education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 
ירמיהו יובל - פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, וב-New School for Social Research בניו יורק, מומחה בעל שם בינלאומי בחקר הפילוסופיה של העת החדשה שתרם להבנה מחודשת של הגותם של קאנט, שפינוזה והגל - נולד ב-‏1935 בחיפה.
 

לימודים והשתלמויות

1959-1956: ב"א בפילוסופיה כללית (בהצטיינות) באוניברסיטה העברית

1964-1960: מ"א בפילוסופיה (בהצטיינות יתרה), שם

1965:         השתלמות בפילוסופיה בסורבון, אצל פול ריקר, ובחוגי לימוד פרטיים

1966:         השתלמות באוניברסיטת פרינסטון, אצל סטיוארט המפשר, וולטר קאופמן, ריצ'רד רורטי,

                 גרגורי ולסטוס, קרל המפל וישעיהו ברלין

1968:         דוקטורט (בהצטיינות יתרה; נושא העבודה: "המטאפיסיקה של קאנט, המתודות שלה 

                 ושלוחותיה"; המדריך: פרופ' נתן רוטנשטרייך).

 

פעילות אקדמית באוניברסיטה העברית

1964-1962: מתרגל בחוג לפילוסופיה

1966:         מדריך

1968:         מרצה

1972:         מרצה בכיר וראש החוג לפילוסופיה

1974:         ראש המכון לפילוסופיה

1976:         פרופסור חבר, מחזיק הקתדרה לפילוסופיה על שם שולמן

1978-1976 ו-1992-1982: מנהל מרכז ש"ה ברגמן לעיון פילוסופי

1998-1992: יו"ר המרכז

1998-1984: פרופסור מן המניין (יצא ב-1998 לפנסיה מוקדמת ומלמד בחוג בהתנדבות).

 

פעילות אקדמית בחו"ל

1971-1970: פרופסור עוזר אורח באוניברסיטת פרינסטון

1972-1971: פרופסור עוזר אורח באוניברסיטת העיר ניו יורק

1980-1978: פרופסור אורח באוניברסיטת סורבון (פריז VI).

 

בשנות ה-80 וה-90 שימש פרופסור וחוקר אורח במוסדות רבים אחרים, ובהם: האוניברסיטאות של המבורג, רומא, מילנו, וולפסון קולג' באוקספורד, בית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז ו-Ecole Normale Superieur בפריז. מ-1993 הוא מלמד סמסטר אחד בשנה בפקולטה לתלמידי מוסמך ודוקטור של ה-New School for Social Research. מ-1996 הוא פרופסור אורח מתמיד בקתדרה לפילוסופיה על שם האנס יונאס, שם.

 

פעילות ציבורית מדעית

1974: ייסוד סדרת הכנסים הבינלאומיים "מפגשי ירושלים בפילוסופיה", “The Jerusalem Philosophical Encounters”          , במרכז ברגמן. עד שנת 2000 נערכו במרכז 11 כנסים

          בהשתתפות פילוסופים ממדינות רבות ומזרמים פילוסופיים שונים.

1986: הקמת "מכון שפינוזה בירושלים". במסגרתו נערכו בראשות יובל סימפוזיונים בינלאומיים

         על משנת שפינוזה שעשו את ירושלים לכתובת בינלאומית מרכזית בתחום מחקר זה וכנסים

         ארציים ובינלאומיים בנושאי דת ומדינה, זהות וסובלנות, דת ותרבות חילונית וכיו"ב, חלקם

         בשיתוף מלומדים ומרכזי מחקר ערביים ממצרים,   מתוניסיה ומהרשות הפלשתינית.

מאמצע שנות ה-80: יו"ר מועצת המערכת של כתב העת העברי לפילוסופיה, "עיון".

בשנות ה-90: ניהול תכנית מחקר בנושא "סובלנות" בשיתוף הפילוסוף פרופ' ורנר בקר מגרמניה,

                 במימון הקרן   הגרמנית הישראלית GIF, ותכנית מחקר בנושא "תולדות הרצון ועליית

                 המודרניות", במימון "הקרן הלאומית למדע".

 

פעילות עיתונאית

1964-1960: עורך יומן החדשות ב"קול ישראל" ומייסד ועורך "יומן השבוע" (יחד עם יורם רונן ז"ל).

מאי-יוני 1967: כתב צבאי לרדיו בחזית סיני במלחמת ששת הימים. (זכה בפרס על שידוריו מהחזית).

לאחר מלחמת ששת הימים החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים והופיע באמצעי התקשורת ובמפגשים בארץ ובחו"ל כדובר הדרישה למדיניות שלום ולהכרה הדדית בין ישראל לפלשתינאים.

1967: פעיל בהקמת רשות השידור העצמאית. כיהן שתי תקופות במליאת רשות השידור.

1968: עורך תכניות הדוקומנטריה הפוליטית הראשונות בטלוויזיה הישראלית.

אוקטובר 1973: במילואים כתב צבאי לרדיו בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

1978-1975: עורך ומנחה של "השעה השלישית", סדרת תכניות עיון חברתיות בטלוויזיה הישראלית

                בנושאים כגון סמים, הומוסקסואליות, מעמד האישה, הזכות למות וכיו"ב.

מאז 1967: בהפסקות קצרות פרסם מאמרים פובליציסטיים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" 

               בנושאים חברתיים  ופוליטיים.

 

פעילות ציבורית

1977:       ממייסדי "חוג 77" במפלגת העבודה (פרש ב-1978).

1982:       פעילות נגד מלחמת לבנון ולמען שלום עם הפלשתינים

מאז 1986: פעילות ב"מכון שפינוזה בירושלים" למען דמוקרטיה פלורליסטית ולחילון יסודות המדינה.

 

פרסומים ומחקרים

חיבר חמישה ספרים וכשישים מאמרים בפילוסופיה, וערך שבע אנתולוגיות. ספריו:  "קאנט וחידוש המטאפיסיקה", “Kant and the Philosophy of History” (יצא באנגלית, בעברית ובצרפתית), "שפינוזה וכופרים אחרים" (יצא בעברית, באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, בספרדית, בפורטוגזית וביפאנית),  "חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים" (יצא בעברית ובאנגלית, ועומד לצאת בצרפתית ובלשונות נוספות), תרגום וביאור ל"הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" מאת הגל (בעברית; גרסה אנגלית בהכנה).

ספרים בהכנה: "ראציונאליזם יהודי - פרויקט במאבק"; "תולדות הרצון ועליית המודרניות"; "האנוסים: פנומנולוגיה של זהות מפוצלת"; תרגום חדש לעברית של "האתיקה" לשפינוזה.

 

נשוי לשושנה יובל (לבית שטיין), סופרת ומדריכה של עובדים קהילתיים, ולהם בן ובת: ד"ר יונתן יובל, מרצה למשפטים ולפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ורוני יובל, מוזיקאית ומנחת תכניות טלוויזיה.

 

ירמיהו יובל ויתר, בשנת 1964, והוא אז בשיא הקריירה שלו ב"קול ישראל", על הצעה קוסמת לשמש כתב הרדיו בוושינגטון. באותה שנה השלים בהצטיינות יתרה את לימודי המוסמך בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, והיה ברור לו כי עליו לבחור בין שתי הקריירות, העיתונאית והאקדמית. העיתונות המשודרת ריתקה אותו בגלל הקשר שלה לדופק של אירועי העולם ועם זאת הבחירה בפילוסופיה הייתה מובנת מאליה, שכן מאז שעמד על דעתו הייתה נפשו קשורה בפילוסופיה. במשיכה הזאת לעולם ההגות והתבונה חש כבר כנער, ותהיות פילוסופיות ראשוניות התעוררו בקרבו בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון בחיפה. "הן היו, כצפוי אצל צעיר, נאיביות ואפילו דרמטיות" הוא נזכר "ומוריי ב'ריאלי' בחיפה, יוסף שכטר ויוסף בנטואיץ, סייעו לי להתמודד אתן ולשוות להן צורה. השאלות המשיכו להעסיק אותי גם תוך כדי השירות הצבאי. גמרתי כבר אז בלבי שרצוני העיקרי בחיים הוא ללמוד פילוסופיה ולעסוק בה".

 

וכך, במקום לצאת לוושינגטון בשליחות עיתונאית ששכרה בצדה, יצא ירמיהו יובל לפריז כדי להשתלם אצל גדולי המורים לפילוסופיה. "המלגה הספיקה לי בקושי למגורים מתחת לגשר ולסיגריות." אבל זה היה בעיניו עניין משני, שהרי כ"פרנקופיל" הצליח להגשים את שאיפתו. ואולם למרות קסמי העיר פריז והחיים הסטודנטיאליים לא התנהלה ההשתלמות כצפוי. הימים היו אז ערב מרד הסטודנטים של דני האדום. "בסורבון" הוא מספר "שרר בלגן עצום. אל המרצים היה קשה להגיע בצורה מסודרת. למדתי בעיקר לבדי או בחוגים פרטיים". בתום שנה אחת, אף שבמהלכה הספיק להיחשף לשורה של מלומדים בעלי שיעור קומה ולהתקשר ל"אגודת הגל" המקומית, החליט לשנות מקום ופנה לאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב, שבה השלים את לימודיו. לימים חזר יובל כפרופסור אורח לשני מקומות השתלמותו לאוניברסיטת פרינסטון (1971-1970) ולסורבון (1980-1978) - ומאז הוא שומר על קשר עם שני המעגלים, האירופי והאמריקני, של הפילוסופיה המערבית.

 

ירמיהו יובל נולד בחיפה בשנת 1935 להורים חלוצים. אביו, דוד זישע פרייפלד, בנו של בעל מאפייה זעירה בעיר ירוסלב בגליציה, הצטרף לתנועת "החלוץ" בגיל 14, ובגיל 17 עלה לארץ ישראל. בחיפה היה, בין היתר, מזכיר פועלי האפייה, ואחר כך הקים מאפייה משלו. אמו, סוניה בר, עלתה לארץ מפולין בראשית שנות השלושים.

 

את השירות הצבאי עשה יובל תחילה כמדריך נוער בגדנ"ע ואחר כך בגלי צה"ל, כעורך תכנית הגדנ"ע, תוך שהוא מתוודע לעולם השידור והתקשורת. כשעלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה, מצא עבודה חלקית בכתיבת תכנית נוער חודשית ל"קול ישראל". יותר מכך לא אפשרו לו לימודיו. אבל כשהשלים את לימודי ה-ב"א והחל ללמוד לתואר השני, התקבל לעבודה במשרה מלאה במערכת יומן החדשות של "קול ישראל". חמש שנים עבד יובל ברדיו, והיה לכתב ולעורך בכיר. הוא סיקר עבור היומנים את תחום החוץ, ויחד עם יורם רונן ז"ל הקים וערך את התכנית היוקרתית "יומן השבוע". בין חבריו לעבודה באותן השנים היו מיכה שגריר, יוסי שריד וירון לונדון. הוא נע אז בשני מסלולים מקבילים שריתקו אותו, העיתונאות והפילוסופיה, עד שהיה צריך לבחור באחד מהם.

 

לשדר ברדיו יחזור ירמיהו יובל במלחמת ששת ימים, והוא כתב צבאי הנלווה לאוגדות של שרון וטל ומדווח על ההמתנה ועל ימי הקרבות. במלחמת יום הכיפורים התגייס שוב ככתב צבאי בסיני, היה עד לכיבוש קו המים של תעלת סואץ בידי המצרים, ונאבק בהצלחה עם רשויות השידור והצבא על הפסקת שידורי ניצחון שלא היו ועל התחלת שידורי אמת.

 

הקשר שלו עם עולם התקשורת לא התנתק למעשה מעולם. ב-1968-1967 ערך והנחה כמה מהתכניות הראשונות של הטלוויזיה הישראלית (על מרד הסטודנטים בפריז ועל האביב בפראג). ב-1978-1975 ערך והנחה בטלוויזיה הישראלית שלושים תכניות בסדרה היוקרתית "השעה השלישית", שהעלתה לדיון שאלות יסוד המעסיקות את החברה הישראלית. הוא גם פרסם מאמרים פובליציסטיים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות". אחד ממאמריו בגנות מלחמת לבנון תורגם ופורסם ב"ניו יורק טיימס" וב"לה מונד". מאמר אחר שלו, "מוסר מלחמה", הופץ בצה"ל.

 

כפרופסור לפילוסופיה נע ירמיהו יובל בין שני עולמות, והוא מרגיש את עצמו נטוע בכל אחד מהם ועם זאת גם זר לשניהם במידה מסוימת: בארצות הברית הוא מוצא את עצמו מגונן על האסכולה הצרפתית, ובפריז הוא מסנגר על הבהירות האנליטית האנגלו-אמריקנית. מרתקת מבחינתו, ואולי גם רבת השפעה, היא העובדה שאלה הם שני עולמות עשירים של מושגים ואנשים השרויים בקונפליקט הנובע מהבדלי לשון, סגנון ורקע וגם מעניינים מהותיים, ולפעמים הוא מתבטא בזלזול הדדי פרובינציאלי. "מעניין שדווקא אנשים מחוגי תרבות קטנים - כמונו או כמו הסקנדינבים - יכולים להיות פתוחים למרחב אינטלקטואלי מורכב יותר מאשר אנשים מחוג תרבות גדול, הנראה לכאורה מספיק לעצמו, אף שאיננו כזה."

 

כדוקטור לפילוסופיה הוסמך ירמיהו יובל בירושלים בהצטיינות יתרה. בעבודת הדוקטור שלו, "המטאפיזיקה של קאנט, המתודה שלה ושלוחותיה", הדריך אותו הפרופ' נתן רוטנשטרייך.

כמרצה (מ-1968) וכראש חוג (ב-1972) חולל יובל שינויים בלימודי הפילוסופיה בירושלים. בין היתר הוא פתח אותם אל הפילוסופים האירופים בני המאות ה-19 וה-20, מהגל וקירקגור ועד ניטשה והיידגר. "בזמני כסטודנט ניטשה היה כמעט בחזקת מוחרם. כמרצה וכראש חוג הכנסתי אותו לתכנית הלימודים בכל הרמות."

 

פרופ' יובל מוערך בעולם כמי שפרץ דרכים חדשות בחקר הפילוסופיה של העת החדשה. במחקריו הוא תרם תרומה ייחודית להבנה המחודשת את קאנט, שפינוזה והגל. ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי הכופר מאמסטרדם, בנה של משפחת אנוסים מפורטוגל, הוא "אהבת נעוריו" של יובל. אף על פי כן הוא התפנה בתחילה לעסוק בקאנט. ספרו הראשון, "קאנט וחידוש המטאפיסיקה" (מוסד ביאליק, 1973), דוחה את ההשקפה הרווחת, שקאנט האביד את הכלח על המטאפיזיקה, ומראה כי מטרתו של קאנט הייתה לתת למטאפיזיקה לידה חדשה, ביקורתית. הספר מדגיש את האופי השואף וה"אירוטי" של התבוניות אצל קאנט ואת מרכזיותו של מושג "האינטרסים של התבונה" שפרשנים רבים נרתעו ממנו. ספרו השני, הקלאסי, “Kant and the Philosophy of History”, שיצא ב-1980 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, מפתח רעיון זה לידי פירוש חדש של תורת המוסר, המעשה, הפוליטיקה וההיסטוריה של קאנט. ספר זה זכה לתהודה בינלאומית ונתקבל כסולל דרך חדשה בהבנת הפילוסופיה המעשית של קאנט.

 

בשנת 1988 ראה אור ספרו הידוע ביותר של יובל, "שפינוזה וכופרים אחרים". הספר יצא במקביל באנגלית (בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון), ותורגם גם לצרפתית, לגרמנית, לספרדית, לפורטוגזית וליפנית. הוא זכה בפרס בארצות הברית והוגדר בגרמניה כאחד מארבעת ספרי העיון החשובים שנתפרסמו שם ב-1994.

 

הודות לשפינוזה גילה ירמיהו יובל את חשיבותה של ההיסטוריה הכללית להבנת התפתחותה של הפילוסופיה. אמנם עוד לפני שניסה לפענח את חידתו של שפינוזה סבר שאין להתעלם מן הממד ההיסטורי בחקר ההגות הפילוסופית, שהרי "אין לנו גישה ישירה לאמת אלא רק דרך הגילויים והשאלות ההיסטוריים. ואולם אז גרסתי

שהעיון והמחקר צריכים להתנהל על בסיס תולדות הפילוסופיה ולא תוך כדי דיון בהיסטוריה. לכן בתחילה לא התעניינתי בתקופתו של שפינוזה. אבל ככל שהתעמקתי בו יותר כך התברר לי שאי אפשר להבין אותו בלי להבין את זמנו ולהכיר את עולמו ההיסטורי".

 

פרופ' יובל מתאר את שפינוזה כיוצא דופן שבין קודמיו בפילוסופיה של העת החדשה כמו למשל דקארט, קנאט ולייבניץ. אף שהם, כהוגים חילוניים או דאיסטים, יצאו מן הדת ההיסטורית, בכל זאת הם לא חרגו מן המסגרת המושגית של מחשבה דתית מחולנת. ואילו שפינוזה יצא לא רק מכל הדתות ההיסטוריות, אלא גם מעולמן המושגי, עולם הבנוי על שניות של אל ועולם, גוף ונפש, טבע ותבונה, מוסר ועוצמה וכיו"ב. "שאלתי את עצמי כיצד מתרחשת מהפכה כה מרחיקת לכת ורדיקלית בתודעתו של אדם אחד. המסקנה שלי הייתה שהתמורה הזאת קשורה בגורלו האישי ובעולם החוויות שלו. הלכתי, לכן, להתוודע אל עולמם של האנוסים, ובו מצאתי את היסוד לתשובה. בספרי 'שפינוזה וכופרים אחרים' אני דן בשפינוזה כמי שהוא 'האנוס של התבונה'. מתברר שרק פילוסוף שהיה שייך ולא שייך, בעת ובעונה אחת, גם ליהדות וגם לנצרות, ויצא משתיהן, יכול היה ליצור יצירה שיש בה הינתקות כזו מן הדת ההיסטורית ומעולם המושגים השליט בה. בכך, אגב, נתתי מימוש שיטתי מפורט לאינטואיציה של קרל גבהרדט, חוקר ומהדיר של שפינוזה מראשית המאה."

יובל מייחס לשפינוזה את פיתוח "עקרון האימננטיות" בפילוסופיה החדשה, שנעשה ציר מוביל של תהליך המודרניזציה, וחזר והתגלגל בעבודתם של הוגים אחרים - "כופרים אחרים", כהגדרתו - כהגל, מרקס, ניטשה, פרויד ואחרים שעיצבו את עולם המחשבה המודרני.

 

בספר נוסף - תרגום וביאור ל"הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח" מאת הגל (1996), יובל מציע פירוש מחדש ליסודות הפילוסופיה של הגל, ובספרו "חידה אפלה - הגל, ניטשה והיהודים" (1996, עברית, אנגלית ותרגום צרפתי בהכנה) הוא חוקר את הפירושים המנוגדים לתולדות היהודים שנתנו שני ההוגים הראשיים של העת החדשה, ומגלה כי הם שופכים אור חוזר על הגותם הכללית ועל יחסם למודרניות.

 

ירמיהו יובל לא ראה מעולם את מקומו רק בתחום האקדמיה. לידה ובהשראתה הוא פיתח יזמות של דיון ציבורי ופעילות חינוכית המיועדות לציבור כולו. בין היתר ייסד ב-1986 את "מכון שפינוזה בירושלים", שמלומדים והוגים מהעולם באים אליו לסימפוזיונים ולכינוסים ומתקיימת בו במקביל פעולה חינוכית וציבורית בנושאים של סובלנות, דו-קיום, חינוך לדמוקרטיה וחברה פלורליסטית.

 

פרופ' יובל מעורב בוויכוח הציבורי הישראלי, והוא מן הראשונים שקראו לשלום עם הפלשתינים ולנסיגה מן "השטחים" ומלבנון. כן ליווה את המאבק הרעיוני והפוליטי בשאלות היסוד של ישראל מאז מוצאי מלחמת ששת הימים.

 

בשנת 1998 יצא פרופ' יובל לפרישה מוקדמת מן האוניברסיטה העברית, אך הוא מוסיף ללמד בה סמסטר בשנה. במקביל הוא מכהן בקתדרה לפילוסופיה על שם הנס יונאס בבית הספר למוסמכים של New School University בניו יורק.

 

עבודתו של פרופ' יובל מרוכזת בשלושה תחומים: בשאלת הזהות המודרנית, תוך שימוש בדוגמה המטרימה של האנוסים, בתולדות הרציונליזם היהודי ומאבקיו לשרוד ולהשפיע, ומעל לכול בתכנית מחקר חדשה ושאפתנית: "תולדות הרצון ועליית המודרניות": כיצד אפשר לפרש את היווצרות העידן המודרני מתוך השינויים הפילוסופיים שהתחוללו במושג הרצון מאז הרנסנס המאוחר. מחקר זה אמור להשלים, מכיוון מקביל, את הפירוש לעליית המודרניות שיובל נתן בעבר במונחי "הפילוסופיה של האימננטיות", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו "שפינוזה וכופרים אחרים". במקביל עוסק היום יובל במפעל הספרותי-הפילוסופי הגדול של תרגום חדש לעברית של "האתיקה", חיבורו הגדול של שפינוזה.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012