education - חינוך פרסי ישראל

עדכוני rss

 
 
 
 
 
 
 
 
קורות חיים
 
 
 

יצחק אוורבוך-אורפז – סופר ומסאי חדשן ופורץ דרך – הוא אמן המילה והשורה שמפעלו הספרותי כולל עשרות סיפורים, נובלות ורומנים.

 

אב לארבעה וסב לשישה. גר בתל-אביב.

 

נקודות ציון בחייו

1921:    נולד בזינקוב (לשעבר בברית-המועצות).

1938:    עלה לארץ במסגרת עליית הנוער.

1942:    מתגייס לצבא הבריטי באירופה.

1948:    לוחם במלחמת העצמאות כקצין תותחנים.

1949:    מפרסם סיפור ראשון בעיתון במחנה.

1960:    לומד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב.

1962:    עורך לילה ובעל טור אישי שבועי בעיתון על המשמר.

1979:    סופר אורח באוניברסיטת איווה, ארצות-הברית.

1986:    מייצג את ישראל בפסטיבל הבינלאומי לסיפורת ברוטרדם.

1996:    סופר אורח באוניברסיטת תל-אביב.

שנות ה-80 וה-90: מנחה בסדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים.

 

ספרים

1959: עשב פרא

1962: עור בעד עור

1964: מות ליסאנדה

1966: ציד הצביה

1968: נמלים

1969: מסע דניאל

1972: שלוש נובילות

1973: עיר שאין בה מיסתור

1975: בית לאדם אחד

1979: רחוב הטומוז'נה

1982: הצליין החילוני

1983: הגבירה

1984: העלם

1987: הכלה הנצחית

1992: אהבות קטנות, טירופים קטנים

1993: לצלוח את המאה

1997: לילה בסנטה פאולינה

1999: לפני הרעש.

 

אותות ופרסים

1962: פרס ברש (על ספרו עור בעד עור)

1969: פרס מרים טלפיר (על ספרו נמלים)

1975: פרס פיכמן (על ספרו בית לאדם אחד)

1976, 1999 ו-2003: פרס היצירה על-שם ראש הממשלה לוי אשכול

1985: פרס ישראל אפרת (על ספרו הצליין החילוני)

1986: פרס ביאליק על מפעל חיים

1997: פרס ניומן מאוניברסיטת בר-אילן על מפעל חיים

1999: פרס נשיא המדינה על מפעל חיים.

 

  

יצחק אוורבוך-אורפז נולד ב-1921 בזינקוב שבברית-המועצות לשעבר. משפחתו נמלטה מאוקראינה הבולשיביקית ועברה אל בית סבו בליפקאן שבבסרביה. עקב מחלה הוא נאלץ לוותר על לימודים בבית-ספר – ואת השכלתו רכש ממורה פרטי, אשר לימד אותו ספרות עברית, נביאים אחרונים ודף גמרא שבועי. בעיקר למד בעצמו.

 

הוא עלה לארץ בן 17 במסגרת עליית הנוער. אחרי חצי שנה של עבודה ולימודים בכפר הנוער מאיר שפיה, הצטרף לגרעין הקיבוצי יסעור במושבה מגדיאל.

 

בסתיו 1942, כאשר הגיעו ידיעות ראשונות ומקוטעות על מותם של הוריו ואחותו בטרנסניסטרייה, התגייס לצבא הבריטי ויצא לאירופה. לקראת סיום המלחמה פגש על אדמת אירופה ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש. בשובו לארץ, ב-1946, ניסה להתבסס בעבודה בליטוש יהלומים, אבל בתוך זמן קצר מצא את עצמו שוב במדים, הפעם בארץ, לוחם על עצמאותה כקצין בחיל התותחנים. באחת מחופשותיו כתב סיפור לתחרות וזכה בפרס. הסיפור נדפס בבמחנה, וכדי לאפשר את קריאתו ברדיו הוא נדרש – ברוח התקופה – לעברת את שמו הגלותי. "דיברו איתי מקול ישראל וביקשו לקרוא לי בשמי העברי. עניתי שעוד אין לי", הוא מספר. "אמרו לי: צלצל לקרן קיימת לישראל ויבחרו לך את השם. צלצלתי לקרן קיימת - אז הקבלן הלאומי לעִברוּת שמות - הציעו אורפז, וקיבלתי".

 

עם סיום שירותו הצבאי התקבל לעבודה כעורך לילה בעיתון על המשמר. כמו כן החל לכתוב בעיתון טור אישי שבועי שבו הגיב על תופעות בתחומי התרבות והחברה בישראל. בגיל מבוגר יחסית ניגש לבחינות הבגרות והתקבל ללימודי פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב.

 

ספרו הראשון, עשב פרא, הופיע ב-1959. באותן השנים החל להתמקד בנוסח סיפורי שיוכל להביא לידי ביטוי הולם את מלוא עוצמתה הרוחנית של החוויה הצליינית הלא-דתית, זו שאין לה מקום קדוש. הניסוח הזה הגיע לידי בשלות וגיבוש בנובלות מות ליסאנדה, ציד הצביה ונמלים וברומן מסע דניאל. "תמיד ריתקה אותי הצליינות הזאת של ההליכה אל העיר, תוך כדי חיים בה", הוא אומר. "זו חוויה מרגשת ונותנת השראה להיות בתל-אביב, אבל כצליין שנמצא במקום והולך אליו. כמו שאני אוהב את תל-אביב, אני גם זר בתוכה. אני, רכוב על הסוס הזה, עובר ברחובות ספק במציאות, ספק בחלום. כל טיול לבדי ברחוב הוא גילוי של ארצות הפלא". למעשה, הוא מוסיף, "אני רואה את עצמי כזר ואוהב בארצו, ואיני מפריד ביניהם, כי שני אלה משלימים זה את זה". גם ספריו המאוחרים נכתבו בהשראת העיר שבה הוא גר במשך שנים רבות. "לא לחינם", הוא מוסיף, "הספר האחרון שלי קרוי לפני הרעש – טרילוגיה תל-אביבית ובה שלושה רומנים שנכתבו בתל-אביב. זה

 

לא יכול היה להיכתב בשום מקום אחר". מסעות ההליכה בסמטאותיה של העיר מספקים לו את נתיבי החיפוש וההשראה. "הלכתי בסמטת שבע השקמים", הוא מספר. "התחלתי לספור את השקמים, ויש רק שש. התחלתי לחפש את השקמה השביעית. באותה מידה אני מחפש את אבי ואת אמי בתוך תל-אביב. ברור לי שהם היו צריכים להיות פה, אף על פי שהם נספו בשואה. החיפוש הזה עושה אותי מה שאני".

 

אחרי מלחמת-ששת-הימים היה אורפז פעיל בוועד לשלום ולביטחון ובאירועים שונים למען שלום של פשרה בין ישראל לפלשתינים. כמו כן היה מעורב בפעילויות לשימור החוף מפני חמדנותם של אילי הנדל"ן.

 

ב-1979 הוזמן להיות סופר-אורח באוניברסיטת איווה שבארצות-הברית. ב-1986 ייצג את ישראל בפסטיבל הבינלאומי לסיפורת ברוטרדם. עשר שנים אחר-כך הוזמן להיות סופר-אורח באוניברסיטת תל-אביב. בשנות השמונים והתשעים הִנחה סדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים.

 

ב-1982 הוא שב להשתמש בשם אבותיו, אוורבוך, וצירף אותו לשמו הישראלי, אורפז. הקרע והמתח הזהותי-קיומי שבין "להיות ישראלי" לבין "להיות יהודי" העסיק מאז את רוב כתיבתו המאוחרת. ראשיתו של השבר, בעיניו, היה בסתיו 1973. "מלחמת יום הכיפורים הייתה לגביי בעת ובעונה אחת זעזוע וקטליזטור", הוא אומר ומציג את הניגודים שעמדו זה מול זה: "הפרדוקסאליות הישנה של להיות יהודי אל מול הריאליה של להיות ישראלי; הסלידה מכוח אל מול ההזדקקות לכוח כדי להישרד; ההומניזם החילוני של סוציאליסט אל מול ההומניזם הצלייני של בן המורשת החסידית". בן אחיו, שהיה סופר מתחיל ונקרא על שם אביו של אורפז שנספה בשואה, נהרג במלחמה. המוות והכאב גרמו לו "לעצור את מחזור החומרים", כפי שהוא אומר, ולכתוב על-פי חוקים חדשים. "האם אני כותב את העבר?", הוא שואל, והוא משיב, "לא, אינני כותב את העבר. לפעמים דווקא העתיד הוא שמתפוצץ בקרבך לאלפי רסיסי מראות, עד שפתאום אתה מבין שהעתיד הזה כבר קרה לך".

 
 
    תאריך עדכון אחרון:  15/08/2012