education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 

אהרן מגד - מבכירי הסופרים בישראל, שיצירתו העשירה והמגוונת משתרעת על פני שישה עשורים ושלושים וחמישה ספריו - רומנים, קובצי סיפורים, מסה ועיון ומחזות - מבטאים את החוויה הישראלית על כל תמורותיה ומעידים על עושר יצירתו ועל מקומה המרכזי בספרות העברית החדשה מאז ראשיתה - נולד בפולין בשנת 1920, ועלה לארץ עם הוריו ב-1926.

 

ציוני דרך בחייו

1926 ואילך:  ילדות ונעורים ברעננה.

1938-1950: חבר קיבוץ שדות ים.

1946-1948: שליח בתנועת "החלוץ הצעיר" בארה"ב.

1950-1953: עורך "משא", דו שבועון ספרותי, ביטאון הספרות הצעירה באותם  ימים.

1953-1968: עורך המוסף הספרותי של העיתון "למרחב".

1968-1971: נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון.

1971-1985: בעל טור קבוע בעיתון "דבר".

1960-1980: ביקר ארבע פעמים בארה"ב במסעי הרצאות באוניברסיטאות ובמרכזים יהודיים

                 מחוף אל חוף.

1958:         שהה שלושה חודשים בלונדון כאורח "המועצה הבריטית".

1977:         סופר אורח במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד.

1984:         סופר אורח במרכז הספרותי הבין-לאומי באיובה, ארה"ב.

1985 ואילך: מפרסם רשימות ומאמרים בנושאים אקטואליים  וערכיים בעיתונים ובכתבי עת שונים.

1980-1987: נשיא הפא"ן הישראלי.

1979 ואילך: חבר האקדמיה ללשון העברית.

 

סיפורת

"רוח ימים", הקיבוץ המאוחד, 1950 - "חדוה ואני", הקיבוץ המאוחד, 1954 - "ישראל חברים", הקיבוץ המאוחד, 1956 - "מקרה הכסיל", הקיבוץ המאוחד, 1960 - "הבריחה", הקיבוץ המאוחד, 1962 - "החי על המת", עם עובד, 1965 - "היום השני", תרמיל, 1965 - "החיים הקצרים", הקיבוץ המאוחד, 1972 - "מחברות אביתר", הקיבוץ המאוחד, 1973 - "חצות היום", הקיבוץ המאוחד, 1973 - "על עצים ואבנים", עם עובד, 1974 - "העטלף", עם עובד, 1976 - "היינץ ובנו והרוח הרעה", עם עובד, 1977 - "עשהאל", עם עובד, 1979 - "מסע באב", עם עובד, 1980 - "הגמל המעופף ודבשת הזהב", עם עובד, 1982 - "מעשה מגונה", עם עובד, 1987 - "פויגלמן", עם עובד, 1987 - מבחר סיפורים, זמורה ביתן, 1989 - "יום האור של ענת", עם עובד, 1992 - "געגועים לאולגה", עם עובד, 1994 - "עוול", עם עובד, 1995 - "דודאים מן הארץ הקדושה", עם עובד, 1998 - "פרספונה זוכרת", זמורה ביתן, 2000 - "עד הערב", זמורה ביתן, 2001.

 

ספרי עיון

"מסע הילדים אל הארץ המובטחת" (פרשת ילדי סלבינו), עם עובד, 1984 - "אזור הרעש", הקיבוץ המאוחד, 1985 - "שולחן הכתיבה", עם עובד, 1988.

 

ספרי ילדים

 "אל הילדים בתימן", בתי הכנסת המאוחדים - ניו יורק, 1946 - "אהבת נעורים", דברים, 1980 - "נדב ואמו", דביר, 1988.

 

ספרי מחזות

"בדרך לאילת", הבימה, 1953 (ספרית פועלים, 1951) - "איי לייק מייק", הבימה, 1953 (הקיבוץ המאוחד, 1957) - "חנה סנש", הבימה, 1962 (הקיבוץ המאוחד, 1958; אור עם, 1989) - "בראשית", הבימה, 1965 (אור עם, 1989) - "העונה הבוערת", הבימה, 1968 (עמיקם, 1967).

 

ספריו של אהרן מגד תורגמו ללשונות רבות - אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ורוסית - ופורסמו באנתולוגיות בשפות רבות.

 

פרסים ואותות הוקרה

אהרן מגד זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, ובהם:

1955 - פרס אושיסקין - 1957 - פרס ברנר - 1963 - פרס שלונסקי - 1974 - פרס ביאליק - 1979 - פרס פיכמן - 1983 - פרס סמיילן ופרזנט טנס, ניו יורק - 1990 - פרס השופטים של אקו"ם - 1991 - פרס ניומן - 1996 - פרס ירושלים ע"ש ש"י עגנון - 1998 - פרס ויצ"ו, צרפת - 1998 - פרס ראש הממשלה - 2001 - פרס הנשיא.

 

אהרן מגד נשוי לסופרת אידה צורית, והוא אביהם של המשורר והסופר איל מגד ושל ד"ר עמוס מגד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.

 

 

בן חמש וחצי הייתי כשהגעתי עם הוריי לחוף יפו. - כך מתחיל אהרן מגד לספר את קורותיו בגוף ראשון - אבי, איש צנוע ושקט, שהיה מורה בגימנסיה עברית בעיר הולדתי וולוצלאבק בפולין, היה בבואנו ארצה למורה הראשון במושבה הקטנה רעננה, שבה התיישבנו. כאב וכמורה הוא הנחיל לי את אהבת הספר, את כיבוד התרבות היהודית, העתיקה והחדשה, ואידיאלים של צדק חברתי. ישבתי על הרצפה, לרגלי הכוננית שלו, וקראתי את הסיפורים של שלום עליכם, את השירים של ביאליק וטשרניחובסקי, את "כה אמר סרטוסטרא" בתרגומו הנפלא של פרישמן.

 

בבואנו לרעננה היו בה כשלושים-ארבעים משפחות, שחיו בבתים קטנים ובצריפים לאורך רחוב אחד של חול. גדלתי בתוך הטבע, בין קוצים ופרחי בר, פרדסים וחורשות אקליפטוסים, פרות ועזים. מול הצריף הרעוע שלנו היה צריף גדול יותר, שבאגפו האחד היה בית כנסת, ובאגפו השני השתכנה קומונה של חלוצים. בהתעוררי בבוקר הייתי שומע את לחן תפילת השחרית, ולפני שכבי לישון בערב בקעו אליי קולות השירה והריקודים של החלוצים הצעירים. מאז ועד היום הצירוף הזה, שלא בא לידי התנגשות, הוא מופת של חיים חדשים בארץ ישראל.

 

על הגבעה שמדרום למושבה, בין עצי האקליפטוס, נטתה את אוהליה קבוצה של בוגרי תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "המחנות העולים". כל כך התרשמתי מהוויי חייה של קבוצה זו, מן השיתוף והאחווה ששררו בה, שגמרתי בלבי שכשאגדל אהיה אחד מחבריה. לימים הצטרפתי לתנועת הנוער החלוצית, ואני חב לה את טיפוח אהבת הארץ, את כיבוד עמל הכפיים ואת האמונה בעיקרון שעליך לקיים את אשר אתה נאה דורש.

 

כשסיימתי את לימודיי בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ולאחר שנת הכשרה בקיבוץ גבעת ברנר, התקבלתי לחברות בקיבוץ שדות ים שחנה אז ליד קריית מוצקין. כשלוש שנים עבדתי, כחבר הקיבוץ, עבודה מפרכת בנמל חיפה, בסבלות ובסווארות. הסיפור הראשון שלי, שהתפרסם בכתב עת מכובד, נכתב בלילות, בסוכת שומר. "מטען של שוורים" היה שמו, והוא על הוויי הנמל, שבו עבדו יחד יהודים וערבים, ומעליהם בריטים שהובילו למעצר פליטים מאירופה שהגיעו בספינות רעועות כעולים "לא ליגאליים".

 

משעבר הקיבוץ להתיישבות בקיסריה, עבדתי בדיג ובחקלאות, והסיפורים על ההוויי היחפני שם כלולים בספרי הראשון, "רוח ימים". שם גם הכרתי מקרוב את חנה סנש, שלימים כתבתי על מות הגבורה שלה מחזה שהוצג ב"הבימה". כשחזרתי לארץ משליחותי בארה"ב והתגייסתי לצה"ל, כבר נולדה המדינה. הייתה זו תקופת מעבר בין חברה חלוצית, עם אידיאלים של שיתוף ושוויון, לחברה ממוסדת, עם אוכלוסייה של מאות אלפי עולים, פליטי השואה ופליטי מדינות ערב. המעבר הטראומטי הזה, שהיה בו "אנטי-קליימקס" לתקופה רומנטית-אידיאליסטית, טבע את חותמו על רבות מיצירותיי הראשונות, סיפורים ורומנים, ובייחוד על הרומן הסטירי "חדוה ואני" ועל הרומנים "החי על המת" ו"מקרה הכסיל".

 

בשנת 1950 עזבתי את הקיבוץ ועברתי לתל אביב. עם קבוצה של חברים-סופרים ייסדתי את הדו-שבועון "משא", שהיה הבמה המרכזית של הספרות הצעירה, של דור סופרים ומשוררים שנולדו וגדלו בארץ ישראל. בשלוש שנות קיומו זכה כתב-העת הזה לתפוצה גדולה ולהדים בכל שכבות היישוב. בשנים הבאות עבדתי כעורך ספרותי בעיתונים היומיים "למרחב" ו"דבר".

 

שלוש שנים, מאז שנת 1968 ועד 1971, הייתי נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון; פעמים אחדות יצאתי למסעי הרצאות מחוף אל חוף בארה"ב; בפרקי זמן שונים שהיתי בחו"ל לצורך כתיבה, לרבות כסופר-אורח באוניברסיטת אוקספורד וכסופר-אורח באיובה, ארה"ב. אבל חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנכית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה.

 

נימים רבות קושרות אותי לעבר היהודי בגולה, אל אבות אבותיי בפולין, שזכרם חי בתודעתי. יחסי לגולה בא לידי ביטוי ברבות מיצירותיי, החל באחד מסיפוריי הראשונים, "יד ושם", ועד לרומן "פויגלמן" ולספר התיעודי "מסע הילדים אל הארץ המובטחת", שהוא סיפורם של ילדים ניצולי שואה.

 

כמי שלקח חלק מנעוריו בעיצובה ובבנייתה של החברה הישראלית, וכמי שחרד מכל הסכנות האורבות להמשך קיומה מבחוץ ובמפנים, אני מוצא את עצמי - לעתים בעל כורחי - מעורב במאבקים ובפולמוסים פוליטיים. אני משתדל מאוד שתחום הפעילות הזה לא יפלוש ולא יתגנב אל תחום היצירה הספרותית שלי.

 

כשאני משקיף לאחור על עשרים הרומנים שפרסמתי, אני מוצא שעם היותם נטועים בביוגרפיה האישית שלי ומבטאים את אמונתי ואת ראיית העולם שלי הם, בה בשעה, גם ציוני דרך בתמורות שחלו במציאות הישראלית בחמישים השנים האחרונות. ועם זאת, הנושא של כולם הוא האדם, ואצלי הוא האדם הנודד מרומן לרומן, בשינויי דמות ולבוש, הוא ה"אנטי גיבור", הדחוי, העומד בשולי החברה, החש עצמו ש"אינו שייך" ועם זאה כָּמֵהַּ להיות "שייך".

 

עד כאן אהרן מגד על אהרן מגד - בגוף ראשון.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012