים בקיבוץ נען בהדרכת יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי
1961: השתלמות עצמית במוזיאונים בווינה ובפריז
1975 ו-1980: השתלמות בניו יורק.
שלבים ביצירה
1949: רישום מודלים בגיר ובעיפרון וציורי נוף בשמן
1952: הצגת שני רישומים בתערוכת אמני הקיבוץ המאוחד בנען
1955: שימוש חופשי בצבע תוך השתחררות מהטבע
1958: הצגת רישומיו לראשונה בתערוכת יחיד ראשונה שלו ב"בית לוחמי הגטאות"
1960: הפשטה והעלמה של האלמנטים הפיגורטיביים והעברת הרגישות באמצעות החומר
1963: ציורי שמן בפורמטים שונים; הצגת 3 מיצירותיו בתערוכת "אופקים חדשים" בעין חרוד
1966: אלבומי מתווים ורישומי דיו קוויים
1968: הציור "סיכום", אוסף מוזיאון ישראל
1972: אקריליק על גבי נייר
1973: שילוב של אקריליק וגרפיט; לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים: "ציור מה-10.10.1973-9"
1974: שילוב רבדים ציוריים ורישומיים; רישום דגמי רשת או קווים מקבילים על משטח מונוכרומי
1975: הדפסי אבן
1978: "ציורים מיובלים מונוכרומיים"; "דפים חצויים"
1982: ציורים ורישומים אקספרסיביים, "עם ביירות אחרי ביירות עם ביירות", בהשפעת מלחמת לבנון
1983: ציור "עתות קריסה"; - שנות ה-90: סדרות של "קבוצות" ו"מגילות". מ-1997: תמונות "דִי קְרִיעֶה".
תערוכות
התערוכות הראשונות שהשתתף בהן היו במסגרת התנועה הקיבוצית. תערוכת היחיד הראשונה שלו מחוץ למסגרת הקיבוץ הייתה בגלריית צ'מרינסקי בתל אביב ב-1960. ב-1964 הציג לראשונה בפריז בתערוכה של אמנים ישראלים. תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון ישראל הייתה ב-1969, ותערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב הייתה ב-1978. התערוכה הראשונה שלו בפולין הייתה ב-1993 בלודז', ובאותה שנה הוצגה תערוכה שלו גם בוורשה.
תערוכות היחיד החשובות ביותר שלו
1981: Stedelijk Museum, אמסטרדם
1987:Musee de L’Art Modern, Centre Georges Pompidou , פריז
1984: "קופפרמן", מוזיאון ישראל
1985: "קופפרמן", מוזיאון תל-אביב
1991: North Carolina Museum of Art, Raleigh, צפון קרוליינה
1992: Albright-Monk Art Gallery, בופאלו, ניו יורק.
כמו כן השתתף בתערוכות רבות במוזיאונים חשובים בעולם.
בגלריה "גבעון" בתל אביב נפתחה במרס 2000 תערוכתו "השבר והזמן", ובה התייחסות ישירה ראשונה מסוגה אצלו לשואה. מוצגות בה תשע עבודות השייכות לסדרה "די קריעה" שנעשו בין השנים 1998-1997 וב-1999. שלוש מהן תוצגנה בתצוגת קבע ב"בית לוחמי הגטאות" אשר בקיבוץ לוחמי הגטאות.
פרסים
1971: פרס ע"ש שיף של עיריית חיפה על היצירה "ציור"
1972: "פרס סנדברג", מוזיאון ישראל, ירושלים
1991: "פרס חיים גמזו לקידום האמנויות", מוזיאון תל-אביב לאמנות
1995: "פרס קרן זוסמן", יד ושם, ירושלים
1998: "פרס איגן קולב לגרפיקה ישראלית", מוזיאון תל-אביב לאמנות.
נשוי למיה, לבית שמחוני, בת עין חרוד, ולהם שלוש בנות ובן ותשעה נכדים.
שבועות אחדים לאחר שנמסר למשה קופפרמן כי זכה בפרס-ישראל נפתחה בגלריה "גבעון" בתל-אביב תערוכת הציורים שלו, "השבר והזמן". מוצגים בה תשעה ציורים גדולי ממדים מן השנים 1999-1997. הוא קרא להם "דִי קְרִיעֶה" (הקריעה). התמונות בתערוכה הן בגדר ניסיונות שונים לבטא את שלבי השואה, כפי שהוא מפרט אותם: "תחילת הכיבוש הגרמני, תקופת הפעלת מחנות המוות וסוף המלחמה שאז נשאלה השאלה 'ומה הלאה'? - סך הכול שלוש תקופות."
משה קופפרמן, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות, אינו מחשיב את עצמו לצייר המתעד את השואה. הוא שולל ניסיונות של כמה מבקרים לפענח את יצירתו, שיש בה הרבה מן המסתורין, על-פי הביוגרפיה האישית שלו, כמי ששרד יחידי מכל משפחתו. ובכל זאת, יש שעולה האסוציאציה של גדרות המחנות ופסי מסילת הברזל שהובילו את יהודי אירופה לתאי הגזים אצל מי שעומד מול ציוריו, ולא רק מול סדרת "הקריעה", ומגלה בהם מערכי קווים, רשתות ופסים מצטלבים.
בשנת 1993 הציג משה קופפרמן את תערוכתו הראשונה בפולין. הוא נסע אז לפקוד את עיר הולדתו ירוסלב. קופפרמן בא אל העיר שהוגלה ממנה בילדותו, ובידיו ציורים שצייר על פי זיכרונו של האזור היהודי של ירוסלב, הוא מרכז העיר. הוא דייק בציוריו עד כדי מיקומו הנכון של כל בית. "ואף שהבתים עומדים על תִלם כפי שעזבתי אותם, זה היה לי מקום זר לגמרי" - הוא אומר. "גדלתי בירוסלב" - מספר קופפרמן - "בבית יהודי גליצאי טיפוסי. איני יכול להגיד שאז היה לי באמת מושג מה פשר הדבר הזה. את המשמעות האמיתית של יהדות פולין תפסתי הרבה יותר מאוחר, כשכבר הייתי חבר בקיבוץ שלי, לוחמי הגטאות".
כבר בילדותו ניכר היה במשה קופפרמן שהציור הוא הכשרון המובהק שלו. הוא נולד בקיץ 1926 במשפחה מסורתית וציונית. הקופה הכחולה של הקק"ל הייתה מן הפריטים הביתיים הבולטים של שנות ילדותו. "סבי ואחיו ואבותיו לפניו היו חרשי נחושת, ומכאן שם משפחתנו, קופפרמן." אביו יוסף ואמו עמליה היו בעלי חנות, וכמו כל היהודים בני המעמד הבינוני בפולין סבלו אז קשות מן הגזרות הכלכליות האנטי- יהודיות של ממשלת גרבסקי.
קופפרמן הילד למד בבית ספר יהודי פולני חדש, ששפת ההוראה בו הייתה פולנית, אך למדו בו גם עברית. בבית הספר נחשף לציירים הפולנים. בתנועת הנוער הציונית "דרור החלוץ הצעיר", שאליה חבר כילד עוד לפני המלחמה, התוודע לציוריו של הצייר הציוני ליליין, ואילו במוזיאונים של מינכן, ב-1947, כשהיה פליט במחנה של "שארית הפלטה" בגרמניה, ראה בפעם הראשונה ציורים של ואן-גוך, של טיציאן ושל טינטורנטו. בבית הספר בירוסלב היה קופפרמן הצייר של הכיתה. בשנות הנדודים לא אחז בידו עיפרון, אבל בשובו לפולין מן הגלות הרחוקה ברוסיה החל לרשום, ויותר מאוחר, במחנה הפליטים בגרמניה, החל גם לצייר. הוא עיטר באיורים את הגיליונות של "להבות", כתב העת של התנועה במחנות בגרמניה.
הוריו של משה קופפרמן מתו בשנות הנדודים. אחותו היחידה, שהייתה גדולה ממנו, מתה זמן קצר לאחר ששבו לפולין. שבועיים אחרי הבר מצווה שלו פרץ הצבא הגרמני לפולין. כעבור עשרה ימים מתחילת "הבליץ קריג" כבשו הגרמנים את ירוסלב, לקחו בני ערובה יהודים, התעללו ורצחו בהם. הם אספו עשרת אלפים יהודים והעבירו אותם לאזור בפולין שהיה, מתוקף הסכם מולוטוב ריבנטרופ, בשליטת הרוסים. בקיץ 1940 גירשו הסובייטים את היהודים כ"אלמנט שאין לסמוך עליו" מירוסלב, שהייתה אז בשלטונם, למעמקי רוסיה האסיינית. המגורשים באלפיהם אמנם ניצלו מן ההשמדה, אך עברו דרך חתחתים ארוכה, ורבים מהם לא שרדו. תמונות הגירוש חקוקות בזיכרונו החזותי של קופפרמן: חיילי נ'ק'וו'ד, שכובעיהם מעוטרים בפסים כחולים והם חמושים ברובים מכודנים, מצווים עליהם לאסוף מעט מיטלטלים ולמהר לתחנת הרכבת. דחוסים בקרונות בקר הם יוצאים למסע שנמשך חודש ימים. את המזון הם מקבלים מן השומרים, בעת שהרכבת עוצרת בתחנות המרכזיות של המסע למנוחה ולהתארגנות. "אחרי מסע של כשבועיים הוחל בפיזור הגולים. השיטה פעלה כך: הם היו מנתקים את הקרון או את הקרונות האחרונים, ומשאירים אותם על אנשיהם מאחור, והרכבת הייתה ממשיכה הלאה" - מתאר משה קופפרמן את המוצאות אותם. לבסוף הם הגיעו לתחנה קטנה בחבל סברדלובסק, ומשם הם נלקחו למחנה צריפים קטן עוד יותר. "גרנו בצריפים לא גמורים. כל משפחה קיבלה חדר בצריף ותנור. המבוגרים עבדו בבירוי עצים והכינו אותם למשלוח בדרך הנהרות. מרכז החיים שלנו היה התנור שבחדר הצריף; עליו בישלנו, וסביבו התחממנו."
בסוף שנת 1942, בעקבות התפתחויות במלחמה, התירו הסובייטים למגורשים לעזוב את מחנות העבודה ושלחו אותם לקזחסטן. כשנדמה היה שסוף-סוף רווח להם, חלו הוריו של משה בזה אחר זה ומתו. קופפרמן הנער מצא לעצמו עבודה בחברה ממשלתית רוסית שתחזקה את נתיב המים המקומי, ובין היתר עבד כספן בספינת הובלה. המגורשים לעומק סיביר לא ידעו כמעט דבר על ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. הגיעו אליהם שמועות בלבד. ממדיה של ההשמדה התבררו להם רק לאחר שבעקבות ההסכם בין ממשלות רוסיה ופולין הותר לשרידי המגורשים לשוב לפולין.
"לכאורה קופפרמן לא היה בשואה עצמה, אבל הוא ראה את הנאצים, ובמשך שבע שנים הוא חי יום-יום את העקירה מבית, מעיר ולשון, וחש מבשרו את אבדן כל משפחתו, אחד אחרי אחד. קופפרמן איבד את לשונו הראשונה ואת לשונו השנייה ואת לשונו השלישית, ואתן גם את הפינה המשפחתית האינטימית המובעת בהן ואת עולם התרבות השקוע בהן. גם זו הייתה שואה, השואה של אלה שחיו בצלה של השואה הגדולה, אף אם נשארו בחיים." (פרופסור בנימין הרשב [הרושובסקי] בקטלוג התערוכה "די קריעה").