education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 

אלכס ליבק – מהמובילים בצלמי העיתונות והצילום התיעודי בארץ, בעל מדור שבועי קבוע בעיתון הארץ - חי עם בת זוגו, שרי אנסקי, והוא אב לחיים.

 

ציוני דרך בחייו

1967:          מסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל-

                  אביב. נוסע למסע של שנה בברזיל. בהשראת הטיול הוא בוחר

                 בצילום כייעוד חייו.

1971-1968: לומד צילום ב-London College of Printing.

1971:          חוזר לברזיל ועובד כצלם. הוא מתלווה למסעותיהם של

                  אנתרופולוגים ביערות הגשם באמזונס ומתעד במצלמתו מפגשים

                  נדירים עם ילידי המקום.

1974:          נוסע לפריז ובמשך כשנה עובד כצלם.

1979-1975: עובד בלונדון כצלם של סוכנות Camera Press וכצלם עצמאי

                  בעיתונות המקומית. עובד כצלם מטעם עמותת Interaction,

                  שהתמקדה בפעילות קהילתית לקידום המודעות העצמית של

                  תושבי שכונות בעלות אוכלוסיות חלשות, בעיקר בצפון לונדון.

                  מתעד את תופעת "גלוחי הראש" בראשית צמיחתה של תרבות

                  הפאנק.

1979:          עובר להתגורר בלוס אנג'לס ועובד כצלם סטילס בחברת Canon.

1981:          שב לארץ, מתגורר באשקלון ועובד כצלם עצמאי. הוא מתעד את

                  פרויקט שיקום השכונות בעיר.

1993-1983: עובד כצלם המערכת בעיתון חדשות ומפרסם בכל שבוע תמונה

                  ייחודית במדור עין לציון.

1993:          עובד כצלם מערכת בעיתון הארץ. ב-1984 חושף תצלום שלו את

                   פרשת קו 300. בכל שבוע הוא מפרסם תמונת-מצבים ישראלית 

                   במדורו הארץ שלנולאחר הפסקה קצרה המדור משנה את שמו

                   להמאה ה-21.

 

תערוכות

1979:          Seen in Wolvertonתערוכת תצלומים ראשונה, תצלומי

                  העיירה וולברטון, ליד לונדון

1980:          תערוכת יחיד של תצלומים מחיי האינדיאנים בברזיל, אוניברסיטת

                 ברקלי; תערוכת יחיד של תצלומי רחוב, גלריה Zuny בסן פרנציסקו

1987:         תערוכת תצלומים, הבייאנלה לצילום במשכן לאמנות הבמה, עין

                 חרוד

1994:          עין לציון, תערוכת יחיד במסגרת אמנות לעם, נודדת ברחבי הארץ

2005-2001: הארץ שלנו, תערוכת תצלומים מטעם משרד החוץ, נודדת ברחבי

                  העולם (בשנת 2005 מוצגת בניו יורק ובבוסטון, ארצות-הברית)

2005:          תערוכת סיכום של מאה שנות תרבות ישראלית, ברלין.

 

ספרים

1994: עין לציון, בעריכת דוד טרטקובר, הוצאת "עם עובד"

2000: סרנדה תל-אביבית, שירים של נתן אלתרמן מעוטרים בתצלומיו של 

         אלכס ליבק, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

2001: הארץ שלנו, הוצאת "משרד הביטחון" וישראל כרמל.

 

פרסומים

-       העין השביעית, הארץ: סקירות ביקורתיות על ספרי צילום ישראליים ומאמרים העוסקים במקומו של צילום העיתונות בתקשורת הישראלית

-       הספר Crimes of War (W.W. Norton, 1999): מאמר מפרי עטו.

 

הופעות

2000: שופט בתחרויות צילום של החברה להגנת הטבע.

2003: מלמד צילום במכללת ספיר, שדרות. ממשיך מאז לבקר עבודות סיום

         במסגרת החוג לצילום.

2004: יושב-ראש חבר השופטים בתחרות צלמי העיתונות הישראלית עֵדוּת

         מקומית.

 

 

מרצה אופן קבוע בנושאי צילום לפני סטודנטים בבתי-ספר לאמנות וקהל שוחרי אמנות בארץ ובחוץ-לארץ, בין היתר בברזיל, בגרמניה ובארצות-הברית.

 

פרסים ותיעוד

1995: פרס לצילום על-שם ריטה פורצקי, מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות

1996: התמונה ה-45, שבוע עם אלכס ליבק, סרט תיעודי (במאי: גיל טבת),

         פסטיבל תל-אביב לסרטים קצרים, סינמטק תל-אביב

2003: פרס שרת החינוך לצילום.

 

חברות בארגונים

חבר בעמותת המרכז למחקר ושימור של הצילום המקומי.

 

 

 

"אבא שלי מכר תצלומים לחיילים בריטיים בזמן המנדט, בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא קנה לי מצלמה ראשונה בגיל 10", כך מספר אלכס ליבק על הקשר בינו לבין המצלמה. בחדר האמבטיה שבבית הוריו, ברחוב טבריה 10 בתל-אביב, פיתח אלכס ליבק בילדותו תמונות ראשונות, אבל אל ההכרה שהצילום הוא ייעוד חייו הגיע בעת מסעו הראשון בברזיל, בתחילת שנות ה-70, לאחר שסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה. "הייתה תקופה שקראתי הרבה ספרי אנתרופולוגיה", הוא מספר, "אבל בברזיל זה היה מול העיניים, וכל מה שנכתב מקבל משמעות אחרת. שם פתאום הבנתי שאם אהיה צלם אוכל לטייל בעולם. קיבלתי תיאבון למסעות", הוא נזכר בביתו, כמעט 40 שנה אחרי שיצא לדרום אמריקה. במסע הזה הבין שלא יצלם נוף, כי "הנוף האנושי יותר מעניין", כדבריו. "מה שהפליא אותי זה השוני בין בני אדם. ראיתי כל-כך הרבה גזעים וטיפוסים – אינדיאנים, שחורים, אירופאים – והייתה השפעה אפריקנית שמעורבת בנצרות וביהדות". כבר בתקופה הזאת, ואחר-כך בצרפת ובאנגליה, פיתח ליבק את הרגישות לסיטואציות אנושיות ולאדם בסביבה שלו. המפגשים עם אוכלוסיות שונות ומגוונות, לא פעם בתנאי עוני וצפיפות, חידדו בו את ההכרה שהעדשה תכוון אל האנשים, ולא אל הטבע, ולמעשה עוד מראשית דרכו המקצועית ראה במצלמה כלי שאפשר לתעד באמצעותו את האדם ולהציג אותו בעיקר בסביבה האורבאנית. לצילום יש בעיניו "ערך תיעודי, אינפורמטיבי והיסטורי, כאשר הוא מתמקד בפרטים הקטנים, הבנאליים לכאורה, של המציאות". משום כך הוא שואף ש"כל תמונה תביא מסר או אינפורמציה עלינו ועל החברה שלנו".

 

שמו של אלכס ליבק נקשר בתודעה הישראלית לאחר שנחשפה פרשת קו 300 באפריל 1984. מחבלים השתלטו על אוטובוס אגד שנסע מתל-אביב לאשקלון. בפעולת החילוץ נהרגת חיילת מנוסעי האוטובוס. עדשת המצלמה של אלכס ליבק קלטה את כוחות הביטחון מחלצים מן האוטובוס, בדרך לאשקלון, מחבל שנתפס חי אך מת זמן קצר אחר-כך. התצלום חולל סערה גדולה בציבור ובמערכת הביטחון, והיה לאחד מתצלומי העיתונות החשובים ביותר של העיתונות הישראלית. גם בתצלום הזה, כמו בתצלומיו האחרים, אלכס ליבק מאמין שמציאת הסיטואציה היוצרת תמונה מתעדת היא, בסופו של דבר, עניין של מזל. "אם תחכה מספיק זמן בכל מקום, תמצא משהו", הוא אומר אחרי שלושה עשורים של ניסיון מקצועי. "צריך סבלנות. התוצאה היא פונקציה של שוטטות וסבלנות".

 

במשך 17 שנים הוא מפרסם מדי שבוע, למעט הפסקה אחת של כשלושה חודשים, מדור צילומי קבוע בעיתונות הישראלית שבו הוא מציג, על-פי תפיסתו, את אותו תיעוד אינפורמטיבי המתמקד בישראלים על רקע פניה של הארץ. תחילה פורסם המדור במסגרת העיתון חדשות, וכותרתו הייתה עין לציון. עם סגירת העיתון, ב-1993, עבר מדורו למוסף הארץ תחת הכותרת הארץ שלנו. כיום, לאחר הפסקה קצרה, שב המדור ומופיע בשמו החדש, המאה ה-21. הצורך "למצוא" מדי שבוע בשבוע תמונה מקורית וייחודית מחייב הסתובבות ושוטטות לאורכה ולרוחבה של הארץ, ומשום כך הוא עושה לעצמו הרגל לצאת כל יום. "אתה אף פעם לא יודע איפה תמצא את זה", הוא אומר. "לפעמים אתה רק יוצא מהבית ומוצא. אם אני יוצא לרחוב אופטימי ומלא אנרגיה, יש לי סיכוי למצוא". משום כך הוא, כאמור, מרבה בנסיעות – פעם בטיילת של תל-אביב, פעם בשוק של רמלה או בחברון, לפעמים במדרחוב, בתחנת אוטובוסים או כל מקום אחר. ברור לו שהעין צריכה להיות פקוחה בכל מקום, כי את הסיטואציות המעניינות יוצרים האנשים, וחייהם יוצרים את האווירה ואת הייחודיות. אלכס ליבק מאמין ש"במקום יותר מאוכלס יש יותר סיכוי, וגם פחות סיכוי שיראו אותך מצלם. בערים הגדולות פחות שמים לב אליך ונותנים לך לעבוד", הוא אומר כאשר הוא מנתח את דרך העבודה שלו ואת הגישה המתבקשת כדי להביא למערכת מדי שבוע תמונה מפתיעה או מחויכת.  

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012