education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 

ישראל פנקס - הוא משורר ההולך בנתיב יצירתי עצמאי, ושפתו ממזגת מסורת וחידוש. יצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות.

 

נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר בתל-אביב.

 

נקודות ציון בחייו

1947-1944: חניך כפר הנוער בן שמן.

1956-1954: שירות בצה"ל.

בשנות ה-50 וה-60: עורך לילה בסוכנות הידיעות יונייטד פרס.

 

לאורך השנים

מתרגם ועורך ספרים בהוצאות עם עובד וספריית הפועלים.

מתרגם מחזות לתיאטרון.

מנהל שתי גלריות לאמנות בתל-אביב.

כותב רשימות לעיתונות על ציירים ישראלים.

בעקבות השתלמות בספרות ובאמנות בלונדון ובפריס - משמש משנות ה-80 יועץ ומומחה לאמנות המאה ה-20.

 

ספרי שירה

1961: ארבעה-עשר שירים

1965: ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים

1975: אל קו המשווה

1978: בתוך הבית

1991: הרצאה על הזמן

1997: גנאולוגיה – מבחר פואמות; Discours sur le temps – מבחר משיריו המתורגמים לצרפתית

1999: בים העתיק שלנו – ספר שיריו המקובצים.

 

שירים בודדים

2002:     דצמבר 1951 (הארץ, תרבות וספרות)

2003:    בבית הקפה 'לה דום' בגן לוקסמבור (הארץ, תרבות וספרות)

2003-4: בפארק (חדרים, 15).

 

מאמרים ורשימות על שירתו

במשך השנים פורסמו בעיתונות הישראלית עשרות מאמרים, סקירות וביקורות על שירתו וכן ראיונות עמו. לא אחת כונה: "משורר המרחב הים תיכוני".

 

  

ישראל פנקס נולד ב-1935 בסופיה שבבולגריה להוריו, דורה וד"ר דניאל פנקס. בהיותו בן 6 נפטר אביו, והוא עבר להתגורר אצל סבו וסבתו. ב-1944, כשהיה בן 9, עלה לארץ עם אמו. במשך שלוש שנים התחנך בכפר הנוער בן-שמן. ב-1947 עבר לתל-אביב, ומאז הוא תושב העיר. בראשית מלחמת העצמאות נהרג אחיו הבכור יצחק בקרב על אשדוד.


עם תום לימודיו בבית-הספר התיכון שירת ישראל פנקס בצה"ל (בין השנים 19541956), בין היתר גם ככתב צבאי. לאחר שחרורו היה במשך שנים אחדות עורך-לילה בסוכנות הידיעות יונייטד פרס. בתקופה הזו החל לתרגם ולערוך ספרים בעבור הוצאות עם עובד וספריית הפועלים. כמן כן תרגם מחזות לתיאטרון.

במרוצת השנים שימש מנהלן של שתי גלריות לאמנות בתל-אביב וכתב רשימות על ציירים ישראלים. הוא גם השתלם בלונדון ובפריז בספרות ובאמנות, ושימש יועץ ומומחה לאמנות המאה ה-20.

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות הספרותית בישראל החל מ-1951. ספר שיריו הראשון, ארבעה עשר שירים, הופיע בהוצאת עכשיו בשנת 1961. אחריו יצאו לאור: ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים (הוצאת ידיד למחבר, 1965), אל קו המשווה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975), בתוך הבית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978), הרצאה על הזמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991) ומבחר הפואמות גנאלוגיה (הוצאת אבן חושן, 1997). שיריו המקובצים הופיעו בספר בים העתיק שלנו (הוצאת אבן חושן, 1999). בשנת 1997 הופיע מבחר משיריו המתורגמים לצרפתית
 Discours sur le temps (בהוצאת L’escampette
). שיריו תורגמו ללשונות רבות וראו אור באנתולוגיות בארץ ובחוץ לארץ, ומלחינים ישראלים עיבדו שירים שלו ליצירות מוזיקליות עצמאיות.

במפת השירה הנכתבת כיום נראית שירתו של ישראל פנקס כמובלעת נדירה. מראשיתה, בשנות החמישים, הכניסה שירתו טון שלא היה דומה לו בעברית: מצד אחד דיאלוג עשיר ומורכב שקיימה שירתו עם תרבות אגן הים התיכון, ומצד אחר – לשון מהגרים טעונת זכרי משפחה. זוהי שירה הרוחשת תנועה מתמדת, של פרספקטיבות, גיאוגרפיות ותרבותיות, שתכליתה לבחון מאין יהיה המבט חד יותר והמבקשת כל הזמן לאמת את הפרספקטיבה האחרונה.

 

השפה שמרה על איפוק, על זהירות. המרחק והקרבה ניתרגמו עם השנים למודוס האנושי של הקור והחום. הם היו הדרך ההכרחית לבטא את הפרדות, את תחושת הארעי, את הפגישות ואת הנטישות. "אם רחקנו מאוד ולבנו תעה במחשבות נועזות על הציד, היו מעיינינו, כולם, בשבט הרעב שעזבנו." אותה תנועה שבין נקודות הראות השונות באה לידי ביטוי בתנועה שבין השיר הקטן לפואמה, בין המינורי למאז'ורי, בתהודה של הקול הלירי, בהרחבה שלו. הוא עובר מן המקהלה הרחוקה ומתקרב לקול זה או אחר שבוקע מבין כלל הקולות.

 

הרתמוס, גם בשירים המופשטים ביותר, לעולם אינו אבסטרקטי. על פי אותו עיקרון מתנהל גם היחס בין ה"אני" ל"אנחנו". בניגוד למשוררים שאמרו "אנחנו" ובניגוד לאלה שאמרו "אני", הגוף הראשון ברבים אצל פנקס הוא "אנחנו" לא קולקטיבי. יש בו הימנעות מלומר "אני" שלפעמים עלולות להשתמע ממנו תובענות או בקשה לתשומת לב. זה "אנחנו" מהוסה, חרישי, שמכסה על רתיעה מפני ה"אני אני". זהו "אנחנו" לא הומוגני, ועל כן יש בכוחו למסור פוליפוניה. השיר מתזמר את ריבוי הקולות כשם שהוא מתזמר את נקודות הראות. זהו "אנחנו" פילוסופי, מתבונן, בבחינת "אנחנו היצורים שבכאן", דרי עולם, אנחנו שהיגרנו, שהובאנו הנה, שלא בטוחים באיזו מידה אנחנו בני בית ובאיזו מידה אנחנו אורחים המסובים לסעודה הזאת המחוממת, לרגע, בידידות.

 

יחסו של פנקס אל הלשון נגזר מעמדתו כלפי המסורת בכללה. הוא מקבל ומממש את התפיסה הקלאסיציסטית שקיימת שפה שירית אחת, מעבר לזמן, אשר ביחס אליה לשון ההווה היא רק אחד המרכיבים. גישה זו מעכלת את מושגי היופי המסורתיים בלי לאבד, עם זאת, את הרגישות למציאות הלשונית של ההווה ואת המודעות לכך ששירה הנכתבת היום היא חוליה מאוחרת, יורשת של נכסים תרבותיים עצומים שמעבר להשגתו של היחיד ובעלת חובות גדולים כלפי ירושה זו.

 

הענקת פרס ישראל לישראל פנקס עשויה למקד את המבט במשורר שאינו נמנה עם שום חבורה ספרותית שיצר, מתוך חומרה ואיפוק שירה מלוטשת וחושנית, אשר קנתה לה אוהבים רבים, משורר שנשמר מצעקנות, שאין בכתיבתו ולו שמץ של חנופה לקורא.

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012